נדרים נה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר וחכ"א אינו אסור אלא בחמשת המינין רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל ומותר בפירות האילן ובירק:
גמ' למימרא דדגן כל דמידגן משמע מתיב רב יוסף (דברי הימים ב לא, ה) וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל [ראשית] דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב וגו' ואי אמרת דגן כל דמידגן משמע מאי כפרוץ הדבר הרבו אמר אביי לאתויי פירות האילן וירק:
ר' מאיר אומר הנודר מן התבואה וכו':
אמר ר' יוחנן הכל מודים בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין תניא נמי הכי שוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מה' המינין פשיטא מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קמשמע לן דלא משמע כל מילי מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל כו' אמר רבא תבואה לחוד תבואת שדה לחוד בר מר שמואל פקיד דליתנון תליסר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא שלחה רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא אמר רב יוסף מתניתין היא ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין א"ל אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין עללתא כל מילי משמע אהדרוהו לקמיה דרבא אמר הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דאיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי מי אמרינן כיון דפחתן לאו עללתא היא או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו עללתא היא אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף אמר וכי מאחר דלא צריך לן אמאי שלח לן איקפד רב יוסף שמע רבא ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא אמר ליה הב לי דאמזיג ליה אנא יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא כי קא שתי אמר הדין מיזגא דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא אמר ליה הוא ניהו אמר ליה לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא מאי דכתיב (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות א"ל כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר (במדבר כא, כ) ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר (במדבר כא, כ) ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו
רש"י (ריב"ן)
עריכהמתני' אלא מחמשת מינין - חטה ושעורה וכוסמין ושיפון ושבולת שועל:
רבי מאיר אומר בו' - בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמידגן משמע דבר שעושין ממנו כר ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור:
גמ' למימרא דדגן - דכתיב בקרא כל מין דמידגן משמע וחייב במעשר מן התורה ואפי' משאר מינין מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל:
וכפרוץ הדבר - כלומר קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל כדכתיב הרבו בני ישראל וגו' אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בני ישראל דאפי' דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה אלא אי אמרת דגן כל מיני דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר הרבו כלומר מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה:
אמר אביי - כל דמידגן משמע ומאי וכפרוץ הדבר הרבו לאיתויי פירות האילן וירק דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן דלא משמע אלא מחמשת מינין:
ותבואת השדה לרוב - אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה: תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה:
פקיד - צוה בצוואתו:
היכי מיקריא - כלומר ממה אגבה אותו ממון:
אלא מחמשת מינין - ואינו גובה אלא מחמשת מינין:
עללתא - משמע כל מילי שעולה ומשבח ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן:
אהדרוה לקמיה דרבא - לאותה תשובה:
שכר בתים ושכר ספינות - גובה מהן או לא:
מי אמרינן כיון דפחתן - שמתחסרין כל זמן שמתיישנין:
לאו עללתא - מיקרו שאין עולה ומשביח ולא גבי מינייהו:
או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו - שעל יד על יד מתחסר ואינו ניכר פחיתותו להדיא והואיל ונוטל הימנו שכר עולה ומשביח הוי ויהבו ליה מההוא אגרא:
אמרוה קמיה דרב יוסף - הא דאמר רבא דהא לא מיבעיא ליה דעללתא כל מידי משמע:
דמי למזיגא דרבא - שכשהיה רבא לומד לפניו היה מוזג לו בענין זה:
לא תיתיב אכרעך כו' - לפי שהגיס לבו שאל לו מקרא זה כדי להשפיל דעתו:
כמדבר שהוא מופקר לכל - מלמד תורה בחנם לכל:
נחליאל - נעשית לו התורה כמו נחלה:
ששוקעין אותו בארץ - כמו המשקוף:
ר"ן
עריכהמתני' הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש. דכיון דמידגן שעושין ממנו דגן סבירא ליה לר' מאיר דדגן מיקרי:
גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בד"ה דבימי חזקיה לא היו זריזין להפריש תרומות ומעשרות עמד חזקיה ותקן שיביאו אותם בית ה' וכתיב וכפרוץ הדבר שנתחזקה וגברה תקנתו של חזקיה: הרבו בני ישראל וגו' ואי אמרת דגן כל דמידגן משמע מאי וכל תבואת השדה. דהא כל דמידגן הוו בכלל דגן ואם כן כל תבואת השדה בכלל:
לאיתויי פירות האילן וירק. שאין עושין דגן מהן:
הכל מודים בנודר מן התבואה וכו'. דאע"ג דתני לה במתניתין בלשון יחיד דברי הכל היא:
מהו דתימא תבואה כל מילי משמע. מדמתרגמינן עללתא ועללתא משמע כל מילי כדאמרינן לקמן:
בר מר שמואל פקיד וכו' עללתא היכי מיקריא. שלא היה לו לרבא ליטול אלא מעללתא שייחד לו [בר] מר שמואל:
אינו אסור אלא בחמשת המינין. והוה סבירא ליה לרב יוסף דכיון דעללתא תרגום תבואה הוא חמשת המינין בלחוד משמע:
עללתא כל מילי משמע. דעללתא לשון ביאה והכנסה ושבח:
הדין מזגא דמי למזגא דבריה דרב יוסף בר חמא. דמזיג על חד תלתא מיא דרבא הוא דאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:
מאי דכתיב וממדבר מתנה. נתכוון רב יוסף להזהיר. רבא שיהא שפל רוח ביותר:
תוספות
עריכהמתניתין אסור בפול המצרי. דכל מידי דאידגן שמעמידין אותו בכרי נקרא דגן:
וכפרוץ הדבר. פסוק הוא בדברי הימים שתיקן חזקיהו שיביאו המעשרות לאוצר לבית המקדש וכפרוץ תקנתו הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת שדה לרוב והשתא ס"ד דכל תבואת שדה כלומר כגון פול המצרי אסיפא דקרא סמיך דכתיב כל תבואת שדה לרוב ואי דגן כל מילי דאידגן משמע ל"ל למיכתב כל תבואת שדה ונהי דדגן דכתיב באורייתא מעשר דגנך לא משמע אלא ה' מינין מיהו ההוא דדברי הימים משמע כל מילי דאי בלשון ב"א משמע כל מידי דמדגן ההוא נמי משמע כל מילי:
הכל מודים. אפילו רבנן שאין אסור אלא מה' מינין:
מתיב רב יוסף. וה"ה לרבי מאיר דמתני' מותיב ואמר אביי לאיתויי פירות האילן וירק:
תבואת שדה לחוד. דודאי משמע כל מילי:
עללתא. כל מין דמידגן משמע:
הא לא מיבעיא ליה. דכל פירות איקרי עללתא כל דבר אוכלין מקרי עללתא וכן שאר נכסים דעללתא מידי דהוא בעין משמע כי קמיבעיא ליה שכר בתים שכר ספינות מי אמרינן כיון דבתים וספינות פוחתים בכל יום ומשתנים לאו בכלל עללתא דעללתא משמע מידי דמשבח ולא מידי דפוחת:
או דלמא כיון דלא ידיע פחתייהו. פי' שפוחתין מעט מעט ולזמן מרובה ה"ל [מידי] דמשבח ואיקרי שפיר עללתא:
שיהא מופקר לכל. שיהיה מלמד תורה לכל:
ששוקפין. לשון איסקופה הנדרסת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ז (עריכה)
ראשונים נוספים
מתני' אסור בפול המצרי יבש. דדגן כל מיני דמידגן משמע שעושין ממנו כרי והנודר מן הדגן אסור בכל מיני קטניות שעושין מהם כרי:
גמ' וכפרוץ הדבר. מקרא הוא בדברי הימים על חזקיהו שתקן לעשר מפירות ירק וכאשר נתחזקה התקנה הרבו בני ישראל להביא מעשר מכל:
אי אמרת דגן כל דמידגן משמע. בלשון בני אדם:
מאי וכפרוץ הדבר. רישיה דקרא נקט ומסיפיה קא פריך והאי ראשית דגן דכתיב בקרא היינו מה שנקרא דגן בלשון בני אדם ואי כל דמידגן משמע מאי האי כל תבואת השדה דכתיב בסיפיה דקרא ומה בא להוסיף:
לאיתויי פירות האילן וירק. דליתנהו בכלל דגן ומיקרו תבואת השדה:
(פיסקא) הכל מודים בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין. דלא תימא לרבנן אע"ג דדגן לא משמע להו אלא חמשת המינין תבואה כל מילי משמע כדקאמר בתר הכי ותהיה סברת רבנן ורבי מאיר הפוכה בתבואה ודגן:
דעללתא כל מילי משמע. שם דעללתא משמע כל דבר מעולה ומשובח:
שכר בתים ושכר בהמות. כיון דפחתי שלפעמים נשכרים בזול:
כיון דלא ידיע פחתייהו. אין ניכר בהם פחיתות השכר:
דמי האי מזיגא כו'. שהיה רגיל ליתן הרבה מים ביין כדאיתא בתחלת פרק המוציא יין (דף עז.) אמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא:
שהוא מופקר לכל. ללמוד תורתו לכל:
הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין: מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס, אבל לאפות לא כנודר מן (החטה) [החטים _ לפי המגיה המאירי], ואף על גב דקתני אסור סתם, היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המין ולא ענין איסורו, ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא, דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטירגיז ובטיסני שהוא דגן (מוחלט) [מוחלק _ לפי השי"מ], וכל שכן קמח ופת, ומיהו אפשר לדחות דהתם כבר פריש טרגיז וטיסני וצריך עיון.
גמרא: למימרא דדגן כל דמידגן משמע, מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר כו': ואם תאמר ומאי קושיא דהא רבי מאיר לא פליג בדגן דאורייתא, דלכולי עלמא אינו אלא חמשת המינין ויש לומר דהא קרא לא בלשון תורה משתעי אלא בלשון עם הארץ, ובלשון שהיו מביאין המעשרות מדברים [רבים _ לפי המגיה המאירי].
אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד: איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין, כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאתויי פירות האילן וירק, הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין. וצריך עיון.
הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן פשיטא, ופרקינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע: קשיא לי מאי קא מתרץ ליה, אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. ויש לומר דלישנא קייטא הוא הכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין, ודבר הלמד מענינו הוא, דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף.
הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו': קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין, והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף [ודאי _ לפי השי"מ] מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא, ואמר ליה מתניתין היא דהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה, ואמר ליה אביי דלא דמו, וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעי לי דכל גידולי קרקע במשמע, אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא, ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע, ולענין נדרים הכל אסור, דספיקא דאורייתא לחומרא.
תוספתא [כאן פרק ד' הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, הנודר מן התבלין מותר בחי ואסור במבושל, אם אמר הרי הן עלי אסור בהן בין חיים בין מבושלים [שם הלכה ב'] הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. וגרסינן בירושלמי [כאן פרק שביעי הלכה א']: הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין, כמאן דאמר הלכה בנדרים אחר לשון בני אדם, למאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראו אותו חידוש.
תירושך זה יין: ומסתברא לי דבסתם מקומות שאין שם לשון מורגל לתירוש כמקומות הללו, אדרבה מותר בכל מיני מתיקה, ואסור ביין, דכיון שאין שם לשון בני אדם ידוע אין הולכין בו אלא אחר לשון תורה.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ז (עריכה)
מתניתין הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר. פירוש דקא סלקא דעתיה דרבי מאיר דכל שעושין ממנו גורן איקרי דגן ופול המצרי יבש נמי עושין ממנו גורן. וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין והאי נודר ללשון תורה נתכוון ורבי מאיר סבר ללשון בני אדם נתכוון. הרנב"י ז"ל.
הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש וחכמים אומרים אינו אסור אלא מחמשת המינין. מסתברא דאסור דקתני הכא דוקא לכוס אבל לאפות לא כנודר מן החטה ואף על גב דקתני אסור סתם היינו טעמא משום דהכא לא אתא לאשמועינן אלא מה שהוא בכלל המינין ולא ענין איסורו. ומאי דסתים במתניתין פריש בברייתא דקתני הנודר מן הדגן מותר באורז בחילקא בטרגיז ובטיסני שהוא דגן מוחלק והילכך כל שכן קמח ופת ומיהו איפשר לדחות דהתם בשנעשה כבר טרגיז וטיסני וצ"ע. הרשב"א ז"ל.
גמרא מאי וכפרוץ הדבר הרבו. אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא חמשת המינים הרבו כל מיני קטנית אלא אי אמרת דדגן כל מילי דמידגן ואפילו קטנית הלא יש דגן כתוב בקרא והרבו מאי אתא לאתויי לאתויי פירות האילן וירק והיינו דקאמר וכל תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק ועלייהו קאי הרבו שגזר עליהם חזקיהו.
ומצאתי בפירוש הרב רבי יצחק שנראה לו דהאי שינויא לאו דוקא אלא לרווחא דמילתא (דשוהא אני) הוא דשאני. מהשמטה הכא דלא מצינו שום תנא דמחייב במעשר דאורייתא אלא בחמשת המינין דגן ותירוש ויצהר. אלא עיקר תירוצו כך ראוי לתרץ לשון תורה לחוד ולשון נדרים לחוד דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולעולם דגן דאורייתא בחמשת המינין משמע. מצאתי.
ולי נראה דהכי פירושו ואי אמרת דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע מאי וכפרוץ הדבר פשיטא שיש לגזור בכל מידי דבלשון בני אדם משמע דגן ובמאי פרץ הדבר והרבו דמשמע יותר ממה שהיה ראוי לגזור. אמר אביי לעולם דגן בלשון בני אדם כל מידי דמדגן משמע וגם דגן דקרא דחזקיהו על דין לשון בני אדם נקט ובכללן תבואה וקטנית וכפרוץ הדבר הרבו אירק ופירות באילן קאי. וכן משמע קרא דגזרה אחר גזרה גזרו והיינו כפרוץ והרבו שהיה לו לומר וכפרוץ הדבר הביאו ולעולם קטנית בכלל דגן הוא וגזרת קטנית (שמי) מימי שלמה היתה שעשה אזנים לתורה. ואף על גב דלא חשיב לה בעירובין התם לא חשיב אלא דברים שיש בהם חכמה וגזור כדמייתי קרא חכם בני וכו' אבל בקטנית שבלשון בני אדם דגן בדין היה למיגזר עליהו בלא עומק חכמה. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וז"ל: מאי כפרוץ הדבר הרבו מאי דגן דהאי קרא דלשון בני אדם הוא דמדרבנן הוא שגזר חזקיהו על תרומת פירות ואי דגן כל מילי דמידגן הוא מאי הרבו על דגן והרי תבואה וקטנית בכלל. ומשני דגן דהא קרא כל מילי דמידגן משמע והרבו לאו על דגן קאי שבכלל דגן יש רבוי על דגן תורה אלא הרבו על דגן תירוש ויצהר תבואת השדה דהיינו פירות האילן וירק. עד כאן.
לאיתויי פירות האילן והירק פירות האילן דלאו משבעת המינים וירק דמדאורייתא לאו בני עשורי נינהו והיינו דכתיב וכפרוץ הדבר וכל תבואת השדה ולעולם דגן כל דמידגן משמע ופול המצרי יבש לאו בכלל ירק. הרי"ץ ז"ל. וזהו על דרך פרש"י ז"ל.
אמר רבי יוחנן הכל מודים אפילו רבנן בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא מחמשת המינין. תימה פשיטא דהא טפי מקילין רבנן מרבי מאיר וכל שכן דמודו ליה. וי"ל דהוה אמינא דרבי מאיר במתניתין לטעמיהו דרבנן קאמר לדידי אפילו נודר מן התבואה אסור בכל שעושין ממנו גורן אלא לדידכו נמי דתבואה אין בכללה אלא חמשת מינין מיהו אודו לי מיהת דדגן כל שעושין ממנו גורן משום הכי קא משמע לן רבי יוחנן דאפילו רבי מאיר מודה בתבואה דאינה אלא חמשת המינין. תניא נמי הכי ושוין בנודר מן התבואה שאין אסור אלא מחמשת המינין. ומקשינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע פירוש מהו דתימא תבואה כל מילי משמע לרבנן דהא תבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי שאדם מכניס לבית משמע. קא משמע לן דלא משמע אלא של חמשת המינין בלבד. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אמר רבי יוחנן הכל מודים ואפילו רבי מאיר בנודר מן התבואה וכו'. בהא מודינא לכו דאינו אסור אלא בחמשת המינין פשיטא דתבואה לא משמע אלא חמשה מינין ומאי קא משמע לן ולא ידעתי מאין פשיטא לו זה. ונראה לי מקרא דקאמר ותבואת זרעך דמשמע זרע המיוחד קרוי תבואה דהיינו חמשה מינין. עד כאן.
הא דתניא הנודר מן התבואה אין אסור אלא מחמשת המינין ואקשינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא תבואה כל מילי משמע קשיא לי מאי קא מתרץ ליה אדרבה היא גופה היא דקשיא לן מאי קא משמע לן פשיטא. וי"ל דלישנא קיטא היא והכי קאמר מהו דתימא כיון דתבואה מתרגמינן עללתא ועללתא כל מילי משמע קא משמע לן דלשון תבואה ממש לא משמע אלא חמשת המינין ודבר הלמד מעניינו הוא דמשום הכי אייתי הכא ההיא דרבא דבעא מיניה מרב יוסף. הרשב"א ז"ל.
מתיב רב יוסף וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש וכל תבואת שדה ומעשר הכל לרוב הביאו. פירוש פסוק הוא בדברי הימים גבי חזקיהו ולעיל מהאי קרא כתיב ויאמר לעם וליושבי ירושלם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורתי ובתריה דהאי קרא כתיב וכפרוץ הדבר אלמא דיש בכלל וכל תבואת השדה יותר מחמשת המינין. הריטב"א ז"ל.
והרי"ץ ז"ל כתב: וכל תבואת השדה לרוב ומוקמינן ליה לעיל בפירות אילן וירק משמע דבכל מילי שייך לומר תבואה אפילו אינו מחמשת המינים עד כאן. תבואה לחוד דמשמע המיוחדת שבתבואה אבל תבואת השדה משמע כל מילי דאי תבואה לחוד משמע כל מילי אם כן לישתוק מהשדה. הרא"ם ז"ל.
אמר רבא תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. איכא למידק כיון דרב יוסף לא הוה שמיע ליה הכין כי קא פריך אדרבי מאיר לעיל מדגן וכל תבואת השדה ופרקינן לאיתויי פירות האילן וירק מיד הוה ליה לאקשויי והתנן רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין וצ"ע. הרשב"א ז"ל.
בר (שמואל מר) מר שמואל. מהשמטה בנו של רב שמואל. פירוש.
דליתנון תרי עשר אלפי זוזי לרבא מן עללתא דנהר פניא פירוש מעללתא שהיה לו במקום פלוני וליפות כחו דמקבל מתנה הוא דקאמר הכי שלא ידחוהו אצל שאר נכסים מיהו ריעותא נמי היא גביה דמקבל מתנה דאם שטפן נהר אינו גובה משאר נכסים מדמספקא להו עללתא היכי מיקרא אלמא לא גבי משאר נכסים כך כתב ר"ח ז"ל בפרק התקבל גבי שלחו מתם מחמרא ליפות כחו כדאיתא התם. הרנב"י ז"ל.
פקיד צוה מחמת מיתה. עללתא היכי מיקריא לפי שהיו שם פירות ושאר מיני נכסים היה ספק לו מאיזה מהן יקח אותן תריסר אלפי זוזי. אמר ליה מתניתין היא. נראה לי דהכי פירושא שרב יוסף היה סבור שאללתא ועללתא הכל אחד ואללתא תרגום תבואה הוא ואביי השיב לו מאן דפקיד אללתא ועללתא כל מילי משמע ומשמע נמי שרב יוסף הודה לו כיון שלא השיב לו דבר והשיב אביי הדברים לרבא. ועל כן אמר רבא הא לא מיבעיא לי דפשיטא דכל מילי משמע ואפילו פוחת דכל מילי מיטב הוא ועילויה מיקריא ואלו היו מספיקין לא הייתי לוקח כי אם מהם.
אלא הא קא מיבעיא לי אי הוו ספינות ושכר בתים בכלל עללתא מי אמרינן כיון דפחתי על ידי שמשתמשין בהם לאו עללתא היא דמשמעות עוללתא כל מידי דאית ליה עילויא וקא משמע לן כיון דפחתי לאו בני עילויא הוא ואף על גב דבפירות לא היה לו ספק שהיה יכול ליקח מהם אם היו מספיקין לתריסר אלפי זוזי אף על גב שלפעמים מרקיבות משום דכל מידי דמטלטלי מיטב הוא ושפיר מיקריא עללתא או דילמא כיון דלא ידיע פחיתותו שאינו נראה לעינים כשהן בפחות במעט מעט הולכות ונשחתות. ויש מפרשים פחתייהו שאינן נשכרות בשוה ופעמים נשכרות בפחות ואיני מבין. במעלי יומא דכפורי שאין יום הכפורים מכפר דברים שבין אדם לחברו אלא אם כן יבקש ממנו מחילה וירצהו. אמר הדין מזיגא וכו' ורב יוסף סגי נהור היה. הרא"ם ז"ל.
הא דאהדר ליה רב יוסף לרבא מתניתין היא הנודר מן התבואה וכו'. קשיא לי וכי סבור היה רב יוסף דרבא לא הוה ידע מתניתין והא רבא גופיה הוא דאסבר ליה לרב יוסף דתבואה לחוד ותבואת השדה לחוד. ונראה לי דרב יוסף ודאי מידע ידע דרבא לא איבעיא ליה אלא אי עללתא כתבואה או לא ואמר ליה מתניתין היא דתבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין ועללתא היינו תבואה ואמר ליה אביי דלא דמי. וכי שמע רבא אמר בהא לא מיבעיא לי דכל גידולי קרקע במשמע אלא שכר בתים וספינות קא מיבעיא לי ולא איפשיטא. ולענין דינא קולא לתובע וחומרא לנתבע. ולענין נדרים הכל אסור דספיקא דאורייתא לחומרא. תוספתא הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין מותר בחיין ואסור במבושל אם אמר הרי הן עלי אסור בהם בין חיין בין מבושלין הנודר מן הפת אין אסור אלא מן הפת הבאה מחמשת המינין בלבד. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שלחא רבא לקמיה דרב יוסף עללתא היכי מיקריא פירוש אם נדון אותה כלשון תבואה דתבואה מתרגמינן עללתא ולא יגבה אלא מחמשת המינין שיש לו בנהר פניא או נדון עללתא מלשון ביאה ולומר שיטול מן הנכסים שיש לו בנהר פניא הן תבואה הן שאר נכסים שאדם מביא בבית ממאי דעייל בארעיה בביתא. אמר ליה מתניתין היא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין ועללתא היינו תבואה. אמר ליה אביי מי דמי תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין עללתא כל מילי משמע כלומר ולא ללשון תבואה נתכון אלא ממאי דעייל בביתא. אהדרוה לקמיה דרבא אמר ליה הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע הדא הוא דמיבעיא לי שכר בתים ושכר ספינות מאי פירוש מי גבי מיניהו מי אמרינן דעללתא משמע נכסים שיש להם שבח והעלאה כגון כלי כסף וזהב ודומיהם ומהנהו נכסי פקיד מר שמואל דליתנון ליה לרבא ולא מן הנכסים שהן פחותין בגופן והולכין ובתים וספינות אין להם שבח והעלאה אלא פוחתין הן והולכין או דילמא כיון דלא ידיע פחתיהו כי עללתא הוא כלומר שאין פחת שלהם ניכר כל שעה ושעה. עד כאן.
תוספתא וכו' ככתוב לעיל הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינין בלבד ותנן נמי הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהם כלומר בחמשת המינין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהם כלומר מחמשת המינין ואלו לרבי מאיר אסור בכל שעושין ממנו גורן כדאמרן לעיל. עד כאן לא פליגי אלא בנודר מן הדגן אבל מן הפת ומן התבואה לדברי הכל אינו אסור אלא בהני חמשת המינין ואיתמר עלה בירושלמי מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים בלבד אמר רבי יוסי קיימת במקום שאוכלין פת כל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין בלבד. נקיטינן דבמקום שאוכלין פת של כל דבר כגון אורז ודוחן ומיני קטנית אין קרוי פת סתם אלא של חמשת המינין ובמקום שאין אוכלין פת אלא מחמשת המינין אין קרוי פת סתם אלא של חטים ושל שעורים דבהני רגילי אינשי. הרנב"י ז"ל.
אמר ליה לא תיתיב על כרעך עד דאמרת לי טעמא דהאי מילתא. ורב יוסף היה יודע מדרש הפסוקים וידע נמי שרבא ידעם אבל לפי שנתפייס דעתו ממנו ממה שהשפיל עצמו נגדו עתה שבא ממקומו לשמשו אמר לו כן. וכיון שנתנה לו תורה במתנה נחלו אל כלומר שיזכה בזכות התורה לנחול שני עולמות העולם הזה והעולם הבא. הרי"ץ ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה