טור אורח חיים שלט
<< | טור · אורח חיים · סימן שלט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהאין רוכבין על גבי בהמה.
ולא שטין על פני המים, ואפילו בבריכה קטנה שבחצר, ואם יש לו שפה סביב שרי דדמיא לכלי בעלמא.
ולא מטפחין - להכות כף אל כף, ולא מספקין - להכות כף על ירך, ולא מרקדין.
ולא דנין, ולא מקדשין, ולא חולצין ולא מייבמין, ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין, ולא מפרישין תרומות ומעשרות בשבת וי"ט. וכולן אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין, מה שעשה עשוי.
אסור ליכנס בספינה אם יודע שהאינו יהודי מוליך הספינה, שנראה כשט. ואם הוא מערים, שנראה כנכנס בה לישן או לטייל ויודע שהא"י מוליך הספינה, אסור לאינש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי.
בית יוסף
עריכהאין רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני המים משנה בפרק משילין (לו:) ודיני רכיבת בהמה ודיני יושב בקרון נתבארו בסימן ש"ה:
ומ"ש רבינו ואפילו בבריכה קטנה שבחצר וכו' בפרק כירה (מ:) גבי מעשה שעשו אנשי טבריא א"ר זירא אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט באמבטי ולא ידענא אי עקר אי לא עקר פשיטא דלא עקר דתניא לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר ל"ק הא דאית ליה גידודי הא דלית ליה גידודי והרי"ף כתב בלשון הזה ת"ר לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר ואי אית ביה גידודי שרי מ"ט דא"נ עקר למיא הא איכא גידודי דמהדרי להו וכתב הר"ן שהוא מפרש עקר ולא עקר לענין המים שכשהן נעקרין ויוצאין חוץ לבריכה מיקרי עקר ואסור משום דדמי לנהר והוי בכלל גזירה דאין שטין על פני המים וכי לא עקר להו למים ה"ל ככלי ולפיכך כתב ז"ל דאית ליה גידודי שרי דא"נ עקר להו למיא הא איכא גידודי דמהדרי להו אבל רש"י פירש מאי דאמרינן בגמר' אי עקר אי לא עקר אי עקר רגליו מן הארץ לשוט קאמרינן וכל היכא דאיכא גידודי ה"ל ככלי ובכלי לא אסרו לשוט דליכא למיגזר שמא יעשה חבית של שייטין עכ"ל ודברי הרא"ש כפירוש רש"י אבל דברי הרמב"ם בפכ"ג כדברי הרי"ף ז"ל:
ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין משנה בפרק משילין ומפרש טעמא בגמ' שמא יתקן כלי שיר וכתבו התוספות בר"פ המביא כדי יין ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למיגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר עכ"ל. ואע"ג דבפ"ק דביצה אמרינן שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה התוס' מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמ"ש הם ז"ל בפ"ב דע"ז: וכתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ט' בשם רבינו האי שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה דנהגו בו היתר משום כבוד התורה כיון דלית ביה אלא משום שבות ונראה מדבריו דלית ליה חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוס' דא"כ בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך: כתב הרמב"ם בפכ"ג ולספק כלאחר יד מותר ולמד כן מדאמרינן בירושלמי רבי יונה אמר אחורי ידיהון שרי דהא אית סבין ביומייהו והוו מטפחין אחורי ידיהון ואע"ג דאיתא נמי התם בהילוליה דר"ש ברבי הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא עבר ר"מ ושמע קליהון אמר רבותינו הותרה שבת שמע רבי קליה אמר מי הוא שבא לרדותינו בתוך ביתינו שמע ר"מ קליה דרבי וערק וכתבו הרי"ף והרא"ש משמע דלר"מ אסור לטפח כלאחר יד אעפ"כ פסק כרבי יונה דבתרא הוא דס"ל כרבנן דבי רבי דהוו מטפחי אחורי ידיהון ועוד דאיכא למימר דאפילו ר"מ שרי לטפח כלאחר יד ולא אמר רבותינו הותרה שבת אלא משום דסבר דהוו מטפחי כדרכם והיינו דכי א"ל רבי מי זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו ערק ר"מ דכיון דאהדר ליה רבי הכי ידע ר"מ דכלאחר יד הוו עבדי ושרי וערק מכיסופא משום דאיגלאי מילתא דאוכחינהו שלא כדין וסמ"ג כתב בהלכות י"ט על הירושלמי הזה משמע שמתיר רבי דבר זה ובמסכת נדה משמע שיש לסמוך על דבריו ומשום דהוו שכיחי רבים גביה ומחדדין שמעתיה ע"כ: כתב עוד הרמב"ם בפרק כ"ג שאפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישחוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר: ומהר"ר ישראל בת"ה סימן ס"ב ובכתביו סימן קנ"ד כתב להתיר בגודל ובאמה שבאצבעותיו מדתנן בפ"ק דיומא בקש להתנמנם פרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה ואין לומר דשאני מקדש שלא גזרו בו משום שבות דא"כ ה"ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפרק אמר להם הממונה אצירוף גחלים עכ"ד ותמהני היאך סמך על דיוק כזה להתיר מה שאסר הרמב"ם להכות אחת כנגד אחת כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש בגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים וכמ"ש הוא ז"ל בפי' המשנה בפ"ק דיומא מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות גרסינן בר"פ המביא כדי יין (ל.) א"ל רבא בר רב חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דחזינן דעבדין הכי ולא אמרי להו ולא מידי אמר ליה הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין:
ולא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין משנה בפרק משילין (לו:) וטעמא משום דגזרינן שמא יכתוב ופריך בגמרא והא מצוה קעביד ומשני לא דנין בדאיכא דעדיף מיניה ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים ולא חולצין ולא מייבמין דאיכא גדול דמצוה בגדול לייבם ומשמע דהיכא דליכא דעדיף מיניה שרי לדון והיכא דלית ליה אשה ובנים שרי לקדש והיכא דליכא גדול שרי לחלוץ ולייבם וכ"כ הר"ן בשם ר"ת ומ"מ כתב ר"ת בתשובה שאין מקדשין אשה בשבת אלא מתוך דוחק גדול וכתבוהו הגהות פ"י מהלכות אישות וכתבו עוד ומ"מ לא היה מורה כן הלכה למעשה וכ"כ גם בפ"ד מהלכות י"ט בשם סמ"ג וכתבו עוד בשם סמ"ק שאסור לכנו בי"ט וכ"כ הכלבו בהלכות י"ט ומשמע מדבריהם דאפילו לר"ת קאמרי דאסור לכנוס וכן משמע מדברי הר"ן שם ואכתוב דבריו בסמוך אבל רש"י פי' והא מצוה קעביד כלומר וה"ל למחשבינהו בהדי הנך דמני התם שהם משום מצוה ומשני דהב"ע בדאיכא דעדיף מיניה וכו' ומש"ה לא מני להו בהדי הנך אבל אין ה"נ דאפילו ליכא עדיף מיניה אין דנין ואפילו לית ליה אשה ובנים אין מקדשין ואפילו ליכא גדול לא חולצין ולא מייבמין וזה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו המשנה כצורתה דמשמע בכל גוונא אסור וגם הרמב"ם בפכ"ג כתב סתם דאין דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין: וכתב הר"ן בפרק משילין שאפילו קידש מבע"י אסור לכנסה לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה ותדע לך דהא תנן אין מייבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ובירושלמי אמרו הלין דכנסין ארמלן צריכין למכנס מבערב עכ"ל ובמרדכי שם כתב ג"כ הירושלמי הזה ואח"כ כתב ור"מ פסק דצריך לבא עליה מבע"י לכך נוהגין לייחדן אחר ברכת חתנים כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה ניקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה ע"כ אסור לעשות ביאה ראשונה בשבת עכ"ל ולפ"ז מהאי טעמא נקט הירושלמי ארמלן דאלמנה דוקא צריך למיכנס מבע"י כלומר לבא עליה מבע"י ולא בשבת דאילו בתולה אע"פ שלא יבא עליה מבע"י כיון שכנסה לחופה נקנית לו וכ"כ בהדיא בכלבו סימן קכ"ד ונראה מדבריו דביחוד לבד סגי וכתב עוד אבל אם הוא רוצה להמתין שלא יתייחד עמה עד מוצאי שבת יכול לכונסה בע"ש בלא יחוד ואם היא טמאה אין לו להתייחד עמה עד שתטבול ודברים פשוטים הם: וכתב עוד הר"ן דכיון דלא דנין ולא מקדשין וכו' גזירה שמא יכתוב כ"ש גירושין דלא סגי אלא בכתיבה וצריך גם כן שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למיתנייה ומיהו בתוס' תני ליה ודאמרינן בהזורק גבי שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא דשרי לגרש דוקא בשכ"מ הקילו שירא שמא תזקק אשתו לייבום וכדי שלא תטרף דעתו עליו וכ"כ התוס' בפ"ב די"ט :
ולא מקדישין ולא מעריכין משנה שם ומפרש טעמא בגמ' גזירה משום מקח וממכר וכבר כתבתי בסימן ש"ו היאך מותר לפסוק לעניים בשבת וכתב ה"ה בפכ"ג וז"ל ובספר העתים שאסורים ציבור להחרים שום דבר בשבת אא"כ הוא לצורך שבת דדומה להיתר נדרים ע"כ:
וכולן אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין מה שעשה עשוי ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' משילין וכתבו ושמעינן מיניה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי או מטלטלי הקנאתו הקנאה וכ"כ הרמב"ם בפכ"ג ודינים אלו כתב רבינו עוד בסימן תקכ"ד ושם יתבארו עוד בס"ד. כתב הריב"ש בתשובה סימן קנ"ו שאסור לפדות הבן בשבת וכ"כ בכתבי ה"ר ישראל סימן רל"ג :
אסור ליכנס וכו' עד סוף הסי' בפרק תולין (קלט:) ומפרש טעמא בגמרא משום דהערמה מדרבנן הוא וצורבא מרבנן לא אתי למעבד לכתחלה ופירש רש"י הך הערמה לאו באיסור דאוריי' היא אלא באיסורא דרבנן דא"נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא לא אחמור עליה דהוא לא אתי למעבד לכתחלה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל. וכתב הרא"ש לא כל הערמה במילי דרבנן שוין יש הערמה מותרת לכל אדם ויש הערמה אסורה אפילו לצורבא מרבנן והרמב"ם לא הזכיר דין זה וכתב ה"ה בפכ"ג שהטעם לפי שאין צורבא מרבנן מצוי בזמן הזה. כתב הרא"ש בר"פ מי שהוציאוהו פסק רשב"ם דמותר ליכנס בספינה מבע"י אע"פ שהולכת בשבת חוץ לתחום דספינה ממילא אזלא ואיהו לא מידי עביד ובשבת נמי מותר ליכנס בה דלא מידי עביד בכניסתו לתוכה והא דאמרינן בפ"ק דשבת (יט.) אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אתיא כב"ש דלא שרו להתחיל מלאכה מע"ש אלא כדי שתעשה מבע"י אבל ב"ה דשרו עם השמש שרו אפילו ליכנס בה בשבת דהא לא עביד מידי בכניסתו בשבת וכי תו הדר ממטי' חוץ לתחום לאו מידי עביד והרא"ש סתר דבריו בכמה ראיות וגם התוס' שם סתרו דבריו וכתבו עוד דלרשב"ם נמי אסור ליכנס בה בשבת משום דדמי לאמירה לעכו"ם שבות. והם כתבו בשם ריצב"א דטעם שאסור ליכנס בספינה משום דדמי לשט בנהר ואסור גזירה שמא יעשה חבית של שייטין א"נ שמא ינהיג הספינה והוי כמוליכה ד"א בכרמלית וכ"כ הרא"ש ג"כ וז"ל מהרי"ק בשורש מ"ה אשר שאלת אם יש פקפוק עבירה ללכת בספינה בשבת באותן הנהרות המושכים ספינות בחבלים ע"י עכו"ם או בהמה ומתכוונים ללכת בשפת הנהר שאין בו ג' טפחים אם יכנסו ג' ימים קודם השבת נראה דמותר לדברי ר"ח וגם לפירש"י שרי והאריך להוכיח כן. אם מותר לעבור במים עד צוארו נתבאר בסימן ש"א: כתב המרדכי בפרק משילין גרסינן בירושלמי א"ר אבהו אסור לאדם להושיט דבר להוליכו מאצלו ודכוותיה אסור להושיט דבר להביאה אצלו. וכתב שם בהגה"ת אשיר"י על זה דקסמין שעל פני המים אסור להפצילן לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפים בי"ט. כ' האגור מצאתי בשם ה"ר ישעיה שהיה נכנס ועובר בשבת בעיר ויניציאה באותן ספינות קטנות שעוברין משכונה לשכונה והיה אומר שהעכו"ם המנהיגים הספינה לעצמם הם מכוונין ורבינו מאיר הקשה לו מר"ג שירד לנמל עכ"ל. ולדעת ר"י שכתב רבינו בסי' רמ"ח וכן לדעת התוס' והרא"ש שכתבתי בסמוך ודאי אסור. ודבר תימה הוא ההיתר הזה שכתבו בשם ה"ר ישעיה: כתב עוד האגור בשם הגאונים שאם המחוז יבש שאין הספינה יכולה להתקרב אל היבשה כדי שיעשו כבש מותר לירד במעבר היא ביצית קטנה שמעברת כמו בגשר וה"ר אביגדור כתב שאין ליכנס בדוגיא קטנה אם היא שטה על פני המים וזזה ממקומה אך אם היא עומדת כארעא סמיכתא הוא עכ"ל וכל זה הוא בשבולי הלקט. ונראה דלא מיירי אלא בשאין הספינה קשורה ואפ"ה אם עומדת כלומר שיושבת בקרקע הים ואינה זזה ממקומה כארעא סמיכתא היא ושרי אבל אם היא קשורה כמנהג ספינות העומדות בנמל אע"פ שהיא שטה על פני המים מותר ליכנס בה כ"נ מדברי הכלבו שכתב אסור ליכנס בספינה בשבת אא"כ קשורה משמע אבל אם היא קשורה מותר ליכנס בכל גוונא וכן עמא דבר וכ"נ מדברי שבלי הלקט שכתב שאלו לפני רב יהודאי גאון ספינה שבאה מחוץ לתחום בשבת מהו לעלות בני העיר לתוכה בשבת והשיב מותרים בני העיר ליכנס ולצאת ולאכול מפירותיהם עכ"ל. ומיהו מצאתי בתשובת הגאונים בשם רב משה גאון שאסור ליכנס בספינה בשבת אפילו העמידה בעוגן שלה אא"כ היא יושבת בקרקע הים ממש ואינה שטה ע"פ המים כלל עכ"ל. וכן יש לפרש הא דשבלי הלקט שכתבתי בסמוך שהתיר ליכנס בספינה שבאה מחוץ לתחום דביושבת בקרקע הים ממש היא ובהא הוא דשרי. ומ"מ כיון דמידי דרבנן הוא יש לסמוך על דברי הכלבו שמתיר. כיצד מותר להפליג בספינה ע"ש או בשבת נתבאר בסי' רמ"ח:
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
ואפילו בבריכה וכו' מימרא דרב אדא בפרק כירה דכיון שיש לו שפה דמיא לכלי ובכלי לא אסרו לשוט דליכא למיגזר בכלי שמא יעשה חבית של שייטין ובמרדכי הארוך ריש פרק משילין מייתי עליה הא דאיתא בירושלמי א"ר אבהו שמי שרוצה לשתות מים והיו עליו קסמין אסור לו להושיטן ולפצל הקסמים לכאן ולכאן כדי לנקות המים שיהיו יפין לשתייה ואיסורו משום ולא שטין על פני המים מאבי"ה ונראה דהיינו דוקא בשותה מים מן הנהר אבל מן הכלי שרי דאפילו הוא בעצמו מותר לשוט כשיש שפה לבריכה ובש"ע כתב בסתם לאיסור ול"נ כדפרישית דדוקא בנהר:
ולא מטפחין וכו' משנה לשם: ומ"ש מטפחין כף אל כף ומספקין כף על ירך כן פירש"י לשם ובסי' הקודם כתב רבינו איפכא שכן פירש"י בסוף עירובין ג"כ איפכא כמ"ש לעיל. ונ"ל ביישוב זה דבין מספקין ובין מטפחין כל אחד תרווייהו משמע אלא דרך בני אדם להכות כף אל כף בתחלה ואח"כ להכות כף על ירך או על לבו ולפיכך בעירובין דתני בבריית' ובלבד שלא יספוק ולא יטפח כיון דנקט ברישא ולא יספוק פי' רש"י יספוק כף אל כף יטפח ידו על לבו אבל בפרק משילין תנן איפכא ולא מטפחין ולא מספקין פירש"י ג"כ איפכא אין מטפחין בידים ואין מספקין על ירך ומה"ט נמי בהלכות ר"ח בסימן ת"כ ובהלכות חש"מ סי' תקמ"ז וביורה דעה סי' ת"א שלא הוזכר בהם סיפוק כי אם מטפחות בלחוד כתב רבינו פירושו כף אל כף לפי שהכאת כף אל כף עושה האדם בתחלה כדפרישית ולעולם ה"ה כף על ירך. כתב מהרא"י בת"ה סימן ס"ב ובכתביו סימן קנ"ד דמותר להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו לשחק בו לתינוק ותמה עליו ב"י שהרי הרמב"ם פסק להדי' דאסור עיין עליו בפכ"ג ולכן פסק בש"ע דאסור והכי נקטינן:
ולא דנין ולא מקדשין הב"י האריך בזה והביא בשם ר"ת דכבר כעשה מעשה לעשות קידושין וחופה בשבת למי שאין לו אשה ובנים אבל אח"כ חזר בו בתשובה שאין לקדש כלל בשבת וה"ה אם קידש קודם שבת דאסור לעשות חופה דה"ל קונה קנין בשבת ועכשיו כשנמשכה החופה עד הלילה סומכין על הוראת ר"ת קודם חזרה ועושין הקידושין והחופה בלילה ממש דגדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור שבתורה כדאיתא בפרק מי שמתו. ועוד משום הפסד ממון שיפסיד מה שהכין וכן דוחין אבלות במי שמת לו אביו וכו' כדאיתא ריש כתובות:
אסור ליכנס בספינה וכו' עד סוף הסי' בפ' תולין וכתב ה' המגיד ועכשיו אין צורבא מרבנן מצוי בזמן הזה דלישרי ליה הערמה. כתב ב"י בשם הירושלמי והפוסקים דהכונס את האלמנה לא יבא עליה ביאה ראשונה לא בשבת ולא בי"ט משום דע"י ביאה זו קונה אותה למציאתה ולמעשה ידיה ואסור לקנות קנין בשבת ועיין במהרי"ל בהלכות שבת דאיכא סכנת מיתה אם יבא עליה ביאה ראשונה ועל זה מביא מעשה רב:
דרכי משה
עריכה(א) לשחק בו לתינוק דלא מיקרי שיר בכה"ג:
(ב) אבל לא משמע כן בסמ"ג סימן י"ט גם מ"ש דמשמע מדברי הר"ן דאף לדברי ר"ת קאמר אינו מוכרח כלל בדבריו וע"ש:
(ג) וכ"כ בא"ע סימן קל"ו:
(ד) כתב בת"ה סימן נ"ה דאיסור שנתערב בהיתר מותר לשער אם יש ס' דמותר לבטלו: