ערוך השולחן אורח חיים שמט
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שמט | >>
סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב
שיש לכל אדם ד' אמות ברשות הרבים
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו
סימן שמט סעיף א
עריכהכתב הרמב"ם פרק י"ב דין ט"ו:
- "מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתך ד' אמות על ד' אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין. ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ד' אמות כבינונית של כל אדם. ומפי הקבלה אמרו, שזה שנאמר בתורה 'שבו איש תחתיו' - שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה, שהוא אורך של כל אדם כשיפשוט ידיו ורגליו, ובו בלבד יש לו לטלטל" עכ"ל.
הדרש הזה הוא בעירובין (מ"ח.) ורבי מאיר אומר כן, דאמה כדי לפשוט ידיו ורגליו. אבל ר' יהודה אומר, דאמה הרביעית הוא כדי ליטול חפץ ממרגלותיו וליתנו למראשותיו. ואומר שם, דלרבי מאיר הוויין ד' - מורווחות, ולרבי יהודה - מצומצמות, ע"ש.
ואף על גב דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, מכל מקום לא חש הרמב"ם להעתיק רק דברי רבי מאיר שנוטים יותר לפשטיותו, ולדינא אין נפקא מינה אם טעם זה אם טעם זה.
ואף על גב דאמרינן שם דלרבי יהודה הוה ד' אמות מצומצמות ולרבי מאיר מורווחות, זהו וודאי כן הוא, ומדלא הזכיר הרמב"ם מורווחות, ממילא דהוויין מצומצמות. (עיין כ"מ שכתב דהרמב"ם פירושו להיפך, דלרבי מאיר הם מצומצמות. ולא ידעתי למה נדחוק לומר שפסק כרבי מאיר נגד כללי הש"ס. ואף שהרי"ף גורס כמ"ש הכ"מ, מכל מקום להרמב"ם נוח לומר יותר כרש"י וכמ"ש, ולהרי"ף באמת צריכין להיות מורווחות ודו"ק)
סימן שמט סעיף ב
עריכהוהנה לדעת הרמב"ם, מותר לכתחלה לטלטל בתוך ד' אמות אלו. וכן מבואר מלשון הטור והשולחן ערוך שכתבו: 'כל אדם יש לו ד' אמות ברשות הרבים שיכול לטלטל בהן'.
אבל הראב"ד השיג עליו, דזה לא הותר רק ביצא חוץ לתחום שאסור לזוז לו מד' אמותיו, או ששבת בהן, דהוה ליה אצלו מקום קביעות, אבל בלא זה - לא הותר. וטעמו נראה, דבקל יכול לבא לידי איסור תורה להוציא חוץ לד' אמות.
ובמשנה דעירובין (מ"ה.) הוזכר דין זה, במי שלא קנה שביתה ואין לו רק ד' אמות. והרמב"ם סבירא ליה, מדאמרו חז"ל בריש מי שהחשיך, דלטלטל פחות פחות מד' אמות משך גדול לא הותר רק במקום פסידא ע"ש, שמע מינה דבתוך ד' אמותיו הותר לגמרי, ולא חיישינן שיוציא חוץ לד' אמות, דכיון דאין לו רק מקום אחד, מוזהר זהיר בזה.
סימן שמט סעיף ג
עריכהוזה שכתב - 'שהוא עומד בצידן', כוונתו דאין הד' אמות שנים לכל צד והוא באמצען, כמו שיש במשנה שם מי שסובר כן, אלא ד' אמות לאיזה צד שירצה. וכשברר לו לצד זה אינו יכול לברור לצד אחר, אלא אם כן הניח מקום זה ובא למקום אחר, דבכל מקום שהוא יש לו ד' אמות אלו.
וזה שכתב ד'מודדין באמה שלו' - זהו מן המרפק, שקורין עלינבויגי"ן, עד ראש האצבע האמצעי, שהוא ארוך מכל האצבעות ונקרא אָמה, ועל שמו נקרא מדה זו אמה. ואם הוא ננס באיבריו, כלומר שמדת איבריו קטנים לפי מדת גופו, ולא יספיק לו אמה שלו, נותנין לו אמה בינוני.
וכבר בארנו, שזה לפי מדת מדינתינו רוסיא י"ב ווייערסקע"ס, וד' אמות הם מדת סאזע"ן או קלאפטע"ר דמדינתינו, וג' ארשי"ן דמדינתינו הם ד' אמות שבגמרא כמו שבארנו בחושן משפט סימן רי"ח ע"ש.
וביו"ד ריש סימן ר"א בארנו, דמדת אדם בינוני שהוא ג' אמות כמ"ש זהו לפי מדה שלנו שני ארשי"ן וארבעה ווייערסקע"ס, וכן המלכות משערת עד היום, ושהמדה הזו עם הראש ע"ש. (התוספות בעירובין מ"ח. ד"ה 'גופו' כתבו שזהו בלא הראש, אבל הרמב"ן והרשב"א חלקו עליהם, ושם ביורה דעה בארנו בזה בס"ד).
סימן שמט סעיף ד
עריכה- "דלפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד' אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו, אפילו הן מאה ואפילו החפץ הולך כמה מילין בשבת - מותר, מפני שכל אחד לא טלטל אלא בתוך ד' אמות שלו" עכ"ל, וכן כתב הטור.
וגם בזה כתב הראב"ד דלא התירו אלא במקום הדחק, ובוודאי כן הוא, דהא אוושי מילתא. וגם הרמב"ם בהכרח שכוונתו כן הוא, שהרי דבר זה אין עושין אלא מפני הכרח גדול. אך יש מהפוסקים שחולקים לגמרי בדין זה ואומרים שאין הלכה כן. (הרז"ה והרא"ש לדעת הרי"ף בעירובין צ"ה.)
ודע, דאפילו להמתירין יש ליזהר שהחפץ לא יוצא מתחום בעליו, או בחפץ של הפקר דאין קונה שביתה כמ"ש בסימן ת"א.
ולכל הדיעות, אסור להוליך חפץ פחות פחות מד' אמות, ואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית, משום דאדם אחד קרוב מאד שיטעה ויוציא חוץ לד' אמות, דבאנשים הרבה כל אחד יזכיר לחבירו ולא באדם אחד, ולכן גזרו על זה אפילו בין השמשות. ויש מי שאומר, דבכרמלית ובין השמשות דתרתי לקולא מותר. (ט"ז)
ופשוט הוא דכל זה ברשות הרבים עצמו או בכרמלית, אבל מרשות היחיד לכרמלית וכל שכן לרשות הרבים, לא שייך תוך ד' אמות, דמיד שמוציא מרשות לרשות - חייב, ולפי שיש טועין בזה כתבתיו (שם).
סימן שמט סעיף ה
עריכההיו שני בני אדם שיש לכל אחד ד' אמות, ומקצת אמותיו של זה מובלעים בתוך מקצת אמותיו של חבירו, כגון שיש ביניהם ו' אמות, וממילא דבהשני אמות האמצעיות מותרין שניהם לטלטל - מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו.
והרבותא בזה, דלא גזרינן - כיון שהם ביחד ישתמש זה במקום השני מתוך שרואה שהשני משתמש ואוכלים ביחד, מכל מקום לא גזרינן.
ואם היו ג' והאמצעי מובלע ביניהם, כגון שבין שני החצונים יש ח' אמות, וממילא דהאמצעי יש לו שני אמות בשל זה ושנים בשל זה, האמצעי מותר להשתמש עם כל אחד (מהחיצונים) [מהחצונים] בהשני אמות שלו המובלעים אצל כל אחד (מהחיצונים) [מהחצונים].
ובזה יש רבותא יותר, אף על גב דמשמש עם שניהם, ושנים (החיצונים) [החצונים] אסורים זה עם זה, ויש כאן ריבוי אנשים וריבוי תשמישים, והרי יש לגזור שאחד מהם יטעה וישתמש במקום האסור לו, ובפרט האמצעי שמשתמש עם שניהם בנקל לו לטעות, ומכל מקום לא גזרינן. ואף על גב דבחצירות בכהני גווני גזרינן, כמ"ש בסימן שע"ח, זהו מפני שבשם ריבוי אנשים, אבל בכאן לא גזרו. (גמרא מ"ח.)
סימן שמט סעיף ו
עריכה- "הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע שהוא ד' אמות על ד' אמות, ונמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה ה' אמות וג' חומשי אמה, לפיכך אין המעביר או הזורק חייב עד שיעביר חוץ לחמש אמות וג' חומשי אמה. וכל מקום שאמרנו מתחלת ד' לסוף ד', או המעביר ד' אמות ברשות הרבים חייב - הוא מתחלת האלכסון של ד' אמות עד סופו, ואם העביר פחות מזה פטור.
- נמצא כאן ג' מדות. כיצד - העוקר חפץ ממקום זה ברשות הרבים והניחו במקום אחר ברשות הרבים, אם היה בין שני המקומות עד ד' אמות - מותר. היה ביניהן יתר מד' אמות ועדיין הן בתוך ה' אמות וג' חומשי אמה - פטור. היה ביניהם ה' אמות וג' חומשי אמה בשוה - הרי זה חייב, שהרי העביר החפץ חוץ לאלכסונו של מרובע" עכ"ל.
סימן שמט סעיף ז
עריכהורבים הקשו עליו, דמנליה לעשות חילוקים אלו. אך האמת, מדאמרו בגמרא 'המעביר ד' אמות ברשות הרבים - אינו חייב עד שיעביר הן ואלכסונן' (עירובין נ"א.) מבואר דלענין חיוב כן הוא, אבל לענין איסור אין צריך האלכסון, (מ"מ) והנה כדעת הרמב"ם כן גם כן דעת רש"י ור"ת והרשב"א ז"ל.
ויש מהפוסקים דסבירא ליה, דלא אמרו 'הן ואלכסונן' - אלא כשמעביר לאלכסון העולם, אבל בצד השוה - חייב בד' אמות, וזהו דעת הרשב"ם בתוספות שם והרמ"ך. (כ"מ) ולדעת הרמב"ם, אין זה ענין לשיעורי ד' טפחים ברשות היחיד, דבזה לא שייך אלכסון. ודעת ר"ת, דגם בזה צריך אלכסון, וכבר כתבנו זה בסימן שמ"ה סעיף י"ב ע"ש. (בעירובין שם משמע להדיא הטעם משום פיאות - 'כזה יהיו כל שובתי שבת', וכן פירש רש"י ע"ש. והרמב"ם נתן טעם אחר ואולי כוונתו טעם על הפסוק).