ביצה לט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ורב אשי אמר משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל:
רבי יהודה פוטר במים:
מים אין מלח לא והא תניא ר' יהודה אומר מים ומלח בטלין בין בעיסה בין בקדרה לא קשיא הא במלח סדומית הא במלח אסתרוקנית והתניא ר' יהודה אומר מים ומלח בטלין בעיסה ואין בטלין בקדרה מפני רוטבה לא קשיא הא בעבה הא ברכה:
מתני' אהגחלת כרגלי הבעלים ושלהבת בכל מקום בגחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור:
גמ' ת"ר חמשה דברים נאמרו בגחלת הגחלת כרגלי הבעלים ושלהבת בכל מקום גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין גגחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת המוציא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור דהמודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו מאי שנא שלהבת ע"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסירא ע"ז דמאיסה ובדילי אינשי מינה לא גזרו בה רבנן הקדש דלא מאיס ולא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן:
ההמוציא גחלת לרשות הרבים חייב ושלהבת פטור:
והא תניא המוציא שלהבת כל שהוא חייב אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם ותיפוק ליה משום קיסם בדלית ליה שעורא דתנן והמוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה אביי אמר כגון דשייפיה מנא משחא ואתלי ביה נורא ותיפוק ליה משום מנא בחספא ותיפוק ליה משום חספא בדלית ליה שעורא דתנן חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו דברי ר' יהודה אלא הא דתנן המוציא שלהבת פטור היכי משכחת לה כגון דאדייה אדויי לרה"ר:
מתני' זבור של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
גמ' רמי ליה רבא לרב נחמן תנן בור של יחיד כרגלי היחיד ורמינהו חנהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם אמר (רבא) הכא במאי עסקינן) במכונסין ואתמר נמי א"ר חייא בר אבין אמר שמואל במכונסין:
ושל עולי בבל כרגלי הממלא:
אתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר טכרגלי הממלא במאי קא מיפלגי מר סבר בירא דהפקרא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא איתיביה רבא לרב נחמן יהריני עליך חרם המודר אסור
רש"י
עריכה
שיש לו מתירין - למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן:
סדומית - דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת. ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה. הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה:
עבה - תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה:
מתני' ושלהבת - כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין:
מועלין בה - הנהנה ממנה מביא אשם:
ושלהבת לא נהנין - לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא:
המוציא שלהבת פטור - מפרש בגמרא:
גמ' גחלת של ע"ז - שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג) אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו:
מאי שנא של ע"ז דשרי - לגמרי דאפילו מדרבנן לא גזור בה דקתני ומותרת ובשל הקדש קתני לא נהני:
הקדש לא מאיס ולא בדילי אינשי מינה - כולי האי כע"ז דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש אבל לגבי ע"ז לאו בדילותא היא:
כל שהוא - בלא שיעור:
הא דתני חייב כשהוציאו בקיסם - דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא ומתניתין דקתני פטור כדאוקימנא לקמן בדאדייה אדויי שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים:
ותיפוק ליה משום קיסם - אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם:
בדלית בה שיעורא - להוצאת שבת:
ביצה קלה - שהיא קלה לבשל מכל הביצים ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת:
אביי אמר הא דתני חייב כגון דשייפיה למנא משחא כו' - ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא אשמעינן אביי ואפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כל כך חשיבא הוצאה:
חרס - לענין הוצאת שבת:
כדי ליתן בין פצים לחבירו - פצים כמו פצימי פתחים (סוכה דף יח.) ופצימי חלונות (ב"ב דף יב.) הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים וכשהאחד נוטה נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו או בשאין די ברוחב שניהם מבדילן זה מזה מעט ונותן חרסים דקים ביניהם:
אלא הא דתנן - מתני' פטור היכי משכחת לה:
ומשני דאדייה אדויי - כמו וידו אבן בי (איכה ג):
מתני' כרגלי היחיד - אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור:
כרגלי אותה העיר - אלפים לכל רוח חוץ לעבורי':
ושל עולי בבל - העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם:
כרגלי הממלא - מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו ולית ליה דרבי יוחנן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן וכ"ת א"כ הוה ליה למימר הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי קתני כרגלי הממלא קסבר יש ברירה להחמיר ואמרינן הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי ובעירובין (דף מה:) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא:
גמ' נהרות המושכין - היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן:
ומעינות הנובעין - ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה:
הרי הן כרגלי כל אדם - אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו:
מילא ונתן לחבירו - וכגון שמילא לצורך חבירו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא:
כרגלי מי שנתמלאו לו - דנעשה זה שלוחו וקנה לו:
רב ששת סבר בירא דהפקרא הוא - והמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כדאמרינן בבבא מציעא בשנים אוחזין (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא לא הפקירוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה:
המודר אסור - מי שהוטל עליו הנדר אסור ליהנות מזה שנדר הנדר דה"ק ממוני עליך הקדש:
תוספות
עריכה
משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין וכו'. ואם תאמר והא [פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו וי"ל דאין הכי נמי דלא אמרינן ליה אלא במין במינו והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מין במינו בעלמא כיון דממונא הוא ועי"ל דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד:
הקדש דלא בדילי אינשי גזרו רבנן. וקשה דבפ"ק דפסחים (דף ו.) קאמר אם של הקדש הוא אין צריך לכסותו מפני שבדלים ממנו אלמא משמע דהקדש בדילי מיניה וי"ל דאין הכי נמי דלגבי חולין בדלין ממנו אבל לגבי ע"ז לא בדילי מיניה:
ותיפוק ליה משום מנא. .. וא"ת ולבטיל מנא אגב שלהבת דהכי אמר בשבת פרק המצניע (דף צג:) פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי דהוי הכלי בטל אגב האוכלין וי"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת לבטל הכלי לגבה דלית בה ממש:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ה (עריכה)
מב א מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף י"ג:
מג ב מיי' פ"ב מהל' מעילה הלכה י"ג:
מד ג מיי' פ"ז מהל' ע"ז הלכה י', טור ושו"ע יו"ד סי' קמ"ב סעיף א':
מה ד מיי' פ"ו מהל' נדרים הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"א סעיף י"ב:
מו ה מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה ה':
מז ו מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה ד':
מח ז מיי' פ"ה מהל' יו"ט הלכה י"ד, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף י"ד:
מט ח מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ט"ו:
נ ט מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' שצ"ז סעיף ט"ז:
נא י מיי' פ"ה מהל' נדרים הלכה א', סמ"ג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רכ"ד סעיף א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
כי הנה הוא בעצמו לא נתערב רב אשי אמר זו העיסה מחר מותרת והויא לה דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף ר' יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש כלומר נבלעין הן. ואקשינן לר' יהודה מלח לא בטיל והתניא ר' יהודה אומר מים ומלח בטילין בין בעיסה בין בקדרה.
ופרקינן לא קשיא מתניתין במלח סדומית שאינו נימוח במים אלא עד שישחק ברייתא במלח איסתרוקנית.
והתני ר' יהודה אומר מים ומלח בטילין בעיסה ואין בטילין בקדרה מפני רוטבה כלומר בעיסה נבלעו ואינן ניכרין ולפיכך בטלו וברוטב הנה המים ניכרין. ופרקינן הא דתניא בטלין בקדרה ברוטב עבה והא דתניא אין בטלין ברכה:
הגחלת כרגלי הבעלים. אבל שלהבת כגון המדליק מנר לנר וכיוצא בזה כרגלי כל אדם כלומר אין בה ממש לקנות שביתה:
ת"ר ה' דברים נאמרו בגחלת גחלת כרגלי הבעלים גחלת של הקדש הנהנין ממנה מועלין בה וגחלת של ע"ז אסורה והמוציא גחלת לרה"ר חייב והמודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבת שלו כלומר מדליק מנרו וכיוצא בו מותר והרי הוא כרגלי כל אדם ואם היא של הקדש לא נהנין ולא מועלין ואם משל ע"ז היא מותרת והמוציא שלהבת ברה"ר כגון שנפח בפיו וכיוצא בזה ודחה השלהבת מרשות היחיד לרשות הרבים פטור וזה פירוש דאדייה א דויי. אבל אם הוציא שלהבת בקיסם שהוא חתיכת עץ אע"פ דליכא בהאי עץ שיעור כדי לבשל ביצה קלה או שפא משחא בחספא פחות ממה שראוי לתתו בין פצים לחבירו או פתילה דולקת וכיוצא באלו חייב ואינו פטור בשלהבת אלא בזמן דאדייה אדויי כמו שפירשתי למעלה:
מתני' בור של יחיד כרגליו.
ורמינהי נהרות המושכין ומעינות הנובעין כרגלי כל אדם והא סתמא קתני דאפי' [של] יחיד וקתני כרגלי כל אדם וא"ל רב נחמן לרבא מתניתין במכונסין כגון מי גשמים בדותיות וכיוצא בהן הנובעין כרגלי כל אדם ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא.
איתמר מילא מים מבור של עולי בבל ונתנם לחבירו רב נחמן אומר כרגלי מי שנתמלאו לו קסבר בירא דשותפי נינהו ומחלקו נתן לו ורב ששת אמר כרגלי הממלא קסבר בירא דהפקירא הוא והממלא הוא הזוכה בהן.
רב אשי אמר משום דקיימא לן דבר שיש לו מתירין: כגון טבל ומעשר שני וחדש לא נתנו חכמים שיעור, וטבל ודאי בשאינו מינו בטל הוא בששים כשאר האסורים אלא לא אמרו אלא מין במינו וכן אמרו בירושלמי מפורש (שביעית פ"ו ה"ו), ואם כן מים ומלח הרי הן כמינן של עיסה.
גמרא: גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת: הקשה הרב רבי אלחנן ז"ל אם כן מה אמרו בברכות פרק אלו דברים (נא, ב) שאין מברכים על שלהבת של עבודה זרה, ותירצו בתוס' דהתם דוקא בשיש גחלת עמה.
ותיפוק ליה משום מנא בחספא: ואם תאמר והא במנא נמי הוה מצי לשנויי לה וכשאין צריך לכלי, וכדאמרינן בפרק המצניע (שבת צג, ב) המוציא אוכלים כשיעור בכלי חייב על האוכלים ופטור על הכלי ושלהבת אפילו כל שהוא ראויה היא וכשיעור היא, ויש לומר הכא שאני דכיון שאי אפשר להוציא השלהבת בפני עצמה כצריך לכלי הוא.
מתני': ושל עולי בבל כרגלי הממלא: פירש רש"י ז"ל מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה, ולית לן לדרבי יוחנן בן נורי דאמר נכסי הפקר קונין [שביתה] במקומן, ואית ליה לתנא יש ברירה ואמרינן הוברר הדבר מאתמול להאי גברא חזי וברשותיה. ובתוס' הקשו דאי תנא דהאי מתניתין אית ליה יש ברירה הוה להו לאקשויי מינה למאן דאמר לעיל אין ברירה, אלא טעמא הכא משום דרבנן אוקמיה ארשות כל ישראל וכל אחד יכול למלאות ולהביא עמו במקומו.
ורמינהו נהרות המושכים ומעיינות הנובעין וכו': איכא למידק לוקמיה בשל רבים ושל הפקר הן לא קנו שביתה כרבנן דרבי יוחנן בן נורי, יש לומר דפשיט[א] ליה דסתמא קתני ואפילו של יחיד מדתלי טעמא במשיכתן ונביעתן, וטעמא משום דנייד וכל דנייד לא קני שביתה וכדאיתא בעירובין (מו, א).
ושל אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר: פירש רש"י ז"ל ויש להם אלפים אמה לכל רוח ואם עירב זה לצפון וזה לדרום אין אחד מהם יכול להוליכו יותר מאלפים אמה, וסובר דכרגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה חד שיעורא הוא, והקשו עליו דהא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מה, ב) תניא גשמים שירדו (ממעינות) [מעי"ט] יש להם אלפים אמה לכל רוח בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם, ואתינן התם למידק מינה נכסי הפקר קונים שביתה ודחה רב ספרא ואוקמה בגשמים הסמוכים לעיר דאנשי העיר דעתן עליהן ואקשי עליו רב יוסף אי סלקא דעתך בגשמים הסמוכים לעיר עסקינן האי יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה, אלמא רגלי אנשי אותה העיר ואלפים אמה לכל רוח לאו חד שעורא הוא, ורש"י ז"ל נשמר שם מזה ופירש מדקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח אלמא לא קנו שביתה מחמת דעת אנשי העיר, דאי משום אנשי אותה העיר האי לישנא הוה בעי מימר הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר דהיינו שני אלפים אמה לכל רוח. ונראה לי שלא היה צריך רש"י ז"ל לדחוק עצמו בזו, ואפילו לפי סברתו שסובר שאין אחד מאנשי אותה העיר שיערב יכול להוליך למקום שעירב ברייתא דקתני יש להם אלפים אמה לכל רוח משמע אלפים אמה ממקום מציאתו (ממנו) ולא מתחום העיר ואי משום דעת אנשי העיר כרגלי אנשי אותה העיר מבעיא ליה ואלפים אמה מתחום העיר משחי' להו, ובזה נראה לי שעלה ליה לרש"י ז"ל תירוץ יפה באותה שמועה.
אלא שעיקר דינו אינו מחוור, דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה הרי הן כרגלי הממלא (וכאנשי) [דשל אנשי] אותה העיר כבור של שותפים והרי הן כרגלי [אחד] מן השותפין שמלא לעצמו, כדמשמע במה שנחלקו בסמוך רב נחמן ורב ששת דכל אחד מן השותפין שמלא לעצמו הרי הן כרגליו דיש ברירה ואמרינן מר מדידיה קא ממלא ומר מדידיה קא ממלא, אלא הכי פירושו הרי הן כרגלי אנשי אותה העיר וכל אחד מבני העיר ממלא ומוליך ברגליו דיש ברירה וכענין שאמר רב (לעיל לז, ב) בחבית של שותפין, והיינו דאקשינן התם יש להם אלפים אמה לכל רוח כרגלי אנשי אותה העיר מיבעי ליה דכל אחד יכול להוליכן כרגליו, אבל אם אחד שאינו מאנשי אותה העיר מלא אם לא עירב אחד מאנשי העי [מוליכן אלפים אמה לכל רוח ואם עירב א' מן העיר למזרח וא' למערב] (הרי הכרי) [הרי הנכרי] שמלא לעצמו אסור להוליכן ולהזיזן ממקומן אלא א"כ ערבו כולן לרוח אחת או שלא עירב אחד מהן או שמלא אחד מאנשי העיר ונתן לו, וכן דעת הר"ח ז"ל.
הכא במאי עסקינן במכונסין: נראה שרש"י ז"ל מפרש במכונסין שאינן נובעין אלא שנתכנסו שם מן הגשמים או שמלא בכתף, שהוא ז"ל פירש נהרות המושכין היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן, מעינות הנובעין ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה ע"כ, אלמא כל שנובעין אין קונין שביתה, אבל הראב"ד ז"ל פי' בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (מו, א) מכונסין שאין מושכים ואף על פי שהן חיין, ולפי פירושו הכי קאמר: נהרות המושכין ממי הגשמים והשלגים שזחילתן מועטת והולכים לאט הרי הן כרגלי כל אדם משום דניידי וכל דנייד ואפילו כל דהו לא קני שביתה, וכדאמרינן התם וליקני שביתה בעבים מיא בעבים מינד ניידי והשתא דאתית להכי מי אוקייאנוס נמי מינד ניידי דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם.
מילא ונתן מים לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו: כלומר שמילא מבור של עולי בבל, ורב ששת אמר כרגלי הממלא ובהא פליגי דרב נחמן סבר בירא דשותפי ומדידיה קא ממלא ליה דיש ברירה ורב ששת סבר בירא דהפקרא היא ולפיכך כרגלי הממלא דמיד שמילא קנו שביתה כרגליו, ואקשי' מי אית ליה לרב נחמן ברירה ואפילו בדרבנן והתנן האחים השותפין וגו' ואוקמה דכולי עלמא בירא דהפקרא היא, ומכל מקום שמעינן מינה דבור של שותפין אחד מן השותפין שמילא לחברו הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו לדידן דאית לן ברירה בדרבנן מיהא.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
ומר סבר בירא דשותפא היא פ'י אעג דקרי להו בירא דשותפי אינו דוה שותפת זו לשותפת בהמה וחביות שיהיה צריכין הנה בבור של עולי בכל לברירה דודאי שותפות הבהמה והחביות שאם יקח אדם מהם בלי חולקה שופתי קפיד בהדיה קנה שביתה אצל שניהם וכיון דקפיד חד אחבריה אוסר עליו ואם חלקי ביו"ט אין צריכן לברירה אבל שותפת דברו אינה כן דהא לא קפיד כל דח וחד במאי דממלא חבריה והילכך לא אסר אילויה והרי הן המים כרגלי הממלא ואפילו למאן דלית לית ברירא הרי הן כרגלי הממלא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ה (עריכה)
מתני' הגחלת כרגלי הבעלים: פירוש אפילו עוממות וכן כולה מתניתין.
גמרא גחלת של עבודה זרה אסורה: ואף על גב דהתם בפסחים אמרינן דאם בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחלה אסורה. אי נמי הכא בשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת עבודה זרה או בגחלי הקדש ממש. ואילו התם בשבאו מעצים אסורים. וא"ת אחר דשלהבת עבודה זרה מותרת למה אין מברכין עליה. תירץ מורי נר"ו משום דמאיסה לגבי ברכה וכדאמר רבא לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל יצא. וטעמא דלא יטול משום דמאיס.
ותיפוק ליה משום קיסם: פירש רש"י ז"ל ותיפוק ליה נמי משום קיסם כלומר וליחייב שתים. ויש מפרשים דכיון דבקיסם מיירי מנא לן דתנא מחייב ליה משום שלהבת דלמא משום קיסם הוא. ויש כיוצא בזה בפרק לא יחפור ובפרק כיצד. ויש מפרשים דכיון דאיכא קיסם בטיל הוא לגבי קיסם והלכך ליחייב משום קיסם לחוד. ופריק בדלית ליה שיעורא. ולא נהיר משום דמשמע דאילו הוי שיעורא בטיל ליה שלהבת לגבי קיסם ואילו לקמן לא משכחת לה דליפטר אלא בדאדייה אדויי.
אביי אמר כגון דשפייה למנא: פירש רש"י ז"ל אבל בקיסם מותר. ולא נהיר דאילו בקיסם מותר למה לן לאוקומה בדאדייה אדויי. אלא הנכון דאביי מודה דבקיסם אסור ורבותא אשמועינן וכמו שפירש רש"י בפנים שניים.
דאדייה אדויי: פירש רש"י שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים וטפח בידו וניתק ממנו וזרקו. אבל בערוך פירש כגון שנפח בו בפיו וזרקו עד כאן. וזה קשה דכיון דאורחיה בנפיחה בפיו ולא בידו לאו הוצאה כלאחר יד הוא וליחייב. והריטב"א פירש כעין ההיא דאביי דשפייה למנא משחא שהשלהבת מרקדת ויוצאת וחוזרת.
ורמינהי נהרות המושכין כו'. הרי הן כרגלי כל אדם: כתב רש"י ז"ל אין להם שום שביתה בעולם לא במקומן פירוש לפירושו שיהו כנכסי הפקר שיש להם אלפיים אמה לכל רוח לר' יוחנן בן נורי ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו. דכל מידי דנייד בין השמשות לית ליה שביתה בין השמשות. וכיון דבשעת שביתה לית ליה תו לית ליה ואפילו בתר דנייחו חוץ מן האדם כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו.
ונמצא לפירוש רש"י ז"ל בור היחיד כרגליו ממש. ובור של הפקר כרגלי הממלא. ונהרות המושכין ומעינות הנובעין אינם כרגלי בעליהן ולא כרגלי הממלא אלא כרגלי כל אדם. ונמצא דהאי לישנא דהרי הן כרגלי כל אדם דהכא אינו כאותו לשון שהזכיר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. דהא ההוא משמע שאדם הלוקחו מביאו ברגליו אבל ודאי אם לקחו שמעון אסור לראובן להוליכו אלא כרגלי שמעון שהרי שור זה קנה שביתה בין השמשות כרגלי שמעון שאחר שלקחו ביום טוב הוברר הדבר שהיה שלו. וכן נמי בבור של עולי בבל אמרינן כרגלי הממלא ומשום ברירה דהא מים שבבור נייחי וקנו שביתה כרגליו עד כאן לשון מורי נר"ו. ומה שכתב מורי נר"ו חוץ מן האדם וכדאיתא בעירובין לאו למימרא שאם הוא הולך בבין השמשות שיהא קונה שביתה דהא ליתא וכן פירשו בתוס'. אלא לומר דאפילו הולך בבין השמשות בתר דנייח קנה שם שביתה כן נראה לי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה