שבת סה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
פסולות לכהונה לא סבר כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה אועביד להו מקוה ביומי ניסן מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת בסבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיברך ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד:
גפורפת על האבן כו':
והאמרת רישא פורפת אמר אביי דסיפא אתאן למטבע בעי אביי האשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת תיבעי למ"ד מערימין תיבעי למאן דאמר אין מערימין תיבעי למאן דאמר מערימין בדליקה התם הוא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי אבל הכא אי לא שרית ליה לא אתי לאפוקי או דלמא אפילו למאן דאמר אין מערימין בדליקה התם דרך הוצאה בכך אבל הכא אין דרך הוצאה בכך אימא שפיר דמי תיקו:
מתני' הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר' מאיר
רש"י
עריכה
פסולות לכהונה - לכהן גדול דלא הויא בתולה שלימה דאע"ג דכהן גדול ביומיה לא הוה הואיל ודרך זנות חשיב ליה לאו אורח ארעא:
דלא לילפן גופא נוכראה - ויתאוו לשכב עם איש:
מטרא במערבא - בארץ ישראל:
סהדא רבה פרת - פרת מעיד בדבר שהוא יורד מארץ ישראל לבבל וגדל ממי הגשמים ויודעין בני בבל שירדו גשמים בהרי ארץ ישראל ושמחים על אחיהם ואבוה דשמואל נמי כרב סבירא ליה דאמר פרת גדל ומימיו מתברכין ע"י גשמים:
וסבר שמא ירבו נוטפים - היינו גשמים על הזוחלין הנובעין ותנן במסכת מקואות (פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ושנינו בת"כ אך מעין ובור מקוה מים יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין ומקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי לאפוקי שאם הטביל בו כלים דרך זחילתו כשהן נמשכין ויורדים למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיב דקוו וקיימי אבל נובעין מטהרין כמו שהן זוחלין ומושכין מגבוה לנמוך כדרך כל הנהרות הלכך ביומי ניסן שהנהרות גדילים ממי הגשמים של ימי החורף ומהפשרת השלגים חייש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין שניתוספו בנהר מן הגשמים על הזוחלים החיים ובטלו הזוחלין החיים בנוטפים ואין תורת מעיין עליהן לטהר בזוחלין אלא באשבורן ועביד להו מקוואות דקוו וקיימי ואני קבלתי מרבינו הלוי משום דספק זיבות נינהו וזבה טעונה מים חיים ואי אפשר להעמיד שמועתו משום דאמרינן חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים וזבה אינה טעונה מים חיים וחזרתי ובדקתי לפרשה וכן נראה בעיני כמו שפירשתי ורובא דעלמא מפרשים נוטפין כשאובין ולאו מילתא היא דתנן הנוטפין כמקוה: דהוו להו שאובין ל"ג:
מכיפיה מיברך - משפתו וממקורו ומסלעו סלע מתרגמינן כיפה מכיפיה מיברך ולא ממי הגשמים:
ופליגא דידיה אדידיה - דשמואל אשמואל:
אין המים מטהרין בזוחלין - אין מטהרין אדם וכלים הטובלין בהן דרך זחילה וצריך להמשיכן למקוה ולטבול במקוה:
אלא פרת ביומי תשרי - שחדלו הגשמים ורבו הזוחלין עליהם ויש תורת מעיין על נהרות המושכין אלמא סבירא ליה שגדילין ממי הגשמים ואני שמעתי בבכורות מטהרין בזוחלין שהנוטפין שבתוכן מטהרין בריבוי הזוחלין ויתבטלו הנוטפין בהן להיות זב וזבה טובלין בהן בשביל הזוחלין:
והא אמרת רישא פורפת - וההיא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום ולאשמועינן דיוצאה בו בשבת הא תנא רישא מדיות פרופות:
סיפא - דקתני לא תפרוף:
אתאן למטבע - דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהקצה לכך ראוי לטלטול:
להוציא לבנה הקטן - לאוכלו:
תיבעי למאן דאמר - פלוגתא בכל כתבי הקדש (לקמן דף קכ.) לובש כל מה שיכול ללבוש דברי רבי מאיר ואפילו עשרה חלוקים זה על זה רבי יוסי אומר שמונה עשר כלים כדרך שהוא לובש בחול:
דרך הוצאה בכך - כגון מוכרי כסות מוציאין אותו דרך מלבוש:
מתני' הקיטע - שנקטעה רגלו:
יוצא בקב שלו - דמנעל דידיה הוא:
תוספות
עריכה
פסולות לכהונה. פי' לכהונה גדולה דלאו בתולה שלימה היא ואע"ג דכהן גדול בימי שמואל לא הוה היה מחמיר וי"מ משום זונה ופסולות אף לכהן הדיוט וכן משמע בפ' הערל (יבמות עו.) דקאמר התם לית הלכתא [לא כברא ולא] כאבא (עד דקאמר) [וקאמר] ואפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה כו' משמע דטעמא משום זונה:
סהדא רבה פרת. פי' הקונטרס פרת מעיד שהוא יורד מא"י לבבל וגדל ממי גשמים ולא נהירא שהרי בבל במזרח א"י קאי וכל הנהרות יורדים ממזרח למערב לכך פר"ת שהיו מכירים שירדו הגשמים לא"י ע"י שחוזר פרת לאחוריו על ידי גדילתו בא"י מתוך הגשמים:
שמא ירבו הנוטפים. פירוש מי גשמים על מי נהרות שהיו זוחלין והוו להו מקוה ואמרינן דאין מקוה מטהר בזוחלין כ"א באשבורן דתנן במסכת מקוואות ("ה מ"ה) הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה ותניא בת"כ יכול מילא מים על כתיפו ועשאו מקוה בתחילה יהא טהור תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין פי' . אף בזוחלין וכ"ש באשבורן תלמוד לומר אך מעיין מעיין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי ויש מפרשים שלא היה רוצה להטבילן בהן משום דהוו להו ספק זבות וזב וזבה טעונים מים חיים ושמא ירבו הנוטפין והוו להו מכונסין ולא נהירא חדא דמ"ט עביד להו מקוואות והא בעינן מים חיים ועוד (דבת"כ) [דבתוספתא פ"ג דזבים] קאמר חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים והזבה אינה טעונה מים חיים וא"ת ולשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי זב דבעי מים חיים איך יטבול ביומי ניסן וי"ל במעיין מכוסה שאין מי גשמים יורדין בתוכו וא"ת אמאי חיישינן שמא ירבו הנוטפים לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ"ה דמסכת ע"ז (דף עג.) המערה יין נסך לבור אפילו כל היום כולו כשר דאמרינן קמא קמא בטיל וי"ל דלא מהני טעמא דקמא קמא בטיל כיון שהאיסור רבה מכשיעור וההיא דיין נסך דקאמר קמא קמא בטיל היינו קודם שרבה האיסור עד כדי נתינת טעם בהיתר:
דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיתבריך. פי' ממקומו ומסלעו סלע מתרגם כיפיה מנביעתו מיתבריך ולא ממי גשמים וא"ת והא קא חזינן שמחמת הגשמים הם גדילים וי"ל כדאמר במסכת תענית (דף כה:) שאין לך טפח יורד מלמעלה שאין טפחיים עולים כנגדו מלמטה ואור"ת דהילכתא כוותיה דשמואל ומייתי ראיה מפרק בתרא דבכורות (דף נה:) דתניא רבי מאיר אומר לא פרת שמו אלא יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין ולאו דוקא נקט פרת דה"ה לכל נהרות והא דנקט פרת משום שהוא גדול מכל נהרות ולפי שהוא מא"י וקאמר התם מסייע ליה לשמואל דאמר נהרא מכיפיה מיתבריך ועל זה אנו סומכין לטבול בנהרות אפילו אם גדלו מאד:
הקיטע יוצא בקב שלו. פ"ה קיטע שנקטעה רגלו עושה כמין .. דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו [ס"א והוא] נסמך עליו ומש"ה יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא ור' יוסי אוסר דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי והקשה רבינו תם דבמסכת יומא (דף ח: ושם) משמע דלכ"ע מנעל הוא ואסור לנעול בו ביוה"כ ולענין שבת בהא הוא דפליגי דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ורבי מאיר לא גזר וי"ל דה"נ בהא פליגי דטעמא דר' יוסי דכיון דלא הוי של עור לא מיהדק ואיכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאתויי אך קשה מהא דאמר בגמרא חלצה בסנדל כו' חליצתו כשרה ואמר שמואל ר"מ הוא משמע דלר' יוסי חליצתו פסולה ואמאי כיון דמנעל הוא וי"ל דהאי נמי בהא תליא דכיון דלענין שבת גזר דילמא מיפסיק אינו ראוי להלך בו ודמי לקטן שחלץ במנעל גדול דחליצתו פסולה כדאיתא בפ' מצות חליצה (יבות קג:) משום דנעלו כתיב נעלו הראוי לו וא"ת היכי גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי הלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפיל לא יזוז ממקומו ואומר ר"י דמיירי שנושא בידו מקל ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל והשתא אי נמי מיפסיק יוכל להלך מכאן יש להתיר למי . שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת והרב פור"ת פי' דקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל ובהא פליגי ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חיישינן דילמא נפיל ור"מ לא חייש ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל וק"ק לפי זה אמאי מטמא ליה רבא משום מדרס כיון שאינו נסמך עליו ושמא כשהוא יושב פעמים הוא נסמך עליו ולכך עושה לו בית קבול כתיתין שלא יוזק בקשר העץ שהוא יושב:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
עד א ב מיי' פ"ט מהל' מקואות הלכה י"ג, סמג עשין רמח, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"א סעיף ב':
עה ג ד מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ב, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף כ"ב:
עו ה מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף כ"ג:
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
קסבר שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. עיקר דילה בתורת כהנים אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין תלמוד לומר אך המעין מטהר בזוחלין והמקוה מטהר באשבורן ובמסכת מקואות (פרק ה משנה ה) הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה העיד רבי צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרים ותישתכח בפרק ז' דעדיות הנוטפין שרבו על הזוחלין אינן כשירים:
תיבעי למאן דאמר (מדליקין) [מערימין] בדליקה תיבעי למאן דאמר אין מערימין. עיקר דיליה בפרק כל כתבי הקודש (דף קכ) דתנן לובש כל שהוא יכול ללבוש ועוטף כל מה שהוא יכול להתעטף רבי יוסי אומר י"ח כלי מכלל דתנא קמא סבר מותר ללבוש ולהציל אפילו יתר מי"ח כלי ואף על פי שהוא מערים בכך:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
בנתיה דאבוה דשמואל תלתא גווני צבעונים הוו חוטי דידהו ולא שביק להו למיפק בהו סבר דילמא שלפא ומחויא לחברתה ולא הוה שביק להו דגנייו גבי הדדי סבר דלא לילפו גופא נוכראה (ואמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה) והוה עביד לבנתי' מקוה (ביום) [ביומי] ניסן ולא היה מניחן לטבול בפרת מפני שרוב מי פרת בניסן מי מטר הן כרב דאמר מטרא במערבא שהדא רבה פרת. כלומר כיון שתראה כי רבו מי פרת עדות היא שהוגשמה ארץ המערב וסבר אבוה דשמואל שמא ירבו נוטפין שהן מי גשמים הנוטפין מן הגגות ונעשו שאובין על מי הפרת שהן זוחלין כדתני במקוואות בפ' ה' הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה העיד ר' (יצחק) [צדוק] על הזוחלין שרבו על הנוטפין שמכשירין ושאמר שמואל נהרא מכיפיה מתברך כלומר הנהר הגדול מן הסלע שיוצא ממנו משום נרבת מליאתו ולא ממי המטר פליגא על אבוה דשמואל ועל רב ועוד דברי שמואל סותרין זה את זה בכאן אמר כי מי המטר אינם ממלאים הנהר אלא מכיפיה מיבריך ועוד אמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד מכלל דבשאר החדשים זולתי תשרי כנוטפין הם דגשמים רבו עליהן ומפצי ביומי תשרי היה מסתירו לבנותיו במפצי מפני בני אדם שעל הנהר וטובלת בפרת כי דברי הכל בתשרי זוחלין הן ולמה במפצי דלית להו טהרה במקוה:
פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע מע"ש. פי' נותנת אבן או אגוז או מטבע בקצה הסדין כמין קרס בלולאות שלא ישמט הסדין מעליה כדי שתהא מתעטפת באותו סדין ונותנת זה שעשאתו כמין קרס. נשים מדיות מנהגן לצאת בענין הזה פרופות. ובלבד שלא תפרוף בתחלה בשבת על המטבע. והנשים הערביות מנהגן לצאת רעלות ופי' רעלות בירושלמי בליכריאה והן כמו כסוי פנים כדכתיב (ישעיהו ג יט) השרות והרעלות. וי"א זוג ללמדך שבמקומות הללו כך היה מנהגם ומותר להם וכל אדם מותר בכך אלא שדברו חכמים בהווה:
בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף באגוז להוציא לבנה קטן בשבת ועלתה בתיקו:
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. פירש"י ז"ל ומ"ש במקצת הספרינם והוו להו שאובין אינו נכון ואין כ"כ בנוסחי עתיקי אבל ר"ח ז"ל כ' כלשון הזה שמא ירבו מי גשמים שהן נוטפין מן הגגות ונעשו שאובין על מי פרת שהן זוחלין כדתנן במקוואת הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה כו' פי' לפי שהשאובין פוסלין את המעיין ברוב ולא לגמרי אלא דבעי אשבורן כדתנן התם במס' מקואות למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שרבו עליהן מים שאובין שוין למקוה לטהר באשבורן ולמעיין לטהר בכל שהוא ומשום הכי עביד להו מקוואות ומושך לתוכן מאותן מימות דאשבורן מטהרין, אבל אין לשון נוטפין אלא כדברי רש"י ז"ל כדתנן והנוטפין כמקוה ואי שאובין הן היאך הן כמקוה אלא מי גשמים נקרין נוטפין וכ"נ שאף היורדין מן המעיין דרך אויר נקרין נוטפין וכן דרך המשניות במקומן וק"ל היכי אמר ירבו הנוטפין על הזוחלין אפילו מחצה נמי פסולין כדתנן בעדיות העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין אלמא מחצה על מחצה פסולין, ואפשר דלאו דוקא וה"ה למחצה על מחצה שפסולין אלא לפי שא"א לצמצם לא קפיד בלישנא ול"נ שהזוחלין שהלכו למקום הנוטפין ונתערבו הרי הן כנוטפין עד שירבו עליהן אבל הנוטפין שנתערבו בזוחלים כפרת ביומי ניסן אינן פוסלים לעולם עד שירבו הנוטפין על הזוחלין שבכל כיוצא בזה במקומן חשיבי, והוי יודע שהנוטפין בעו אשבורן ואינן מטהרין בזוחלין אבל מקוה מטהר בין בזוחלין בין באשבורן ממאי מדתנן שוה למקוה לטהר באשבורן וקתני עלה למעלה מהן מים מוכין שכן מטהרין בזוחלין והיינו אפילו בזוחלין דאי בזוחלין דוקא מאי למעלה מהן הכא בחד גוונא מטהרי והכא בחד גונא מטהרי ותנן נמי מעין שהו צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא במקום שהמים יכולין לילך שם מתחלה, אלמא מעין נמי מטהר באשבורן ותנן במס' פרה פ"ו המפנה מעיין לתוך הגת או לתוך הגג פסולין לזבין ולמצורעין ולמי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר אע"פ שהוא אשבורן ולקמן בפ' ח' שרצים אמרינן כל כימים כמקוה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין והיינו אף בזוחלין שלא פסלן באשבורן תדע שאם לא יאמר כן פרת לא יטהר נמי באשבורן שמא רבו זוחלין על הנוטפין ולא אמרו אלא אין המים מטהרין בזוחלין הא באשבורן כולן מטהרין הן:
הא דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך. תימה הוא שהרי אנו רואין שכשיורדין גשמים הנהר רבה, וי"ל מפני שאמרו שאין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים כדאיתא בשלהי פ' סדר תעניות, וא"ת א"כ היכי שמעת מינה דפליגי דשמואל אדרב דאמר סהדא רבא פרת א"ל דלשמואל כיון דנהרא מכיפיה מבריך פעמים שאין הגשמים יורדין ותהום עולה ומשקה הארץ ונהרי מברכי אבל לרב אין עלייתו של תהום מבריך הנהרות אלא הגשמים היורדין לתוכן, ועוד שאין זה סהדא רבא שפעמים גשמים מועטין ותהום עולה הרבה, ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהלכה כרב ואף רבינו הגדול כתבה לדאבוה דשמואל אע"פ שלא כתבה לדרב וכן סלקא שמעתא דהא שמואל נמי ס"ל כאידך ואיהו לא סמך נפשיה לענין איסורא אנן היכי סמכינן ואע"ג דאמרינן בגמ' ופליגא דידיה אדידיה טעמא פליגי אבל מימר א"ל דלא פליגי אלא חייש לשמא רבו מן הנוטפין וכיוצא בזו בפסחים ופליגי דידיה אדידיה גבי ספיחי שביעית דטעמי פליגי אבל עיקר דינא א"ל דר' שמעון בן יוחאי ראוי לסמוך עליו בפניו דרבה בב"ח קטן ממנו היה ולא חשש לכבוד עצמו להסמיך אחרים עליו אפילו בפניו ועוד דאמרינן כי ההוא דפרקינן לעיל השתא דאמר שמואל מכיפיה ואמר אין מטהרין ש"מ הלכה למעשה קמ"ל, ועוד הלכה כרב דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דרבים נינהו דהא איכא אבוה דשמואל, אלא שקשה עלינו שנהגו לטבול בנהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי, ויש מי שאומר הלכתא כשמואל דאמר מכיפיה מבריך וכן פסק בס' היראים בשם ר"ח ז"ל ואין הפסק נכון ולא ראוי לסמוך עליו שיותר יש לנו לסמוך על הלכתא פסיקתא דאתמר גביה עיקר ושמעתין כרב סלקא והתם לא מסייעא לשמואל אלא מדר"מ ורבנן הא אמרו פרת שמו ולא אמרו שמימיו פרין ורבין והיינו טעמא נמי דרב ואבוה דשמואל, וא"ת א"כ מאי סייעתא דר"מ, י"ל משום דלא חזיא לרבנן דפליגי עליה בהא שלא יהיו מימיו פרין ורבין ומיהו רב ואבוה דשמואל אמרי לך פליגי ואנן דאמרינן כרבנן, ומיהו יש נוסחאות שכ' בהן וחכמים אומרים פרת שמו שמימיו פרין ורבין ולמה נקרא שמו יובל וכו' ומסייע ליה לשמואל מדרבנן ומדר"מ והכי כתוב בס' היראים וק"ל מאי סייעתא פרת הוא שמימיו פרין ורבין ולא נהר אחר ובשביל כך נקרא כן ואי ס"ד שכל הנהרות מתברכין מכיפיהו מה נשתנה זה שנשתנה שמו, וי"ל שפרת רבה הרבה יותר משאר נהרות לפיכך נקרא כן שהוא גדול לפעמים יותר על מה שהיה מתחלה ואין זה מצוי בשאר הנהרות, ובמס' ברכות פ' הרואה נמי אמרינן למה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין, עי"ל שכל הנהרות כפרת כדאמרינן התם הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם דאפילו עינתאדמדליין סולמי דפרת נינהו הלכך אם רבוי פרת מכיפיה שאר נהרות ממנו, ושמא יש להקל ולומר שנדון בזה לפי מה שנראה בנהרות שהרי אנו רואין שאין הנהרות רבות בימות הגשמים יותר על שהיו כל השנה אלא מעט או יום א' וב' לאחר הגשמים ואי אפשר שיהיו בו נוטפין רבים על הזוחלין אלא שהיה פרת רבה בימות הגשמים קרוב למה שהיה בתחלה ולפעמים יותר ולפיכך היה חושש אבוה דשמואל, וכן יש לחוש במקצת נהרות קטנים שהן יבשין בימות החמה וכל ימות הגשמים ומקצת ימום החמה הן מושכין מים הרבה אפילו שלא בשעת הגשמים עד שיכלה הפשרת שלגים בימות הקיץ שהן מתייבשין, מ"ה אמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת בימי תשרי בלבד על כיוצא באלו שאמרתי אבל לא כלל כל הנהרות בכלל זה, וי"א בבל עמוקה וכל מימי הגשמים יורדין שם כדאמרינן למה נקרא שמה שנער ששם ננערו כל מתי מבול ולפיכך חוששין בנהרותיה אבל לא אמרו במקומות אחרים, ובס' היראים מי הכי כתוב אע"פ שהלכה כשמואל מיהו לנהרות קטנים יש לחוש לרביית הנוטפין מסברא ממתני' דתנן במס' פרה פ"ח המים המכזבין פסולין אלו הן המים המכזבין א' בשבוע פי' א' לז' שנים המכזבין בפולמוסן בשני בצורת כשרין ור"י פוסל ולדעתנו אנו יש לחוש בכל נהר עד שיתברר לך מעין שלו כמה הוא ומאיזה מקום המשכתו ורבויו באין, בין בימות החמה בין בימות הגשמים והלכתא ודאי כרב ואין תולין ברביית כיפה ועליית תהום כשמואל, וכבר קשו בשמועה זו ואפילו רבו נוטפין על הזוחלין מאי הוו והרי פרת נהר גדול הוא ומושך הוא לעולם ותנן במקוואת מעין שהוא מושך כנדל ורבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, היה עומד ורבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בכל שהוא, וי"א מאי ורבה עליו דקתני שהוסיף עליו והמשיכו הא אלו רבה במעיין מים מרובין על שלו אינו מטהר אלא באשבורן והקשו בזה א"כ ליתני הוסיף, ול"נ לפי ענין המשניות שהמעיין נקרא גומת המעיין עצמה ואמה המושכת ממנו נקרא זוחלין כענין ששנינו הזוחלין במעין והנוטפין כמקוה ושנו בתוספתא לענין החופר בצד הנהר והחופר בצד המעין שאין הנהר המוסיף נקרא מעין אלא עין המים בלבד ולפיכך אמרו שהמעין שהוא מושך אפילו כנדל ורבה שאובין בתוך המעיין עצמו עדיין הוא כמות שהיה ומטהר במים הנזחלין ממנו ובלבד במקום זחילתן הראשונה וכן מפורש בתוספתא, היה עומד אע"פ שרבה ממש לתוכה של מעין כיון שכל זחילתו מחמת הנוטפין צריך אשבורן וזה ששנינו בתחלת מקוואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן היינו מימיו מועטין ועומדין הא רבים ומושכים אע"פ שרבה עליו כשרין לטהר בזוחלין וכ"ז במרבה לתוך המעין עצמו אבל במרבה לתוך המים הנזחלין לעולם נפסלין ברוב שאובין ורוב נוטפין והיינו שמעתין וכ"נ דברי ה"ר משה ז"ל ומדבריו למדתיה, וכן יש לתרץ שמועה זו בטובלות על שפת הנהר מקום שלא היה בו זוחל תחלה וכענין ששנו בתוספתא כמו שהזכרתי:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
סבר שמא ירבו נוטפין על הזוחלין: ואם תאמר כי רבו מאי הוי. והא תנינא במסכת מקואות (פ"ה מ"ג) מעין שהוא מושך כנדל וריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמות שהיה, ופרת נהר גדול ומושך הוא לעולם. יש לומר דלא ריבה ממש קאמר, אלא שהוסיף עליו, מכל מקום מי המעין רבים על הנוטפין. ויש מי שהקשה על זה דאם כן ליתני הוסיף ולא ליתני ריבה. ויש לומר עוד דההיא דמקואות בשריבה בתוך המעין בעצמו, כלומר: בתוך הגומא, וכיון שהוא נותן בתוך עיקר המעין עצמו הרי כל המים נחשבים כמי המעין, אבל במרבה בתוך הנהר המושך מתוך המעין נפסל ברוב השאובין או ברוב הנוטפין, ובמרבה המעין גם כן דוקא [במקום] זחילתן בין באורך בין ברוחב, אבל שלא במקום זחילתן כיון שזחילתן זו אינה אלא מחמת הנוטפין הרי הן כנוטפין ואין מטהרין אלא באשבורן, וכמו ששנינו שם בסיפא דההיא מתניתין דמקואות היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא, ותנן נמי בפרק קמא דמסכת מקואות (מ"ז) למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליהם מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן.
ואם תאמר עוד, כי רבו נוטפין על הזוחלין נמי נימא קמא קמא בטיל, וכדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה (עג, א) גבי יין נסך שנפל לבור, כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. וכלאים נמי היאך (נוספים) [נאסרים] בתוספת אחד ומאתים לימא ראשון ראשון בטל. ובנדרים נמי בפרק הנודר מן הירק (נז, ב) גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית דאמרינן כשרבו גידוליו על עיקרו מותר דגידולי היתר מעלין את האיסור, ואמאי נימא ראשון ראשון בטל. תירץ ר"ת ז"ל דלא אמרו ביין נסך קמא קמא בטיל אלא במערה מעט מעט בהפסקות, אבל בלא הפסק לא אמרינן דליבטיל, והלכך בנוטפין שיורדין בלא הפסק ואי נמי בגידולי זרעים שמתרבין בכל שעה בלי הפסק הרי אנו רואין כאילו בא הכל ביחד ואינו בטל.
אלא שקשה לתירוצו, הא [תנן] במסכת מקואות (פ"ז מ"ב) ומייתינן לה ביבמות פרק הערל (פב, ב) מקוה שיש בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו, וברובו מיהא פסול ולא אמרינן קמא קמא בטיל ואע"ג דקא יהיב לסירוגין. ויש לומר דהתם הוא מיירי במי פירות וכדמשמע הכי בהדיא במקומה במסכת מקואות, ואפשר דבמי פירות החמירו. ואם תאמר מאי קא מדמה לה התם ביבמות לתרומה בזמן הזה דרבנן, דהא פסול מי פירות למקוה דאורייתא, דהא ממעט להו בפרק כסוי הדם (חולין פד, א) מדכתיב מים יתירא. ותירצו בתוס' דהתם דוקא להטביל בו מחטין וצנורות דמדאורייתא לא בעו ארבעים סאה אלא מדרבנן בעלמא והלכך כיון שיש שם רובו של מקוה מים כשרים כשר, ומיהו בעינן דלישתארו רובו ומשום הכי מוכח מינה התם [ד]בדרבנן בעי רבייה.
ועדיין הקשו בתוס' מהא דמסיק רב דימי בפרק שלישי דבכורות (כב, א) גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור מה נפשך אי רובא מיא סלקא להו השקה אי רובא ציר לא בעי השקה, ומסיק לא שנו אלא לטבול בו פתן אבל לקדרה לא, מצא מין את מינו וניעור, אלמא אע"ג דנתבטלו המים בתוך הציר כי נפלה לקדרה ניעורו, וכל שכן דלא אמרינן ראשון ראשון בטל ואפילו בהפסקה. ותירצו דדילמא לגבי הא החמירו בטהרות יותר מן האיסורין. והא דתנן (תרומות פ"ה מ"ח) סאה של תרומה שנפלה למאה חולין ולא הספיק להעלותה עד שנפלה שם סאה אחרת לא תעלה, דאלמא אף באיסורין לא אמרינן קמא קמא בטיל. לא היא דהתם משום דלא נתבטלה לגמרי אלא צריך הוא להרים סאה של תרומה קודם שיהא מותר וכיון שצריך להרים לא שייך ביה למימר ראשון ראשון בטל. ואיכא למידק, אמאי אמרו שמא ירבו נוטפין על הזוחלין אפילו מחצה על מחצה נמי פסולין, וכדתנן במסכת עדיות (פ"ז מ"ג) העיד רבי (יצחק) [צדוק] על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין אלמא מחצה על מחצה פסולין. ויש לומר דהכא לאו דוקא שמא ירבו נוטפין ממש קאמר, אלא לפי שאי אפשר לצמצם לא דייק בלישנא. והרמב"ן ז"ל תירץ שהזוחלין שהלכו למקום הנוטפין ונתערבו הרי הן כנוטפין עד שירבו עליהן אבל הנוטפין שנתערבו בזוחלין הרי הן כזוחלין עד שירבו עליהן, והלכך מימי פרת ביומי ניסן שהנוטפין באין עליהן לא היו נפסלין אלא אם כן רבו עליהן הנוטפין.
וכתבו בתוס' שהנוטפין הוא שאין מטהרין אלא באשבורן אבל מעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן, דאע"פ ששנינו (מקואות פ"ה מ"ה) הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה, לאו דוקא בזוחלין אלא משום דנוטפין דוקא במקוה ולא בזוחלין שנו שהמעין למעלה מהן שמטהר אפילו בזוחלין. ותדע לך מדתנן בפרק קמא דמקואות (מ"ז-ח שם) שוה למקוה לטהר באשבורן וכו' למעלה מהן מי מעין שהן מטהרין בזוחלין, ואם איתא דהאי באשבורן ולא בזוחלין (והאי) [וההיא] בזוחלין ולא באשבורן מאי למעלה מהן, האי בחד גוונא מטהרי והאי בחד גוונא מטהרי. (ותנן) [ותני] נמי (תוספתא מקואות פ"א ה"ז) מעין שהוא צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אלא במקום שיכולין לילך שם מתחילה, אלמא מעין נמי מטהר הוא באשבורן. ותנן נמי (פרה פ"ח מ"ח ומקואות פ"ה מ"ד) כל הימים כמקוה שנאמר (בראשית א, י) ולמקוה המים קרא ימים רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין, ומסתמא משמע דר"י לא פליג אהא דמטהרין באשבורן אע"ג דחשיב להו כמעין ליטהר בזוחלין. ועוד מדאמרינן הכא אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד משמע דדוקא בזוחלין הוא דאין מטהרין בשאר הימים הא באשבורן מטהרין, ואיך יטהר פרת ביומי ניסן באשבורן ניחוש שמא לא רבו הנוטפין והוו להו זוחלין רובא ולא יטהרו באשבורן, אלא ודאי שהמעין מטהר בכל ענין.
מסייע ליה לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבא וכו': כבר כתבתיה בנדרים פרק אין בין המודר (מ, א) בסייעתא דשמיא.
סיפא אתאן למטבע: אבל שארא אפילו לכתחילה. ותמהני מאי שנא מטבע מאי שנא אבן, דאף היא אינה מטלטלת כמטבע ואין לה תורת כלי. ובירושלמי (פ"ו ה"ז) גרסינן: תני רבן שמעון בן גמליאל אומר לא שנו אלא מטבע ואבן הא באגוז מותר מפני שהוא מיטלטל, [אמר רב אדא בר אהבה אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כרבי מאיר כמה דרבי מאיר אמר דבר שהוא מיטלטל] מותר כן רבן שמעון בן גמליאל אומר דבר שהוא מיטלטל מותר.
מתני': הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר: פירש רש"י ז"ל: דבמנעל ולא מנעל פליגי, דרבי מאיר סבר מנעל הוא ולפיכך יוצא בו, ורבי יוסי סבר לאו מנעל הוא ואינו לו אלא משוי ולפיכך אינו יוצא בו. ובודאי דלכאורה (כפירושו) [בפירוש] משמע מסוגיא דגמרא דהכא (סו, א), דאמרינן ואף שמואל הדר ביה דתנן (יבמות קא, א) חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ או בשל שמאל בימין חליצתה כשרה, ואמרינן מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר, אלמא מדאוקימנא הא דחליצה בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי שמע מינה דבמנעל ולא מנעל פליגי, דחליצה במנעל ולא מנעל תליא מילתא. ומדרב הונא נמי שמעינן לה, דתנן סנדל של סיידין טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת דברי רבי עקיבא ולא הודו לו, ואמר רב הונא מאן לא הודו לו רבי יוסי מאן הודו לו רבי מאיר.
ואלא מיהו לא מחוור. דהא אסיקנא בפרק בתרא דיומא (עח, ב) ואמרינן [אלא אמר רבא] דכולי עלמא מנעל הוא ובהא פליגי מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן, וטעמא דשמואל ורב הונא דשמעתין דאוקימו מתניתין דחליצה דלא כרבי יוסי היינו נמי מההוא טעמא דרבא, דכיון שקשה ומשתמיט לא קרינן ביה נעלו (דברים כה, ט) הראוי להלך בו לדעת רבי יוסי, ואע"ג דאית ביה שנצי, מתוך שהוא קשה ואין בו עור לא מיהדק ומשתמיט ואין ראוי להלך בו. והא דמשמע התם בפרק מצות חליצה (יבמות קג, א) דאי מחופה עור חולצת בו לכולי עלמא, התם הוא דכיון דמחופה עור אף הוא מתהדק ורצועותיו נקשרות היטב ולא משתמיט. אלא דאיכא למידק אם כן דשמואל ורב הונא בשיטת רבא אמרו, מאי טעמא אמר רבא מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי ולא אמר כרב הונא. ועוד התם בפרק מצות חליצה (שם קב, ב; קג, א) דתניא חלצה בסנדל של שעם ושל סיב ובקב הקיטע חליצתה כשרה וכו' במוך בסמיכת הרגלים ובאנפליא של בגד חליצתה פסולה, ואמרינן קב הקיטע מני רבי מאיר היא דתנן הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר באנפליא של בגד אתאן לרבנן, וסתמא דמילתא הני רבנן דקאמרינן היינו רבי יוסי דפליג בהדי רבי מאיר בקב הקיטע, ואם איתא דלא פליגי במנעל ולא מנעל אלא בקב דמשתמיט ואינו יכול להלך בו, אמאי מוקי אנפליא של בגד כרבנן הא בשארא לא פליגי וכולהו שוין בהו. ואיכא לתרוצי בהא, דהתם מתרץ לה אליבא דאביי דמוקי פלוגתייהו בפרק בתרא דיומא (שם) במנעל ולא מנעל, והיינו נמי דמתרץ לה אביי התם (ביבמות שם) ואמר מדסיפא רבנן רישא [נמי] רבנן ובמחופה עור, עד דאתא רבא ואוקמה כולה כרבי מאיר ומשום דלא מגין כלומר: אף סיפא רבי מאיר והוא הדין לרבי יוסי דבהא לא פליגי. ואלא מיהו אכתי קשיא הא דהכא, אמאי לא מוקי רבא לההיא דסנדל של סיידין כדאוקי לה רב הונא. ויש לומר דאף [ד]שמואל ורב הונא דהכא סבירא להו דבמנעל ולא מנעל פליגי ולפיכך לרבי יוסי אינה חולצת בו, אבל לרבא רבי יוסי נמי לגבי חליצה מודה הוא דחולצת, ומשום הכי אוקמה רבא לההיא דסנדל של סיידין דקתני בגוה ולא הודו לו כרבי יוחנן בן נורי, דאילו לרבי יוסי חולצת בו אע"פ שאינו יוצא בו בשבת.
ואילו נפרש כן נצטרך לומר, דהא דאמר רבא התם בפרק מצות חליצה מדרישא רבי מאיר סיפא נמי רבי מאיר הוא הדין דהוה מצי למימר דכולה ברייתא כולי עלמא היא דלגבי חליצה לא פליגי, אלא כלפי מאי דסבירא להו מעיקרא דבמנעל ולא מנעל פליגי ותברוה רישא רבי מאיר וסיפא רבנן אמר להו רבא דאפילו כולה רבי מאיר היא. ואי נמי איכא למימר, דהתם לאו לאפוקי מדרבי יוסי אוקמה רבא כרבי מאיר, אלא לאפוקי מדרבי יוחנן בן נורי דלדידיה לא הוי מנעל כלל. וכן כתבתי שם ביבמות (ד"ה הא).
ועדיין קשה לי ההיא דחולצת בסנדל של עץ דאוקי שמואל הכא כרבי מאיר, אמאי לא פליג בה רבא ונוקמה ככולי עלמא, כדפליג באוקמתא דרב הונא בההיא דסנדל של סיידין. ואולי נאמר דבשל עץ שהוא קשה ועשוי לישמט מודה רבא דרבי יוסי לטעמיה דאף לחליצה פסול דאינו ראוי להלך בו, וההיא דסנדל של עץ [ד]מתניתין וברייתא דהכא ובפרק מצות חליצה ודאי כרבי מאיר אתיין כפשטא דסוגיא דהכא ודהתם, אבל בשל סיידין בהא פליג רבא, או משום דהוי של שעם כדפירש הכא רש"י ז"ל ואינו קשה כל כך ולא משתמיט כשל עץ, או אפילו הוי של עץ כדפירש רבנו שמואל ז"ל אלא משום דאית ליה בסנדל ולא משתמיט כקב הקיטע. כך נראה לי.
ואלא מיהו עדיין נצטרך לומר על כרחין דברייתא דהתם דקתני בשל סיב ובשל שעם ובקב הקיטע חליצתה כשרה ואוקימנא לה כרבי מאיר, לאו כולה רישא מוקמינן לרבא כרבי מאיר דוקא, אלא קב הקיטע בלחוד, אבל סנדל של שעם ושל סיב כולי עלמא היא.
ואי קשיא לך כיון דאסיק רבא התם (ביומא) דכולי עלמא מנעל הוא, היכי נפיק ביה איהו ביום הכפורים. לא היא, דכולי עלמא דקאמר היינו רבי יוסי ורבי מאיר, אבל לרבי יוחנן בן נורי לאו מנעל הוא, וכדאמר רבא הכא מאן לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי, דלדידיה לא הוה מנעל אלא של עור, כדכתיב (יחזקאל טז, י) ואנעלך תחש וכדאמרינן התם בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב), וקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי. ואם תאמר מכל מקום היכי נפיק ביה ניגזור דילמא משתמיט ואתי לאתויי, דבהא לא אשכחן דפליג עליה דרבי יוסי אלא רבי מאיר ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי (עירובין מו, ב). ולפיכך נראה לי כמו שכתבתי דבשל שעם ושל סיב אף רבי יוסי לא גזר משום דאינו קשה כל כך ולא עביד לאשתמוטי כשל עץ.
ואם תאמר עוד, לאביי דסבירא ליה דבמנעל ולא מנעל פליגי דאלמא כל שאינו מנעל אין יוצאין בו דלאו תכשיט הוא אלא משוי, אם כן היכי נפיק ביה איהו, דאי מנעל הוא כרבי עקיבא ורבי מאיר אין יוצאין בו ביום הכפורים, ואי לאו מנעל הוא כרבי יוסי וכרבי יוחנן בן נורי, מכל מקום לא ליפוק דמשוי הוא. ונראה לי דלאביי בגזירה נמי פליגי אי גזרינן דילמא משתמיט או לא גזרינן, כלומר: דרבי יוסי תרתי אית ליה, דלאו מנעל הוא ועוד דעביד לאשתמוטי, דאי משום דלאו מנעל בלחוד הוא לא הוה אסר ליה, דכל מידי דמגין ודרכן של בריות לצאת בו בחול להנאת תשמישו לאו משוי הוא, מידי דהוה אאנפליא של בגד שאינו מנעל לכולי עלמא ויוצאין בו, ומשום דמשתמיט בלחוד נמי אי מנעל הוה לא הוה אסר ליה, דאי מלבוש הוא לא אסרו מלבושיו עליו ולא גזרו במלבושיו דילמא משתמיט, אלא משום דאינו מנעל ועוד דמשתמיט גזרינן לרבי יוסי, ורבי מאיר סבר דמנעל הוא ומשום גזירה דילמא משתמיט לא אסרינן ליה עליה כדאמרן, והלכך בשל סיב ובשל שעם דלא משתמיט כשל עץ כדאמרן שרי משום דלאו מנעל כרבי יוסי ורבי יוחנן בן נורי.
ואכתי קשיא לי, אמאי איצטריך אביי התם ביומא לאוקומה לההיא דקב הקיטע בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, תיפוק לי דלכולי עלמא אסור ממה נפשך, לרבי מאיר משום מנעל ולרבי יוסי משום דלאו מנעל והוי משוי דעירוב הוצאה אף ליום הכפורים כשבת (כריתות יד, א).
ומתוך הדוחק יש לי לומר, דודאי בין מאן דמייתי מינה ראיה בין אביי דדחי לה סבירא להו דבמנעל ולא מנעל פליגי, ומה"ט גופא אית להו לרבי מאיר ורבי יוסי למיסר ביוה"כ, אלא דמדקתני בההיא ברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביוה"כ משמע להו דעוד מטעמא אחרינא דשניהם השוו בו לענין יום הכפורים ואינו בשבת אסרי ליה, ולכולי עלמא קאמר, כלומר: ושוין דבר מן הדין טעמא דמנעל ומשוי אסור, ואי סלקא דעתך דמשום ההוא טעמא דמנעל או משוי השוו בו לענין יום הכפורים דאסור, למה להו למימר דשוין ביוה"כ שאין יוצאין בו פשיטא דאסור לדידהו ממה נפשך כדאמרן, ומשום הכי אוקמה אביי בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, דקסבר בלא מנעל אסור משום עינוי, ולקרא דתענו את נפשותיכם (ויקרא טז, כט) סמכי ליה. ונפקא מינה להיכא דלאו מנעל וליכא נמי למיגזר דילמא משתמיט וכגון אנפליא של בגד דמיהדק שפיר ולא משתמיט ולאו מנעל הוא לכו"ע ואפילו הכי אי אית ביה כתיתין אסור משום תענוג, וכדקאמר התם ביבמות בפרק מצות חליצה ומהכא יליף לה. ועיקר בעיא דהתם דפרק בתרא דמסכת יומא (עח, א-ב) מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים, כלומר: מי אמרינן דמנעל בלחוד אסרו או דילמא אף כל מידי דמגין כמנעל. ואתי למפשטה מברייתא דקב הקיטע דאינו מנעל לרבי יוסי ואפילו הכי קתני בברייתא ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים אלמא כל מידי דמגין כמנעל אסרו, דמדאיצטרכינן למיתני ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים על כרחין בלא טעמא דמנעל ומשוי קאמרינן ולכולי עלמא אסור, והלכך אף לדידן דקיימא לן דלאו מנעל הוא, ולית לן נמי דכל מידי דלאו מנעל אסור משום משוי דהא אנפליא של בגד אע"ג דלאו מנעל הוא לכולי עלמא כדאיתא בפרק מצות חליצה (יבמות קב, ב; קג, א) אפילו הכי יוצאין בה כדקתני התם בברייתא, אפילו כן מידי דמגין כמנעל אסור. ודחי אביי דאין ודאי משמע דקב הקיטע טעמא חדתא אית להו בגויה כדקאמרת, אלא מיהו לאו משום דמגין הוא וכדקא סלקא דעתך, אלא בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג, והוא הדין לאנפליא דאינו מגין אי אית ביה כתיתין אסור לצאת בו ביום הכפורים, וכדאמר אביי נמי התם בפרק מצות חליצה (קב, ב), אבל ודאי אפילו לית ביה כתיתין לרבי מאיר אסור משום מנעל ולרבי יוסי אסור משום משוי ואי נמי משום דקשה ואין לו תוך ועביד לאשתמוטי, אבל לדידן דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מנעל הוא ולא כרבי יוסי דאסר כל מידי דלאו נעל ומשוי שרי, ואי נמי טעמא דרבי יוסי משום דמשתמיט הני מילי בקב הקיטע דקשה ואין לו תוך כנעל דאיכא למיחש לאשתמוטי אבל בשל שעם דאינו קשה כל כך ואי נמי בשל עץ דיש לו תוך כנעל דלא עביד לאשתמוטי שרי. ואתא רבא ואוקמה בטעמא אחרינא ואמר דוקא נעל בלחוד הוא דאסור אבל מידי אחרינא לא ואפילו מגין כנעל ואפילו אית ביה כתיתין ואינהו דאסרי ליה ביום הכפורים משום מנעל הוא, הא לדידן קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דלאו מנעל הוא ומשום הכי שרי, והא דקתני בברייתא ושוין ביום הכפורים, לאו משום טעמא חדתא קאמר אלא לאשמעינן דפלוגתייהו לאו במנעל ולא מנעל הוא אלא לכולהו מנעל הוא ובשבת בגזירת דילמא משתמיט הוא [דפליגי], והלכך ביום הכפורים לכולהו אסור משום מנעל ולדידן דאינו מנעל שרי, ולאשתמוטי בשל שעם שאינו קשה כשל עץ או בשל עץ ויש לו תוך כנעל לא חיישינן דלא עבידי לאשתמוטי וכדאמרן. כך נראה לי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין עיין בקונטרסי פ' בתרא דבכורות:
והא אמרת רישא פורפת פי' המורה והאי ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבע"י ולאשמעי' דדיוצאה בו בשבת הא תנא לי' ריש' מדיות פרופות וקשיא לי להאי פרושא דיא משמעותא דפורפת לא משמע אלא בשבת היכא מתתרץ אביי סיפא אתאן למטבע ואכתי ליקשי והא אמרה רישא פורפת אפי' על המטבע דמשמע בשבת מש"ה נ"ל לפרש דאפילו אם נפרש דההיא פורפת מבעוד יום הוא אתי שפיר דכי תנא מדיות פרופות אשמעי' דלא יקרא הטלית משוי אם הוא פרופה והדר אשמעי' דהאי פרופה מצי למעבד באגוז ובאבן ובמטבע ולא אמרי' לא תפרוף בהני משום דלא מבטל להו והויא ההיא פריפה משוי א"נ משום מוקצה ולעולם מבעוד יום מיירי והאי דמקשה והא אמרת רישא פורפת ה כי מקשה לי הדפורפת סתם קתני ומשמע ואפילו בשבת ומן הדין הוא דניהדר לי' אביי דרישא מבע"י קאמר וסיפא בשבת אלא אי הוה אמר הכי הוי אסר למיפרף בשבת אפי' באגוז ואיהו סבר דשרי למיפרף בשבת באגוז כדתני' בתוספתא וכדכתבית במהדורא תנינא להכי אמר סיפא אתאן למטבע וה"פ מתני' פורפת על האגוז ועל האבן ועל המטבע מבע"י ובלבד שלא תפרוף בשבת במטבע ודוקא במטבע לא תפרוף אבל באגוז תפרוף:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה