ערוך השולחן אורח חיים תקי

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקי | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים ביום טוב, ומה שמותר על ידי שינוי
ובו ארבעה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד

סימן תקי סעיף א

מוללין מלילות של חטים, שמולל בידיו כשהם רכים, ואף על פי שמפרק האוכל מתוך הפסולת והוי תולדה דדש. אמנם זהו דישה כלאחר יד (רש"י יב ב) כשמפרק בידיו, ולא גזור ביום טוב דשרי אוכל נפש.

וכן מפרכסין קטניות ביום טוב, היינו לשבור השרביטין ולהוציא הקטניות. ואף דבשבת צריך שינוי במלילות, כמו שכתבתי בסימן שיט, ביום טוב אינו צריך. ויש מחמירין גם ביום טוב למלול בשינוי בראשי אצבעותיו (מגן אברהם סעיף קטן א בשם ר"ן, עיין שם), דבשבת גם כהאי גוונא אסור לדעה זו. אמנם היא דעה יחידאה (והר"ן עצמו כתב דאין כן דעת הרי"ף, עיין שם).

והנה מדאמרו חכמים מפרכין קטניות ביום טוב – משמע להדיא דבשבת אסור. והעולם אין נזהרים בזה, וכבר כתבנו מזה לעיל סימן שיט סעיף כה, עיין שם.

סימן תקי סעיף ב

כשהתירו זה ביום טוב, לא התירו אלא ביד, והיינו לנפח המלילות מעט מעט בידו; או בקנון ותמחוי, והם כלים קטנים שנותן מעט לצד זה ויוצא המאכל מצד האחר, והפסולת נשאר בכלי, דבהם גם כן מוללין מעט, ואינו כדרך דישה.

אבל לא בנפה וכברה, שנותן הרבה, והוה דש. ואפילו בידיו אסור לפזר הרבה על הטבלא, ולברור מתוכו, דמיחזי כמאן דעביד ליום מחר (רש"י שם). וגם בברירת קטניות כן, כמו שיתבאר. ומותר לנפח בכל כחו.

סימן תקי סעיף ג

כתב הרמב"ם סוף פרק שלישי:

וכן הבורר קטניות ביום טוב – בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. אבל לא בנפה, ולא בטבלא, ולא בכברה. במה דברים אמורים? כשאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה על האוכל – בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יתר מטורח ברירת האוכל מתוך הפסולת, אף על פי שהאוכל מרובה – בורר את האוכל ומניח את הפסולת.

עד כאן לשונו, והכי פירושו: בורר כדרכו פסולת מתוך אוכל, דזהו סתם ברירה. וזהו כשהאוכל מרובה, דאז הטירחא מועטת בברירת הפסולת. אבל אם הפסולת מרובה – יברור האוכל, דטירחתו מועטת מברירת הפסולת. אך אם טרחת הפסולת מרובה, כגון שהפסולת דק מאוד והאוכל גס – אז אפילו באוכל מרובה יברור את האוכל.

כללו של דבר: דהולכין אחר מי שטרחתו מועטת. וגם למדנו מדבריו דאפילו פסולת מרובה על האוכל – אין האוכל בטל להפסולת, דליהוי אסור לגמרי.

סימן תקי סעיף ד

אבל לא כן דעת הטור, דהטור סבירא ליה דבפסולת מרובה – אסור לגמרי. וזה לשון הטור:

הבורר קטניות או שאר דבר, אם יש טורח בברירת האוכל יותר מפסולת, כגון שהאוכל מרובה – בורר כדרכו לזרוק הפסולת. ואם טורח יותר בברירת הפסולת, כגון שהוא דק – נוטל האוכל ומניח הפסולת. ודווקא כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותו... אבל אם הפסולת מרובה בכמותו – אסור אפילו לטלטלו, שהאוכל בטל ברוב. ומכל מקום לוזים ובוטנים שנשתברו, ועדיין מעורין בקליפיהן, אף על פי שהפסולת מרובה על האוכל – מותרין, דלא מקרו "פסולת מרובה על האוכל", כיון דאורחייהו בהכי, והוה כמו שומר לפירי. ולא דמי לעצמות וקליפין, כיון שנפרדו לגמרי מן האוכל.

עד כאן לשונו. ומובן מדבריו דגם לוזים ובוטנים אם אינם מעורין בקליפיהן – דינם ככל הדברים: דאם הפסולת מרובה – אסור לטלטלם, דכיון דאינן מעורין אינן עוד שומר לפירי. ואם כן הוויין ככל הדברים, דהמיעוט בטל להרוב. והרמב"ם לא סבירא ליה ביטול זה, לפי שכן דרך כל הדברים להיות האוכל מעורב בפסולת. ופעמים שהאוכל מרובה, ופעמים שהפסולת מרובה.

סימן תקי סעיף ה

וקיימא לן לדינא כהרמב"ם, דכיון דהוא מילי דרבנן כשבורר בחיקו ובתמחוי – הולכין להקל. ועוד: דרבותינו בעלי השולחן ערוך לא הביאו בסעיף ב רק דעת הרמב"ם, שהרי בלאו הכי הרבה קולות מקילינן בברירה ביום טוב נגד שבת:

• דבשבת נתבאר בסימן שיט דברירת פסולת אסור לגמרי, וכאן התרנו כשטרחתו מועטת.

ובשבת לא התרנו שם אפילו בברירת אוכל מתוך פסולת אלא לאכול מיד, ולא להניח לְבוֹ ביום, ובכאן התרנו אפילו להניח לבו ביום, שהרי לא הצריכו לאכול מיד. וכן כתב המגיד משנה, עיין שם.

וזהו שכתב רבינו הרמ"א בריש סעיף ב:

בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אם רוצה לאכלו לבו ביום.

עד כאן לשונו, כלומר: ולא למחר, דלמחר או על בלילה – אסור, שטורח בשביל חול. אבל לבו ביום – מותר אפילו אינו אוכלו מיד.

(ולחנם הגיה המגן אברהם סעיף קטן ב דכן צריך לומר: אפילו רוצה לאכלו בו ביום, עיין שם. ואדרבא כוונתו כדברינו, ולדיוקא אתי. ודייק ותמצא קל.)

סימן תקי סעיף ו

ודע שדעת הרשב"א ז"ל דגם ביום טוב צריך לברור ולאכול לאלתר כמו בשבת. אלא שהמגיד משנה חלק עליו, ורבינו הרמ"א פסק כמותו. ויש מן הגדולים שהסכימו לדברי הרשב"א (ט"ז סעיף קטן ג), ורוב הגדולים פסקו כהמגיד משנה.

ומכל מקום מי שהוא ירא אלקים – יש לו לחוש לדברי הרשב"א ולאכול מיד כשבורר (אליה רבה סעיף קטן ב), שכן פסקו בספר תניא, וברבינו ירוחם, וכן משמע ממהרי"ל.

(ועיין מגן אברהם סימן תקד סעיף קטן ט שהחמיר כמהרי"ל, עיין שם.)

סימן תקי סעיף ז

כתב רבינו הרמ"א בסוף סעיף ב:

ולוזים ובוטנים שנשתברו, ועדיין בקליפיהן – לא מקרי הקליפה פסולת, כיון דאורחייהו בהכי, ועדיין מעורבין.

עד כאן לשונו. והקשו עליו המפרשים (מגן אברהם סעיף קטן ד, וט"ז סעיף קטן ג) דכיון דלא הביאו רק פירוש הרמב"ם – הרי אין חילוק ביניהם לשארי דברים, כיון שהוא מתיר לברר גם בפסולת מרובה. ורק הטור הזכיר זה, משום דלדידיה כשהפסולת מרובה אסור לגמרי, כתב דבלוזים ובוטנים אינו כן, ולא לפי דעת הרמב"ם.

ויש מי שכתב דגם לדעת הרמב"ם יש נפקא מינה, דבלוזים ובוטנים יכול לברר באיזה אופן שירצה (ים של שלמה). ובוודאי גם בהם מחוייב לברר מה שהטירחא פחותה (ט"ז ומגן אברהם שם).

ולעניות דעתי נראה כוונה אחרת בדבריו, דהנה זהו וודאי בכל אוכל ופסולת – מותר לטלטל הפסולת כשצריך לבררו, אבל בלא זה וודאי הם מוקצים. ולזה קאמר דלוזים ושקדים אינו כן, דאף שנשתברו, מכל מקום כיון דעדיין לא נפרדו מהאוכל – שם אוכל עליהן, ומותרים בטלטול גם שלא בשעת ברירה.

סימן תקי סעיף ח

וכתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ג:

אין מסננין את החרדל במסננת שלו, ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ. אבל בשל מתכות – מותר.

עד כאן לשונם, כלומר: דבורר אסור ביום טוב, אי מדאורייתא אי מדרבנן, כדין דבר שאפשר לעשותו מערב יום טוב, וכפי הדעות שנתבארו בסימן תצה. וזה שהתרנו בקטניות – הרי לא בברירה גמורה התרנו, שהרי אסרנו בנפה וכברה; אלא בחיקו ותמחוי, דכהאי גוונא גם בשבת יש התירים ביד, ורק ביום טוב הקלנו יותר כמו שנתבאר.

מיהו על כל פנים ברירה גמורה אסור גם ביום טוב. ולכן אין מסננין את החרדל במסננת שלו. ולאו דווקא חרדל, דהוא הדין כל הדברים; אלא דקא משמע לן רבותא בחרדל: דאף על פי שגם הפסולת ראוי לאכילה, ואם כן אין זה בורר גמור שיתחייב חטאת בשבת, מכל מקום אסור ביום טוב, כיון דבורר דרך ברירתו כדרכו במסננת (עיין שבת קלד א).

סימן תקי סעיף ט

והך דאין ממתקין אותו בגחלת של עץ – משום דמכבה הגחלת בשעת המיתוק. אבל של ברזל – אין בה כיבוי, וכן שאר מתכות. ואף על גב דכיבוי הותרה לצורך אוכל נפש, כמו בישרא אגומרי - פריך שם בגמרא ותירץ: התם לא אפשר, הכא אפשר. ופירש רש"י התם: בבשר אי אפשר לעשותה מערב יום טוב, דביומא שכיחא טפי. אבל חרדל לא יתקלקל אם ימתקנו מערב יום טוב, ולכן לא הותרה כיבוי אצלו.

ודרך זה הוא דרך הישר. ויש לראשונים גירסאות אחרות בגמרא שם, ולכן יש שכתבו טעם האיסור משום דאינו שוה לכל נפש (המאור). ויש שכתבו משום דזהו כטחינת החטים שנאסרה ביום טוב (רמב"ן שם). אבל גירסת רש"י ופירושו פשוט יותר (עיין ט"ז סעיף קטן ה, ומגן אברהם סעיף קטן ו).

ודע, דכיון דבמתכת ליכא כיבוי, לכן מותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה כשצריך לזה (מגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תקי סעיף י

ואף על גב דחרדל אסרנו לסנן משום בורר, מכל מקום בסינון שמרים מיין או שכר אינו כן, אם טובים יותר מה שנסננו היום, ממה שנסנן מערב יום טוב. ומכל מקום אמרו דאין תולין ביום טוב המשמרת לסנן בה השמרים, משום עובדא דחול, וזה יכול לעשות בערב יום טוב. וכשהיא תלויה ועומדת על מקומה – מותר ליתן בה שמרים לסננן. ואם לא תלאה מערב יום טוב – התירו לעשות דרך הערמה, והיינו שיתלנה לא לצורך סינון אלא כדי ליתן בה רמונים (שבת קלט ב). ונותן בה רמונים שכן היה דרכם, ואחר כך נותן בה שמרים.

ולמה התירו הערמה זו? כיון דמעיקר הדין מותר, אלא משום עובדא דחול, ולכן התרנו להערים בזה. וכל זה אם של אמש אינו טוב כשל היום. אבל אם אין הפרש – אסור לגמרי, כחרדל ושארי דיני סינון הוה ביום טוב כמו בשבת, ונתבאר לעיל סימן שיט, עיין שם.

סימן תקי סעיף יא

אסרו חז"ל (בשבת קלד א) לגבן גבינה ביום טוב, דגבינתה הוי כמו בניין. וזה לא לבד שאינו גרוע מה שנעשה מאתמול, אלא אדרבא מה שנעשה מאתמול עדיף טפי; דגבינה בת יומא אין טעמה טוב כל כך, וגם דרך לעשותה לימים הרבה, והוי כקצירה (מגן אברהם סעיף קטן יא).

וכן אסור לעשות חמאה ביום טוב. ואף שאפשר שחמאה בת יומא קצת יותר טוב, מכל מקום הוי טורח גדול, ועושין לימים הרבה, ואסור אפילו על ידי אינו יהודי (שם סעיף קטן יג בשם הריב"ש). ומותר לקלוט השומן הצף מלמעלה, שקורין סמעטענ"א, ואפילו בשבת; ורק כשיגיע לגמר השומן – יניח מעט מהשומן אל הזויע"ר מיל"ך (שם), דבכהאי גוונא לא הוה בורר כלל.

ודווקא כשצריך לאכלו בו ביום. אבל אם עושה זה רק כדי שלא יתקלקל – אין לעשות בעצמו, רק על ידי אינו יהודי (שם).

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ה דאין מעמידין חלב ביום טוב, עיין שם. ואין כוונתו לשפכן לכלים דממילא יעמדו, כנהוג אצלנו, שהרי אין בזה שום מלאכה. אלא כוונתו בהעמדת קיבה (שם), כמו שעושין השוואייצע"ר קע"ז וההאלענדע"ר קע"ז. דזהו וודאי כמלאכה, ואיסור גמור הוא, דלא כמי שמיקל בזה (שם סעיף קטן יב).

סימן תקי סעיף יב

אין גוזזין ירק תלוש במספרים, שדרך לחתוך בהם מן המחובר, מפני מראית העין, שיאמרו שחתכן היום מן המחובר.

ומתקנין את הקונדוס ואת העכביות, והן מיני ירקות, ואף שיש טורח בתיקונן – מכל מקום מתקלקלין אם יתקנום מאתמול.

ומותר למלוח הרבה חתיכות צנון ביום טוב כדי לאכלן, אף על פי שבשבת אסור בכהאי גוונא. ויש מחמירין לעשות הרבה, דאף על גב שבוודאי מותר, שהרי מתקלקלין כשיעשום מאתמול, מכל מקום כיון שאפשר למלוח מעט מעט – אין למלוח הרבה בבת אחת.

ויש מי שמחמיר גם לשהותה הרבה במלח, אלא יטבול במלח ויאכל מיד (ט"ז סעיף קטן י), ושכן נהג מהרי"ל. ואין בזה טעם לאיסור אם ערב לו יותר כשישהנה במלח, ומהרי"ל החמיר על עצמו, או שלא אהב השיהוי במלח.

סימן תקי סעיף יג

ודע שאף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב גם שלא לצורך, כמו שכתבתי בסימן תצה בשם הרמב"ם, דבהוצאה לא גדרו לנו את הדרך, מכל מקום אמרו חכמים שלא ישא משאות גדולות ביום טוב משום עובדין דחול, אלא צריך לשנות.

כיצד? המביא כדי יין ממקום למקום – לא יביאם בסל ובקופה, לתת לתוכה ארבעה או חמישה כדים כדרך שהוא עושה בחול, אלא יביאם על כתפו, או להחזיקם בידיו לפניו אחד או שנים, דבאופן זה מוכח שלצורך יום טוב הביאן, ולא הוי עובדין דחול.

וזהו דווקא כשמוליכן ממקום למקום דאוושי מילתא, ולכן אף על פי שמרבה בהילוך אי אפשר באופן אחר. אבל כשנושאם מזוית לזוית או מבית לבית באותו חצר – שרי בכל עניין. ואדרבא טוב יותר לישא הרבה בבת אחת, ולמעט בהילוך (מגן אברהם סעיף קטן טו), דריבוי ההילוך הוי יותר טירחא מריבוי המשא.

וכן המוליך את התבן – לא יפשיל הקופה לאחוריו דזהו עובדא דחול, אלא נוטלה בידו. וכן אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת, אבל מביא במטפחת ובחיקו ובידיו. ונראה לי דזהו גם כן במקום שיש רואין. אבל בחצרו – טוב יותר למעט בהילוך, כמו שכתבתי.

סימן תקי סעיף יד

וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט – ישא אותן על גבו מאחוריו. ואלו שדרכן לישא אותן מאחוריו – ישא אותן על כתפו. ושדרכן לישא אותן על כתפו – ישא אותן בידיו לפניו, או יפרוש עליהן בגד באופן שלא יבוא לחשש סחיטה כגון אם יש שם מים, וכל כיוצא בזה משינוי המשא.

כללו של דבר: דבמשא צריך לשנות קצת מבחול. אמנם אם אי אפשר, כגון שזימן הרבה אורחים, וצריך למהר לעשות – יעשה כדרכו בחול, דאין בזה שום איסור.

ודע דזהו הכל שהאדם ישא את המשא, אבל על גבי בהמה – אסור לגמרי להניח משא ביום טוב. ואף על פי שבארנו בסימן תצה סעיף לב דאין איסור במשא על בהמה ביום טוב, מכל מקום אין לך עובדין דחול יותר מזה. וגם שמא יחמר אחריה, וזה אסור כמו שכתבתי שם. כללו של דבר: משא על בהמה בשביל האדם – אסור ביום טוב לגמרי, ולבד איסור של משתמש בבעלי חיים.