פתיחת התפריט הראשי

טור אורח חיים תצה

טורעריכה

(ויקרא כג) בחודש הראשון בי"ד יום לחדש בין הערבים פסח לה' וגו' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו, וכן נאמר בז' שלו, ובראשון ובח' של חג, ובעצרת, ור"ה.

הלכך כל מלאכה האסורה בשבת אסורה בי"ט, חוץ ממלאכת אוכל נפש דכתיב (שמות יב, טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ותנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר בי"ט, חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך, ובלבד שיהא בהן צורך קצת כאשר יתבאר בעז"ה.

וכן מכשירי אוכל נפש, כיון שצריך לתיקון האוכלין מותר לעשותן בי"ט, וכגון שאי אפשר לעשותן מאתמול, אבל אם היה אפשר לו לעשותן מאתמול אסור לעשותן בי"ט.

אבל שאר כל המלאכות אסורות בי"ט ולוקין עליהן.

וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה, אע"פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים. ופר"י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מתירין בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט. וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה. ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקרא.

ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת, כגון באיסור מוקצה לרב אלפס, דאף על גב דקיימא לן בשבת כר' שמעון, בי"ט פסק כר"י לפי שהוא קל והחמירו בו כדי שלא יבואו לזלזל בו, וכ"כ בשאלתות, וכ"פ הרמב"ם ז"ל. אבל בעל ה"ג ורש"י ור"י ור"ת פוסקין כר"ש בין בשבת בין בי"ט, אלא שר"ת היה מחלק לומר שאין הלכה כר"ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר"י, וכן ר"ח פסק כר"ש אף בי"ט, אלא במוקצה מחמת איסור ונולד פסק כר"י בי"ט.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

בחדש הראשון בי"ד יום לחדש בין הערבי' פסח לה' וגו' ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו אע"ג דקרא קמא בע"פ מיירי כתבו רבינו להוכיח על פסוק שני דבט"ו לחדש ניסן מיירי:

ותנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד משנה בפ' משילין (לו:) ובפ"ק דמגילה (ז:) ואע"ג דבפ"ק דמגילה אוקימנא האי מתניתין דלא כר"י דמתיר מכשירי אוכל נפש ורבינו סובר דהלכה כר"י כמ"ש בסי' תק"ט ובפ' משילין (לז.) אוקימנא להאי מתני' כב"ש דאילו לב"ה הא איכא בינייהו הוצאה דאסורה בשבת ומותר בי"ט מ"מ רצה רבינו לתפוס לשון המשנה ותקן דבריהם וכתב חוץ מהוצאה והבערה ומכשירי אוכל נפש. ואף ע"פ שיש עוד דברים אחרים בין י"ט לשבת כגון הא דתנן (ביצה לה:) משילין פירות דרך ארובה בי"ט אבל לא בשבת לא נחית רבינו למנות כל הדברים שביניהם ולא הזכיר אלא הדברים שהן מלאכות גמורו' בלבד והוי יודע דאפי' דבר האסור משום שבות בשבת חייבין עליו בי"ט כדתנן בפרק משילין (לו:) כל שחייבין עליו משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואכתוב פי' משנה זו בסימן תקכ"ד בס"ד. ומאחר דאסרינן שבות בי"ט שמעינן שכל מה שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו כמו בשבת ומיהו צרכי חולה שאין בו סכנה אע"פ שאסור לעשותן ע"י ישראל אומר לעו"ג ועושה אפילו בשבת וכמ"ש בסימן שכ"ח:

ומ"ש רבינו וחוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו נמי שלא לצורך וכו' בפ"ק דביצה (יב:) תנן בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ס"ת לר"ה וב"ה מתירין ומפ' בגמרא דפליגי במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דב"ה אית להו מתוך וב"ש לית להו מתוך ואמרי' תו התם דלב"ה כי היכי דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"כ הרמב"ם בפ"א וכתב ה"ה המכוון אצלי בדעת רבינו כך הוא שכל מלאכה שחייבין עליה בשבת ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה בי"ט לוקה חוץ מן ההוצאה וההבערה שאינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופי' מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתייה וא"כ היה מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה ואריגה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי"ט שרי ודרשו כן לפי שביום השבת מיותר הוא דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה וביום השביעי וגו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתיבה והריסה ואריגה ובניין אפילו עשאן לאכילה לוקה ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפייה אפי' עשאן שלא לאכילה אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לעו"ג או לצורך חולה אינו לוקה עכ"ל:

ומ"ש רבינו וכן מכשירי אוכל נפש וכגון שא"א לעשותן מאתמול וכו' בפרק אין צדין (כח:) ויתבאר בסימן תק"ד בס"ד:

ומ"ש וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה אע"פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים ופר"י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו וכו' עד ובירושלמי מסמיך להו אקראי הכל דברי הרא"ש בר"פ אין צדין שבא לאפוקי ממאי דמשמע מדברי רש"י דצידה אסורה מדאורייתא:

ומ"ש וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה כלומר צידה אף על גב דלא שייך בה טעמא דיהביה בקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה אסרוה מטעם אחר שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדין דחול:

ומ"ש ובירושלמי מסמיך להו אקראי היינו לומר דאף ע"ג דבירושלמי מייתי מקראי שלא יקצור ולא יברור ולא ירקד ולא יטחון בי"ט אסמכתא בעלמא נינהו ואינן אסורין אלא מדרבנן ודעת הר"ן גם כן בר"פ אין צדין דהנך מלאכות אינן אסורות אלא מדבריהם לפום גמ' דידן ונתן טעם לדבר שחכמים אסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה כקצירה וטחינה וכיוצא בהם ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה שאינה ליומא ואף על פי שהתירו שחיקת הפלפלין ולא הלכו אחר רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שהוא ליומא נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו בריחיים ואף פלפלין בריחיים שלהם אינה כדרך טחינת חיטים לימים הרבה ואף צידת דגים נמי אסרו לפי שאין דרך לצוד אותם יום יום לפי שאינו סומך על הספק שלא לתקן מאכלות שהרי אינו יודע אם תעלה מצודתו ריקנית אלא עיקרה מיום לחברו הוא ולפיכך אסרוה מדבריהם וכן מטין דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט שכל מלאכת אוכל נפש האסורה בי"ט אינה אלא מדבריהם ועדיין אין כל זה מחוור לפי שהסוגיא מהירושלמי מוכחת שהן מן התורה ואף ברייתא שבפרק המצניע (צה.) כפשטא הכי מוכחא עכ"ל הר"ן וז"ל הרמב"ם כל מלאכה שאפשר להעשות מעי"ט ואין בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה בי"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכה שאפשר לעשותן מעי"ט לי"ט ונמצא י"ט כולו הולך בעשייתן אותן מלאכות וימנע משמחת י"ט ולא יהיה לו פנאי לאכול ומזה הטעם בעצמו לא אסרו ההוצאה בי"ט ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשות מעי"ט ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת י"ט ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו אסורות אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מעי"ט הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותם בי"ט כיצד אין קוצרין ולא זורין ולא דשין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין בי"ט שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשות בעי"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון אבל לשין ואופין ומבשלין בי"ט שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש וכן כל כיוצא באלו עכ"ל הראב"ד השיגו וה"ה טען בעדו וכתב עוד ואני אומר שמלאכת עבודה כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותן לעצמם אלא שוכרים אחרים לעשותן לפי שהוזהרנו במלאכות אלו לזכור כי היינו עבדים והיינו עושין מלאכה הרבה לאדונינו אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו לפי שאינה מלאכת עבדים שגם האדונים עושים אותה ולזה כל מלאכה שאדם עושה ממנה לעצמו לימים הרבה דרך לעשותה ע"י אחרים כגון הברירה והקצירה והטחינה וההרקדה אבל אפייה ולישה ושחיטה ובישול אין אדם מכין מהם לימים הרבה ורוב בני אדם עושין אותן לעצמן עכ"ל וכתב עוד שיש מי שסובר שהטחינה והקצירה אסורים דבר תורה מפני שעושין מהם לימים הרבה ונתלו בזה בסוגית הגמ' אף על פי שאינן מוכיחות עכ"ל: כתב סמ"ג מדתנן (ביצה יד.) והמלח במדוך של עץ למדנו שכל מלאכת אוכל נפש מותר על ידי שינוי אפילו בדבר שאינו מפיג טעמו ואפשר לעשות מערב יום טוב : כתב הכלבו שביתת בהמה ומחמר י"א שאחר שנקרא מלאכה ה"ז ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה אבל בח"ה ודאי מותר וי"א שאפי' בי"ט מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ע"כ. ואיני יודע טעמו של המתיר דהא כיון דמקשינן יו"ט לשבת חוץ מקצת דברים שנתפרשו בתלמוד ושביתת בהמה אינה מכללם היאך אפשר לומר שהיא מותרת בי"ט ואע"פ שלא כתבה הכתוב בי"ט כל שאר מלאכות ג"כ לא נכתבו בי"ט בפרט ומלא תעשה כל מלאכה ילפינן להו והא נמי דכוותייהו ומיהו בהא איכא למימר דשביתת בהמתו ומחמר לאו בכלל לא תעשה מלאכה נינהו שהרי אינם מכלל ארבעים אבות מלאכות ולא מתולדותיהן אלא לאו לעצמו ייחד לו קרא והלכך אפשר דכיון דלא כתביה רחמנא בי"ט מישרא שרי אבל אין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי סתמו דבריהם לומר שי"ט שוה לשבת לכל דבר חוץ מהוצאה והבערה וכו' ולא הוציאו שביתת בהמה ומחמר מן הכלל אלמא סבירא להו דביו"ט נמי אסורין והרמב"ם בפ"ה וסמ"ג כתב דאין מוציאין משא ע"ג בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתב ה"ה שיש מי שכתב לפי שאין משתמשין בב"ח כל עיקר והרשב"א כתב שני הטעמים עכ"ל:

ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת כגון באיסור מוקצה להרי"ף דאע"ג דקי"ל בשבת כר"ש וכו' בריש מס' י"ט (ב.) תנן ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל ובה"א לא תאכל ואוקמה רב נחמן בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאית ליה מוקצה אית ליה נולד ודלית ליה מוקצה ל"ל נולד ב"ש כר"ש וב"ה כר"י ואקשי' ומי אר"נ הכי והא תנן בש"א מגביהין מעל השלחן קליפים ועצמות ובה"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואר"נ אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש כלומר אין לנו כשיטת משנה זו לפי שמוחלפת שיטתה אלא כך שמעתי מרבותינו דב"ש כר"י ומחמרי וב"ה כר"ש ומשני אמר לך ר"נ גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש מוקים לב"ה כר"ש אבל גבי יו"ט דסתם לן תנא כר"י מוקי לב"ה כר"י ופסק כן הרי"ף בסוף מס' ביצה דבשבת נקטינן כר"ש ובי"ט נקטינן כר"י והביא עוד ראיות לדבריו והרא"ש כתב שם שרש"י ור"ת ור"י חולקין ואמרי דהלכ' כר"ש אף ביו"ט והביאו ראיות לדבריהם וכתב דלא אשכחן מאן דמפליג בין שבת ליו"ט אלא ר"נ נדחק לחלק להעמיד אוקימתא דידיה אבל לשאר אמוראי א"צ לחלק ובה"ג פסק כר"ש במוקצה בי"ט אבל בנולד פסק כר"י והביא ראיה מדדרש רבא (ביצה ל"ג.) אשה לא תכנס לבית העצים ליטול אוד וכו' ואינה ראיה דרבא לטעמיה דאפילו בשאר מוקצה דלאו נולד סבירא ליה כר"י אבל אנן דקי"ל כר"ש במוקצה ה"ה בנולד ומיהו ר"ת דייק משמואל דבשילהי שבת (קנו:) סבר כר"ש ואפ"ה קאמר בס"פ נוטל דלא הוה מטלטל גרעיני תמרי אלא אגב ריפתא ואין ראיה משמואל דמחמיר על עצמו היה ועוד דקדק ר"ת דנולד אסור מסתמא דתלמודא דפרק נוטל (קמג:) דאסר לטלטולי גרעיני דתמרי פרסייתא משום דהוי נולד והא דפריך בס"פ כירה (מה:) אמלתא דר"י מדר"נ דמאן דל"ל מוקצה לית ליה נולד לא קי"ל הכי והו"מ לשנוייא דלא קי"ל הכי ולא חשש ור"ח כתב הכא מהא שמעינן דכל מידי דחזי ליה לאיניש דעתיה עילויה והא דאר"נ עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה ותורי דרידיא ותמרי דעיסקא באנו למחלוקת ר"י ור"ש הא בהדיא קי"ל כר"ש ואע"ג דביו"ט קי"ל כר"י ה"מ כגון נולד ומוקצה מחמת איסור וכיוצא בו אבל הני כולהו שרי ביום טוב וכן כתב בעל העיטור עכ"ל הרא"ש ז"ל ואע"פ שבה"ג ג"כ סובר דבנולד הלכה כר"י מפני שנדחית ראייתו לא כתב רבינו כן בשמו וחילוק סברות אלו כתב המרדכי בריש ביצה וגם סמ"ג אלא שהמרדכי כתב שהשאלתות סוברים דהלכה כר"ש במוקצה בין ביום טוב בין בשבת ורבינו כתב שהן סוברים דהלכה כרבי יהודה ביום טוב והרמב"ם בפ"א פסק כדברי הרי"ף וכתב ה"ה יש מן הגאונים חולקים ואומרים שאין מוקצה בי"ט יותר מבשבת ולזה כתב בהשגות א"א לא הכל שוים וכבר הכריע בעל המאור והרמב"ן והרשב"א כדברי ההלכות ורבינו והביאו ראיות לזה ועיקר עכ"ל. וכתב הר"ן בסוף ביצה שהרז"ה סובר דכי סתם לן תנא בי"ט כר"י ה"מ במידי דמיתסר בשבת כגון ביקוע עצים מן הקורות דאף על גב דלית לן מוקצה בשבת מ"מ הביקוע מצד עצמו אסור בו ולפיכך אע"פ שביקוע עצים מותר בי"ט אנו אוסרין לבקע מן הקורות מדין מוקצה וכן הדין בתורי דרידיא שאסורין לשחטן בי"ט משום מוקצה כיון שהשחיטה אסורה בשבת מצד עצמה אבל תמרי דעיסקא וכייצא בהם כיון דבשבת שרי דלית לן מוקצה אף בי"ט שרי דליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור ואין זה דעת הרי"ף שהרי כתב כאן דתמרי דעסקא אסורין בי"ט ולקושייתו של בעל המאור יש לומר דכי אמרינן ליכא מידי דבשבת שרי ובי"ט אסור ה"מ בשבת וי"ה שדינם שוה וקדושה אחת להם ולא אתי לזלזולי ביה אבל בי"ט משום דאתי לזלזולי ביה לא ראו להשוותו לשבת והרי מצינו שמחלקין ביניהן שהרי אמרו שבת (מב:) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר ע"ג דקל ביו"ט ולפיכך כל מוקצה אע"פ שהוא מותר בשבת אסור בי"ט עכ"ל. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וגם הכריעו כדבריהם האחרונים הכי נקטינן: חילוקי מוקצה ובאיזה דברים יש מוקצה אפי' לר"ש נתבאר בסי' ש"י:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • בחדש הראשון כו' כתב ב"י אף על גב דקרא קמא בערב פסח קאמר הביאו כאן להוכיח ממנו דקרא דבט"ו לחדש ניסן קאמר:
  • ומ"ש ותנן אין בין כו' נראה דהביא המשנה משום דמפשטיה דקרא לא משמע שיהא מותר ביום טוב מלאכת אוכל נפש לישראל עצמו אלא על ידי אחרים כמו שאמר יעשה לכם דמשמע ע"י אחרים כמו שכתב בסמ"ג תחלת הלכות יום טוב על פי המכילתא לכך הביא המשנה דתני סתמא אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד שפירושו שאוכל נפש בלבד הוא שמותר ביום טוב ומשמע דלגמרי מותר אף לישראל עצמו והיא המשנה דפרק קמא דמגילה לענין מלאכה דאורייתא אבל המשנה דפרק משילין אינה אלא לענין שבות כמו שפי' התו' לשם ומש"ה הוסיף רבינו על לשון המשנה ואמר שמותר בי"ט לומר דאהא ליכא מאן דפליג דמותר לגמרי כדפי' וקרא דיעשה לכם צריך לומר דמשמעו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים בין עכו"ם ובין ישראל חברך וכדאיתא במכילתא. ואח"כ תיקן וכתב וחוץ מהוצאה והבערה כו' לאורויי לן דלשון אין בין וכו' דמשמע דוקא אוכל נפש ותו לא לא קי"ל הכי דטובא איכא בינייהו גם הרי"ף והרא"ש בפ' משילין הביאו המשנה כצורתה ואח"כ תקנו ע"פ סוגיית הגמרא דלאו דוקא אוכל נפש. ועוד יראה לומר דמה שהוסיף רבינו וכתב שמותר בי"ט בא להורות לנו דדוקא לענין איסור קאמר דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד שמותר בי"ט ובשבת אסור אבל יש ביניהם שזה בסקילה וזה בלאו וכמ"ש התו' בפ"ק דמגלה:
  • ומ"ש וחוץ מהוצאה והבערה שמותר כו' כ"כ גם הרמב"ם בפ"א והוא מדתנן בפ"ק דביצה בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את הס"ת לר"ה וב"ה מתירין. ואסיקנא בגמ' דפליגי במתוך וכו' ואמרי' תו התם דהכי נמי פליגי בהבערה שלא לצורך וידוע דהלכה כב"ה:
  • ומ"ש ובלבד שיהא בהן צורך קצת זו היא דעת התוס' בשם ר"ח ור"ת דלא כפרש"י והרמב"ם ז"ל ויתבאר בסי' תקי"ח. ואיכא למידק מאי איריא הוצאה והבערה כל שאר מלאכות נמי הותרו במתוך לב"ה כדאיתא להדיא בפ"ק דביצה לענין שחיטת עולת נדבה בי"ט ופירשו התוס' דאיכא נמי צורך י"ט בשחיטתה שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם כדמוכח בפ' שני ובפ"ק דכתובות נמי שרינן חבורה בי"ט במתוך וכו' ופשיטא דה"נ בכל שאר מלאכות שהרי כולן היה בכלל ל"ת כל מלאכה והותרה לצורך אוכל נפש ומתוך שהותרו לצורך הותרו נמי שלא לצורך ואפי' בנפל ביתו בי"ט כתבו התוס' פ' המצניע (דף צ"ה) בד"ה ומנורה דמדינא הוה שרי לבנות דמתוך שהותרו בנין לצורך אוכל נפש דמגבן הוי משום בונה הותרה נמי שלא לצורך אלא דאסור מדרבנן משום דהוי עובדא דחול ונ"ל דאה"נ שכל המלאכות הותרו במתוך אם יש בהן צורך שמחת י"ט ומה שהזכיר רבינו הוצאה והבערה לחוד היינו בזמן הזה כל שחיטה היא לצורך אוכל נפש או שלא לצורך כלל דשחיטת עולה ליכא האידנא ובנין בית כבר כתבו דאסור משום עובדא דחול וכ"כ המרדכי בפרק אין צדין ואפייה ובישול וכיוצא בהן לא תמצא בהן שלא לצורך אוכל נפש אם לא שאופה ומבשל לכלבים שאין בזה צורך שמחת י"ט כלל משא"כ הוצאה והבערה שתמצא בהן לעולם אף שלא לצורך אוכל נפש ויש בהן שמחת י"ט כמו שיתבאר לקמן בסימן תקי"ד ותקי"ח אבל להרמב"ם שמתיר ד"ת אפילו אינו לצורך כלל במתוך וכו' עדיין הקושיא במקומה עומדת למה נקט בלשונו הוצאה והבערה יותר משאר מלאכות דדמי להו כגון שחיטה ואפייה ובישול הלא בכולן אינו לוקה מטעם מתוך וכו' וה' המגיד כתב ע"ז מה שכתב ומביאו ב"י עיין עליו וצל"ע. ולהרמב"ם דמתיר במתוך אפי' שלא לצורך כלל אם כן אמאי כתב דהבונה בי"ט לוקה הלא מדהותר מלאכת בנין לגבן בי"ט לצורך אוכל נפש ד"ת הותרה שלא לצורך כלל:
  • ומ"ש וקצירה כו' עד ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקראי כ"כ הרא"ש בר"פ א"צ ולאפוקי ממאי דמשמע מתוך פי' רש"י לשם דצידה אסורה ד"ת כיון דאפשר מעי"ט וכן הבין הרמב"ן בספר המלחמות מפרש"י והשיג עליו כמו שהשיג עליו הרא"ש דבאוכל נפש ממש אין לחלק בין אפשר ללא אפשר ולעד"נ כדי ליישב דברי רש"י דגם הוא מודה דמדאורייתא שרי ומ"ש וז"ל ואף על גב דשחיטה ואפייה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יום טוב ה"ק דאף על פי דאבות מלאכות הן ואפייה לא אחמרו בה רבנן והותרו לצורך מצוה ובצידה אחמרו בהו רבנן טעמא דמילתא משום דשחיטה אי אפשר מעי"ט פן יתחמם ויסריח אבל צידה אפשר לצודו מבע"י ויניחנו במצודתו במים ולא ימות ולמחר ישלהו הלכך אחמרו בהו רבנן. מיהו הר"ן ז"ל לא נעלם ממנו שכך אפשר לפרש דברי רש"י ואעפ"כ השיג עליו ואמר דאם כן אם עלתה מצודתו מעי"ט ריקנית יהא מותר לצוד בי"ט שהרי אי אפשר ואין זה השגה דרש"י ז"ל ס"ל דחכמים השוו מדותיהם וכיון דעל הרוב אפשר לצוד מעי"ט לא התירוהו כלל ומה"ט נמי אסרו כל לקיטה בי"ט אפילו בתותים ותאנים שנפסדין כשנלקטו מעי"ט כדי שלא לחלק בין לקיטה ללקיטה משא"כ בשחיטה ואפייה ובישול דלא תמצא כל עיקר שלא יהא נפסד אם עשאן מעי"ט ומה שהשיג עוד וכתב שהדגים שניצודו נפסדין אע"פ שעומדין במים במצודה לא ידענו מי הגיד לו להרב זה מיהו אין אנו צריכין לכל זה דאפשר דרש"י ס"ל דבאוכל נפש ממש נמי לא שרו ד"ת אלא בשלא אפשר מעי"ט כמו שיתבאר בסמוך בדברי הסמ"ג בס"ד:
  • ומ"ש בשם ר"י שהוא פי' הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו כו' אף על גב שהרא"ש לא כתב פירוש זה בשם ר"י כבר אפשר שראה כן כתוב בתוס' ר"י והכי משמע מדברי התוספות בפרק המצניע (דף צ"ה) שכתבו ז"ל ומיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן בי"ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר א"כ נפל ביתו בי"ט יהא מותר לבנותו ביום טוב דמתוך וכו' וי"ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורה טחינה והרקדה ביום טוב עכ"ל אלמא דס"ל לר"י דטחינה והרקדה אינה אסורה אלא משום עובדא דחול אך קשה ממ"ש הסמ"ג וז"ל אומר ר"י בר שמואל דמכשירין דין הוא שיהיו מותרין מן התורה בכל ענין אם לא מיעט רחמנא הוא שהרי כך יהיו טובים אם נעשים מאתמול כאילו נעשו היום אבל אוכל נפש ודאי אסור מן התורה אלא בדבר המתקלקל אם נעשה אתמול ולהכי גזרינן בפירות הנושרין גזירה שמא יתלוש ובמשקין שזבו גזירה שמא יסחוט מפני שתלישה וסחיטה אסורין מן התורה בדבר שאינו מתקלקל אם נעשה מאתמול שאם נאמר שתלישה וסחיטה עצמה אסורין מדרבנן גזירה י"ט אטו שבת א"כ היא גופיה גזירה ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה עכ"ל וידוע דסתם ר"י הוא ר"י בר שמואל ואפשר ליישב דס"ל לר"י דדוקא אותה תלישה וסחיטה שלא היה מתקלקל אם נעשו מעי"ט אסורין מן התורה בי"ט אבל בדבר המתקלקל היה מותר ד"ת ואפ"ה אסרוהו חכמים משום דילמא מימנע משמחת י"ט נ"ל. וצ"ע דלהרמב"ם ושאר גאונים דאוכל נפש ממש שרי לגמרי ד"ת ואפי' אפשר מעי"ט א"כ מאי קאמר תלמודא בריש פ"ק דביצה גבי ביצה גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט היא גופיה גזירה וכו' וכמו שהקשה התוס' לשם וצריך לומר מאחר דאסמכוה אקרא הוי כמו איסור דאורייתא ממש וגזרו עוד אף ביצה אטו הך ואעפ"י שהיא גופיה אינה אלא גזירת חכמים. כתב ב"י ע"ש הכל בו שי"א שאין איסור מחמר בי"ט רק בשבת שפרט לך בה הכתוב ונראה שטעמו מפני שבי"ט אינו אסור אלא מה שהוא אב מלאכה דהוי בכלל כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכן מוכח בירושלמי לענין הבערה דאיכא מ"ד דהבערה שלא לצורך אסור ביום טוב משום דהבערה היתה בכלל שאר מלאכות ולחלק יצתה ואיכא מ"ד דמותר משום דסבר דהבערה ללאו יצתה ולא הוי אב מלאכה. והתוס' בפרק שני די"ט (דף כ"ג) הביאו הך ירושלמי וכן שאר מחברים הביאו וא"כ מחמר דלכ"ע אינו מאבות מלאכות מותר בי"ט וכן עיקר דלא כסברת המחמירין שבכל בו וכן מבואר בהרמב"ם וסמ"ג שכתבו דאין מוציאין משא על גבי בהמה בי"ט שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלמא דד"ת אין איסור בשביתת בהמתו ובמחמר כדפרי' ודלא כמ"ש בב"י ודין שביתת הבהמה בי"ט כתוב לעיל סי' רמ"ו:
  • ויש דבר שהחמירו בו יותר מבשבת כגון באיסור מוקצה וכו' פי' דאע"ג דבפ' מי שהחשיך פליגי רב אחא ורבינא והלכה כדברי המיקל דבמוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור דדחייה בידים מכל מקום בי"ט פסק כר' יהודה לפי שהוא קל כו' וכדרב נחמן דמוקים לסתמא דמתניתין הכי בריש פ"ק דביצה ואע"ג דפליגי עלה רבה ורב יוסף ורב יצחק אפ"ה פסק כר"נ לפי שהסוגיות לשם מוכיחות כר"נ דהלכה כר"י בי"ט ועיין במ"ש האלפסי בסוף מסכת ביצה:
  • ומ"ש וכ"כ בשאלתות באגודה ובמרדכי בפ"ק דביצה כתוב דהשאלתות פוסקין כר"ש בין בשבת בין בי"ט:
  • ומ"ש אלא שר"ת היה מחלק כו' אע"ג דהרא"ש והסמ"ג והמרדכי כולם כתבו בשם בה"ג שהיה מחלק בזה מ"מ כתבו רבינו בשם ר"ת מפני שמבואר מדבריו דבכל נולד אסור בין בשבת בין ביום טוב ואפילו קורה שנשברה הו"ל נולד ואסור כדכתב הסמ"ג בשמו ליישב הסתם משנה דאין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט שמביא רב נחמן ממנה ראייה דהלכה כרב יהודה ביום טוב וכתב הוא ז"ל דלא סתם לן כמותו אלא בנולד דקורה שנשברה הוי נולד כמו שברי כלים ומה שאין מבקעין עצים מן הקורות זהו משום מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר"ש מודה אבל בה"ג לא כתב דנולד אסור אלא כגון שברי כלים בי"ט כמו שהעתיק הסמ"ג לשונו ממש ולפיכך כתב רבינו חילוק זה על שם ר"ת להורות חומרא בכל נולד שבעולם ועל זה כתב וכן ר"ח וכו' כלומר דגם הוא אוסר בסתם כל נולד בעולם אלא שבזה חולק אר"ת דלר"ת אסור הנולד אף בשבת ולר"ת אינו אוסר הנולד אלא בי"ט ועוד דלר"ח אסור בי"ט מוקצה מחמת איסור ולר"ת מותר. וכ"כ הרא"ש לשם על שם ר"ח כנ"ל וב"י פי' לפי שהרא"ש דחה ראיית בה"ג ולא דחה ראייה ר"ת על כן הזכיר דברי ר"ת לבד ואין זה מתקבל דאף על פי שהראייה נדחה מ"מ עיקר דבריו לא נדחו והיה לו לכתוב עיקר הדין על שם בה"ג כמ"ש משם ר"ת אבל למאי דפרי' ניחא ותדע שהרי אף ר"ש מודה בנולד דאסור כמ"ש רבינו להדיא בסי' תצ"ח באפר שהוסק בי"ט דחשוב כנולד ואסור אף לר"ש וא"כ למה כתב דבנולד פסק ר"ת כר"י אלא ודאי דבכל נולד קאמר דפסק ר"ת כר"י דאילו לר"ש אינו אסור בנולד אלא בנולד בו הוא דבר חדש ממש:
  • ומ"ש בשם ר"ת דבמוקצה מחמת איסור פסק כר"י בי"ט אע"ג דבשבת נמי הלכה כר"י במוקצה מחמת איסור כדפרי' מכל מקום יום טוב חמיר טפי דאילו בשבת אינו אסור אלא מוקצה מחמת איסור דדחייה בידים אבל בי"ט במוקצה מחמת איסור גרידא נמי אסור:

דרכי משהעריכה

(א) וכ"ד המרדכי פ"ק דביצה אבל המ"מ פ"א די"ט כתב טעם אחר בזה וע"ש:

(ב) ובמהרי"ל מחמיר לעשות אוכל נפש שאפשר לעשותו מעי"ט ולכן אוסר לעשות חלב שקדים בי"ט ודעת הטור משמע כדעת הסמ"ג וכ"ד ר"ן אבל בא"ז כתב כדברי מהרי"ל שכל שאפשר לעשות מעי"ט אסור לעשות בי"ט: