ערוך השולחן אורח חיים שעח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שעח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני חצרות פתוחות זו לזו וזו לפנים מזו
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן שעח סעיף א

שלש חצרות הפתוחות זו לזו, וכולן פתוחות גם לרשות הרבים או למבוי, באופן שאין מוכרחים לעבור דוקא דרך החצר הקודם, דבכהני גווני הוי מקרי זו לפנים מזו ויש בהם דינים אחרים כמו שיתבאר, אם עירבו שלשתן ביחד - כולן מותרין זה בזה, גם בכלים ששבתו בבתים.

ואם לא עירבו כלל זה עם זה, אלא כל אחת עירבה לעצמה או לא עירבו כלל - אסורות לטלטל מחצר זו לחצר זו כלים ששבתו בבית. ואם שתים עירבו ואחת לא עירבה עמהם - השנים מותרים והאחת אסורה, וגם הם לחצירה אסורים בכלים ששבתו בבית.

סימן שעח סעיף ב

אמנם אם האמצעית עירבה עם כל אחת מהחיצונות, דיש רשות לאדם לדור בשני מקומות, כמ"ש בסימן שע"ב סעיף ט"ו ע"ש, אך החיצונות לא עירבו זו עם זו - ממילא דהחיצונות אסורות זו עם זו להוציא כלים ששבתו בבתים מזו לזו דרך האמצעית, והאמצעית מותרת עם כל אחת מהן והן מותרות עמה.

ולא חיישינן כיון דבהאמצעית שכיחי הרבה כלים של זו ושל זו, ישכחו בעלי החיצונות ותוציא את של חבירתה לחצירה - לא חיישינן לזה, כמו דלא חיישינן לעיל סימן שמ"ט בג' אנשים שיש לכל אחד ד' אמות, ושל האמצעי מובלע ביניהם - דלא חיישינן שמא יטלטל החיצון לתוך שלו את הכלים של החיצון השני, והכי נמי כן הוא. (גמרא מ"ח., לר"ש דהלכה כמותו)

סימן שעח סעיף ג

במה דברים אמורים - כשהאמצעית נתנה עירובה בזו ועירובה בזו, שאז יש להאמצעית שני דיורין בשתי החיצונות, והחיצונות אין להן דיורין בהאמצעית, כיון שלא נתנו עירובן בהאמצעית. וגם אם אפילו נתנו עירובן בהאמצעית, אלא שנתנוהו בשני בתים, ונמצא שאין להחיצונות התחברות זו לזו, שהרי זה דר בבית זה וזה בבית אחרת.

אבל אם שניהן נתנו בבית אחד בהאמצעית - הרי נתחברו כולם, וכל השלשה מותרות זו עם זו, וכגון שנתנו כולם בכלי אחת, או שלא נכנס בכלי אחת והניחום בשני כלים. ולפי מה שבארנו לעיל סימן שס"ז סעיף י"א, דבלא קפידא לא חיישינן כלל לשני כלים - אתי שפיר בפשיטות. (וכן משמע פשטא דסוגיא מ"א: שלא הזכירה רק שני בתים ע"ש)

סימן שעח סעיף ד

ולכאורה כששני החיצונות נתנו עירובן בהאמצעית בשני בתים, והוי (כאילו) [כאלו] כולן דרין בהאמצעית, אם כן תיבטל העירוב לגמרי, כיון שחלקו את העירוב בשני בתים, והוי כחצר שמקצתם עירבו לעצמם ומקצתם לעצמם - שאוסרין זה על זה.

אמנם על זה השיבו בגמרא (שם): "אם אמרו דיורין להקל", יאמרו דיורין להחמיר?" כלומר דודאי אחד או שנים מבני החצר שלא נתנו חלק בהעירוב - אוסרים על בני החצר. אבל הכא, הרי החיצונות אינן דרין ממש בכאן, אלא שהעירוב הביאן לתוכה, ולא נעשה אותם כדיורין ממש להחמיר על בני החצר ולבטל עירובן.

אך לאו כללא הוא, דלפעמים אומרים גם להחמיר, היכא דפשעה בעצמה, כמו שיתבאר בשתי חצרות זו לפנים מזו. (כששכח אחד מהפנימית ולא עירבה, שהחיצונה אוסרת עליה מפני העירוב, כן כתבו התוספות שם ד"ה 'יאמרו' ע"ש)

סימן שעח סעיף ה

שתי חצרות זו לפנים מזו, וחיצונה פתוחה למבוי או לרשות הרבים, והפנימית פתוחה לחיצונה ולא למבוי ולרשות הרבים, ועל ידי זה בהכרח יש לה דריסת הרגל על החיצונה, שהרי אין לה דרך אחרת, וכבר נתבאר דרגל המותרת במקומה - אינה אוסרת שלא במקומה, ורגל האסורה במקומה - אוסרת שלא במקומה, כמ"ש בסימן שע"ה (בעניין) [בענין] בני החצר ובני המרפסת.

ולפיכך אם אפילו שתי חצרות אלו לא עירבו ביחד, אלא כל אחת לעצמה - מכל מקום אין הפנימית אוסרת בדריסת רגלה על החיצונה, כיון שהיא מותרת במקומה. אבל אם הפנימית לא עירבה לעצמה, או שעירבה ואחד מבני החצר שכח ולא עירב, דהעירוב בטל - אוסרת על החיצונה, מפני שהיא רגל האסורה במקומה.

אבל החיצונה על הפנימית - לעולם לא תוכל לאסור, כיון שאין לה על הפנימית דריסת הרגל. ולכן אם הפנימית עירבה לעצמה והחיצונה לא עירבה, או שעירבה ואחד מבני חצירה שכח ולא עירב - הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.

ואין לשאול למה אמרנו בשכח אחד מן הפנימית שאוסרת על החיצונה, מפני שהפנימית אסורה במקומה, הא יכולה להיות מותר במקומה על ידי שזה ששכח מלערב יבטל להם רשותו, כמו שיתבאר בסימן ש"פ. דיש לומר דבודאי כן הוא, ואם יבטל להם הרשות - יחזורו החיצונים להכשירם, ונראה שגם יוכלו לכופו שיבטל.

סימן שעח סעיף ו

אם אלו שתי החצרות עירבו יחד ונתנו עירובן בהחיצונה, ושכח אחד בין מן הפנימית ובין מן החיצונה ולא עירב - שתיהן אסורות עד שיבטל רשותו, שהרי אף אם הפשיעה מהחיצונה - מכל מקום לא תוכל הפנימית לסגור את עצמה, כיון שאין עירובה אצלה. והחיצונה ממילא אסורה, אף אם הפשיעה היתה מהפנימית, אחרי שיש להפנימית דריסת הרגל עליה, והיא אסורה במקומה.

אבל אם נתנו העירוב בהפנימית, אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב - הפנימית סוגרת הפתח שלה ואינה מנחת לבני החיצונה לבא אליה, אף על גב דעל ידי העירוב נעשו כחצר אחד, מפני שיכולה לומר - 'לתקוני שתפתיך ולא לעוותי', וכיון שהפשיעה ממך - אין לך אצלי שום שייכות.

אבל אם אחד מן הפנימית לא עירב - שתיהן אסורות עד שיבטל הרשות, דכיון דהפנימית אסורה בעל כורחו, שאוסרת על החיצונה שיש לה עליה דריסת הרגל, ואם ירצה זה הפנימי שלא עירב לבטל רשותו רק להפנימית ולא להחיצונה - אין ביכולתו, דאם כן יאסרו עליהם בני החיצונה, דהעירוב מרגילתה (כאילו) [כאלו] יש לה דריסת הרגל, כיון שהעיוות הוא מהפנימי כמ"ש בסוף סעיף ד'.

(ולפי זה למאן דסבירא ליה בגמרא 'אין ביטול רשות מחצר לחצר' - נשארו שניהם באיסורן, אלא דאנן קיימא לן 'יש ביטול רשות מחצר לחצר', כמ"ש בסימן שפ"א, ולכן בכהני גווני יזהר לבטל רשותו לשתי בני החצרות) (מרש"י ס'. ופ"ג: מבואר, דבחצר אחד גם רגל המותרת אוסרת ע"ש)

סימן שעח סעיף ז

אם יחיד שאין צריך עירוב דר בהפנימית ויחיד בהחיצונה, או שנים בחיצונה ועירבו - אין היחיד הפנימי אוסר עליהם, שהרי הוא רגל המותרת במקומה. וכן אם דרים בפנימית רבים שהן כיחיד, שאין צריך לערב ביניהם, כגון אב ובנו ורב ותלמידו המקבלים פרס, כמ"ש בסימן ש"ע, וכן ג' חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת, אף על פי ששנים הפנימיים עוברים על החיצונה - מכל מקום אינם אוסרים עליה, מפני שכל אחת היא רגל המותרת במקומה.

ואם היו שנים בהשלישית הפנימית ולא עירבו - אוסרים על האמצעית ועל החיצונה, כיון שהם אסורים במקומם. ואם שנים באמצעית ולא עירבו - אוסרים על החיצונה, וכן כל כיוצא בזה.