ערוך השולחן אורח חיים תצז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תצז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין צידה והכנה בחיה ועוף, וספק מוכן
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה

סימן תצז סעיף אעריכה

תנן בריש פרק שלישי: אין צדין דגים מן הביברין ביום טוב. כלומר: לא מיבעיא לצוד מן הנהר, אלא אפילו כשהם מכונסים כבר בביבר, והן בריכות של מים (רש"י) שמאספין שם דגים (ערוך), ומשם אין יכולין לברוח – מכל מקום הוי צידה, ואסור ביום טוב. וכמו שבארנו לעיל סימן שטז סעיף ה דדעת התוספות דכל מקום דמקרי עדיין "מחוסר צידה" משם – חייב מן התורה, עיין שם.

והכי נמי בזה הביבר נשמטין אילך ואילך, ולכן הצד משם חייב. וכן מבואר ברש"י ותוספות דטעמא דאין צדין הוא משום איסור צידה כפשטא דלישנא, עיין שם.

סימן תצז סעיף בעריכה

והנה בשם בארנו דמדברי הרמב"ם שם נראה דהצד דגים בבריכה – אין בזה איסור צידה דאורייתא בשבת, עיין שם. ולפי זה גם ביום טוב אין בזה איסור צידה מדרבנן לפי שיטת הרמב"ם, דמן התורה מותר כל מלאכת אוכל נפש, כמו שכתבתי בסימן תצה. והאמת הוא כן, דכן מבואר מדברי הרמב"ם בפרק שני מיום טוב דין ז, דהך דאין צדין אינו משום איסור צידה, אלא משום מוקצה.

וזה לשון הרמב"ם:

דגים שבביברין גדולים, וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהם מחוסר צידה עד שאומרים "הבא מצודה ונצודנו" – הרי זה מוקצה, ואין צדין אותן ביום טוב. ואם צד – לא יאכלו. וכל שאינו צריך מצודה – הרי זה מוכן, וצדין אותן ביום טוב, ואוכלין.

עד כאן לשונו, הרי שפיר להדיא טעמא דאין צדין משום מוקצה. וכן כתוב הרמב"ם בפירוש המשניות, דכל שהוא מחוסר צידה הוי מוקצה, עיין שם.

(ותמיהני על המפרשים שלא דברו בזה מאומה.)

סימן תצז סעיף געריכה

ולכאורה לדברי הרמב"ם כיון שהטעם משום מוקצה, אם כן אם הכניס מערב יום טוב ואמר "זה וזה אני נוטל למחר" – מותר, כמו ביוני שובך ויוני עלייה שיתבאר. אבל לא משמע כן.

והאמת כן הוא, דבדגים כיון דעדיין מחוסרים צידה בביבר גדול – אי אפשר לו להכינם, דמי יודע אם אלו יעלו בידו. מה שאין כן ביונים, שביכולתו ליטול מה שחפץ – מהני אמירתו.

ולהיפך, כל שאין מחוסרין צידה, כגון שהביבר קטן – מותרים גם בלא אמירה מערב יום טוב "זה וזה אני נוטל למחר". ולא דמי ליונים שהקצם מדעתו. אבל דגים, כיון שהכניסם מערב יום טוב למקום שאינן מחוסרים צידה – זהו הכנתן, וכולם מוכנים ועומדים הם.

סימן תצז סעיף דעריכה

ודע דהרמב"ם השווה דין דגים לדין חיה ועוף, ובשניהם כשהן מחוסרים צידה – אסורים, וכשאינן מחוסרין צידה – מותרים. ואף על גב דמשנה מפליג התנא קמא בין דגים לחיה ועופות, סבירא ליה דאין הלכה כמותו, אלא כרבי שמעון בן גמליאל שאומר שם: לא כל הביברין שווין, המחוסר צידה – אסור, ושאינו מחוסר צידה – מותר. דאפסיקא בגמרא הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל, עיין שם.

ולא כן דעת הפוסקים, דסבירא להו דרבי שמעון בן גמליאל רק אחיה ועוף קאי, ובדידהו יש חילוק בין מחוסר צידה לאין מחוסר צידה. אבל בדגים אסור לגמרי, מטעמים שיתבארו. וזה הוא שהישיגו הראב"ד שם, עיין שם. וכן הוא דעת הטור, כמו שיתבאר בסייעתא דשמיא.

סימן תצז סעיף העריכה

וזה לשון הטור:

אין צדין דגים מן הביברין..., ושאר כל חיה ועוף, וכל שמחוסרין צידה שצריך לומר "הבא מצודה ונצודנו" – אסור לצודן...

עד כאן לשונו, הרי דבדגים אף בשאינן מחוסרים צידה – אסור.

יש אומרים הטעם מפני שהם מכוסים במים ונשמטים לכאן ולכאן, לכן תמיד הם מחוסרים צידה (עיין ט"ז). ויש אומרים הטעם דכיון שמכוסים מן העין – הוי ליה מוקצה (ט"ז סימן קטן א), שבוודאי לא הכינם.

סימן תצז סעיף ועריכה

ויש נפקא מינה לדינא בין הטעמים, והיינו במקומות הגדולים שמשימין הדגים בתיבה גדולה שעל פני המים, והתיבה פרוצה להמים בהרבה פרוצות קטנות. דלטעם הראשון – אסורין, שהרי התיבה גדולה ונשמטין לכאן ולכאן (ב"ח). אבל לטעם השני משום מוקצה, הא הכינום מבעוד יום בנתינתם לתוך התיבה – ולכן מותר ליטלן ביום טוב (ט"ז שם, וכן כתב היש"ש בריש פרק שלישי).

סימן תצז סעיף זעריכה

והנה בגמרא (כה א) אמרינן: הסוכר אמת המים מערב יום טוב, ולמחר השכים ומצא בה דגים – מותרים. ופירש רש"י: שסתמה שלא יכנסו בה דגים משתחשך, וממילא שהדגים שנמצאו בה כשהשכים היו בה מערב יום טוב, ואת אלה הכין מבעוד יום והזמין על ידי מעשה זה (רש"י).

ולטעם השני ניחא, שהרי הכינם ואין כאן מוקצה. אבל לטעם הראשון, למה מותרין? הלא מכוסין מן העין? ותרצו: דאמת המים קטנה היא, ולכן אף על גב דמכוסים מן העין, מכל מקום אין נשמטין לכאן ולכאן. מה שאין כן בביבר, אף שאינו מחוסר צידה – מכל מקום עדיין גדול הוא, ונשמטין לכאן ולכאן. ולכן נקראים "מחוסרים צידה", מה שאין כן באמת המים.

סימן תצז סעיף חעריכה

וזהו דעת רבינו הרמ"א. שבסעיף א על "אין צדין דגים מן הביברים" כתב:

אפילו במקום שאין מחוסרין צידה, לפי שהביבר רחב הרבה, והדגים נשמטים אילך ואילך.

עד כאן לשונו. ובסעיף ה על הדין "אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב – מותר ליקח ממנו דגים ביום טוב, דהוה ליה נצודין ועומדין", כתב על זה:

מאחר שאמת המים היא צרה, ואינה יכולה להשמט.

עד כאן לשונו, הרי דהעיקר תלוי: דאם הוא מקום רחב מקרי "מחוסר צידה", ושאינו מקום רחב לא מקרי "מחוסר צידה".

ואין לומר דאם כן איך אמר מקודם תרתי דסתרי: שאין מחוסרין צידה לפי שהביבר רחב, ואם הוא רחב הרי הוא מחוסר צידה? דהכי פירושו: דלגבי עיקר דינא דצידה – לא מקרי מחוסר צידה, כיון שאי אפשר לו לצאת מכאן. מכל מקום לגבי יום טוב, אף על פי שאין הוא מחוסר צידה, מכל מקום עדיין רחב הוא הרבה ונשמטין לכאן ולכאן. ודינו כמחוסר צידה, מה שאין כן באמת המים.

סימן תצז סעיף טעריכה

ולפי זה גם בהתיבות שעל פני המים תלוי: אם הם רחבים הרבה – אסור ליטול מהם ביום טוב. ואם הם קצרים, כעין אמת המים שרחבן כאמה – מותר ליטול מהם ביום טוב. וכמדומה שבמקומות הגדולים נוהגים היתר ליטול מהם ביום טוב, אף מתיבות רחבות הרבה. וסומכים על הטעם השני שבסעיף ה, דלטעם זה מותר ליטלן ביום טוב אף מתיבה רחבה, כמו שכתבתי בסעיף ו.

וגם לדעת רבינו הרמ"א יש היתר, מפני שיש מי שאומר דאם המים צלולים ורואים את הדגים – מותר ליטול מהן ביום טוב (מגן אברהם סעיף קטן א). ואף על גב דלעניות דעתי אין זה אלא לטעם השני ולא לטעם הראשון, מכל מקום מפני שמחת יום טוב יש לומר דאפילו לטעם הראשון, כיון שרואין אותן לא מקרי "מחוסרין צידה". ובתיבות שלנו הלא המים צלולין ונראין.

(וצריך עיון על הטור, שהשמיט הך דסוכר אמת המים. עיין שם.)

סימן תצז סעיף יעריכה

ובעופות הדין כך: אווזים, ותרנגולים, ויונים שבבית או שבחצר העומדים לאכילה (דאלו העומדים לגדל בצים הרי הן מוקצות), וכיון שעומדות לאכילה – אין בהם משום צידה; שהרי הן בייתות, וכנצודין ועומדין הן. וגם לא שייך בהם הכנה, שהרי הן מוכנין ועומדין מבעוד יום, ונוטל מהן ביום טוב איזה שרוצה ושוחטן. אבל שלא לצורך שחיטה – לא יטלן, כמו שכתבתי בסימן שטז, עיין שם.

ומכל מקום כתבו דירא אלקים יכינם מערב יום טוב, ויאמר "זה וזה אני נוטל למחר", כדי שלא יבוא לטירחא יתירה ביום טוב, שיברור ויניח ויברור ויניח. אבל כשיזמין מערב יום טוב לא יבוא לכך (ט"ז ומגן אברהם סעיף קטן ח).

סימן תצז סעיף יאעריכה

ודע שיש מי שרוצה לומר דדווקא מבית ומחצר מותר ליטול התרנגולים או האווזים, אבל לא מן הרחוב, משום צידה. ואינו כן, דזה שכתבו הפוסקים לשון "מבית וחצר" – הכוונה שנתגדלו בבית וחצר. אמנם אפילו הם ברחוב, כיון שמורגלים מעצמם ליכנס לכלובן לערב – אין בהם חשש צידה, ומותר ליטלן מהרחוב. אמנם אם קנאן זה מקרוב, ואין מורגלין עדיין ליכנס לכלובן לערב – ודאי שאסור ליטלן מהרחוב מפני חשש צידה (מגן אברהם סעיף קטן ז).

סימן תצז סעיף יבעריכה

וזהו הכל בעופות הבייתות. אבל שאר חיה ועוף הגדילים בפרדיסים או בביברות, בין שהביבר מקורה ובין שאינו מקורה, אם המקום גדול כל כך באופן שמחוסרים צידה, שצריך לומר "הבא מצודה ונצודנו" – אסור לצודן. וכל שאין מחוסרין צידה – מותר לצודן.

ונראה לי דצריכים הזמנה. אבל המחוסרים צידה, אין מועיל להם הזמנה. ולפיכך יוני שובך, ויוני עלייה, וצפרים שעשו להם קנים בכותלים – אסור לצודן, ואין זימון מועיל להם.

ואפילו באין לכלובן לערב, מכל מקום אין מזונותם עליך, ולא חשיבי כמזומנים. ועוד: שדרכן להשמט ולברוח מבני אדם, ואינו בנקל לתופסן (שם סעיף קטן יא).

סימן תצז סעיף יגעריכה

ודווקא הגדולים שיכולים לפרוח, אבל הקטנים שאין יכולין לפרוח חוץ למקומן, אלא הולכים בכבידות סביב הקן ומדדין אותן – מותר לצודן, שאין בהן משום צידה. אבל הזמנה צריכין, דהא אין דעתו עליהם מערב יום טוב. וכיצד הוא הזימון יתבאר לפנינו בסעיף יז.

וכן איל וצבי שקננו בפרדס, וילדו בו עפרים קטנים, ועדיין אין הם צריכים צידה – מותרים בלא זימון, אם הפרדס סמוך לעיר בתוך עיבור העיר, שהוא שבעים אמה ושיריים, דמסתמא דעתיה עלייהו. אבל רחוק מן העיר – מסתמא אין דעתו עליהם. והאם אפילו זימון אין מועיל לה, כמו שכתבתי, דכל שמחוסרת צידה – אין מועיל לה הזמנה.

(וזה שכתבתי בסעיף הקודם בחיה ועוף, שצריכים הזמנה משום דנראה שאין דעתו עליהם, וגם כאן אפילו תוך העיבור אם ידוע שאין דעתו עליהם – צריכים הזמנה.)

סימן תצז סעיף ידעריכה

כיון שנתבאר דכל דבר שצריך צידה אסור, לכן אפילו ספק צידה אסור, כגון מצודות חיה ועופות ודגים שהיו פרושות מערב יום טוב, ולמחר מוצא בהם, דחיישינן שמא נצודו בלילה. ואינן מותרים אלא אם כן ידוע שנצודו מערב יום טוב. וזה הזמנתם: במה שפירש המצודה ונצודו מערב יום טוב.

וכן אם מצא המצודות מקולקלות, שניכר שעל ידי כניסתם נתקלקלו, תולין בזה לאמר דוודאי נכנסו מערב יום טוב. ואי קשיא: דאם כן למה לא ראה אותם מערב יום טוב? דיש לומר: כגון שהמצודה גדולה וראה בקצה האחד שנתקלקלו, והמה היו בקצה השני (עיין ט"ז סעיף קטן ד).

סימן תצז סעיף טועריכה

ויש בזה שאלה: למה אסור ספק צידה? ובשלמה להסוברים דצידה אסור ביום טוב מן התורה, כמו שכתבתי בסימן תצה אתי שפיר, דספיקא דאורייתא לחומרא. אבל להסוברים שם דהוי דרבנן, הא ספיקא דרבנן לקולא?

דיש לומר: משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין, ואסור אפילו מדרבנן. ועוד דמצינו כמה ספקות שרצו חכמים להחמיר. אבל לערב אינו צריך להמתין בכדי שיעשו (מגן אברהם סעיף קטן ג).

וכל זה ביום טוב ראשון. אבל ביום טוב שני מותר ספק צידה דהוה ספק ספיקא, דיום טוב שני גופה הוי ספק. ויש אוסרים גם ביום טוב שני (שם סעיף קטן ד בשם יש"ש), וכן משמע לקמן סימן תקטו.

סימן תצז סעיף טזעריכה

וכתב הרמב"ם בפרק שני דין יז:

דגים ועופות וחיה שהן מוקצה – אין משקין אותן ביום טוב, ואין נותנין לפניהם מזונות, שמא יבוא ליקח מהן. וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו ביום טוב מפני שהוא מוקצה – אסור לטלטלו.

עד כאן לשונו. דין זה הוא במשנה ד"אין צדין", עיין שם. ולכאורה הא אפילו בשבת נותנין מזונות לבהמות ולחיות שמזונותן עליך, בין טמאים בין טהורים. והרי אפילו מותר לטרוח בעדן לשווייה אוכלא, כדי שיוכלו לאכול, כמו שכתבתי לעיל סימן שכד, וכדתנן: מחתכין את הנבלה לפני הכלבים. וכל שכן ביום טוב. ולמה אין נותנין לפניהם מזונות?

ורש"י ז"ל פירש: מפני שאפשר לדגים לחיות בלא זה, עיין שם. אבל הרמב"ם לא ניחא ליה בכך, שהרי מסיים במשנה: "אבל צדין חיה ועוף ונותנין לפניהם מזונות", דמבואר להדיא דהיתר המזונות הוא רק מפני הצידה.

ולזה פירש הרמב"ם דהטעם הוא רק ביום טוב, משום דחיישינן שמא יבוא ליקח מהן. אבל לבהמה טמאה לא שייך חשש זה, ומותר ליתן לפניהם מזונות.

ואפשר דאפילו לבהמה טהורה המוקצית מותר גם כן, דלא חיישינן רק לחשש צידה. וזהו דעת רבינו הבית יוסף בספרו הגדול בסימן תצח. ויש חולקין בזה (מגן אברהם סעיף קטן ב). ויש מי שאומר דדגים וחיות ועופות שבביברין לא מקרי מצויים אצל האדם, והוי כאין מזונותן עליך (ר"ן, עיין שם). וזהו כדעת רש"י שהבאנו.

אבל כל שארי מינים שבביתו וחצירו של אדם, בין טמאם בין טהורין מקרי "מזונותן עליך", ויש לזונם בשבת ויום טוב. ומיהו בשלהי ביצה משמע להדיא דלעניין להשקותן – משקין אף אותן שאינן בביתו וחצרו, עיין שם (עיין מגן אברהם סעיף קטן ב).

סימן תצז סעיף יזעריכה

כיצד הוא הזימון מיונות הקטנים שאמרנו בסעיף יג? כשאומר מערב יום טוב "זה וזה אני נוטל למחר". ואינו צריך לנענעם, דבדיבור בלבד נעשו מוכנים. אבל באומר "מכאן אני נוטל למחר" – לא סגי. ולאו מטעם ברירה, דלא אמרינן הוברר הדבר שכיון לאלו, דהא בדרבנן יש ברירה. אלא הטעם דכיון דקטנים הם ואינו יודעם עדיין, חיישינן שמא יטול אלו ולא יתיישר בעיניו, ויחזירם ויטול אחרים, ומטלטל מידי דלא חזי ליה. אבל כשאומר "זה וזה אני נוטל למחר", מסתמא עיין בהם ומצאן טובים.

סימן תצז סעיף יחעריכה

ואפילו אם יוזמן כל השובך, אם אינו צריך אלא למיעוט מהם – אינו מועיל מחששא שאמרנו. אמנם אם אפשר שיצטרך כל השובך למחר – מהני הזימון בכי האי גוונא, אף על גב דלא יטלם כולם לבסוף, שהרי מוכרח להזמינם כולם מפני הספק, דשמא יצטרך לכולם.

והא דלא חיישינן בזימון דדגים ב"הסוכר אמת המים" שבסעיף ז, דלא הצרכנוהו שיאמר "זה וזה אני נוטל למחר", משום דבדגים אין חשש שמא יטול מקצתם, ולא יתיישר בעיניו וישליכם למים, ויקח אחרים – דאין דרך בני אדם להטיל הדגים למים אחר שהוציאן. ולכן אף אם לא יתיישר בעיניו – יטול גם אחרים לאלו שנטל, מה שאין כן ביוני שובך (ט"ז סימן קטן ז).

וגם בבהמות וחיות, אם היו צריכין זימון – יכול להזמין כולם, ולא חיישינן לחששא זו, דשמא יטול ויחזירם ויטול אחרים. דניכרים הם לו, ויודע מה שנוטל, כמו אווזים ותרנגולים שכבר בקי בהם, מה שאין כן ביונות הקטנים (עיין שם בט"ז).

סימן תצז סעיף יטעריכה

זימן שנים, ולמחר מצא שלושה מעורבים ביחד, ואינו יכול להכיר השנים שזימן – אסורים, ממה נפשך: דאם נאמר דהשנים הלכו להם ואלו אחרינא נינהו – פשיטא שאסורים. ואפילו אם נאמר דיש אלו שנים שהכין – מכל מקום הא שלישית שלא הכין מעורבת ביניהם, ולא אמרינן דתיבטל ברובא, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי. ועוד: דהוה דבר שיש לו מתירין (תוספות י ב דיבור המתחיל "איכא").

מיהו, לפי זה אם נאכל אחד מהם, או נפל לים – כולם מותרות, דתלינן שהאיסור נאכל או נאבד, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קי. אבל אם נחוש דהני אחריני נינהו, גם בכי האי גוונא אסורים.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן יד, שכתב דלמסקנת הגמרא שם דשאני גוזלות: הואיל ועשויין לדדות לא חיישינן לכולהו אחריני נינהו, עיין שם. ולעניות דעתי נראה דזהו רק לעניין שלושה ומצא שנים, ולא לשנים ומצא שלושה, שיש כאן וודאי איסור. אם כן כי היכי דהשלישית מעלמא, כמו כן השנים, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תצז סעיף כעריכה

אבל אם זימן שלושה ומצא שנים – מותרים. ולא אמרינן דכולם הלכו ואלו אחריני נינהו, דאין כאן וודאי איסור. יותר יש לתלות שהאחת הלכה והשנים נשארו במקומן, דכן דרכן של גוזלות לדדות זה מזה.

אפילו היו כולן מקושרין יחד – מכל מקום אמרינן שעל ידי הדידוי ניתק הקשר, והלכה האחת והשנים נשארו במקומן. ויש מי שאוסר במקושרין (ט"ז סעיף קטן ט). מיהו זהו פשיטא אם השנים נמצאו מקושרין דמותרים (שם).

וכן זימן שלושה ומצא שלושה, והניחם מקושרין, ומצאן שאינן מקושרין – לא חיישינן לה, ואמרינן שניתקו הקשר (שם). ויש מי שאוסר גם בכי האי גוונא (ב"ח), וחומרא יתירה היא, דוודאי מותר בכי האי גוונא.

סימן תצז סעיף כאעריכה

זימן שחורים ולבנים בקנים המובדלים במחיצה, ולמחר מצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, ואינו מכירן – כולם אסורין, דאמרינן דכולם הלכו, ואלו אחריני נינהו. ולא אמרינן דאלו עצמן החליפו מקומותיהן, דמה לנו לתלות באלו, ניתלי ביונות דרובא דעלמא. ואף על גב דאלו קרובות וניתלי בהם – אך רוב וקרוב, הולכין אחר הרוב אפילו בקורבא דמוכח.

אבל אם אין הקינין מובדלין – פשיטא שתולין בהן עצמן, שכן דרכן, מה שאין כן במובדלין.

וכן אפילו במובדלין, אם נמצאו כולם במקום אחד – תלינן שאלו יצאו לאלו, ולא שכולם הלכו ואלו אחרים הוא, לפי שאין אנו רואין ריעותא בכולן, מה שאין כן כשהחליפו מקומותיהן. והריעותא בכולן תלינן בדעלמא (כסף משנה מסוגיית הש"ס, עיין שם).

סימן תצז סעיף כבעריכה

זימן אותם בתוך הקן, ומצאן למחר לפני הקן – אסורים, משום דאמרינן הנך אזלי לעלמא, והני אחריני נינהו. ולא תלינן אותם באלו שהיו בתוך הקן אף שקרובים הם, ותלינן אותם ברובא דעלמא, דרוב וקרוב – הולך אחר הרוב, כמו שכתבתי.

ויראה לי דגם בכאן דווקא כשכולן יצאו מן הקן, אבל אם מקצתן נשארו בקן – גם אלו מותרים, דכמו שאלו הם מאתמול, כמו כן אלו.

כן אם הזמינן בתוך הקן ומצאן על פתח הקן – מותרין, דניכר שאלו הן.

וכן יראה לי אם הזמינם לפני הקן ומצאן בתוך הקן – דמותרין, דדרכן ליכנס לתוך הקן. ואף על גב שגם דרכן לצאת, מכל מקום הא גם דרכן לצאת חוץ לקן לגמרי, ואנו אומרים שבאמת יצאו, ואלו אחרים הם.

סימן תצז סעיף כגעריכה

ודע דזה שאמרנו דזימן בתוך הקן ומצאן לפני הקן דאסורות, יש חילוק בין גדולות שיכולות לפרוח, לבין קטנות שאינן אלא מדדות: דגדולים, אף על פי שאין קן סביבותם בתוך חמשים אמה – אסורית, משום דאמרינן דפרחו לעלמא. אבל קטנות – קים להו לחז"ל דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים אמה. וכשרואות קן בתוך חמשים אמה – מדדות. ואם לאו – אינן מדדות.

ולכן אם יש קן בתוך חמשים אמה – אסורית, ואם לאו – וודאי שהן מתוך הקן. ואפילו יש קן בתוך חמשים אמה, אם הקן עומד בקרן זוית מהקן הזה באופן שאין היונים יכולין לראותו – גם כן מותרות, דכל שאינן רואות את הקן לפניהן – לא ידדו, ובוודאי הן מאלו שבתוך הקן.

(עיין ט"ז סעיף קטן יא דבמפריחין בלאו הכי אסור, משום צידה.)

סימן תצז סעיף כדעריכה

אינו יהודי שהביא דורון לישראל ביום טוב, בני יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר – כיון שאין צריכים צידה, וגם לא הביאן מחוץ לתחום – מותר לאכלן ביום טוב.

ואף על פי שהוא לא הזמינן מערב יום טוב, אמרו בירושלמי דשל אינו יהודי אינו צריך הכנה, דכולן כמוכנות אצלו, כיון שאין לו איסור מוקצה. אבל גדולות – אסורות, כיון שנעשה בהן איסור צידה. וכן אם באו מחוץ לתחום, וכמו שיתבאר בסימן תקטו, ואינו מותר אלא קטנות ומתוך התחום.

סימן תצז סעיף כהעריכה

השוחט בהמה ביום טוב – טוב לו שלא יפשיט העור אחר הבדיקה, אלא קודם הבדיקה, דאם יניח עד אחר הבדיקה – שמא תמצא טריפה ויהיה אסור להפשיט. דקודם הבדיקה – הותר, משום דאי אפשר להגיע להבשר קודם הפשטת העור, והוי גם זה בכלל "אוכל נפש". אבל כשתמצא טריפה – אסור. וכשתהיה עם העור עד למחר, יפסיד הרבה במכירתו לאינו יהודי.

ולמה לא התירו כאן "סופן מפני תחילתם", כמו שהתירו ליתן העור לפני הדורסין, כמו שכתבתי בסימן תצט? דזהו באיסור דרבנן. אבל הפשט שאיסור מן התורה – לא התירו (מגן אברהם סימן קטן יח).

וכן כשנמצאת טריפה – אסור לטלטלה, דהיא מוקצה. אבל מותר למוכרה היום לאינו יהודי, כדרך שהתירו מכירה בישראל: שלא ישקול, ולא יזכיר סכום דמים, כמו שכתבתי בסימן תקיז. אם אינו מאמינו – יקח ממנו משכון. ודבר זה התירו לו משום פסידא, שלא יופסד עד למחר.

ויש מי שאוסר למכור, ואינו עיקר. וכן מותר למכור האחוריים לאינו יהודי במקום שאין מנקר, ויש לחוש שיתקלקל.

וכל זה בנשחט ביום טוב. אבל בנשחט מערב יום טוב – בכל עניין אסור, דהיה לו למכור מערב יום טוב, אלא אם כן לא היה לו שהות למוכרה מבעוד יום, או שמוכרח ליתן היום בשר לשר או פקיד. וימכור לו בלא משקל ובמלא סכום דמים (עיין מגן אברהם סעיף קטן יט).