טור אורח חיים שמט
<< | טור · אורח חיים · סימן שמט (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
כל אדם יש לו ד' אמות בר"ה שיכול לטלטל בהן. ומודדים אותן לו באמה שלו מרווחת. ואם איבריו גדולים ואמתו קטנה שלא יספיקו לו ארבע אמותיו, נותנין לו ד' אמות בינוניות, שכל א' מהם ו' טפחים.
ואלו ד' אמות מוסיפין עליהן אלכסונן, שיהו ה' אמות וג' חומשין. ומיהו פירש רש"י שאין לו אלכסון אלא לאלכסון העולם, אבל לריבוע העולם אין לו אלא ד' אמות, ורבינו תם פירש שלכל צד יש לו ה' אמות וג' חומשין. והר"ם במז"ל חילק שבתוך ארבע אמות מותר לטלטל, מד' עד ה' אמות וג' חומשין פטור אבל אסור, מכאן ואילך חייב חטאת. ואיני יודע למה אמר כשיעור האלכסון פטור אבל אסור, כיון שנותנים אלכסון מותר בו לכתחילה.
לפיכך מותר לאדם לעקור החפץ מר"ה וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ד' אמותיו, וחבירו לחבירו שאצלו, אפילו ק' מילין, אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בר"ה, שכל אחד לא יטלטלנו אלא בתוך ד' אמותיו. ובלבד שלא יוציאנו מתחום שלו, או בחפץ שלא קנה שביתה - כגון שהוא הפקר שאינו קונה שביתה.
היו שנים, מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה, כגון שיש ביניהם שש אמות, מביאין ואוכלים באמצע, ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו.
היו ג' ואמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין שתי החיצונים ח' אמות, האמצעי מותר עם כל א' מהחיצונים במה שד' אמותיו מובלעים בתוך שלו, ושתי החיצונים אסורין זה עם זה.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל אדם יש לו ד"א בר"ה שיכול לטלטל בהם ומודדין אותם לו באמה שלו וכו' עד נותנין לו ד"א בינונים פשוט בפ' מי שהוציאוהו :
ומ"ש מרווחת גם זה שם גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר"מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו ד"א מצומצמות איכא בינייהו ופירש"י דלר' יהודה הוי מצומצמות ולר"מ מרווחות אבל הרי"ף והרא"ש כתבו איפכא דלר"מ הוו מצומצמות ולר' יהודה הוו מרווחות וע"פ דברי הרי"ף והרא"ש כתב רבינו מרווחות דקי"ל כר' יהודה וממ"ש מרווחות גבי מודדין לו באמה שלו משמע דס"ל דע"כ לא פליג ר' יהודה אלא היכא דמשערין ליה באמה דיליה כי היכי דלא ניתיב בדוחקא אבל היכא דמשערין באמה בינונית ודאי דמצומצמות הוו כדאשכחן דכי אמרינן אמה בת ששה טפחים הוו עוצבות ולא שוחקות כדאית' בריש מסכת עירובין (ד.) אבל הרמב"ם בפי"ב מהלכות שבת לא כתב אם מרווחות הוו או מצומצמות אלא שכתב ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל ומ"מ יש יש לדקדק עליו שכתב כדברי ר"מ ותימה הוא למה פסק כר"מ לגבי ר' יהודה ואפשר שהוא מפרש שכדי לפשוט ידיו ורגליו הוו ד"א מצומצמות וכמו שפירשו הרי"ף והרא"ש וס"ל דכי אסיקנא בריש עירובין דבטפחים עוצבות משחינן לחומרא ממילא ה"ל ד"א מצומצמות ודלא כר' יהודה ודע שכתב הרב המגיד בפי"ב דהא דאמר רבא בפרק מי שהוציאוהו (מה.) מחלוקת להלך אבל לטלטל ד"ה ד"א ותו לא כלומר דחכמים דס"ל התם דיש לו ד"א לכל רוח דהיינו ח' על ח' דוקא להלך למי שיצא חוץ לתחום אבל לטלטל ד"א ותו לא שי"מ דלטלטל בבת אחת קאמר שאסור לטלטל מתחלת ח' ולהניח בסוף ח' אבל ודאי כיון שח' אלו מקומו הם מותר לו לטלטל בכל הח' ובלבד שלא יטלטל בבת אחת יותר מד"א ולזה הסכים הרשב"א ואין נראה כן מדברי הרמב"ם והרי"ף אלא אין מותר לטלטל אלא תוך ד"א דוקא וכך הם דברי רבינו. ואי הני ד"א יהבינן ליה לרוח אחת או לב' רוחות שיהיו לו ב' אמות לכל רוח יתבאר בסי' שצ"ו בסיעתא דשמיא. וכתב ה"ה בפי"ב שכתב הראב"ד שלא התירו לטלטל בתוך ד"א בר"ה אלא במקום הדחק ואינו מחוור אלא בכל גוונא מותר וכן דעת התו' והרשב"א ז"ל:
ואלו ד"א מוסיפין עליהן אלכסונן וכו' בס"פ מי שהוציאוהו (נא.) א"ר אחא בר יעקב המעביר ד"א בר"ה אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן ופירש"י הן ואלכסונן. ד"א וח' חומשי אמה דאמרן כזה יהיה כל שובתי שבת פיאות תן להם וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה"ג שנותנין להם שיעור אלכסונן דהא ליכא למימר בהו ריבוע ועיגול וכ"כ התוס' והר"ש דף קי"ט בשם ר"ת וכן דעת הרמב"ם בפי"ב וכתב ה"ה שכן דעת הרשב"א: וכתבו עוד התו' והרא"ש שרשב"ם פירש דתלוי בריבוע העולם שאם הוא מעביר או זורק ממזרח למערב או מצפון לדרום חייב בד"א לחודייהו ואם העביר או זרק לאלכסון העולם מקרן מזרחית צפונית לקרן מערבית דרומית אינו חייב עד שיעביר ד"א הן ואלכסונן ורבינו כתב לרש"י דעת הרשב"ם ולא ידעתי למה ואפשר דגרסינן כר"ש והוא רשב"ם אבל ראיתי לגאון מהר"י אבוהב ז"ל שנדחק לפרש דברי רבינו לרש"י שיבואו כפירש"י בגמ' ולא הבנתי דבריו:
והרמב"ם חילק וכו' בפי"ב וכבר הליץ שם הרב המגיד בעדו ומ"מ ומגיד משנה כתב שמדברי הרשב"א נראה שכל שהוא פחות מד"א ואלכסונן מותר גמור הוא וכתב עוד שהראב"ד סובר דבמקום הדחק מותר הן ואלכסונן פחות משהו ושלא במקום הדחק אסור אפילו לטלטל בפחות מד"א וכמו שכתבתי בסמוך לדעתו ז"ל:
לפיכך מותר לאדם לעקור החפץ מר"ה וכו' משנה בפ' בתרא דעירובין (צה:) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ואוקמה רב אשי בחבית ומים דהפקר ומאן אמרו לו ר' יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין שביתה ואיפסיקא הלכתא במי שהוציאוהו (מו.) דלא כר' יוחנן בן נורי. וכתב הרא"ש וז"ל כתב הרז"ה כיון דלא קי"ל כר' יוחנן בן נורי ממילא שמעת מינה דהלכה כר' יהודה והרי"ף לא פי' ונראה מדבריו שאין הלכה כר' יהודה עכ"ל. ונ"ל מה שלא הביא הרי"ף משום דאיכא שלשה אוקימתות לאוקימתא דרבה ורב יוסף פשיטא דהלכה כרבנן ולאוקימתא דרב אשי כבר איפסיקא לעיל דנכסי הפקר אינם קונין שביתה עכ"ל הרא"ש ודעת הרמב"ם בפי"ב מה' שבת לפסוק כר' יהודה וכתב ה"ה שכן דעת הראב"ד והרז"ה (וע"ל סימן רס"ו מותר לאדם אחד להוליך פחות מד"א) אבל הרמב"ן כתב שאין הלכה כר"י משום דאוושא מילתא ואפילו במוצא תפילין אמר כה"ג כ"ש לדברי הרשות עכ"ל וטעמא דהרמב"ן הוא משום דנהי דלענין נכסי הפקר לתחומין הלכה כר"י אבל לענין שיהא נותן לחבירו וחבירו לחבירו לא קי"ל כוותיה אלא כת"ק דס"ל שלא הקילו כן אפילו בתפילין משום דאוושא מילתא כדאית' בגמ':
היו שנים מקצת אמותיו של זה בצד אמותיו של זה עד סוף הסימן משנה בפרק מי שהוציאוהו (מה.): כתב ר' ירוחם בחלק ו' מוליכו פחות פחות מד"א שאמרו זכרונם לברכה בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד"א שאם לא ישב אע"פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד"א חייב שאע"פ שעמד הליכה אחת היא ואפילו בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כ"כ מר שר שלום בתשובה עכ"ל וגם הכלבו כ"כ מהאי דגרסינן בפרק כירה (מב.) אמר רבינא הילכך קוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א ופירש"י מוליכו פחות פחות מד"א עד שיסלקנו לצידי ר"ה דאיסור דרבנן הוא משמע שלא התירו להוליך פחות פחות מד"א לכתחילה ובר"פ מי שהחשיך (קנג:) תני בו ביום גדשו סאה ופירש"י בו ביום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה וגזרו י"ח דברים וזו אחת מהם היתה כדאמרינן בפ"ק (יז:) נותן כיסו לעכו"ם בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד"א אם יש עכו"ם וכתבו התוס' והמרדכי בפרק בכל מערבין (לד.) דלהוליך פחות פחות מד"א גזרו נמי בין השמשות:
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כל אדם יש לו ד"א וכו' בפ' מי שהוציאוהו (דף מח) תניא שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר"מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניח תחת מראשותיו מאי בינייהו איכא בינייהו ד"א מצומצמות ופירש"י לר"י מצומצמות ולר"מ גדולות דפישוט ידים ורגלים יותר מאמה היא והרי"ף והרא"ש מפרשים איפכא לר"י מרווחות ולר"מ מצומצמות וכיון דר"מ ור"י הלכה כר"י א"כ מודדין לו מרווחות ואחריהם נמשך גם רבינו וכתב מרווחות אבל לפירש"י הלכה כר"י ומצומצמות דוקא ואע"ג דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב בפלוגתא דתנאים היינו היכא דלא ידעינן הלכתא כמאן אבל הכא אפסיקא ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה והרמב"ם בפי"ב כתב בסתם דנותנים לו ד"א ולא כתב לא מצומצמות ולא מרווחות נראה שהיה מסופק בפירוש זה וב"י מפרש דהרמב"ם סובר דבעינן מצומצמות ותימה דא"כ היה לו לפרש אלא כדפי' דהיה מסופק:
ומ"ש ומודדים לו באמה שלו ה"א התם דאל"כ עוג מלך הבשן היכא יתיב:
ומ"ש ואם אבריו גדולים וכו' ה"א התם וכתב ב"י דממ"ש רבינו מרווחות גבי מודדין לו באמה שלו משמע דסביר' ליה דוקא במודדין באמה שלו בעינן מרווחות אבל בננס באבריו דמודדין לו באמה בינונית מצומצמות בעינן כדאמרינן בריש עירובין דכי אמרינן באמה בת ששה טפחים הוי עוצבות ולא שוחקות ותימה דאם כן הוה ליה לרבינו לפרש חידוש דין זה שלא קדמוהו שום מחבר אבל הדבר פשוט דרבינו מילי מילי קתני תחלה כתב דין כל אדם כפי מה שהוא האדם גדול בענקים או קטן מאוד מודדין לו באמה שלו אידך כתב דלקולא אזלינן דמודדין לו באמה מרווחות שלא מצומצמות אחר כך כתב דין ננס באבריו אבל ודאי דאף לננס באבריו מודדין לו מרווחות דר' מאיר ור"י דפליגי בהא בסתמא תניא והלכה כמאן דאמר מרווחות בין ננס בין אינו ננס והא דאיתא בפ"ק דעירובין דאמה בת ששה טפחים מודדין בעוצבות ולא שוחקות היינו בעלמא היכא דתני אמה בסתמא כגון גבי סוכה ומבוי אבל הכא הא קאמרינן בהדיא דמודדין מרווחות אבל בש"ע כאן ובריש סימן שצ"ו כתב בסתם נמשך אחר דברי הרמב"ם אבל בהגה"ה לשם כתב כדברי רבינו דנותנים לו מרווחות ומשמע דאף בננס באבריו נותנין לו מרווחות כדפי' ואפילו אם ת"ל דהדבר שקול אם ר' יהודה דהלכה כמותו ס"ל מצומצמות כפירש"י או מרווחות כפירו' הרי"ף והרא"ש ורבינו אנן נקטינן בעירובין כדברי המיקל בעירוב:
ואלו ד"א מוסיפין עליהן אלכסונן וכו' שם (דף נא) קאמר תלמודא דילפינן מערי הלוים לרבנן דיהבינן לה פיאות לתחום שבת מדכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהיו כל שובתי שבת א"ר אחא בר יעקב המעביר ד"א בר"ה אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן:
ומ"ש ומיהו פי' רשב"ם וכו' ור"ת פירש וכו' שם בתוס' וכתב שם דבעמוד ד' בר"ה נמי פליגי רשב"ם ור"ת כי היכי דפליגי במעביר ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו:
ומ"ש והרמב"ם חילק וכו' ואיני יודע וכו' ונראה ליישב דהרמב"ם דקדק מדלא אמר רב אחא בסתם הני ד' אמות הן ואלכסונן צריך וממילא הוה ידעינן דבפחות מכן אפילו משהו מותר מדלא קאמר הכי אלא אמר המעביר ד' אמות ברה"ר אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן אלמא דאתא לאשמעינן דלא תימא דאין כאן אלא שתי מדות תוך ד' אמות מותר ד"א חייב חטאת דליתא אלא שלש מדות הן תוך ד"א מותר ד"א אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן אבל פחות מכן פטור אבל אסור ולכן כתב הרמב"ם נמצא כאן שלש מדות וכו' והרמ"ך השיג ואמר לא ידעתי מאין הוציא אלו השלש מדות וכו' כמ"ש הכסף משנה בשמו ולמאי דפי' ניחא ולפע"ד שכדברי הרמב"ם הוא העיקר והכי נקטינן גם בש"ע הביא דעתו:
ומ"ש לפיכך מותר לאדם וכו' פלוגתא דתנאי במשנה ריש פרק המוצא תפילין וכתב הרא"ש דאפסיקא הלכתא דשרי ליתן לחבירו וחבירו לחבירו ולא חיישינן לאוושא מילתא ודלא כהרמב"ן וע"ל בסוף סי' ש"א:
ומ"ש ובלבד שלא יוציאנו מתחום שלו פי' לא יוציא את החפץ שיש לו בעלים מתחום שלו ממקום שקנה שביתה דהיינו במקום שבעליו קנו שביתה שם וא"כ מאה מילין לאו דוקא קאמר או בחפץ של הפקר שאין לו תחום לפי שאינו קונה שביתה כלל דהשתא אפי' מאה מילין דוקא והוא הדין יותר: