כתובות ו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
או הלכה כר"ש (איתמר) בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר בנהרדעא אמרי רב אסר ושמואל שרי אמר רב נחמן בר יצחק וסימניך אלו מקילין לעצמן ואלו מקילין לעצמן ורב שרי והאמר רב שימי בר חזקיה משמיה דרב האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא בההוא אפילו ר"ש מודה דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות והא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יהודה ורב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כרבי שמעון ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח להך לישנא דאמר דם חבורי מיחבר מקלקל בחבורה הוא מתיב רב חסדא תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת ב"ש אומרים נותנין לה ארבעה לילות וב"ה אומרים עד שתחיה המכה הגיע זמנה לראות ונשאת בש"א נותנין לה לילה הראשון ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות
רש"י
עריכה
או הלכה כר"ש - דמקלקל בחבורה חייב כיון דתימצי לומר הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין דאסור:
בנהרדעא - מקומו של שמואל:
וסימניך - שלא תטעה להחליף שמעתתא דבי רב לנהרדעא ודנהרדעא לדבי רב:
אלו מקילין לעצמן - דבי רב שצריכים לעשות כדברי רבן אומרים שרבן התיר ונהרדעא העושים כשמואל רבן אומרים שמואל התיר:
ורב שרי - בתמיה אלמא דבר שאין מתכוין מותר סבירא ליה:
מסוכריא דנזייתא - סתימת נקב גיגית שמוציאין השכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים:
אסור להדוקה - משום סחיטה:
מודה ר"ש כו' - אבל כאן יש שבקיאים בהטייה כדלקמן:
הלכה כרבי יהודה - באין מתכוין:
בלא גברי - בלא אמוראי אליבא דרב ואליבא דשמואל אלא רב ושמואל גופייהו:
להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד - והאיסור משום פתח הוא:
מקלקל הוא אצל הפתח - ובמקלקל מודה רבי יהודה:
מקלקל בחבורה הוא - ורב סבר לה כרבי יהודה אף במקלקל בחבורה לקולא דקא פטר בה רבי יהודה:
שלא הגיע זמנה לראות - במסכת נדה אמר אימתי הגיע זמנה לראות משיגיעו ימי הנעורים:
נותנין לה ארבעה לילות - שכל דמים שתראה בהן מחמת תשמיש מחזקינן להו בדם בתולים:
עד שתחיה המכה - כל זמן שאינה משמשת בלא דם לא חיתה המכה:
הגיע זמנה לראות - ולא ראתה:
לילה הראשון - אפילו לבעילות הרבה:
תוספות
עריכהבמקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכות שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין כגון גבי כלאים דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין כו' (כלאים פ"ט מ"ה) ותנן נמי נזיר חופף ומפספס כו' (נזיר דף מב.) הילכך בחבורה נמי שרי:
האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה כו'. פירש בקונטרס וכן ר"ח ובערוך בחד לישנא וכן בסדר תנאים ואמוראים דאסור משום סחיטה וקשה לר"ת דהא סחיטה משום ליבון ולא שייכא בשאר משקים דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים וראיה לדבר מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כמו גבי מים כדאמרינן באלו קשרים (שבת דף קיג:) היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' היכי ליעביד לינחות במיא אתי לידי סחיטה ותניא נמי בפרק חבית (שם דף קמז: ושם) ומסתפג באלונטית ולא יביאה בידו ומפרש בגמ' דאתי לידי סחיטה ובפ"ב דביצה (דף יח. ושם) אומר דלכ"ע אין מטבילין את הכלים ומפרש בגמרא גזירה משום סחיטה ואילו בפרק תולין (שבת דף קלט:) תנן מסננין את היין בסודרין אלמא לגבי יין לא גזרינן משום סחיטה ובריש המביא (ביצה דף ל.) נמי קאמר ליפרוס סודרא עליה ולא קאמר אתי לידי סחיטה והיינו משום דלא שייך ליבון אלא גבי מים והא דאמרינן בפרק מפנין (שבת דף קכח:) אם היתה צריכה שמן חבירתה מביאה לה בשערה ופריך והא אתי לידי סחיטה ומשני אין סחיטה בשער משמע דשייך סחיטה בשמן וכן בפ' נוטל (שם דף קמג.) ספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו ואם לאו אין מקנחין בו משום דאתי לידי סחיטת שמן הנבלע בו ההיא סחיטה אור"ת דהויא משום מפרק ואסורה כמו סחיטת זיתים וענבים והכא אומר ר"ת דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אע"ג דהוי פסיק רישיה וכן פירש בערוך דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר (זבחים דף צא: ושם) אליבא דר"ש מזלפין יין על גבי האישים אע"ג דפסיק רישיה הוא דודאי מכבה הוא כיון דלא ניחא ליה בהאי כיבוי שרי ועוד מייתי ראיה מלולב הגזול (סוכה דף לג: ושם) דקאמר ר"א בר"ש ממעטים ענבים בי"ט פי' ענבי הדס ופריך והא מתקן מנא ומוקים לה במתכוון לאכילה סבר לה כאבוה ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה כו' ומשני לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון שרי אע"ג דפסיק רישיה הוא ונראה לר"י דלא קשה מידי דאיכא למימר דאסור לסחוט בשאר משקה משום ליבון כמו במים ומ"מ לא חיישינן בהו שמא יסחוט כיון שהטעם והריח נשארים בבגדים ומעט היה נהנה בסחיטתו ומצינן למימר נמי דאסור משום מפרק ואף ע"ג דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לר"ש כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה וראיות הערוך אינן ראיות דההיא דמתיר ר"ש לזלף יין על גבי האישים איכא למימר דמצוה שאני וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי איכא למימר דשרי משום מצוה א"נ הכי פי' והא פסיק רישיה הוא דאית ליה הושענא אחריתי והואיל וכן שרי לר"ש דשמא לא יצטרך לה ונמצא שלא תיקן כלי והלכך לאו פסיק רישיה הוא אבל לר"י אסור דשמא יצטרך לה ואגלאי מילתא דכלי עבד ועל פי' הערוך קשה דתנן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז.) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה ליחה פטור ודוקא משום צערא פטור ומותר אבל אי לאו משום צערא היה אסור אע"ג דלא ניחא ליה בפה כלל דאי ניחא ליה מן הפה כי לא מתכוין נמי חייב וכן מחט של יד ליטול בה את הקוץ דשרי משום צערא אבל אי לאו הכי אסור אע"ג דלא ניחא ליה כלל אבל קצת קשה אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור אמאי קאמר רב בפרק חבית (שם קמה.) כבשים שסחטן לגופן פטור ומותר הואיל וא"צ למים היוצאין והשתא אע"ג דא"צ היה להיות אסור ואור"י דמצינן למימר דדוקא כבשים שרי דהוי הנסחט מהם כמו אוכלא דאיפרת ואין שם משקה עליו כדאמרינן דאפי' למימיהם פטור אבל אסור ועוד י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למימר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר האי דנדה מערמת וטובלת בבגדיה (ביצה דף יח.) וכן בפ"ח דיומא (דף עז:) ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים ולא גזרינן שמא יסחוט לפי שלדעת כן הוא עושה ועוד איכא למימר התם דמצוה שאני ובערוך פירש לשון אחר מסוכרייא דנזייתא סתימת גיגית של שכר אסור להדוקה דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת ואין נראה לר"י דהיכי דמי דאם בדעתו לבטל שם בשעת הנחה מאי פסיק רישיה שייך כאן מיד הוא עושה כלי דמתכוין לעשותו ואם אין בדעתו לבטלה שם א"כ לא הוי פסיק רישיה שיעשנה כלי וי"ל בדוחק שהוא מתכוין לבטלה ואינו מתכוין לעשות כלי ושייך ביה פסיק רישיה הואיל ואינו מתכוין לגמרי לעשות כלי:
לעולם רב כר"י ס"ל כו'. לשמואל נמי איכא לשנויי לעולם כר"ש ס"ל להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר לדם הוא צריך:
מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל. דלמאי נקט עד מוצאי שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דמצי בעיל בשבת אע"ג דמשיר בתולים דליכא למימר דנקט עד מוצ"ש לאשמועי' דבעינן רצופין דהא לא בעינן שיהו רצופין כדתניא בפרק בתרא דנדה (דף סד: ושם) מעשה ונתן לה ד' לילות מתוך י"ב חדש והכי פי' נותנין לה ד' לילות עד מוצ"ש שיבעול בכל לילה וישיר מקצת בתולים עד מוצ"ש ואשמועינן דשרי להשיר בתולים בשבת ומשני לא לבר משבת ומוצאי שבת נקט לאשמועינן דבעינן רצופים והוה מצי למיפרך מברייתא דפרק בתרא דנדה דמוכח דאפי' מפוזרין אלא דפריך ליה מגופה דברייתא והא עד מוצאי שבת ארבעה לילות קתני וא"ת מעיקרא דמשני לבר משבת מה עלה בדעתו והא קתני בהדיא ד' לילות וי"ל דהוה ס"ד דהכי פירושו נותנין לה עד מוצאי שבת לבר משבת שהן בין הכל ד' לילות ואיהו פריך דמשמע דבעיל ד' לילות ומשני כשבעל וקמ"ל כמו שמפרש בתר הכי אע"ג דהוי פירצה דחוקה דהא אי חזיא תלינן בדם בתולין אפ"ה שרי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
כא א טור ושו"ע או"ח סי' ש"כ סעיף י"ח:
כב ב ג מיי' פ"ה מהל' איסורי ביאה הלכה י"ח והלכה יט, סמג לאוין קיא, (טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ב סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ג סעיף א'):
ראשונים נוספים
האי מסוכריא דנזיאתה אסור להדוקא ביומא טבא: פירש רש"י ז"ל: סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים, אסור להדוקה משום סחיטה, ואמרינן, בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והרב רבי נתן בעל הערוך ז"ל (ערך סבר ה, הובא בתוד"ה האי) כתב, דלא אמרינן פסיק רישיה ולא ימות אלא בדאית ליה הנאה מינה, וכדמוכח בסוכה (לג, ב), דאמרינן התם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אלעזר ברבי שמעון מתיר. ואקשינן, והא קא מתקן מנא, סבר לה כאבוה, דאמר, דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחרת, אלמא בדאית ליה הנאה מיניה אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא שרי לרבי שמעון.
ועוד, דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה (לד, ב), תניא ר' יהודה אומר, עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך המים בשביל שתפיג צינתן, ומקשינן, והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר. אלמא אע"ג דעל כרחין מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מיניה. ועוד, דאמרינן בשבת פרק הבונה (קג, א) המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת ואם ליפותן כל שהוא, ואקשינן, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והאי על כרחיה מיפה הוא, ופרקינן, לא צריכה דעביד בארעא דלא דיליה. כלומר, דאינו נהנה ממנו, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דבר שאין מתכוין מיקרי.
ועוד, דאמרינן (כלאים פ"ט מ"ה; שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא, דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוין לו ואין נהנה ממנו, דאינו צריך לו, אלמא, כל מלאכה שאינו נהנה ממנו ואינו מתכוין לה, אף על פי שהוא כפסיק רישיה ולא ימות, פטור ומותר לרבי שמעון.
ופירש הוא ז"ל: דההיא מסוכריא דנזייאתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי, דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה ולא ימות, ונהנה ממנו, אף על פי שאינו מתכוין לכך הרי הוא נהנה, ואסור. וכן פירש ר"ח ז"ל. והויא לה כאותה שאמרו בפרק דרבי אליעזר דתולין (שבת קמא, א), לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה.
ורבינו יצחק ז"ל (עי' תוד"ה האי, שבת מא, ב, תוד"ה מיחם, וריטב"א כאן בשם ר"י) פירש כרש"י ז"ל, ואמר: דאף על גב דפסיק רישיה ולא ימות בדלית ליה הנאה מיניה שרי, הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסור, כיון דפסיק רישיה הוא. והא דמשני בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכא דעביד בארעא דלא דיליה, לפטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא.
והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל (שם קמג, א) ספוג, אם יש לו בית אחיזה מקנחין, כלומר, משום דנסחט הוא על כרחיה, ומוקמינן לה בגמרא אפילו לרבי שמעון, דפסיק רישיה ולא ימות הוא. וזו אינה ראיה, דוודאי הוא נהנה במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה, מדתנן (שם קז, ב) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור, ודוקא משום צערא דגופא דאמרינן בפרק האורג (שם קז, א) ממאי דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, אלמא, אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא. וההיא דפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) דשרי ר' אלעזר ב"ר שמעון למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי, היינו טעמא, לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן, דמיחזי כמתקן מנא, לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי, דאינו נהנה בתיקון זה, שרי.
והא דאמרינן בזבחים בשלהי כל התדיר (צא, ב) כל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים, ומקשינן והא קא מכבה, ומוקי לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, דאי אפשר לזלף שלא יכבה, איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא. וההוא דמוכרי כסות, לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר, דרך הנאה שיהנה ממנו. וההיא דיומא, במסקנא משום דלא הגיעו לצירוף וליתא, [והיינו] לאוקמא אליבא דר' יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו כשהגיעו לצירוף שרי כל שאינו מתכוין, וכדמוכח נמי בפרק כירה (שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו, דאקשינן והלא מצרף, ופרקינן הא מני רבי שמעון היא, ולא שני בשלא הגיע לצירוף, דאלמא לרבי שמעון כל שאינו מתכוין מותר.
ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא, דחאה רבי הרב (הרמב"ן) נ"ר דלאו משום צערא דגופא התירו, דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער, אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סממנין, וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא היינו טעמא, לפי שאינו מתכוין לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה, ומההיא טעמא ממש דאמרן, דכל שאינו נהנה ואינו מתכוין אפילו בפסיק רישיה שרי.
ורבינו תם ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין, דבחבית של מים, בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין, מצידה שרי דלאבוד אזיל, מלמעלה אסיר דלאו לאבוד אזיל, וטעמא דמילתא, משום דתרי גווני סחיטה הן, חדא, להוציא משקין המובלעין בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים, והא כיון דלאבוד קא עביד מותר, דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת לליבוני מנא, ולא קפידא משקין המובלעין כלל, וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים, שאין ליבון בשאר משקין, משום דיין ושמן אינן בני ליבון ואדרבה מלכלכין הן את הבגד.
והביא ראיה, מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (שבת קלט, ב), מותר לסנן את היין בסודרין, ואי אמרת אית ביה משום ליבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי. ובכי הא גוונא אתיא התם בפרק אלול קשרים (שם קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגעו באמת המים, היכי ליעביד, ליקף קא מרבה בהליכה, ליעבור בתוכה מאני במיא ואתי ליה סחיטה, אלמא, כל האי גוונא גזרינן ביה משום סחיטה. ובמסכת ביצה (יח, א) אמרינן, מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין, משום דליכא סחיטה ביין הוא.
הא דלא פריך נמי דשמואל אדשמואל, משום דלדידיה לא קשיא, אלא אליבא דבי רב דלא בקיאין במילי דשמואל, אבל אליבא דנהרדעי דתלמידי דשמואל הוו ובקיאין במילי לא קשיא כלל. ובמסקנא נמי לא תיקשי כלל לא לרב ולא לשמואל.
לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה: להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח, כלומר, ולדם הוא צריך. ולהך לישנא דאמרת דם חיבור מיחבר מקלקל בחבורה הוא, כלומר, ולהנאת עצמו הוא צריך.
בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר ופרכינן ורב שרי דס"ד דטעמא דאסר רב היינו משום דקי"ל דבר שאינו מתכוון מותר והכא דבר שאינו מתכוון הוא:
האמר רב מסוכריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא : פירש"י סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך נקב וסתמי' להדוקא בבלאי בגדים אסור להדק ומשום סחיטה עכ"ל. פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין נסחט ואינו הולך לאיבוד א"נ שהנקב הוא מן הצד ומניחין תחת הגיגית לקבל דבר הנסחט דהשתא אינו משום סחיטה והיינו דאמר התם מותר לסנן היין בסוכרין ולא חיישינן שמא יבא לידי סחיטה כדחיישינן הכא במאי דמנח סוכרא אפומא דכובא וטעמיה דמלתיה דסוחט חייב או משום מפרק שהיא תולדה דדש או משום ליבון או משום צובע ואלו הכא בההיא כובא וודאי דמסנן יין בסוכריא ליכא משום מלבין ולא משום צובע אדרבה היין מלכלך את הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסור דרבנן וכי גזור רבנן הני מילי היכא דצריך למשקה או דניחא ליה בגוויה אבל היכא דאזיל לאיבוד לא גזרו ביה רבנן ומיהו אומר ר"י שלא הורה ר"ש בשום פסיק רישיה ולא ימות אלא דניחא ליה ואית ליה הנאה מיניה וכדאמרינן פרק הבונה התולש עשבים בשבת אם חפר קרקע כל שהו ואם לאכילה במלא פינא ופרכינן דלאכילה נמי הא קא מתקן ארעא ממילא ופסיק רישיה ולא ימות הוא ומהדרי' כגון דעבד בארעיה דלאו דיליה ועוד הובא על זה ראיות אחרות ואע"פ שיש חולקין עליו ודוחין ראיותיו מכ"מ טעמא קמא עיקר דכל דאזול לאבוד בלבד נסחט שאין גדולי קרקע אין בו משום סחיטה כלל מדרבנן לכך יש לפרש פירושו על דרך שכתבנו. והרב בעל הערוך פי' מסוכרא דנזייתא מגופית החביות שמהדקין אותה וכי מהדק לה שפיר משוה לה דופן ואסור משום בונה והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות וכההיא דאמר במס' שבת גבי אבן שכך בונה:
לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להאי לישנא קמא דאמר דם מיפקד פקיד ולהך לישנא דאמר דם חבורי מחבר איכא למידק קשיא דרב אדרב ולשמואל אשמואל לא קשיא והא אסר שמואל אליבא דבי רב משום דאינהו לא בקיאי ובמילי דשמואל למאי דמפרקין דרב מפרק נמי בשמואל דלהאי לישנא דאמר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך דאפ"ת מקלקל בחבורה הוא קסבר רבי שמעון מקלקל בחבורה חייב:
מתיב רב חסדא תינוקות וקושיין למאן דאסר אפילו לרבי שמעון דהיינו שמואל אליביה דבי רב דאלו לרב אליבא דנהרדעא ליכא למיפרך דאיהו אמר לך אנא דאמרי אליבא דר' יודא דאסר דבר שאינו מתכווין ומתני' דתנוקות כר"ש דשרי וכן פריך מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת פירש אע"ג שלא שייך למיתני התם דם בתולים ד' לילות או עד שתחיה המכה אלא למי שבעל אדלקמן סמיך דדייק לה מיתורא דמתני' דקתני לישנא יתירה עד מוצאי שבת ארבע לילות קתני ובפירש"י דאי לא אתיא אלא לאשמועי' התם דם בתולים אמאי נקט עד מוצאי שבת ליתני נותנין לה ד' לילות לדם טוהר אלא על כרחך לישנא יתירה משום בעילת שבת ומילתא אגב אורחא קמ"ל שנותנין לה היתר בעילה לכתחילה:
הא עד מוצאי שבת לבעול לכתחלה ומתחלה ואילך משלימין לו ד' לילות לדם טוהר וזה ברור וא"צ לפנים ודחינן דדלמא האי יתורא לא אתיא לאשמועינן דשרי לבעול בתחלה בשבת אלא אע"ג דלא בעיל בליל ד' דשרי לבעול בעילה שניה בשבת ואע"ג שהיה פורץ פרצה דחוקה וכדשמואל והקשו בתוספות דהכא מדמיי' בעילה שניה לפרצה דחוקה כדשמואל ואלו במסכת נידה פרק תינוקות מדמיין לה לביאה ראשונה ותרצו דהתם לפום לישנא דדם מיפקד פקיד והכא לפום לישנא דדם חבורי מחבר עוד הקשו מאי פרכי' לעיל מיתורא דמתניתין דלהכי קחני תרתי לא לאשמועינן שאם שמשה ימים לא הפסידה לילות וזימנין דפריך תלמודא סתמא אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא וכדפרכינן במס' קדושין לא קנה ואנן דקי"ל דקנה:
האי מסוכרייתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ואפילו ר"ש מודה בהא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות. פי' המורה סתימת נקב גיגית שמוציאים ממנו השכר וסותמים אותו בבלאי בגדים אסור להדוקה משום סחיטה. ואינו נראה כלל שמה שמשימים בנקב שמוציא ממנו מים או יין בלאי בגדים אין בו משום סחיטה שאינו מוכנין לא ללבנם ולא לקבל ממנו משקה ולאיבוד אזיל א"כ אמאי ליתסר. ור' נתן בעל הערוך פי' משום ר"ח ז"ל מטלית שמשימים על הגיגית לסתום פי' (ומפרקת) [ומהדקה] המטלית שם וזהו פתרון יפה. דודאי באותו המטלית קפיד אם תשרה. ומה שסוחט ממנו אסור משום מלבן שדומה לסוחט בגדים שרויים. וזה שאנו משימין בברזא של חביות מתיר ר' נתן בפירוש מפני שהולך לאיבוד:
או הלכה כרבי שמעון — ואם תאמר, הך בעילה בין לרבי יהודה בין לרבי שמעון שריא, והיכי מצי למנקט חומרי דתרווייהו? והתניא: מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר: "הכסיל בחשך הולך". יש לומר, הני מילי כשחומרא זו סותרת זו, כגון ההיא ד"כמה חסרון בשדרה", שמחמיר לעניין טומאה כבית שמאי דאמרי שתי חוליות, דאי לא חסרה אלא חוליא אחת נטמא באהל, ומחמיר בטרפה כבית הלל דבחוליא אחת טרפה דחשיב חסרון, והרי חומרות אלו סותרות זו את זו. אבל דבר שאין מתכוון ומקלקל בחבורה, שני עניינים הם ואינם תלויין זה בזה, ובידינו לפסוק בחדא כר' יהודה ובחדא כרבי שמעון. וכן ההיא דמקשינן בפרק אלו טרפות, האי תורא בין לרב בין לשמואל שרי, וחומרות דסתרן אהדדי. ודוק:
והקשה הראב"ד ז"ל אהא כיון דמספקא לן אי הלכה כר' יהודה באין מתכוון וכרבי שמעון במקלקל בחבורה, מהא דגרסינן בפרק אלו הנחנקין: והרי שבת דשגגת סקילה, ותנן: מחט של יד ליטול בה את הקוץ? מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב? רבי שמעון, הא מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ואי מספקא לן אי הלכה כר' יהודה וכרבי שמעון בחדא, הרי אתה מוצא כאן שגגת סקילה. וליתא, דהתם לתרוצי מתניתין אתינן, ומסתמא סתם מתניתין כחד תנא. שיטה ישנה:
האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה וכו' — פירש רש"י ז"ל, וכן בערוך בערך סכר בחד לישנא, דאסור משום סחיטה. וקשה לרבינו תם, דהא סחיטה משום ליבון, ולא שייכא בשאר משקין דאסור, דבכל דבר המלכלך את בולעו, כגון יין ושכר ושמן, לא שייך ליבון, אלא דווקא במים. והביא ראיה מדלא גזרינן בהו שמא יסחוט כדגזרינן גבי מים, כדאמרינן וכו' וכן כתב כמו שכתבו התוספות. ויש מפרשים דאסור משום מפרק, כמו סחיטת זיתים וענבים. ואין להקשות דהא תנן: מסננין את היין בסודרין ולא גזרינן משום מפרק, דהיכן מצינו בשום מקום שגזרו עד שנגזור אנן? דבשלמא לפירוש רש"י ז"ל דאסור משום סחיטה, איכא לאקשויי, דהא מצינו לגבי מים בכמה דוכתי דגזרו משום סחיטה. אבל מפרק ביין לא מצינו שגזרו בשום מקום עד שנקשה דנגזור הכא.
ובקונטריסין מצאתי וזה לשונם: וקשה, אם כן אמאי מסננין את היין בסודרין? והאיכא למיחש שמא יסחוט, והיה אסור משום מפרק. ויש לומר, כיון שסינן את היין, בעבור שנשאר בבגד שהוא דבר מועט אין לחוש משום סחיטה. אבל כשהבגד הוא מתלבן, יש לחוש משום סחיטה אף על פי שהוא דבר מועט, עד כאן. ובמה שכתבנו אין אנו צריכים לכל זה. ומיהו קשיא לי לרבינו תם, דליכא נמי משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד אף על גב דהוי פסיק רישיה וכו'. וכן פירש בערוך, דכל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי, ואף על גב דמלאכה שאינה צריכה לגופה אסור לרבי שמעון, הכא דלא ניחא ליה כלל שרי טפי. ועיקר ראייתו מפרק כל התדיר דליכא דרבי שמעון מזלפין וכו'. ועוד מייתי ראיה מפרק לולב הגזול דקאמר רבי אלעזר ברבי שמעון ממעטים ביום טוב, פירוש, ענבי הדס. ופריך, והא מתקן מנא הוא? ומוקי ליה במתכוון לאכילה, וסבר לה כאבוה. ופריך, והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'? ומשני, לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי. אלמא כיון דלא ניחא ליה ולא חייש בהאי תיקון, שרי אף על גב דפסיק רישיה הוא. ונראה לר"י דלא קשה וכו' ככתוב בתוספות.
ומצינו למימר נמי דאסור משום מפרק, ואף על גב דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור לכתחילה לרבי שמעון, כמו במלאכה שאינה צריכה לגופה. וההוא דמתיר רבי שמעון לזלף יין על גבי האישים, איכא למימר דמצוה שאני. וכן ההיא דאית ליה הושענא אחריתי, איכא למימר דשרי משום מצוה. ומיהו יש לחלק, דההיא דמזלפין גופא זילוף עצמו הויא מצוה, אבל גבי הושענא כשממעט הענבים אינו אלא תיקון המצוה ואין המיעוט עצמו מצוה. ונראה לר"י לפרש דהכי פירושו: והא פסיק רישיה הוא? דאית ליה הושענא אחריתי, והואיל וכן שרי לרבי שמעון, דשמא לא יצטרך וכו' ככתוב בתוספות. ורש"י ז"ל התם בפרק לולב הגזול לא פירש לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא כי משני "דאית ליה הושענא אחריתי" לא קאי לתרוצי אמאי דפריך "והא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה" וכו' אלא הקושיא דמעיקרא קאי לתרוצי, דפריך: (דאית ליה הושענא אחריתי לא קאי לתרוצי אמאי) "והא מתקן מנא"? ומשני, "דאית ליה הושענא אחריתי" ולא הויא מתקן כלל, דוק ותשכח שם. ומעתה אין מכאן ראיה לבעל הערוך כלל.
ועל פירוש הערוך קשה, דתנן בפרק שמונה שרצים: המפיס מורסא וכו', ככתוב בתוספות. דאי ניחא ליה מן הפה, כי לא מתכוון נמי חייב. והקשו בקונטריסין על זה: נימא דניחא ליה מן הפה ולעולם פטור, וטעמא דפטור משום צערא? ותירצו, דאי ניחא ליה מן הפה, כיון דלפי שעה הוא צריך המלאכה כדי להוציא הליחה מיד, אם כן הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה וחייב, דלא דמי לחופר גומא, דהוי מלאכה צריכה לגופה, דהתם אף על פי שאינו צריך הגומא עכשיו, לאחר זמן הוא צריך אותה כדי שלא יתלכלך והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה; אבל זה, צריך הוא המלאכה כדי שיוציא הליחה מיד לפי שעה, ואי הוה ניחא ליה היה חייב אפילו כי לא מכוון נמי, ומשום צערא אין לפוטרו, עד כאן. אבל קצת קשה, אי פסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור, אמאי קאמר רב בפרק חבית: כבשין שסחטן לגופן פטור ומותר, הואיל ואין צריך למים היוצאים? והשתא, אף על גב דאין צריך, היה לכתוב אסור. וכתבו בקונטריסין, דאף על גב דאיכא תרתי, מלאכה שאינה צריכה לגופה ופסיק רישיה דלא ניחא ליה. ומכל מקום קשה קצת:
עוד כתבו בקונטריסין וזה לשונם: וקשה לפירוש רבינו תם ז"ל שהקשה על פירוש רש"י ז"ל, והא לא פירש מסוכרייתא דנזייתא אמאי אסור, ואם כן תיקשי לרב אדרב, דגבי מסוכרייתא דנזייתא קאמר רב דאסור, והכא בפרק חבית קאמר פטור ומותר? ויש לומר, שרבינו תם יפרש דהוי פסיק רישיה דניחא ליה קצת, דאף על גב דהנסחט הולך לאיבוד מכל מקום קצת ניחא ליה לפי שהוא מלבן קצת, ומשום הכי אסור. עד כאן:
ואומר ר"י, שמצינו למימר דדווקא כבשים שרי, דהוי הנסחט מהן כמו אוכלא דאפרת ואין שם משקה עליו, כדאמרינן, דאפילו למימיהן פטור אבל אסור:
וכתב בגליון תוספות וזה לשונו: אבל תימא הוא לומר שיחלוק רב על סברת התלמוד, דקאמר התם: למימיהן חייב חטאת, לגופו פטור ומותר, אף על גב דהוי משקה שרי לגופן, דמסתמא רב לא פליג עליה אלא במאי דקאמר למימיהן חייב חטאת. עד כאן:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא — פירש רש"י ז"ל: נקב שבצד החבית, ואסור משום סחיטה. ואחרים פירשו: מגופה שבדופן החבית שעושין מעץ, ולהדקיה הוא דאסור, דבטיל ליה ומשוי ליה דופן, כי ההיא דאמרינן בפרק כל הכלים גבי אבן שבקירויא: כגון דהדקיה שויא דופן לקירויא, ואף על גב דאיהו לא מכוון להכי, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה כו'. אבל נקב שבצד החבית שרי ואף על גב דאיכא סחיטה, כיון דלא ניחא ליה בהכי, אף על גב דפסיק רישיה, בכי הא לא מודה רבי שמעון. שכך מצאו לרבי נתן בעל הערוך ז"ל. ומייתי ראיה מהא דאמרינן במסכת סוכה: ואסור למעטן ביום טוב, רבי אלעזר ברבי שמעון מתיר, ואוקימנא דסבר לה כאבוה דדבר שאין מתכוון מותר, ומקשי עליה: פסיק רישיה וכו'? ופריק, כגון דאית ליה הושענא אחריתי, דכיון דאית ליה הושענא אחריתא הוה ליה שאינו מתכוון ושרי. ואמאי שרי? הא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה וכו'! אלא שמע מינה כיון דלא ניחא ליה, דאית ליה הושענא אחריתי, הוה ליה שאינו מתכוון ושרי, דמלאכת שבת מסורה ללב, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה. ובמסכת שבת פרק הבונה נמי אמרינן: המלקט עצים מתוך שדהו, אם לייפות בכל שהוא. ואקשינן: והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה? לא צריכא, דעביד בארעא דלאו דיליה. אלמא כיון דלא מכוון כלל, דהא לא ניחא ליה, אף על גב דהוא פסיק רישיה וכו', דבר שאין מתכוון מיקרי. ובפרק כל כתבי: דשקיל ליה בברזי, פירוש: דלא ניחא ליה דהא מפסיד עור. וכן בפרק ר' אליעזר דמילה אמרינן: ואי דאיכא אחר, ליעבד אחר, דלא ניחא ליה? ולרבא נמי פריך, ולא כדברי רש"י ז"ל שפירש דלאביי מקמי דסברא פריך, ואין זו הסברא נכונה בעיני. ואיכא דמקשו עלה, הא דאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין: לא ליהדוק איניש אודרא בפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה. אלא דאיכא למימר: התם ניחא ליה, שהרי השמן חוזר לפך וראוי להדלקה. ושמעתי לרבינו תם ז"ל דאומר דתרי גווני סחיטה נינהו, חדא להוציא ממנו משקין המובלעין ביה, והיא תולדה דדש, כגון סחיטת ענבים, והא כיון דלאיבוד אזיל מותר, דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. וחדא ללבוני מנא, והיא כעין הכיבוס, והך סחיטה לא אסירא אלא במיא, אבל בחמרא לא. וכל שכן ברזא דשריא אף על גב דאיכא סחיטה, שלא מצינו סחיטת ליבון ביין ושמן אלא במים, משום דיין ושמן לא מבעיא חוורי לא מחוורי אלא לכלוכי נמי מלכלכי. וזו הסברא נראית יותר, שמאחר שאין המשקין היוצאים ממנה ראויין אינה סחיטה כלל. והביאו ראיה לדבר ממאי דאמרינן במסכת שבת בפרק ר' אליעזר דתולין: מותר לסנן את היין בסודרין, ואי סלקא דעתך אית בה משום סחיטה, היכי שרי? נגזור דילמא אתי למיסחט, כדאמרינן התם בכמה דוכתי בכהאי גוונא "גזרה משום סחיטה". ועוד, דהא בכהאי גוונא בפרק אלו קשרים: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים וכו', דאמרינן התם: לינחות במים? אתי לידי סחיטה. אלמא כל כי האי גוונא גזרינן משום סחיטה. הילכך שמע מינה דהא דאמרינן: מותר לסנן בסודרין וליכא משום סחיטה, דביין ליכא משום סחיטה, שאם היה בו משום סחיטה, לשרות נמי אסור משום גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, ולא עוד אלא דשרייה גופה אסירא, דאמרינן פרק חטאת העוף בזבחים: שרייתו זהו כבוסו, אלמא אי איכא ביין ושמן משום סחיטה, אסור לשרות הסודרין ביין. מיהו הא לא נהירא, דהא בפרק אלו קשרים לא אסרינן משום דמכבסי מאניה במיא, אלא משום דילמא סחיט. ועוד, דבפרק במה טומנין אמרינן: הדר חזיה דפריס דסתודר אפומא דכובא כו', אמר ליה ר' זירא: אמאי? אמר ליה: השתא חזית. לסוף חזייה דקא עצר, אלמא דלא מתסר עד דעצר. ובמסכת ביצה אמרינן: מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת? גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, ולא אסרינן ליה בהדיא משום ששרייתו זהו כבוסו. ובמסכת שבת אבאר בסייעתא דשמיא. עד כאן:
והרשב"א ז"ל האריך נמי בזה, וכתב ז"ל וזה לשונו: והרב רבי נתן ז"ל בעל הערוך כתב, דלא אמרינן פסיק רישיה וכו' אלא כדאית ליה הנאה מיניה, וכדמוכח בפרק לולב הגזול, דאמרינן התם: היו ענביו וכו', כדאית ליה הושענא אחריתי וכו'. ועוד, דאמרינן בפרק אמר להם הממונה: תניא, ר' יהודה אומר: עששיות של ברזל כו', אלמא אף על גב דעל כרחך מצרף הוא, אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מניה שרי. ועוד, דאמרינן בפרק הבונה: המלקט עצים כו', ופרקינן: לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה, כלומר דאינו נהנה ממנו, ואף על גב דפסיק רישיה כו' דבר שאין מתכוון מיקרי. ועוד, דאמרינן (שבת כט ב ועוד): מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים, ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה כו', דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוון לו ואין נהנה ממנו דאינו צריך לו, אלמא כל מלאכה שאינו נהנה ממנו דאין צריך לו ואינו מתכוון לה, אף על פי שהיא בפסיק רישיה וכו' פטור ומותר לרבי שמעון. ופירש הוא ז"ל, דהאי מסוכרייא דנזייתא, מגופה שעל פי החבית, דכי סחיט ליה, משקין לאו לאיבוד אזלי, דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה כו' ונהנה ממנו, אף על פי שאינו מתכוון לכך הרי הוא מתכוון ואסור. וכן פירש רבינו חננאל. והויא ליה כאותה שאמרו בפרק תולין: לא ליהדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה. ור"י פירש כרש"י ז"ל, ואמר דאף על גב דפסיק רישיה כו' ולית ליה הנאה מיניה שרי, הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסור כיון דפסיק רישיה הוא. והא דמשני בפרק הבונה: לא צריכא דעביד בארעא דלאו דיליה, לפוטרו מחטאת קאמר, אבל איסורא מיהא איכא. והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל: הספוג אם יש לו בית אחיזה מקנחין בו כו', כלומר משום דעל כרחך נסחט הוא, ומוקמינן לה בגמרא אפילו לרבי שמעון, דפסיק רישיה כו'. וזו אינה ראיה, דוודאי נהנה הוא במים הנסחטין, דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה מדתנן: המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה, חייב; אם להוציא ממנה ליחה, פטור, ודווקא משום צערא דגופא כדאמרינן בפרק האורג: ממאי דפטור ומותר? דתנן: מחט של יד ליטול בו את הקוץ, אלמא אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה, לא התירו אלא משום צערא דגופא. וההיא דפרק לולב הגזול, דשרי רבי אלעזר ברבי שמעון למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי אית ליה, היינו טעמא לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא, אלא מדרבנן דמחזי כמתקן מנא, לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי, דאינו נהנה בתיקון זה, שרי. והא דאמרינן בשילהי כל התדיר: כל המתנדב יין או מים מזלפו על גבי האישים, ומקשינן: והא קא מכבה? ומוקי לה כרבי שמעון, ואף על גב דהוי פסיק רישיה, דאי אפשר לזלף שלא יכבה? איכא למימר במזלף טיפין טיפין, דלא פסיק רישיה הוא. וההיא דמוכרי כסות, לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר דרך הנאה, שיהנה ממנו. וההיא דיומא במסקנא משום דלא הגיע לצירוף וליתא, והיינו לאוקמא אליבא דר' יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו כשהגיעו לצירוף שרי, שאינו מתכוון, וכדמוכח נמי בפרק כירה גבי המיחם שפינהו, דאקשינן: והלא מצרף? ופרקינן: הא רבי שמעון היא, ולא שני כשלא הגיע לצירוף, דאלמא לרבי שמעון כל שאינו מתכוון שרי. ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא, ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא, דחאה רבינו הרב נ"ר דלאו דיליה משום צערא דגופא התירו, דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סמנים, וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא היינו טעמא, לפי שאינו מתכוון לחבורה בנטילת הקוץ, ואינו נהנה ממנה, ומההוא טעמא ממש דאמרן: כל שאינו נהנה ואינו מתכוון אפילו בפסיק רישיה שרי. ורבינו תם ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין, דבחבית של מים, בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין, מצידה שרי דלאיבוד אזיל; מלמעלה אסור, דלאו לאיבוד אזיל. וטעמא דמילתא, משום דתרי גווני סחיטה, חד להוציא משקין המובלעים בה והיא תולדה דדש, כגון סחיטת ענבים, והאי כיון דלאיבוד קא עביד ומותר דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת, ללבוני מנא, וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים. והביא ראיה מדקאמרינן בפרק תולין: מותר לסנן את היין בסודרין, ואי אמרת אית ביה משום ליבון, היכי שרי? הא איכא למיגזר שמא יסחוט, כדגזרינן התם בכמה דוכתי. הילכך שמע מינה דהא דאמרינן: מותר לסנן את היין בסודרין, משום דליכא סחיטה ביין הוא, עד כאן. ואני קיצרתי קצת מלשונו ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקיה ביומא טבא — פירש רש"י ז"ל: מטלית שנותנין בנקב החבית, ואסור להדוקיה משום דאתי לידי סחיטה. וקשה לי, והא סחיטה תולדה דמלבן הוא, ואין ליבון ביין. ויש מפרשים, מפני שמפרק היין מן המטלית דהיא תולדה דדש. ולא נהירא, שהרי היין הולך לאיבוד ולא ליין היוצא הוא צריך. ויש לומר, כגון שנתן כלי תחתיו, אי נמי מה שנכנס מן המטלית תוך החבית נסחט לתוך החבית. אבל הא קשיא לי, שאין אסור משום דש אלא כשמפרק דבר מתוך דבר והיה שם מתחילת ברייתו, כגון ענבים ותבואה. לכך פירש ר"ת ז"ל, משום דמשוי למסוכריא דופן – אסור, והוא תולדה, וכדמשמע בפרק נוטל, דקאמר גבי כלכלה והאבן בתוכה: בכלכלה פחותה עסקינן, דשויוה לדופן לכלכלה. אבל כי לא מהדיק, לא בטליה לגבי כלי למהוי דופן. עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב: פירש רש"י ז"ל, סתימת הנקב גיגית וכו'. ויש לומר פירוש לפירושו, דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין הנסחט אינו הולך לאיבוד; אי נמי שהנקב הוא מן הצד, ויש כלי תחת הגיגית לקבל הנסחט, דהשתא איכא משום סחיטה. אבל אם הוא בעניין שהדבר הנסחט הולך לאיבוד, אין כאן משום סחיטה. והיינו דאמרינן התם: מותר לסנן היין בסודרין, ולא חשו שמא איכא סחיטה. וטעמא דמילתא, משום דסוחט חייב, או משום מפרק שהוא תולדה דדש, או משום צובע, ואלו הכא בהאי ברזא ליכא משום מלבן ולא משום צובע, דאדרבא היין מלכלך הבגד ולא ניחא ליה בצביעה. ואי משום מפרק, אין מן התורה אלא בדבר שהוא גידולי קרקע שהוא צריך למימיו, דומיא דרישא, אבל כל שאינו גידולי קרקע ליכא אלא איסורא דרבנן, וכי גזור רבנן היכא שהוא צריך למשקה או דניחא ליה בגויה, אבל היכא דאזיל לאיבוד כי הא לא גזור רבנן. עד כאן:
הכי גרסינן ברוב הפוסקים: ורב שרי והא רב חייא בר אשי וכו', והכי גרסי כל המפרשים ז"ל. וקשיא להו ז"ל, דשמואל נמי קשיא. ואפילו לספרים דלא גרסי הכא ורב שרי משמע דלרב לחודיה קא פריך, וקאי אמאי דקאמר מעיקרא: "ורב שרי", דהא לא משנינן אלא לרב, וכדקאמר: "לעולם רב כר' יהודה" כו'. וכיון שכן, לכל הספרים קשיא, דאמאי לא פריך נמי אדשמואל אליבא דבי רב. ונראה לי לתרץ, דבשלמא לרב דשרי, פריך שפיר, דעל כרחך דבר שאין מתכוון מותר סבירא ליה. אבל שמואל דאסר, דילמא משום שמא ישחוט בן עוף הוא דאסר וכדתניא לעיל, בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת כו', ואמרינן לעיל דהיינו שמא ישחוט בן עוף. וכתבו התוספות ז"ל בריש שמעתין וכדכתבינן לעיל:
והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ורב שרי והאמר רב כו' — איכא למידק, דשמואל נמי קשיא. ואיכא למימר דשמואל לבי רב הוא דקשיא ולא לנהרדעי, ואינהו ליכא למירמא עלייהו האיך מלתא דשמואל, דאינהו לא אמרי משמיה הלכה כרבי שמעון, דשמואל נהרדעי הוה ונהרדעי אמרי לה. ומיהו כי מתרצינן בגמ', להך לישנא דאמרת חבורי מחבר כו', לשמואל נמי איכא לפרוקי הכי, דכיון דדם חבורי מחבר, אי משום דם אסיר, אי משום פתח אסור, ואף על גב דלמאי דאמרינן אם תמצי לומר כו' לרבי שמעון שרי, מיהו אפשר דאיהו סבירא ליה כדאיבעיא לן מעיקרא. עד כאן:
וכן כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: ורב שרי והאמר רבי חייא כו' — לרב הוא דמקשה אליבא דבי רב, דאמרי לעיל דרב שרי. ולא מקשי אדבי שמואל, דהא אמרי הלכה כרבי שמעון, ולדברי בי רב דאמרי דשמואל אסר, דבי שמואל עדיפא, דאמרי דשרי דבי רב לאפקועי כדשמואל. ולבסוף כיון דאיפריקא הא דרב, תו לא קשיא נמי אפילו לדבי רב, דהא אפשר דאפילו לרבי שמעון מיתסר אם תמצי לומר דם חבורי מחבר ולדם הוא צריך, דרבי שמעון הוא דאמר מקלקל בחבורה חייב, עד כאן. הרשב"א:
וזה לשון שיטה: ורב שרי והאמר רב חייא כו' — ואם תאמר תיקשי ליה דשמואל אדשמואל, דבי רב אמרי שמואל אסר, והא שמואל אמר הלכה כרבי שמעון. ואף על גב דוודאי הוה מצי לתרוצי, דמשום דקסבר לפתח הוא צריך אסר, או משום דקסבר לדם הוא צריך ודם חבורי מחבר, הוה ליה לתלמודא לאקשויי ולתרוצי, כדמקשי ומתרץ דרב אדרב. יש לומר, משום דדבי רב לא בקיאי במילתיה דשמואל, ובנהרדעי דבקיעי אפילו בדבריו אמרי שמואל שרי, לא חש לאקשויי דשמואל אדשמואל. עד כאן:
לעולם רב כר' יהודה כו' — ראיתי מי שהקשה, אמאי לא קאמר 'אלא'. ולשיטת התוספות, דאמרי בכמה דוכתי דהיכא דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא קאמר 'אלא', ניחא, אבל לשיטת רש"י קשיא. ותירץ, דמשום הכי לא קאמר 'אלא', משום דמאי דאמרינן לעיל: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה וכו' הוא אמת, ופשוט הוא.
עוד הקשה, למה אמר: לעולם קיימא לן רב כר' יהודה סבירא ליה וכו'? ותירץ, לפי שיש לחלק, דבדבר של מצוה סבר כר' שמעון, אבל בשאינו דבר של מצוה סבר כר' יהודה, לכך אמר: לעולם, בין בדבר של מצוה בין בדבר שאינו של מצוה, סבר כר' יהודה, עד כאן:
ולי נראה, לכך קאמר: לעולם רב כר' יהודה וכו', כדי לתרוצי נמי אפילו קמייתא דמסוכרייא דנזייאתא, ולא נצטרך לתירוצא דלעיל. ומיהו קושטא דמילתא הכין, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה וכו', לכך לא קאמר 'אלא', אבל כדי לתרוצי לההיא דמסוכרייתא וכו' לא צריכנא לה ובההיא תירוצא דהכא סגי, כן נראה לי.
ומיהו אכתי קשיא לי, דלמה ליה להאריך כולי האי: להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד וכו' להך לישנא וכו'? לישני בקוצר: 'לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה והכא מקלקל הוא', דהא פשיטא דבהאי טעמא סגי לתרווייהו לישני. ונראה לי, משום דלא שוו בתירוצייהו האריך וקאמר: להך לישנא וכו', דללישנא דקאמר דם מפקד פקיד בעינן למימר דבמקלקל מודה ר' יהודה לרבי שמעון, והילכך כי קאמר הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוון אסור. וללישנא דקאמר דם חבורי מחבר, בעינן למימר דבמקלקל בחבורה פליג ר' יהודה עלה דרבי שמעון דאמר מקלקל בחבורה חייב, ואיהו סבירא ליה מקלקל בחבורה פטור, והילכך כי קאמר רב: הלכה כר' יהודה – אתרווייהו קאי, אפלוגתא דדבר שאין מתכוון ואפלוגתא דמקלקל בחבורה, דתרווייהו הלכה כר' יהודה דדבר שאין מתכוון אסור ומקלקל בחבורה פטור, כן נראה לי. והכין דייק לשון רש"י ז"ל, דוק ותשכח. ולהך לישנא דחבורי מחבר אתי שפיר הא דקאמר: לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה, פירוש, לעולם, בין בפלוגתא דדבר שאין מתכוון בין בפלוגתא דמקלקל בחבורה, רב כר' יהודה סבירא ליה, כן נראה לי.
ואכתי איכא למידק, דכי אמרינן לעיל: מקלקל הוא אצל הפתח, דשרי ללישנא קמא דמיפקד פקיד, היינו אם תמצי לומר לדם הוא צריך, וכי אמרינן בלישנא חדא: מקלקל בחבורה שרי, היינו אם תמצי לומר להנאת עצמו הוא צריך. ומעתה יש כאן חסרון, דהוה ליה למימר: להך לישנא דאמר דם מיפקד וכו' לדם הוא צריך ומקלקל וכו' להך לישנא וכו' להנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה וכו'. וראיתי להרשב"א ז"ל שהרגיש בקושיא זאת, וכתב וזה לשונו: לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה להך לישנא דאמרה דם מפקד וכו' אצל הפתח – כלומר, ולדם הוא צריך. עד כאן:
נראה לי דאזיל לשיטתיה ז"ל, שכתב לעיל דכי אמרי בלישנא קמא: לפתח הוא צריך ואסור, היינו אפילו אם תמצי לומר מקלקל הוא אצל הפתח, וכי אמרינן נמי בלישנא בתרא: לדם הוא צריך ואסור, היינו אפילו במקלקל וכדכתיבנא לעיל. ומיהו אנן השתא כדי לתרוצי להא דרב, אפשר דסבירא ליה דכיון דמקלקל הוא אצל הפתח שרי אפילו אם תמצי לומר לפתח הוא צריך, והכי נמי ללישנא בתרא מקלקל בחבורה שרי אפילו אם תמצי לומר לדם הוא צריך, ומעתה אין שום לשון חסר מן הספר:
ובתוספות כתבו וזה לשונם: לעולם רב כר' יהודה וכו' — לשמואל נמי איכא לשנויי: לעולם כרבי שמעון סבירא ליה, להך לישנא דאמר דם מפקד פקיד לפתח הוא צריך ולהך לישנא וכו', עד כאן. פירוש לפירושם, קשיא להו לתוספות ז"ל קושיית המפרשים ז"ל, דשמואל אדשמואל נמי קשיא, ולא היו גורסין 'ורב שרי' בקושיא השניה אלא בגירסת ספרינו, דגרסי: והא רב חייא כרב אשי. ומכל מקום קשיא להו לתוס', דמשני לעולם רב כר' יהודה כו', אלמא דרב אדרב קשיא ולא דשמואל אדשמואל. וכן הריטב"א ז"ל הקשה קושיא זו בתירוץ וזה לשונו: לעולם רב כר' יהודה להך לישנא וכו' — איכא למידק, וכי דרב אדרב קשיא, דשמואל אדשמואל לא קשיא? והא אסר שמואל אליבא דבי רב, ואיהו אמר: הלכה כרבי שמעון, עד כאן. והכי נמי קשיא להו לתוס' ז"ל. ותירצו, דלשמואל נמי איכא לשנויי הכין. ומיהו אכתי איכא לאקשויי, דשינוייא דרב אדרב פשיט טפי, בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא, דהא ודאי כי אמרינן מקלקל הוא, כדאיתא לעיל בבעיין, שרי לר' יהודה. אבל שינוייא דשמואל אדשמואל, בשלמא ללישנא בתרא מחבורי מחבר פשיטא נמי לשמואל, כי אמרינן מקלקל בחבורה אסור לרבי שמעון; אבל ללישנא קמא דמפקד פקיד, בכל גוונא שתאמר דשרי לר' יהודה, אבל שינוייא דשמואל הכי נמי שרי לרבי שמעון, אם לא שתאמר לפתח הוא צריך ומתקן הוא. לפיכך מאי דפרישנא בסמוך. וכיון דצריכין אנו כדי לתרץ דשמואל אדשמואל לומר צד חדש שלא הוזכר בבעיין דלעיל בלישנא קמא, השתא קשיא, דהוה ליה לתלמודא לאקשויי נמי דשמואל אדשמואל ולשנויי כדמקשי ומשני דרב אדרב. והא נמי תירצו בתוספות, דלשמואל נמי איכא לשנויי, לעולם סבירא ליה להך לישנא וכו'. פירוש, ואין אנו צריכין לומר צד חדש, אלא בצדדין עצמן דלעיל נתרץ קושייתינו דשמואל, להך לישנא דאמר דם מיפקד פקיד לפתח הוא צריך ואסור, פירוש, בכל גוונא, ואפילו תימא מקלקל הוא, וכמו שכתב הרשב"א ז"ל. ולהך לישנא דאמר חבורי מחבר וכו', עד כאן. ואדרבה ניחא טפי לשינוייא דשמואל, דאין אנו צריכין כי אם צד אחד ובזה נאסור, ואילו לשינוייא דרב צריכין אנו לצדד כמה צדדין עד שנסיב צד היתר כדאיתא לעיל. וקל להבין, כן נראה לי:
מתיב רב חסדא תינוקת וכו' — לרב דאסר אליבא דנהרדעי לא פריך, דטעמא דרב משום דסבירא ליה דבר שאין מתכוון אסור, ובהא לא קשיא מידי בכמה משניות, דסתמי אין מתכוון אסור. אבל לשמואל דאסר, ואמרי בי רב: אפילו ליכא דרבי שמעון, קשיא ליה, הך מתניתין דשרי לבעול מני, לא רבי שמעון ולא רבי יהודה, אף על גב דאיכא ברייתות לעיל דסברי אסור לבעול, וכן ברייתא לקמן, מכל מקום שפיר פריך שביק מתניתין ועביד כברייתא, גליון תוס'. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם ר"י ז"ל:
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו' — לכך מייתי האי רישא, משום דעיקר הכרחא מדקתני עד מוצאי שבת וכו' ולא קתני "עד ארבעה לילות" כדקתני רישא, וכדבעינן למיכתב לקמן בסייעתא דשמיא:
ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה — אבל ד' לילות נותנים לה לעולם, אפילו היכא דחייתה המכה, דאי לא תימא הכי הוי מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. ועוד, דאף בהגיע זמנה לראות יהבי לה בית הלל ד' לילות אף אם חייתה המכה. הרא"ש ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה