ערוך השולחן יורה דעה סט

קיצור דרך: AHS:YD069

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · יורה דעה · סימן סט | >>

סימן זה בטור יורה דעה · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מליחת בשר ודיני הדחתם
ובו קי"ח סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז | לח | לט | מ | מא | מב | מג | מד | מה | מו | מז | מח | מט | נ | נא | נב | נג | נד | נה | נו | נז | נח | נט | ס | סא | סב | סג | סד | סה | סו | סז | סח | סט | ע | עא | עב | עג | עד | עה | עו | עז | עח | עט | פ | פא | פב | פג | פד | פה | פו | פז | פח | פט | צ | צא | צב | צג | צד | צה | צו | צז | צח | צט | ק | קא | קב | קג | קד | קה | קו | קז | קח | קט | קי | קיא | קיב | קיג | קיד | קטו | קטז | קיז | קיח

סימן סט סעיף א

הדם המובלע בבשר, התקנה איך להוציא מהבשר, קבלו חז"ל שיוצא או ע"י צלי האש, שהאש מפליטו, או ע"י מליחה, דטבע המלח הוא להמשיך הדם אליו ולהפליטו, ואפילו תהיה חתיכה עבה הרבה, דכך ברא הקב"ה להיות טבע המלח להמשיך כל הדם המובלע בהחתיכה. וכיצד הוא סדר המליחה, מדיח תחילה הבשר מכל צדדיו שיהיה נקי מדם בעין שעל החתיכה, ואח"כ מולחו, וישהנו במלחו השיעור שיתבאר בסעיף ל"ד, ואח"כ ידיחנו עוד פעם כאשר יתבאר בס"ד בסעיף מ"א:

סימן סט סעיף ב

בטעם ההדחה שקודם המליחה רבו הדיעות, הרשב"א ז"ל כתב בתורת הבית בית ג' שער ג' (במשמרת) כדי שיתלחלח הבשר וידבק בו המלח, וגם הבשר יהא נוח יותר לפלוט את דמו, והעין יעיד על זה, וכן פירשו בתוספות. עכ"ל. (לפנינו לא נמצא בתוס'). והר"ן ז"ל כתב (בפ"ח) כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה, שאם יהיה נקרש על פניו, לא יהא כח במלח להוציא דמו. עכ"ל. ואולי שטעמי שניהם שוים בכוונתם אלא שלא אמרום בלשון אחד:

סימן סט סעיף ג

והרא"ה ז"ל (בבדק הבית שם) כתב מפני הדם שנתייבש על פניו קודם מליחה, ויש לחוש שמא ישתהה הבשר הרבה במלחו עד שיתייבש וינוח מלפלוט הדם והציר, ויהא ניתך הדם ויבלע הבשר. עכ"ל. וחששא רחוקה היא, שהרי צריך להבשר לשעתו, ואתה מזקיקו להדיח גזירה שמא ישתהה זמן מרובה כיום תמים, שהרי הבשר פולט דם וציר י"ב שעות (משמרת הבית, ועוד בגמ' קיג. דפריך ממתניתא לרב הונא, לתרץ הא דקבעי לה לאכול מיד והא לאורתא, ע"ש):

סימן סט סעיף ד

והרא"ש ז"ל כתב (פ"ח סימן מו) דבלא הדחה אין כח במלח להפליט כל הדם אלא מקצתו, ואותו המקצת חוזר ונבלע לתוכו, ע"ש. וי"ל בכוונתו ג"כ כטעם הרשב"א והר"ן, דבלא הדחה אין הבשר מתלחלח ואינו מתרכך, ולכן אין בו כח להוציא כל הדם (ב"י), וי"ל ג"כ דמה שכתב הר"ן שאם יהיה נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו, כוונתו דכל הדם לא יהיה בכח המלח להוציא, אבל מקצתו יוציא, וכן משמע מלשון הרשב"א שכתב יהא נוח יותר לפליטה, מיהו גם בלא הדחה פולט מעט, ולפ"ז דברי הרא"ש והרשב"א והר"ן אחד הם, ונפק"מ לענין אם נאסר הבשר ואינו מועיל עוד מליחה, כמו שיתבאר לדעת הסוברים דהדם היוצא דינו כדם בעין ולא כדם פליטה, לא אמרינן ביה כבולעו כך פולטו (עי' ש"ך סק"א שאינו סובר כן לדעת הר"ן, וצ"ע):

סימן סט סעיף ה

והמרדכי כתב (בפ"ח) דהדחה ראשונה הוא להעביר לכלוך הדם שעל פני החתיכה, דאל"כ המלח נתמלא ממנו ושוב לא יוציא הדם שבחתיכה. עכ"ל. ולטעם זה משמע דבלא הדחה אין המלח מפליט כלל מהדם שבתוכו, והוה כלא נמלח כלל, ופשיטא דמהני מליחה עוד פעם אחרי שידיח הדם שעליו עם המלח הראשון, או אפשר לומר דכוונתו ג"כ שכל הדם לא יוצא, אבל מקצתו יוציא, אך הפוסקים תפסו כסברא ראשונה, דלטעם זה אין המלח מפליט כלל, וצ"ע (עי' ש"ך וט"ז סק"א):

סימן סט סעיף ו

עוד טעם כתב המרדכי דהדחה ראשונה הוא ללחלח הבשר שיוציא הדם ע"י מליחה. ודוחה טעם זה, דאדרבא מים קרים מטרשי לה ומצמית הדם, כמו גבי ריאה בסימן ל"ו שלא יבדקנה במים קרים דמטרשי לה שנעשית קשה. ויש שכתבו שזהו כטעם הר"ן ז"ל לרכך הבשר (שם). וי"א דטעם אחר הוא, דטעם הר"ן הוא לרכך השטח העליון שעל הבשר שלא יהיה יבש, ובזה לא שייך מה שמקשה דמטרשי לה, דהא עכ"פ מלחלח אותה, וטעם זה הוא לרכך כל עובי הבשר שתהא ביכולת המלח להפליטו (פרי מגדים). ולכן שפיר פריך דאדרבא מים קרים מטרשי לה. אמנם רבינו הב"י בספרו הגדול דחה דחייה זו, דזה אינו אלא בארצות הקרות ובזמן הקור הגדול, ואז באמת יש לחמם המים מעט, אבל ברוב המדינות, ואפילו במדינות הקרות בזמן הקיץ, ודאי דמים קרים מרככים הבשר, ע"ש, (ומריאה אין ראיה כלל, כמ"ש רש"י מ"ז: מפני שהקרום דק, ע"ש):

סימן סט סעיף ז

והסמ"ק והסמ"ג והשערים כתבו דבלא הדחה ראשונה המלח מבליע בתוך החתיכה הדם בעין שעליו, ואינו מפליטו אח"כ, ואף שדרך המלח להפליט הדם ולא להבליע, היינו אותו דם שלא פירש, אבל דם שפירש כבר ונמצא עליו, המלח מבליעו בבשר ושוב אינו יוצא, ואסור (שערי דורא סימן ה'). והרא"ש חולק בזה וס"ל דמותר, וכן כתב השערים דמהר"ם חולק בזה וס"ל דמותר, דדם מישרק שריק, ועוד יתבאר בזה בס"ד, ועי' מ"ש בסעיף נ"א:

סימן סט סעיף ח

ויש נפק"מ בטעמים אלו לענין דינא, דהנה לטעם הרשב"א והר"ן צריך הדחה מרובה לרכך הבשר, ולהרא"ש ולטעם ראשון של המרדכי די בהדחה מועטת, שאינו אלא להעביר הדם שעל פני החתיכה, וכ"ש שכן הוא לטעם הסמ"ג והסמ"ק, ואולי גם לדעת הרא"ה כן הוא. והנה לכל דיעות אלו מיהת סגי בהדחה מרובה, וא"צ לשרות הבשר בכלי איזה משך זמן, אבל לטעם האחרון של המרדכי שהוא כדי לרכך כל עובי הבשר, ודאי דלא סגי בהדחה, וצריך שרייה במים משך זמן שיתרכך כל עובי הבשר, ואולי גם לטעם הר"ן צריך שרייה, דאפשר לומר דגם שטח העליון לא יתרכך בלא שרייה, (ובש"ס וראשונים לא הוזכרה שרייה רק הדחה):

סימן סט סעיף ט

עוד יש נפק"מ, אם חתך הבשר אחרי ההדחה, לדעת הרשב"א והר"ן ולטעם האחרון של המרדכי שהוא מפני הריכוך, א"צ הדחה שנית, שהרי כבר נתרכך, וכן לטעם הרא"ה, אבל לטעם הרא"ש, וטעם ראשון של המרדכי, ולטעם הסמ"ג והסמ"ק, צריך הדחה שנית במקום החתך, שהרי נתהוה עליה דם על פני החתיכות במקום החתך. וכן יש נ"מ זו אם חתך הבשר שלא בגמר המליחה, דבגמר המליחה כשפלט כל הדם לכל הדיעות א"צ כלום כמו שיתבאר לפנינו, אבל באמצע המליחה צריך הדחה שנית להרא"ש והמרדכי והסמ"ג כמובן:

סימן סט סעיף י

עוד יש נפק"מ, דאם מלחו בלא הדחה, אם נאסר הבשר שלא יועיל עוד הדחה ומליחה, או אינו נאסר, דלהרשב"א והר"ן והרא"ה ודאי מועיל, דמה איכפת לנו אם עדיין לא נתרכך הבשר, כשידיחנו יתרכך, וכ"ש שלטעם הרא"ה אין חשש בזה כמובן, וכן לטעמי המרדכי, דלטעמו הראשון להדיח הדם שלא יתמלא המלח ממנו, מה איכפת לן, כשידיח וימלח כראוי יעשה המלח פעולתו, וכ"ש לטעמו האחרון דהוא משום ריכוך, אבל לטעם הסמ"ג והסמ"ק והשערים דהטעם מפני שהמלח מבליע הדם שע"פ החתיכה, הרי כתבו מפורש דנאסר הבשר, מפני שזה הדם הנבלע לא יצא עוד ע"י מליחה, ועיין מ"ש בסעיף ד':

סימן סט סעיף יא

אמנם הרא"ש כתב וזה לשונו: ואם מלח בלא הדחה, י"א שאין תקנה לבשר וכו', לפי שע"י מליחה ראשונה פירש מקצת הדם וכו', וחוזר ונבלע בבשר וכו', ואין מלח השני מפליט כיון שכבר פירש וחזר לתוכו. ולפי מה שכתב בעל ספר התרומה דבשר שנמלח שנתנוהו על בשר שלא נמלח, שיש לו תקנה במליחה ויפלוט וכו', כ"ש הכא דשרי, כיון דפולט דם שקיבל מעלמא, כ"ש שפולט את דמו, וכן מסתבר. עכ"ל. וכיון דהרא"ש חשיב לה כדם פליטה דאמרינן ביה כבולעו כך פולטו, ממילא גם לטעם הסמ"ג והסמ"ק מותר, דנהי דהמלח מבליע הדם שעל פני הבשר, מ"מ הא יפלטנו אח"כ, אבל הם חושבים זה כדם בעין, דלא אמרינן ביה כבולעו כך פולטו, ומפורש כתוב בשערים בלשון זה: דבשר בלא הדחה הוה כדם בעין שנפל על הבשר דאסור, דלא שייך ביה מישרק שריק, ולא כבולעו כך פולטו. עכ"ל. מיהו גם לדיעה זו אם יש ששים בחתיכה נגד הדם שעליו, ודאי מותר, וממילא דבכי האי גוונא לדעת כולם מדיחו וחוזר ומולחו, ומותר לבשל, ואין שום ספק בזה:

סימן סט סעיף יב

וזה לשון רבותינו בעלי השו"ע: צריך להדיח הבשר קודם מליחה, ואם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית. ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים או לשלשה, או שהסיר טלפי הרגלים לאחר ההדחה, צריך לחזור ולהדיחם, ואם לא עשה כן, הוי כלא הודח כלל. הדחת הבשר לכתחלה יזהר לשרותו נגד חצי שעה, ולהדיחו היטב במי השרייה, אבל אם לא שראו רק הדיחו היטב, סגי ליה, ואח"כ ימתין מעט שיטפטפו המים קודם שימלחנו, שלא ימס המלח מן המים ולא יוציא דם וכו'. אם מלח ולא הדיח תחילה, ימלחנו וידיחנו שנית. ויש אוסרין, וכן נוהגין, אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי, ואפילו לא שהה במלחו שיעור מליחה, מיהו במקום הפסד מרובה יש להתיר, ואם לא הודח רק מעט קודם שמלחו, מותר בדיעבד, והוא הדין אם היה ששים בחתיכה נגד דם שעליו. עכ"ל:

סימן סט סעיף יג

ויש לדקדק בדבריהם, דממ"נ, אם תופסים להלכה העיקר כדברי הר"ן דהוא משום ריכוך, ולכן כתבו דבהפסד מרובה יש להתיר בנמלח בלא הדחה שידיחנו וימלחנו שנית, ולא חיישי להבלעת הדם, א"כ למה כתבו בחתך כל נתח לשנים דאם לא הדיחו שנית הוה כלא הודח כלל, הא לטעם ריכוך א"צ הדחה כמ"ש, ואם תפסו להלכה מטעם הסמ"ק שבלא הדחה המלח מבליע הדם בעין, ולכן הצריכו לעיכובא להדיח שנית בחתכו לשנים, א"כ למה התירו בהפסד מרובה בנמלח בלא הדחה להדיח ולמלוח שנית, וצ"ל דלעולם תופסים להלכה כהסמ"ק, אלא דס"ל כהרא"ש דאינו נחשב כדם בעין אלא כדם פליטה, שבהמליחה השניה תצא הדם:

סימן סט סעיף יד

ולפ"ז ביאור דבריהם כן הוא, צריך להדיח הבשר קודם מליחה, וזהו לעיכובא, אבל שרייה אינו אלא לכתחלה כמו שיתבאר, דטעם שרייה אינו אלא לדיעה אחרונה שבמרדכי, ואולי גם לטעם הר"ן כמ"ש בסעיף ד', ע"ש, ולכן אם הדיחו הטבח א"צ להדיחו בבית, אף שאין דרך הטבח לשרות אלא להדיח, (והפוסקים ששרייה לעיכובא יפרשו בגמ' שהטבח שורה במים). ואם חתך אח"כ כל נתח לשנים, צריך הדחה שנית על מקום החתך, וזהו לעיכובא, מפני שעיקר הטעם הוא משום דם בעין. ואח"כ אומרים דלכתחלה יזהר לשרותו חצי שעה, לחוש לטעם אחרון שבמרדכי, ובדיעבד אם הדיחו היטב, סגי ליה, וא"צ לשרות אף אם עדיין לא נמלח (ש"ך סק"ה), אבל בהדחה מועטת אינו אלא בדיעבד שכבר נמלח, אבל כשלא נמלח אינו יוצא בזה, מפני שהדחה מועטת אינו אלא לטעם הסמ"ק, ולא לרוב הפוסקים, ומ"מ בדיעבד סמכינן ע"ז כי כך אנו תופסין העיקר להלכה. וכן אם מלח ולא הדיח תחילה, ידיחנו וימלחנו שנית, כלומר לא מיבעיא לטעמי ריכוך, אלא אפילו לטעם דם שעל החתיכה, מ"מ לדעת הרא"ש מהני מליחה שנית, ויש אוסרין דחשבי לה כדם בעין, וכן נוהגין, מיהו במקום הפסד מרובה אנו סומכים לומר שאינו כדם בעין אלא כדם פליטה, ולמדנו מזה דרבותינו בעלי השו"ע תופסים להלכה בהפסד מרובה שהדם שעל החתיכה דינו כדם פליטה, ובהפסד מרובה סומכים על זה (ועי' מ"ש בסעיף קיז):

סימן סט סעיף טו

אמנם בזה שכתבו דלכתחלה ישרה בחצי שעה ולהדיחו היטב במי השרייה. עכ"ל. יש להבין הדחה זו מה טיבה, דאחרי השרייה מה צורך עוד, ובספרו הגדול (דרכי משה אות א) כתב דלכתחלה ישרה יותר מחצי שעה, ואח"כ ישפשף הבשר במים הראשונים יפה. עכ"ל. אך מצאתי דגם הרשב"א ז"ל כתב כן בחדושיו (ח:) דכשהטבח מדיח לאחר השחיטה, שהדם עדיין חם, אז די בהדחה וא"צ שפשוף, אבל בהדחת בעל הבית שהוא זמן מרובה לאחר השחיטה וכבר נתקרר הדם, אז לא סגי בהדחה בלבד, דבזה לא יסור הדם בעין שנתייבש, וצריך שפשוף, ע"ש, ולכן החמירו גם בשרייה, דאולי נתקרר הדם כל כך שגם בשרייה לא יסור, ולכן הצריכו גם שפשוף, ובדיעבד אינו מעכב, (ולפ"ז מה שכתב בשו"ע ולהדיחו היטב במי השרייה, הכוונה על השפשוף. וזה שכתב בשו"ע חצי שעה, ובדרכי משה כתב יותר מחצי שעה, אין קפידא בזה, דאין שיעור לדבר, ועיקר שיעור חצי שעה לא ידעתי מנ"ל. ומה שכתב בהסרת טלפי הרגלים, עי' מ"ש בסימן ס"ח סעיף כ"א, ודוק):

סימן סט סעיף טז

נהגו שלא להשתמש בכלי ששורין בו בשר קודם המליחה, ואף שהכלי לא נאסרה בשרייה פחות מעת לעת, דזהו שיעור כבוש כמבושל, ולכן אם שרו בכלי כשר לא נאסרה הכלי, מ"מ חיישינן שמא לא הדיחו יפה את הכלי ונשאר בה מעט דם, ולכן אין משתמשין בה לכתחלה אפילו צונן, ובדיעבד אם השתמשו בה אפילו חמין, מותר, אם היתה נקייה. ואם אירע ששרו בשר בכלי כשר, מדיחה היטב שלא ישאר בה שום דם והיא כשרה. ואם שרו הבשר מעת לעת, אסור הבשר וגם הכלי, דכבוש כמבושל, ושיעור כבישה מעת לעת יתבאר בסימן ק"ה, ומ"מ אף אם נאסרה הכלי, מ"מ יכול לשרות בו בשר קודם מליחתו, מפני ששרייתו מעט זמן ואינו נאסר בכך, אבל לשרות בו מעת לעת בשר שנמלח והודח, אסור, דיבלע מהכלי והיא כלי טריפה, ודינו כמו בישול בקדירת איסור, שיתבאר בסימן צ"ג. וי"א דבדיעבד מותר, משום דהכבישה בא אחר מעת לעת, ואז הוה נותן טעם לפגם (ש"ך סק"י). וחלקו ע"ז, חדא, דהכבישה בא בסוף מעת לעת (פרי חדש ריש סימן קה), ועוד, דאטו הכבישה בא ברגע אחת, והרי ודאי שבכל המעת לעת נכבש מעט מעט וקולט הטעם, אלא דגמר הכבישה בא בסוף המעת לעת, וא"כ אין שייך לומר בזה נותן טעם לפגם, (כרתי ופלתי שם. ועי' מג"א סימן תמ"ז סקט"ז שכתב ג"כ כהפרי חדש דהפליטה והבליעה באין כאחד, ולכן אף שגם הט"ז ריש סימן ק"ה ס"ל כהש"ך, ע"ש, מ"מ לא קיי"ל כן, וזהו דעת האיסור והיתר הארוך שתמה הט"ז שם עליו):

סימן סט סעיף יז

יש ליזהר מאד במדינותינו בזמן החורף שהבשר אף שאינה מלאה קרח וכפור, מ"מ היא קשה מאד, ונצרך לשרותה הרבה, ולא במים צוננים מאד, וטוב לשרותה בחמין, רק שהחום יהא מועט שתהא קרוב לפושרין, דבלא זה ודאי לא יפלוט המלח את הדם כאשר מובן זה בחוש הראות, ויש להזהיר את הנשים על זה מאד מאד, וכ"ש אם יש בהבשר קרח וכפור דאסור למולחו עד שיצאו הקרח והכפור ע"י שרייתו בחמין כמ"ש, דאם ימלחנו בעודו בקרח וכפור יכול לאסור הבשר כמו שיתבאר בס"ד:

סימן סט סעיף יח

בשר שנקרש, אסור למלחו עד שירכך אותו. ואם נקרש באמצע מליחתו, אם עבר זמן המליחה קודם שנקרש, לית לן בה, ואם נקרש תוך שיעור מליחתו, וכל החתיכה נקרשה, הדרך היותר טוב למלחו פעם אחרת אחר שיתרכך, ולהשהותו אז שיעור מליחה, אמנם אם לא עשה כן, ואחר שנתרכך הניחה במלחה להשלים שיעור מליחה, מצרפינן הזמן שקודם הקרישה ושאחר הקרישה, ואם יש בין שניהם שיעור מליחה, כשר, אבל הזמן שהיה קרוש אין מצרפין, דאז לא פעל המלח פעולתו כלל. וכל זה הוא כשכל החתיכה נקרשה, ואז אין חילוק בין הדיחה אחר שנתרככה או לא הדיחה, אבל כשמקצת חתיכה קרושה ומקצתה אינה קרושה, יש בזה דינים אחרים (עי' ש"ך סקי"א, ובעל כרחן כוונתו כשכולה נקרשה, ע"ש ודוק):

סימן סט סעיף יט

ודע דזה שכתבנו שמצרפינן הזמן שקודם הקרישה ושלאחר הקרישה כן נ"ל מתוך לשון הפוסקים (הגהות שערי דורא, וים של שלמה סימן צ"ג), שכתבו דאם קודם הקרישה לא שהה עדיין שיעור מליחה, ואחר הקרישה תיכף הדיחה ונתנה לקדירה, אסור, משום דזמן הקרישה הוא כאבן, ע"ש, משמע להדיא דאם המתין אחר הקרישה עד שהשלים שיעור מליחה, שפיר דמי, וגם מצד הסברא כן הוא, דממ"נ, אם הקרישה קלקל כל כח המלח שעל הבשר שאינו יכול לעשות עוד פעולתו, א"כ לא ליהני אף אם ישהה אחר הקרישה זמן המליחה, ואם לא קלקל, למה לא נצרף. ויש מהגדולים שכתבו מפורש דדוקא כשאחר הריכוך מהקרישה שהה שיעור מליחה מותר, אבל לצרף מה שקודם הקרישה עם מה שלאחר הקרישה, אינו מועיל גם בדיעבד (פרי מגדים בש"ד סקי"א, וחוות דעת), ותמיהני על סברתם, ולמעשה יש לחוש לדבריהם, אבל לדינא נ"ל עיקר כמ"ש, (הגם שמלשון הש"ך נראה קצת כדבריהם, מ"מ המעיין בים של שלמה שם ובדבריו בהגהות שערי דורא יראה דגם כוונת הש"ך כן הוא, וזה שכתב ושהה שיעור מליחה אחר ההפשר, כלומר עם מה שקודם שנקרש, וכן כתב מפורש הפרי חדש סקי"ב, וכן עיקר לדינא):

סימן סט סעיף כ

ואם מקצת חתיכה קרושה ומקצתה אינה קרושה, לא ימלחנה עד שירככנה כולה, ואם מלחה ואח"כ מצאו במקצתה כפור וקרח, יחתוך ממנה מקצתה הקרושה וירככנה וימלחנה בפני עצמה, והשאר מותר, ואף שיש חוששים לומר דגם הנשאר הוה רק כנמלח מצד אחד מפני שאותו שלצד הקרח אין המליחה מועיל לו (חוות דעת סק"י), מ"מ אין זה חששא כלל, דהמלח פועל פעולתו בכל מקום שלא נקרש, וכן כתב אחד מהגדולים (הגאון ר' זלמן מרגליות ביד אפרים):

סימן סט סעיף כא

אבל אם ירצה לתקנה בעודה מחוברת יחד, הדבר קשה, ולא מיבעיא אם כבר נמלחה שיעור מליחה, והודח אחר המליחה, ונמצא מקצת החתיכה קרושה, דאז ודאי לית לה תקנתא בעודה מחוברת, שהרי המקום הקרוש צריך למלוח פעם שנית, והרי המקום שאינו קרוש יבלע הדם של המקום הקרוש ולא יפליטנו, דאחר ההדחה כבר נסתמו נקבי הפליטה כמו שיתבאר, אלא אפילו כשעדיין לא נמלחה שיעור מליחה, דאז ההדחה אינה סותמת נקבי הפליטה (כמבואר מש"ך סימן ע' סקכ"ו), ולפ"ז יכול להדיחה ולהמתין עד שיתרכך המקום הקדוש ולמולחה עוד פעם, ובודאי בדיעבד אם עשה כן מותר, מ"מ אין לסמוך ע"ז לכתחלה, דאולי כבר עבר זמן המליחה, ובעבר זמן המליחה קשה למצא תקנה אף בלא הדחה, מפני שעליו לעשות איזה פעולה שיתרכך המקום הקרוש, כמו להניחה במקום חם קצת, או למשמש בה הרבה, ובהכרח שהמלח שעליו ימס כמים, ויצטרך למלוח מליחה שנית, ואז ממה נפשך אין ביכולת, דאם ידיח, יסתמו נקבי הפליטה, ואם לא ידיח, הרי לכתחלה אין מולחין על חתיכה שנמלחה ושהתה שיעור מליחה כשלא הודחה כמו שיתבאר, הלכך לית לה תקנתא, אמנם גם זה בדיעבד כשלא הדיחה ומלחה עוד פעם אחר הריכוך, כשר (כנ"ל בדין זה, ועי' דגול מרבבה ויד אפרים, והנלע"ד כתבתי, ודוק):

סימן סט סעיף כב

כשמלח בלא הדחה תחילה, יש אוסרין אפילו לצלי בלא הפסד מרובה, דמדמי לה לדם בעין, ואע"ג דצלי לא בעי הדחה כמ"ש בסימן ע"ו, ולא חשבינן הדם שעל הבשר כדם בעין, מ"מ הדם שנבלע ע"י מליחה לפי טעם הסמ"ג גרוע יותר, וחשבינן לה כדם בעין (עט"ז סק"ז, ופרי מגדים). ויש מתירין גם לכתחלה לצלי, דאין זה דומה לדם בעין כלל (ש"ך סקי"ב), ואפשר דגם דיעה זו כוונתה להפסד מרובה דוקא, וכן יש להורות. ודע, דכמה מהפוסקים כתבו בדיני מליחה דכשבצלי ההיתר ברור ובבישול אין ההיתר רק בהפסד מרובה, אין להתיר בבישול, כיון שאפשר בצלי, ולי נראה דבמדינתנו לא שייך זה, דאנו רואים בחוש שאין אנו בקיאים בצליית בשר על האש, וכמעט שהולך לאיבוד, ולכן אם בבישול בהפסד מרובה מותר, אין לאוסרה מטעם שאפשר בצלי, מפני שבצלי תהיה ג"כ הפסד מרובה, ועמ"ש בסעיף פ"ב:

סימן סט סעיף כג

אם נמלח חתיכה בלא הדחה עם שארי חתיכות שהודחו, ונמלחו יחד, אותה חתיכה אסורה כפי הדינים שנתבארו לעיל, ושארי החתיכות מותרות לגמרי, ולא אמרינן הרי הם בולעות ממנה ויהיה דינם כהיא עצמה, והטעם מפני שאע"ג דלגבי עצמה חשבינן לה כדם בעין, מ"מ לגבי אחרות פשיטא דאינו אלא כדם פליטה, וכבולעו כך פולטו (ש"ך סקט"ז), דבחתיכה זו דכשהדם נבלע בתוכה הוא עב וקשה, ולכן י"ל שהוא כדם בעין, אבל הבליעה בשארי חתיכות הוא אחרי שנמס, והוי כשארי דם פליטות (פרי מגדים). ועוד, דדם שריק, ואינו מפעפע מחתיכה לחתיכה במליחה (ט"ז סקי"א):

סימן סט סעיף כד

בגמרא (קיג.) משמע שאין למלוח במלח דק, רק בגסה. וכן כתב הרמב"ם (בפ"ו), וכתב הטעם לפי שמלח דק נתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם, ע"ש. אבל הרא"ש כתב (סימן מ"ז) דאדרבה כל שהמלח דק יותר מתפזר על הבשר ופועל להוציא את הדם, כי הוא נדבק בו, אבל הגס כשהופך את החתיכה למולחה מצד השני הוא נושר ממנה. עכ"ל. והגמרא קמ"ל דגם במלח גס מותר, אבל יותר טוב בדק (מעדני יו"ט), וכן מבואר מדברי רש"י, ע"ש, וכן הוא דעת הראב"ד והר"ן, ע"ש, וגם הרשב"א סובר כן (כמו שכתב שם המגיד משנה). ואולי דלא פליגי כלל, דכוונת הרמב"ם הוא על מלח דק כקמח, ובזה גם רבותינו אלה יודו לזה, כמו שהחוש מעיד, וכוונתם לדק, ולא לדק מן הדק:

סימן סט סעיף כה

ונראה שזהו דעת רבותינו בעלי השו"ע שכתבו בסעיף ג', לא ימלח במלח דקה כקמח, ולא במלח גסה ביותר שנופלת מעל הבשר אילך ואילך, ואם אין לו מלח אחר רק מלח דק כקמח, מותר למלוח בו. עכ"ל. ויכסנו להבשר במלח הרבה שיהא עב קצת שלא ימוח (חמודי דניאל). וכמה הוא שיעור גסותו שלא יהא דק כקמח ולא גס הרבה, כתבו דכל מלח שאינו גס יותר ממלח שעושין ממי הים, הוא כשר למליחה, ואם גס יותר, צריך להדיקו (ט"ז סקי"ב בשם איסור והיתר הארוך). ועדיין לא ידענו שיעורו. ועיקר הדבר תמוה בעיני, הא ממי הים עושין חתיכות גדולות למאד, ואח"כ כותשין אותו כל אחד כרצונו כמו שידוע לנו. ועוד תמוה לי, דלדעת הרא"ש דכל שהוא דק ביותר הוא יותר כשר למליחה, א"כ בגמרא שם שאומר רב דימי מלח במילחא גללניתא, פירוש במלח גס כפירוש רש"י, נהי דמותר גם במלח גס, מ"מ כיון שיותר טוב הוא הדק, למה לא עשה רב דימי כן, אטו לא בעי למיעבד מצוה מן המובחר, וברור הוא שזהו טעמו של הרמב"ם שאוסר במלח דק, אבל להרא"ש קשה:

סימן סט סעיף כו

ולעניות דעתי נראה ענין אחר בזה, דהנה רש"י פירש מילחא גללניתא, מלח גסה, אבל הערוך (ערך גלל ד' ) פירש קשה כאבן, והנה בש"ס נמצא שני מיני מלח, סדומית, ומלח אסתרוקנית, וגם בימינו נמצאו שני מיני מלח אלה, מלח סדומית מה שנתקבץ ממימי הים, ומלח אסתרוקנית מה שחוצבין מן ההרים, ורש"י פירש בביצה (ל"ט) דמלח סדומית היא דקה מאד, וממילא דמלח אסתרוקנית אינה דקה, ולהדיא פירש רש"י כן במנחות (כא.) וזה לשונו: מלח סדומית, הים משליכה לאגפיה, אסתרוקנית, מן הקרקע נעשה ובידי אדם. מלח סדומית, דקה, אסתרוקנית, גסה. עכ"ל. והנה בבבא בתרא (כ:) פירש רש"י מלח סדומית, עבה וקשה כאבן, ע"ש, ואינו סותר למה שכתב שם דהוא דק, כמו שרבים הקשו עליו, דהענין כן הוא, דמלח סדומית בטבעו קשה למאד כאבן (ערוך ערך בן, ע"ש), לכן כשנטחן או נכתש נעשה דק למאד, יותר ממלח אסתרוקנית שהוא לח ורך בטבעו, ולכן בהטחנו או בהכתשו אינו יכול להעשות דק כל כך, כמו שהחוש מעיד בזה (הגאון רי"ב בערוך שם), וגם היום אנו רואים שמלח של ים הרבה יותר קשה ממלח הארץ, וגם הרבה יותר מלוח, ולפ"ז מלח סדומית הוא דק וקשה כאבן, ואסתרוקנית הוא גס ורך, ולכן יש בכל אחד לענין מליחה מעלה וחסרון, דהסדומית הוא דק ונוח ליתוך, ואסתרוקנית הוא גס ואינו נוח ליתוך, ונגד זה הוא רך ונוח ליתוך, ושם גלל יש לו כמה פירושים כמבואר בערוך, ולכן רש"י פירש מלח גסה, והוא אסתרוקנית, אף שהוא רק, והערוך פירש קשה כאבן, והוא מלח סדומית, אף שהוא דק, ולפ"ז נאמר דהרמב"ם מפרש כרש"י, והרא"ש מפרש כהערוך, ולפ"ז לדינא במלח של ים טוב יותר כשהוא דק, והמלח לא יתוך כיון שהוא קשה בטבעו, ומלח של הרים צריך להיות גס כפי טבעו בעת שטוחנים אותו או כותשים אותו, אבל עם כל זה הלא יכול לרקדו בנפה שיהא דק מאד, ובודאי דאסור למלוח בו, ואפשר אפילו דיעבד אסור, ולכן החיוב ליזהר ולהזהיר את הנשים שהמלח יהיה גס קצת, ועוד אני אומר לעניות דעתי דזה שהתיר רבינו הרמ"א למלוח במלח דק כקמח כשאין כאן מלח אחר, אין לפסוק כן רק במלח הים, ולא במלח ההרים:

סימן סט סעיף כז

המדקדקים נוהגים ליזהר שלא לתת בשר שלא הודח קודם המליחה לא על שלחן ולא על שום דף שאינו מיוחד לכך, מפני החשש דשמא יש מלח במקום הנחת הבשר ולאו אדעתיה (רש"ל). וממילא דיש ליזהר שלא ליתן מלח במקום המיוחד לתת שם בשר כשמביאים אותו מבית הטבח (ט"ז סקי"ב), ובדיעבד אין לחוש בכל זה, דאינו אלא זהירות בעלמא. ויש ליזהר בסל או בכלי או במטפחת שלקחו בהם בשר מהטבח שלא להשתמש בהם דבר אחר אפילו צונן, אם לא שידיח תחילה הסל או הכלי או המטפחת, מפני שע"פ רוב נדבק בהם קצת דם מהבשר, ובדיעבד אין לאסור:

סימן סט סעיף כח

ובעיקר המליחה כתב הטור בשם הרשב"א שא"צ ליתן מלח על הבשר עד שיכסנו כולו, אלא מולח יפה יפה עד שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח. והמנהג למלחה משני צדדים, ובדיעבד אם לא מלח רק מצד אחד, מותר, וראיה שהרי חתיכה עבה הרבה אין אנו מצריכין לבקעה לשנים, הרי שהמלח מפליט כל הדם שבעומק עובי הבשר, וכ"ש שבחתיכה דקה יפליט המלח גם הדם שבעבר השני (תורת הבית). אבל הרא"ש כתב שצריך לפזר עליו מלח באופן שלא ישאר בו מקום מבלי מלח, וחייב למלחה מב' צדדין, ולכן גם אווז ותרנגולת צריך לפותחה ולהדיחה מבפנים יפה יפה, ולמולחה מבפנים ומבחוץ, ולא ישאר בו מקום מבפנים בלא מליחה, או ישפשף בידיו במלח בעומק אם אינו יכול להגיע שם למלוח כראוי, וזה שאמר הרשב"א ראיה מחתיכה עבה הרבה, אין זה ראיה, דקים להו לרבנן דהמלח מוציא הדם גם מהעומק, אבל כל זה הוא אם יש כח הדוחה הדם משני צדדין, הצד האחד דוחה הדם לעבר השני, והמלח שבעבר השני מפליטו לחוץ, וא"כ כשנמלח רק מצד אחד, אז אותו הצד שלא נמלח עומד הדם על שפתו לצאת, ואין שם מלח שיפליטנו בכח חוצה (ים של שלמה פ"ח סימן פ"ג):

סימן סט סעיף כט

ולפ"ז דברי רבינו הב"י בסעיף ד' תמוהים, שכתב יפזר עליו מלח שלא ישאר בו מקום מבלי מלח, וימלח כדי שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח, וא"צ להרבות עליו מלח יותר מזה, ומולחו מב' צדדים, ועופות צריך למלחן גם מבפנים, ואם לא מלחם אלא מבפנים או מבחוץ, וכן חתיכה שלא נמלחה אלא מצד אחד, מותר. עכ"ל:

סימן סט סעיף ל

והנה פתח בדעת הרא"ש שלא ישאר בו מקום מבלי מלח, וסיים בדעת הרשב"א שלא יהא ראוי לאכול עם אותו מלח, ואמת שבספרו הגדול כתב שא"צ לומר שמחולקים הם, אבל א"א לומר כן, דפשיטא כשלא נשאר מקום מבלי מלח שאין ראוי לאוכלו עם אותו מלח, ומה שייך שא"צ להרבות יותר מזה, כיון שמחפהו כולו במלח מה יעשה יותר, ומה שכתבו דהכוונה שלא יעשנו כבנין, גם זה תמוה, דזה שמכסהו כולו במלח הוה כבנין (ב"ח). ועוד, כיון דהרא"ש החמיר כל כך שלא ישאר בו מקום מבלי מלח, איך אפשר לומר שמתיר בדיעבד בנמלח רק מצד אחד, אלא ודאי דשתי דעות הם (וכן כתב הים של שלמה שם והב"ח, ע"ש), ואף שברא"ש אינו מבואר דאם מלח מצד אחד גם בדיעבד אינו מועיל, מ"מ משמע דדעתו כן הוא, מדלא כתב להיפך שבדיעבד כשר מצד אחד, וכן כתב הרוקח (סימן תט"ו) תרנגולת שנמלחה מבחוץ ולא מבפנים, אסורה. עכ"ל. וכן כתב המרדכי (פ"ח) בשם ר"י בר קלונימוס, ע"ש, והביא שם דיעות בזה, דיש אוסרין ויש מתירין, ע"ש, ונראה דהרא"ש ס"ל כהאוסרין, וכן מבואר מלשון הטור, ע"ש:

סימן סט סעיף לא

ולפיכך כתב רבינו הרמ"א וזה לשונו: ויש אוסרים אפילו בדיעבד בנמלח מצד אחד, והכי נהוג, אם לא לצורך, ודוקא אם כבר נתבשל כך, אבל אם לא נתבשל עדיין, לא יבשלנו כך, אלא אם הוא תוך י"ב שעות שנמלח, יחזור וימלח צד השני שלא נמלח עדיין ויבשלנו אח"כ, ואם הוא אחר י"ב שעות, אזי יצלנו, דנורא משאב שאיב, ואין הצד שנמלח כבר בולע מצד שלא נמלח. עכ"ל. משום דתוך י"ב שעות עדיין פולט ציר, ויפלוט גם הדם שיבלע (ש"ך סקכ"ב), אבל אחר י"ב שעות כבר פסקה הפליטה, ואע"ג דבסימן ע' כתב דבהפסד מרובה יש לסמוך על הדיעה הסוברת דפליטת ציר הוה יום שלם, מ"מ כאן שאפשר בצלי לא סמכינן ע"ז. וזהו דוקא כשלא הודח אחר המליחה, אבל בהודח, נסתמו נקבי הפליטה אפילו קודם י"ב שעות, אחר ששהה זמן מליחה, ולא מהני מליחה עוד, ואינו מותר רק לצלי (שם). וי"א דכיון דבהפסד מרובה אנו סומכין על דעת הרשב"א דדי בצד אחד, לפיכך גם בלא הפסד מרובה אנו יכולים לסמוך דפליטת ציר הוה יום שלם, ואפילו בהודח לא אמרינן דנסתמו נקבי הפליטה, מפני שיש חולקים בעיקר דין זה, וס"ל דגם בהודח לא נסתמו נקבי הפליטה, ולכן תוך מעת לעת יכול למלוח עוד פעם (ט"ז סקט"ו). ודע, דבהודח, כשמולח עוד פעם צריך למלוח משני הצדדין, ובלא הודח, א"צ למלוח אלא הצד השני. והטעם, דלכאורה יש מקשים מאי מהני מליחת צד השני, דאכתי דם זה לא יפלוט כשאין כח הדוחה מצד השני (הגאון רע"א) כמ"ש סעיף כ"ח, אמנם לא קשה כלל, דכיון דעדיין פולט ציר לא נפסק כח הדוחה שמצד השני, והוה כנמלח משני צדדים, וזהו כשלא הודח, אבל אם הודח, אפילו אם נאמר דלא נסתמו נקבי הפליטה, מ"מ לשעתו פסקה הפליטה ונפסק כח הדוחה שמצד השני, ולפיכך בהכרח למלוח משני הצדדים (כנ"ל, וזה שכתבנו כאן שאפשר בצלי וכו', כתבנו לפי ביאור הט"ז שם שהוא יותר פשוט, אך לדינא מסיק הט"ז כהש"ך, ומיקל יותר ממנו אף בהודח, ועמ"ש בסעיף כ"ב דאצלנו ע"י צלי הוה הפסד מרובה, וכן נראה קצת דעת הש"ך, ודוק):

סימן סט סעיף לב

ודע שזה שכתב רבינו הרמ"א והכי נהוג, אינו אלא על המליחה משני הצדדים, אבל לכסותו כולו במלח שלא ישאר בו מקום מבלי מלח, כמדומה שלא נהגו כן(ב"ח, ועי' ש"ך סק"כ, ופרי מגדים), מפני שרוב הפוסקים ס"ל כהרשב"א דלא בעינן רק שלא יהא נאכל מחמת מלחו, וכן כתב הערוך הביאו הרוקח (סימן ת"ו) וזה לשונו: ומפרש בערוך שצריך למולחו שלא יהא טוב לאוכלו, וצריך למלוח מכל צדדיה וכו', אבל המולח מעט שמפזר המלח לכאן ולכאן, אסור לקדירה. עכ"ל. אבל כשמפזרו ע"פ כולו, דיו, וכן כתב בבעל הלכות גדולות, ובהגהות מיימוניות (פ"ו), ומיהו לכתחלה כשאפשר שלא ישאר בו מקום מבלי מלח, תבוא עליו ברכה, ובפרט במלח מדינתנו שאינה של ים, ואינה מלוחה כל כך:

סימן סט סעיף לג

דבר פשוט הוא דבנמלח מצד אחד שאמרנו אין חילוק בין שהצד הנמלח היה מונח פניו למעלה או למטה, שיש שרוצים לחלק בזה, ואינו עיקר. וגם פשוט הוא שהמלח יהיה נקי מתערובת שארי דברים, ואם היה בו תערובת מין אחר, אפילו פחות ממחצה, אין המליחה מועלת, וחייב להדיחו ולמולחו שנית במלח נקי, אם לא שהתערובת היה מעט מן המעט דאינו נחשב לכלום, דאז בדיעבד כשר, אבל בתערובת גמור, גם בדיעבד אינו מועיל. ודע, דאם באמצע המליחה חתך הנתח לשנים, צריך להדיח מקום החתך ולמולחו שנית, אבל לאחר שיעור מליחה, א"צ לחזור ולמלחו מקום החתך, אף להסוברים דגם אחר שיעור מליחה יש דם בתוך הבשר כמו שיתבאר, (עי' חוות דעת סקכ"א שכתב דהדחה צריך כשחתך קודם הדחה בתרייתא, ולאח"כ גם הדחה א"צ, ע"ש, ותמיהני דגם קודם הדחה למה צריך להדיח המקום הזה, הא בהכרח שידיח כל החתיכה):

סימן סט סעיף לד

כמה צריך לשהות החתיכה במלחו, כתב הרמב"ם (פ"ו) כדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה בקירוב, והיינו ח"י מינוטין, והביאו ראיה לדבריו ממה שאמרו חז"ל (שבת עה:) דמליחה היינו מין עיבוד, ושיעור עיבוד הוא מיל (הרב המגיד). ותמיהני, דלהדיא מבואר בשני מקומות בש"ס דשיעור עיבוד הוא ד' מילין (פסחים מו. חולין קכ"ב:), והן אמת דרש"י ז"ל כתב בנדה דף נה. דהוא שיעור מיל, אמנם בודאי הוא טעות הדפוס, שהרי כל הני דחשיב שם הוא ד' מילין, וכן כתב הרמב"ם עצמו בפ"ד מאבות הטומאה, וכן כתב הערוך ערך גבל, ע"ש:

סימן סט סעיף לה

ולכן נראה לי דטעמו של הרמב"ם הוא, דהנה הבעל הלכות גדולות כתב דשיעור מליחה הוא כשיעור צלייה, וכתב הרמב"ן בשם הגאונים דשיעור צלייה הוא כדי הילוך מיל (הרב המגיד וב"י), וזהו קבלה בידם מחכמי הש"ס, ולפיכך לא רצה הרמב"ם לכתוב כשיעור צליה, דאכתי לא ידענו כמה הוא הזמן, ולכן כתב מיל, והטעם משום דיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלייה, ולפיכך אמרו חז"ל דמליח כרותח, ולכן שיעור אחד להם (ב"י). אמנם גם בזה תמיהני, שהרי במליח כרותח יש כמה דיעות על איזה מליח אמרו כן, ורק ר"ת ס"ל דזהו מליחה לקדירה, אבל כמה דיעות סוברים דהוא מליח אחר כמו שכתב הטור בסימן צ"א, ואמת שדעת רוב הפוסקים הוא כר"ת, מ"מ הא יש חולקים עליו כמ"ש שם. ועוד קשה לי דרבינו הב"י הביא שם בספרו הגדול בשם הנשיא אלברצלוני דבסוף שיעור מליחה נעשה כרותח ולא קודם, ע"ש, ואיך נדמהו לצלייה שהאש מושך הדם מתחלתו ועד סופו. ועוד, דהחוש מעיד שאינו דומה שאיבת כח האש לפליטת המלח, וראיה ברורה לזה מבשר ששהה ג' ימים בלי מליחה שיתבאר דבמליחה אסור, ובצלייה מותר, וכמה דברים כן בהלכות מליחה, אלא דכח האש יותר חזק מכח המלח:

סימן סט סעיף לו

ולכן ברור אצלי שזהו טעמו של הרמב"ם שהצריך אחר הדחה אחרונה להטיל הבשר לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם. עכ"ל. ותמהו עליו כל רבותינו דמנין לו דבר זה, ואין בכל תפוצות ישראל שתפסו חומרא זו, ויראה לי דלהרמב"ם הוה קשה כל מה שהקשינו, ולכן כאשר שאין ביכלתו לחלוק על הגאונים שהיה בידם שיעור זה מקובל מפי חכמי הגמרא, ולכן פירש שאין סומכין על זה בלבד, דודאי לא דמי צלייה למליחה לענין זה, אלא דאח"כ מטילין הבשר לרותחין להצמית הדם הנשאר בתוכו, אבל אם יניחו הבשר במלחו שיעור יותר ממיל, גם הרמב"ם יודה שא"צ להטיל הבשר ברותחין:

סימן סט סעיף לז

ולפ"ז אני אומר דזה שנהגו העולם להשהות במלחו שיעור שעה, ולא נודע לנו למה נהגו בחומרא זו, מה שלא נזכר כלל בראשונים, שהרי כולם כתבו כדי צלייה כפי קבלת הגאונים, אלא דכלל ישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם, דהמנהג נתייסד כדי שלא יצטרכו מיד לשום הבשר לתוך רותחין, דבזה מתקלקל הבשר כידוע, וזה שקצבו שיעור שעה, משום דעיקר הרתיחה של המלח הוא אחר שיעור המליחה כמ"ש, ואז צריך להמתין שיעור צלייה, ונמצא שזהו שני פעמים ח"י מינוטין, שהם ל"ו מינוטין, וכיון דאפקיה מחצי שעה אוקמה השעה (מה שכתב התרומת הדשן מפסח, צע"ג, כמו שכתב הפלתי):

סימן סט סעיף לח

ולפ"ז יראה לי במה שכתבו רבותינו בעלי השו"ע בסעיף ו, וזה לשונם: שיעור שהייה במלח אינו פחות מכדי הילוך מיל, שהוא כדי שלישית שעה בקירוב, וע"ז יש לסמוך בדיעבד, או אפילו לכתחלה לכבוד אורחים או לצורך שבת, אבל בלאו הכי המנהג להשהות במליחה שיעור שעה, ואין לשנות. עכ"ל. ולעניות דעתי אם עושים כן לכבוד שבת או לאורחים או בדיעבד, ישליכנו למים רותחים כמו שכתב הרמב"ם, או שלכל הפחות ימלחו וישהו במלחו ל"ו מינוטין לא פחות, וכן אני מורה ובא. (גם גיסי הגאון בספרו על השאלתות פרשת ויקרא הלך בכעין דרך זה, ע"ש, אך מה שר"ל דגם השאלתות והבעל הלכות גדולות כוונתם כהרמב"ם, הוא עילא בעלמא, ע"ש היטב, ודוק):

סימן סט סעיף לט

אמנם מה אעשה שאין המנהג כן, וגם כל רבותינו הרא"ש והרשב"א והטור וכל הראשונים כתבו שיעור צלייה, ודחו דברי הרמב"ם מה שמצריך להטיל הבשר ברותחין, הרי מבואר להדיא שאין סוברין כן, וצ"ל דקבלה בידם דבשיעור זה די למליחה להוציא כל הדם, ובאמת בצלי גם בזמן פחות מזה מוציא האש את הדם, אך אין שיעור מבורר לזה, ולא כל האש שוה כמובן, ולפיכך אמרו בשיעור צלייה שיהא ראוי לאכילה לרוב בני אדם כמו שיתבאר בסימן ע"ו, אבל בדעת הרמב"ם נלע"ד ברור כמ"ש, (וזה שהקשינו בסעיף ל"ד בשיעור עיבוד, מצאתי בנודע ביהודה סימן כ"ג שהגאון ר' ישעיה ברעסלא הקשה זה, ודהרי הנודע ביהודה דחוקים כמו שנדחק בעצמו בתניינא סימן ל"ט, ע"ש):

סימן סט סעיף מ

וזה שכתבו בסעיף י"ט וזה לשונם: אחר שנמלח הבשר והודח, מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחים, ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחים, והמנהג כסברא ראשונה, וכן עיקר. עכ"ל. דס"ל דהאדמומית שאחר שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא, דכן כתבו כל הראשונים, אמנם לפמ"ש אין ראיה כלל מהמנהג, דאחרי שנהגו להשהות שעה שלימה, גם לדעת הרמב"ם א"צ ליתנו ברותחים, ואולי כוונתם דהמנהג הוא אפילו בעת שמולחים רק כשיעור צלייה וכמ"ש:

סימן סט סעיף מא

כתב הרא"ש (סימן מד) דאחר ששהה כדי צלייה (רגילים) לרחצו שני פעמים. ראשונה, להעביר המלח והדם. ושניה, להעביר לחלוחית המים הראשונים שנשארו. עכ"ל. וכן כתב הטור ברמזים שם, וכן כתב המרדכי והסמ"ג והסמ"ק והשערים וספר התרומה (סימן סב) שצריך להדיח שני פעמים (הובא בב"ח), וכתבו דבדיעבד אם לא הדיח רק פעם אחת, דיו (ב"י וב"ח), ורק בהגהות אשרי כתב דלכתחלה יש להדיח ג' פעמים, לטהר המים השניים שנגעו בראשון, ע"ש:

סימן סט סעיף מב

והרשב"א כתב בתורת הבית (הובא בב"י) שצריך ליזהר בהדחה שאחר מליחה שינפץ המלח, או שישטפנו במים עד שלא יתננו בתוך כלי המים שמדיחים בו, שאם יניחנו עם מלחו בתוך הכלי, נמצאו המים שוברים כח פליטת הבשר, ונמצא הדם שע"פ הבשר ועל פני המלח חוזר ונבלע בתוכו מחמת המלח שעמו בכלי וכו'. עכ"ל. וברור הוא שחשש זה אינו אלא במים מועטים מאד, דבמים מרובים המים מבטלים כח המלח והציר, ולכן כל הראשונים לא חששו לזה, שהרי מדינא אפילו מים מועטים מבטלין כח הציר כמו שיתבאר, וכ"ש מים מרובים. אמנם זהו ברור דהרשב"א לא יחלוק על כל הפוסקים שאינו די לכתחלה בב' פעמים, דמנא לן לומר כן, אלא דבזה חידש דהדחה ראשונה לא יהיה בהכלי אלא באויר, או ינפץ המלח, ואח"כ ידיח עוד פעם שני בכלי:

סימן סט סעיף מג

ולפ"ז מה שכתב הטור ואחר ששהה שיעור מליחה, ידיחנו שני פעמים, ראשונה להעביר המלח והדם, ושניה להעביר לחלוחית המים שנשארו בו, וישטוף הכלי שרוחצין בו בין רחיצה לרחיצה, וקודם שיתננו בכלי של מים שמדיחו בו ינפץ מעליו כל המלח שעליו, או ישטפנו במים, כדי שלא ישאר עליו מהמלח וכו', ומיהו אם לא נשטף במים תחילה ולא נפצו, אין לאסור, כי המים שבכלי מבטלין כח המלח, ולא חשיב כרותח לאסור הבשר. עכ"ל. והנה אין לומר דכוונתו דלבד ההדחה שני פעמים צריך ניפוץ או שטיפה, דאיך יחלוק על אביו הרא"ש ורוב הראשונים, ולכל הפחות היה לו להזכיר דהרא"ש לא ס"ל כן כדרכו, ועוד איך יפסוק להיפך ממה שפסק בעצמו ברמזים כמ"ש. אלא סדר דבריו כן הוא, דמקודם כתב לשון אביו הרא"ש ממש דצריך הדחה שני פעמים, ואח"כ כתב חששת הרשב"א שלא יתן הבשר במלחו בהכלי, אלא ינפצנו או ישטפנו, ובהאי גוונא די אח"כ בהדחה פעם אחת, ולא חשש לבאר זה בפירוש, משום שא"א לטעות בכך, דיותר משני פעמים לא הצריכו כל הפוסקים, ואח"כ כתב דבדיעבד אם לא נפץ ולא שטף, אין חשש בזה, וכוונתו דלכן לא חששו הרא"ש ורוב הפוסקים לזה, (וכן נראה שתפסו הב"י והב"ח, אם כי לא פירשו בפירוש, אך זה היה להם לדבר פשוט, וכן משמע להדיא מהדרישה שכתב דבהגהות אשרי כתב להחמיר בג' פעמים, ע"ש, ואי סלקא דעתך דגם הטור כן כוונתו, מה חידש בזה):

סימן סט סעיף מד

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ז': קודם שיתן הבשר בכלי שמדיחו בו, ינפץ מעליו המלח שעליו, או ישטפנו במים, ואח"כ יתן הבשר בכלי שמדיחנו בו, וידיחנו פעמים, וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה. עכ"ל. ותפסו מפרשי השו"ע דכוונתו שידיחנו פעמים לבד הניפוץ או השטיפה, דהוה הדחה שלש פעמים, ולפ"ז הרבו להקשות על רבינו הרמ"א שכתב וי"א שצריכין להדיח הבשר ג' פעמים, והכי נוהגין לכתחלה, ע"כ ישטפנו, או ינפץ המלח מעליו, וידיחנו ב' פעמים, דזה הוי כהדחה ג' פעמים, או ישים המים תוך הכלי ואח"כ יניח בו הבשר, וידיחנו ג' פעמים, והכי נהוג, ולכתחלה יתן מים הרבה בהדחה ראשונה, כדי שיבטלו כח המלח שבציר. עכ"ל. וקשה מה הוסיף על דברי המחבר, ונדחקו הרבה בדבריו (ש"ך סקכ"ח, וט"ז סקי"ז), וגם הקשו עליו דאיך כתב לכתחלה לשום המים תוך הכלי, הא לכתחלה אסור מטעם הרשב"א שהדם שעם המלח לא יחזור ויבלע בתוכו (ש"ך):

סימן סט סעיף מה

אבל האמת הוא דרבינו הב"י לא עלה על דעתו כלל לפסוק הדחה ג' פעמים כדיעה יחידאה, אלא שני פעמים כדעת רוב הפוסקים, אלא שחשש לחששת הרשב"א להבלעת הדם בתוך הבשר, ולכן הצריך קודם כל לנפץ המלח או לשטוף, שלא כהטור שכתב זה בסוף דבריו לצאת ידי דעת הרשב"א, מפני שהרא"ש לא חשש לזה כמ"ש, ואיהו חשש הרבה לזה ולכן כתבו מקודם, וזה שכתב וידיחנו פעמים, כוונתו ללמדנו עיקר דין הדחה, כמה פעמים נצרך להדיח, ואומר שצריך שני פעמים, וישטוף הכלי בין רחיצה לרחיצה, וזהו כלשון הטור שכתב זה מקודם, והיינו כשהשני פעמים מדיח בהכלי, וממילא לדבריו הקודמים שמצריך ניפוץ או שטיפה, דיו בעוד פעם אחת. ותדע לך שכן הוא, דאם נאמר דההדחה פעמים הוא אחר הניפוץ או השטיפה, א"כ למה צריך שטיפת הכלי בין רחיצה לרחיצה, הא עיקר הדם כבר נסתלק בהניפוץ או בהשטיפה, אלא ודאי כדאמרן:

סימן סט סעיף מו

ולזה שפיר בא רבינו הרמ"א להוסיף די"א דצריך הדחה ג' פעמים, וכך נוהגין לכתחלה, ודיעה זו אינה חוששת לחששת הרשב"א, ולכן כתב דמי שחושש לחששת הרשב"א צריך ניפוץ או שטיפה, ואח"כ הדחה שתי פעמים, או מי שאינו חושש לחששת הרשב"א יתן מים בהכלי, ובשם ידיחנה ג' פעמים, והכי נהוג לבלי לחשוש לחששא זו, ולהדיח ג"פ בהכלי, והיינו להשים הבשר תוך הכלי ולהדיחה, ואח"כ יגביה הבשר מהמים, וחוזר ומפילה לתוך המים ומדיחה, ואח"כ פעם שלישית, והוסיף לומר דלכתחלה ישים מים הרבה בהכלי כדי לצאת חששת הרשב"א, דאף הרשב"א לא חשש רק במים מועטים ולא במים מרובים וכמ"ש בסעיף מ"ב, ע"ש:

סימן סט סעיף מז

ולזה בא רבינו הב"י בסעיף ח' לומר וזה לשונו: אם לא ניפץ המלח שעליו ולא שטפו, אין לאסור, כי המים שבכלי מבטלין כח המלח. עכ"ל. כלומר אע"ג דאיהו חשש טובא לחששת הרשב"א, דלכך הקדים זה בסעיף ז' לעיקר דין ההדחה וכמ"ש בסעיף מ"ה, מ"מ בדיעבד אם לא עשה כן, אין לאסור, מפני שרוב הפוסקים לא חששו לזה, ודיו להחמיר לכתחלה. ובא רבינו הרמ"א לבאר וזה לשונו: ואפילו המים מועטים, מ"מ מבטלין כח הציר. עכ"ל. כלומר דבזה הוא עיקר הרבותא שאין לאסור בדיעבד, דאילו מים מרובים אין כאן חששא כלל כמו שבארנו:

סימן סט סעיף מח

והוסיף עוד לומר וזה לשונו: יש מתירין אפילו לא היה מים כלל בכלי, והניחו בו הבשר, דאין לחוש בשעה מועטת כזו שעוסקין בהדחת הבשר, ויש לסמוך עלייהו. ואין לחוש בכל זה רק בהדחה ראשונה, אבל לאחר הדחה ראשונה אין לחוש. עכ"ל. ביאור דבריו, דכבר כתבנו דבחששת הרשב"א דעתו להקל, והנה זהו הכל כשמקדימין המים לתתן להכלי ואח"כ הבשר, אבל לתת הבשר מקודם ואח"כ המים, פשיטא שאסור לכל הפוסקים, דהא עד שיתנו המים בהכלי מונח הבשר בכלי שאינו מנוקב ויבלע הציר שפולט, ולזה כתב דיש מתירין בדיעבד אפילו בכהאי גוונא, משום דשעה מועטת היא ואין לחוש לבליעת הבשר, וכתב שיש לסמוך על זה בדיעבד ולא לכתחלה, וזהו הכל בהדחה ראשונה, אבל לאחר מכאן אין שום חשש בזה אף לכתחלה, ולכן אותן החוששים לחששת הרשב"א ומצריכין ניפוץ או שטיפה, אין לחוש אח"כ איך נותנים לתוך הכלי:

סימן סט סעיף מט

המנהג הפשוט בכל בתי ישראל שיש להם כלי מיוחדת לשריית בשר, ובה מדיחין גם לאחר המליחה, ואין משתמשין בה כלום, אמנם מדינא אין קפידא. ואין חילוק בין אם הדיחו בכלי כשר או טריפה או חולבת, אפילו בני יומן, כיון שהכלי נקיה, והבשר משהין בה זמן מועט ובצונן, אין שום חשש בזה, אך אם הכלי מלוכלך בטריפה או בחָלָב, פשיטא שאסור להדיח בה בשר, שהרי המלח ירתיח אותם ויבלעו בהבשר, ואם היה מעט מים בכלי שמבטל כח המלח שאינו חשוב עוד כרותח, אפילו הם מלוכלכים, מותר אם הדיח בהן, (זהו ביאור דברי הרמ"א סוף סעיף ח', ועי' ש"ך סקל"ג):

סימן סט סעיף נ

כתב רבינו הרמ"א דמותר להדיח הבשר במי פירות, וא"צ מים. עכ"ל. והסכימו רבותינו האחרונים (ש"ך וט"ז) דבין הדחה שקודם המליחה ובין שאחר המליחה, מותר במי פירות, דאין שום טעם נכון לחלק בין מי פירות למים, ואף שבתשובה רצה לחלק לענין הדחה ראשונה, דאולי המי פירות מקשים הבשר ולא מרככי לה, מ"מ הרי ראינו דבכאן מסתם לה סתומי, ולכן אף שיש מהגדולים שרוצים להעמיד דבריו שכתב בתשובה (סימן קלב), מ"מ הרואה יראה שאין בדבריהם כדאי לדחות דברי מפרשי השו"ע וראיותיהם, ומה גם שהרדב"ז כתב כן להדיא בתשובה (סימן לז), ואין חילוק בין שבע משקין המכשירין לקבל טומאה ובין שארי משקין, ובכולם מותר כשהדיחו בהם בשר, בין קודם מליחה ובין לאחר מליחה, וזהו הכל בדיעבד:

סימן סט סעיף נא

מותר להשהות הבשר במלחו אפילו כמה שעות, אבל יור מכדי פליטת צירו דהיינו י"ב שעות או מעת לעת כפי הדיעות שיתבארו אסור להשהות, דחיישינן שלא יחזור ויבלע מהדם שעליו ושעל המלח, דכל זמן הפליטה כיון שטרוד לפלוט לא בלע, אבל לאחר זמן פליטתו יש חשש. ויש מתירים לשהות במלחו אפילו כמה ימים, לפי שדם שעליו מעט הוא ובלוע במלח, ואינו יכול לצאת ממנו, שאין דרך המלח להפליט ממנו את הדם, אדרבא שמושכו אליו, וזהו דעת הרא"ש, ודיעה ראשונה היא דעת הרשב"א כמו שכתבו הטור והשו"ע בסימן ע', ולכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים, ובדיעבד מותר. והמנהג הפשוט לבלי להשהות יותר משעה. ועי' מ"ש בסעיף ז':

סימן סט סעיף נב

ובפלוגתא זו תלוי ג"כ אם מלחו בשר ושהה כדי מליחה, ונמלח שנית קודם ההדחה, לדעת הרשב"א יש לחוש שהמלח השני יבליע בהבשר לחלוחית דם שעל החתיכה, ואולי גם קודם ששהה שיעור מליחה אין ליתן עליו מלח פעם שנית, אם לא שבפעם ראשון לא מלחו כהוגן, וגם בכהאי גוונא טוב יותר להדיחו ולמלחו שנית, אבל לדעת הרא"ש שאין דרך המלח אלא להפליט ולא להבליע, מותר. ולענין דינא ג"כ לכתחלה יש לחוש להאוסרים, ובדיעבד מותר כבסעיף הקודם, (דין זה למדתי ממהרא"י סימן ס"ו והובא בב"י, שכתב דלהרא"ש שאין המלח מבליע, מותר, ע"ש, וממילא דלהרשב"א אסור, ולדינא תפס כהרא"ש):

סימן סט סעיף נג

בשר שנמלח, ונתבשל בלא הדחה אחרונה, צריך ששים נגד הדם שע"פ הבשר ונגד המלח, ולא משערינן רק הדם הנבלע בהמלח, אלא כנגד כל המלח, חדא דלא ידעינן כמה דם בלע המלח, וכמו שמשערינן באיסור והיתר בכף חולבת שנתחבה לקדירת בשר נגד כל הכף, מטעם דלא ידעינן כמה בלע כמ"ש בסימן צ"ג, כמו כן בנדון זה. ועוד, דהא אנן מחמרינן בכל האיסורין לומר חתיכה נעשית נבילה כמ"ש בסימן צ"ב, וא"כ נעשה המלח נבילה, וצריך לשער נגדו. ואין לומר דא"כ לא יועיל ששים, דמלח הא עביד לטעמא, וכל דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל. דאינו כן, דזהו אם המלח היה אסור מצד עצמו, אבל כאן איסורו מפני הדם, וכללא הוא דאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסרו, ולכן דנין בזה בששים ככל האיסורים:

סימן סט סעיף נד

והנה יש מהקדמונים שאמרו שאין לך חתיכה שלא תהא בה ששים נגד הדם והמלח שעליו (עי' ב"י), אך רבים חולקים ע"ז, דאין ראיה שיהא ששים, ולא מיבעיא בחתיכה רחבה ודקה שאין ששים, אלא אפילו בעבה אפשר שאין בה ששים, ולכן נמנו וגמרו ששלשים יש בה בודאי נגד הדם והמלח, ולכן אם יש בהקדירה מים או שארי דברים שיהא כמותם ככמות הבשר, מותר, שהרי ביחד יש ששים. ולא חשבינן החתיכה כאיסור דבוק דנצריך נגד כל החתיכה ששים, שהרי המלח אינו דבוק להחתיכה, ומיד שתפול לקדירה נמס המלח והוסר הדם, והבליעה הולכת בשוה להחתיכה ולכל מה שבקדירה, לפיכך אין כאן איסור דבוק, ולכן גם החתיכה מותרת. ויש מי שרצונו לומר דהחתיכה עצמה אסורה, וחלקו עליו כל הגדולים (ט"ז סקי"א, וש"ך סקל"ה, ופרי חדש, וכרתי ופלתי):

סימן סט סעיף נה

ואם אין ששים בהחתיכה ובמה שבקדירה נגד הדם והמלח, כתב רבינו הרמ"א בסעיף ט', דאם אפילו לא הושם רק בכלי שני, הכל אסור, דמאחר שיש שם מלח וציר, אפילו בכלי שני מבשל. עכ"ל. ופשוט דזהו כשהיד סולדת בו (ש"ך סקל"ז), ואף דכלי שני אינו מבשל, מ"מ במלח וציר מבשל. אבל כמה מהפוסקים מקילים בזה, דכלי שני כדם שאינו מבשל, כמו כן אינו מפליט ומבליע כאחת, ובכאן אתה צ"ל שיפליט הדם מהמלח ויבליע בבשר, ואין כח בחום כלי שני לעשות זאת, ואי מושם המלח והציר, הרי לאחר שיעור מליחה כבר פסק רתיחותו (ים של שלמה סימן פ"ג), וכיון דדם שמלחו דרבנן יש להקל בזה (ט"ז סקכ"ג), אך כשאין הפסד מרובה אין לעבור על דעת רבינו הרמ"א (ש"ך סקל"ז), ויש מקילים גם בהפסד מועט (פרי חדש סקל"ח), ולא נראה כן. (ובאמת הדבר תמוה, דהא הים של שלמה והט"ז סימן ק"ה סק"ד והפרי חדש שם ס"ל דכלי שני מבליע גם בעלמא, ואיך הקילו כאן. וזה שכתבו דכאן הוא להפליט ולהבליע כאחת, זהו יותר תמוה, שהרי המלח נמס במים ונבלע בבשר, וכבר הקשה כן הפרי מגדים במשבצות זהב סקכ"ג. ואולי משום דע"פ רוב יש ששים וכמ"ש מקודם, ודם שמלחו דרבנן, תפסו דיעות המקילים, ועוד דעיקר חומרא זו נראה דאינו אלא לרבי יהודה בשבת מב: במשנה דהאילפס וכו', ולא לת"ק, ועי' פסחים מ:, וכבר הקשה זה הכרתי ופלתי סק"ז, ותירוציו דחוקים מאד, ע"ש, ואולי ס"ל לרמ"א דבמלח גם ת"ק מודה, אמנם זהו הכל בכלי שני, אבל בכלי ראשון, נאסר הבשר גם בלא מלח כשנתנוהו בכלי ראשון קודם מליחה כמו שכתב הט"ז בעאן, ולא כרי"ו דמיקל בזה, וכ"ש לאחר מליחה קודם הדחה, דנאסר בכלי ראשון אם אין כאן ששים, ודוק):

סימן סט סעיף נו

בשר שנמלח ולא הודח אחר מליחתו, והניחו כך במלחו עד שנתייבש הבשר, מותר אפילו נתנוהו בכלי ראשון, דכיון דנתייבש מלמעלה, ודאי יש בהחתיכה ששים נגד המלח שעליו, מאחר שכבר נתייבש, וגם זהו בדיעבד, אבל לכתחלה אין להניחו במלחו עד שיתייבש, וגם כשהניחו לא יתננו לתוך רותחין עד שידיחנו יפה ממליחתו, ואדרבא כשנתייבש צריך שפשוף הרבה שיסור המלח מהבשר. ודע דכל המבואר בדינים אלו בלא הודח אחר המליחה, הכוונה הוא שלא הודח כלל, אבל אם רק הודח קצת אפילו פעם אחת, הגם דצריך הדחה ב' או ג' פעמים כמו שנתבאר, מ"מ בדיעבד אין כאן איסור אפילו לא הודח רק פעם אחת, וכשתנבשל כן מותר בלי שום פקפוק, דבודאי גם בהדחה אחת הוסר המלח והדם מעל החתיכה, ואפילו אם נשאר דבר מה, ודאי יש נגדו ששים:

סימן סט סעיף נז

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ט' מלח שמלחו בו פעם אחת, אסור למלוח בו פעם שנית. וכ"ש שאסור לאכול המלח אחר שמלחו בו. עכ"ל. וכתבו דאם מלחו בהמלח פעם אחרת, ונתבשל כך, מותר בדיעבד (ש"ך סק"מ בשם תורת חטאת). ודין תמוה הוא, דבודאי אנן סהדי דכשהמלח נתמלא דם, שוב אין בו כח להוציא דם מחתיכה אחרת, ופורש כן בתוס' ורא"ש שהבאנו דבריהם בסעיף ק"ד, ע"ש, וכענין שאמרו חז"ל בחומץ שחלטו פעם אחת, שוב אין בו כח להצמית פעם שנית (פסחים עד:), אף כשהחומץ הוא חזק מאד כמ"ש בסימן ס"ז, ע"ש. וכן כתב לענין אכילת המלח אחר שמלחו בו, דכשנתייבש הרבה, מותר (שם סקמ"א), מטעם דהדם נשרף וכלה בהמלח. וגם זה תמוה מאד, ויש מהגדולים שדחו דבר זה, ובודאי כן הוא, ואיסור גמור הוא:

סימן סט סעיף נח

כתב הטור וזה לשונו: וכתב בספר המצות אם כותי משמש בבית ישראל, ונתן הבשר בקדירה, ואין ידוע אם הדיחו אם לאו, נאמן במסיח לפי תומו. ואם יודע שדרך ישראל להדיחו, והיה שם אפילו נער שיודע בטיב הדחה, או אפילו אם נכנס ויוצא, מותר, דמירתת כותי. ויש אוסרין בזה. עכ"ל. ביאור דבריו, דאף דקיי"ל דאין מסיח לפי תומו נאמן אלא בעדות אשה בלבד, מ"מ יש סוברים דבדרבנן נאמן מסיח לפי תומו (מרדכי ריש ביצה, ותרומת הדשן סימן עט), והכא האיסור הוה דרבנן, דדם שמלחו או בישלו הוה מדרבנן. אמנם דעת רוב הפוסקים דגם בדרבנן אינו נאמן, וכמו שכתב רבינו הב"י בספרו הגדול סוף סימן קל"ז, ע"ש, מ"מ הכא איכא עוד טעמא להתירא, דכותי קפיד אנקיות (עכו"ם ל.). אמנם מסיח לפי תומו אינו שייך אלא כשלא ידע דאיסור והיתר תלי בזה, דאל"כ הרי אינו לפי תומו (ב"ח ודרישה), ולפ"ז מתפרשי דברי הטור דנאמן במסיח לפי תומו, כשאינו יודע דיני ישראל, ואח"כ אומר ואם יודע שדרך ישראל להדיחו, וא"כ לא שייך מסיח לפי תומו, אין היתר אלא א"כ שהיה שם אפילו קטן, או שנכנס ויוצא, ואז מירתת הכותי לשנות, ולהיפך אם אינו יודע מנהג ישראל, ואינו מסיח לפי תומו, לא מהני מה שהיה שם ישראל, או נכנס ויוצא, דלא שייך בזה מירתת, כיון שאינו יודע שזהו לעיכובא. אמנם אפשר לומר דגם ביודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו, כגון שסיפר לפני אחרים שלא בכונה, ולא שאלוהו אם הדיח אם לאו (ש"ך סקמ"ג), וזהו כמסיח לפי תומו בעגונה כמ"ש באבן העזר סימן י"ז. והיש אוסרין ס"ל דלא סמכינן לא על מסיח לפי תומו ולא על טעמא דמירתת, מפני שהוא דבר שביכולת לברר, והיינו ליתן לנחתום כותי לטעום אם אין בזה ריבוי מלח (ב"י), ודעת הטור נראה שנוטה לדעת ראשונה, מדלא כתב ליתן לטעום (רמ"א בדרכי משה אות כא):

סימן סט סעיף נט

ורבינו הב"י כתב בסעיף י' כותי משמש בבית ישראל, ונתן הבשר בקדירה, ואין ידוע אם הדיחו, אם יודע הכותי מנהג ישראל, סומכין על דבריו, אם היה שם ישראל יוצא ונכנס, או שום קטן בן דעת. עכ"ל. ולא כתב היתר דמסיח לפי תומו, דהולך לשיטתו דמסיח לפי תומו אפילו בדרבנן לא מהימני כמו שכתב לקמן סוף סימן קל"ז, ע"ש:

סימן סט סעיף ס

ולכן רבינו הרמ"א שפסק באורח חיים סימן תקי"ג דבדרבנן סמכינן על מסיח לפי תומו, וכן מוכח מדבריו לקמן סימן שט"ז גבי בכור, ע"ש, לפיכך כתב כאן וזה לשונו: ובחד מיניהו סגי, או במסיח לפי תומו שהדיחו יפה, או שישראל אפילו קטן יוצא ונכנס, דמירתת, הואיל ויודע מנהג ישראל, מיהו אם מיחה לכותי שלא ידיחו בלא רשותו והוא עבר על דבריו, אסור, דהא חזינן דאינו מירתת, ואין לסמוך ג"כ אדבריו. עכ"ל. כלומר אף במסיח לפי תומו אין סומכין על דבריו אחרי שעבר על דברי הבעל הבית. וזה שלא כתב דבריו בלשון וי"א, משום דלא מוכח להדיא בדברי רבינו הב"י דלא ס"ל הך דמסיח לפי תומו, וכן דרכו בכל מקום. וגם מבואר מדבריו דגם ביודע מנהג ישראל שייך מסיח לפי תומו, שהרי על אופן אחד אמר ובחד מינייהו סגי וכו', (עי' ש"ך סקמ"ב, ובט"ז, ולפי מש"כ אתי שפיר בפשיטות, ודו"ק). ודע שאם יש רגלים לדבר שהכותי הדיח, מותר בכל גווני, אף בלא מסיח לפי תומו, ובלא טעמא דמירתת, וזה תלוי בהבנת הבעל הבית שהכותי עשה כנצרך (עי' פרי תואר בשם הנודע ביהודה). ואין לשאול דהא יש כאן איסור בישולי כותים, די"ל דמיירי שהישראל העמיד הקדירה על האש דמותר כמ"ש ב[[שולחן ערוך יורה דעה קיג|סימן קי"ג), וזה שלא הזכירו ההיתר שיטעמנו נחתום כותי, דהולכין לשיטתן בריש סימן צ"ח דעכשיו אין סומכין ע"ז, ע"ש. (הכרתי ופלתי סק"ו הקשה כן, וגם הקשה הא אין סומכין על מסיח לפי תומו גם בדרבנן, ע"ש, ולא קשה כלל, דאטעימה אין סומכין כמ"ש, והרמ"א ס"ל דבדרבנן סומכין על מסיח לפי תומו, וכן כתב להדיא המג"א בסימן תקי"ג סקי"ב, אך דברי הש"ך סוף סימן קל"ז תמוהים מאד, שכתב שדעת כל הפוסקים דבדרבנן סמכינן אמסיח לפי תומו מהך דב"ק קיד:, ולכן מחלק בין אתחזק איסורא ללא אתחזק, ע"ש, דאינו כן, דרוב הפוסקים ס"ל דאינו נאמן, והך דבבא קמא הוא בפסולי עדות, וכבר השיגו הפרי חדש בכאן סק"מ, מיהו הרמ"א ס"ל כן, דכן פסקו המרדכי והתרומת הדשן, וגם דעת הר"ן נוטה לה כמו שכתב הב"י סוף סימן קל"ז, ע"ש):

סימן סט סעיף סא

מעשה באשה אחת שבשלה בשר, ושכחה אם מלחה הבשר אם לאו, ופסקו דהבשר כשר מתרי טעמי, חדא, דכיון דדם שבשלו דרבנן, ספיקא דרבנן לקולא (ט"ז סקכ"ד). ואין לשאול דא"כ למה הוצרכנו בכותי היתר דמסיח לפי תומו, או מירתת, נתיר מטעם זה, דלא דמי, דבכותי אין להתיר מטעם זה, דלמה יטריח את עצמו להדיח, ובודאי אינו חפץ בטירחא יתירה, ולכן הוצרכנו לטעמים אחרים (פרי חדש סקמ"ד). וההיתר השני, דודאי האשה עשתה כדרכה תמיד ומלחה תחילה (ט"ז). ויש חולקין בזה, דמטעם ספיקא דרבנן לקולא אין להתיר, כיון דאיתחזק איסורא, ויתבאר בסימן ק"י דכל היכי דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, וההיתר השני מטעם דודאי עשתה כדרכה תמיד, ג"כ אין להתיר, דאדרבא איך אפשר ששכחה מעשה רב כזה מליחה והדחה, ובודאי לא מלחה (ש"ך בנקודות הכסף):

סימן סט סעיף סב

וגדולי אחרונים הסכימו להיתר, דמטעם אתחזק איסורא אין לאסור, דבאמת דין זה דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, אינו מוסכם, ויתבאר בסימן ק"י דיש סוברים דגם באתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא (פרי חדש שם), ובענין השכחה איך שכחה מעשה רב כזה ובודאי לא מלחה, י"ל להיפך, דאם בודאי לא מלחה האיך היה עולה על דעתה להסתפק בזה, אלא ודאי דענין הספק יכול להיות כגון שהיתה טרודה הרבה, ולפי העלות על זכרונה פעם נדמה לה שמלחה ופעם נדמה לה שלא מלחה, והאמת הוא כן שנצרך להתבונן באופן הספק, ואם ספק גמור הוא יש לסמוך ולומר שודאי מלחה (פלתי סק"י), ולדינא צ"ע, (ובשכחה אם הדיחה אח"כ, יש להתיר בפשיטות):

סימן סט סעיף סג

והנלע"ד אע"ג דלא סמכינן אטעימת כותי כמ"ש בריש סימן צ"ח, ולבד זה לענין לטעום אם יש בהבשר טעם דם, ג"כ קשה לעמוד על זה, מפני שגם לאחר שיעור מליחה נשאר מוהל בדם (כרתי ופלתי), מ"מ הא זהו ברור דאם הבשר לא נמלח כלל, אף שנתנה מלח בקדירה כדרכה תמיד, מ"מ יהיה הבשר והתבשיל תפל מבלי מלח כמובן, ואם לא יהיה תפל, וטעמו בטוב, זהו סימן מובהק שהבשר נמלח, ובזה נראה דנאמן גם כותי שאינו נחתום, דלא יוכל לשקר בזה, שהישראל יכיר בשקרו תיכף ומיד, ולכן נלע"ד ליתן לכותי לטעום, אם יאמר שהוא תפל מבלי מלח, הוה סימן שהבשר לא נמלח, ואם יאמר שהוא בטוב וכהוגן, ביכולת לסמוך על הגדולים המתירים, (ומה שכתב הט"ז ההיתר מטעם רוב, אינו מובן כלל כמו שכתב הנקודות הכסף, ומה שכתב הפרי מגדים מטעם סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא וה"ל ספק השקול, ובדרבנן מותר, ע"ש, כלומר דמותר אפילו למאן דס"ל באתחזק איסורא אסור בדרבנן, צ"ע דהא הוה רובא דחלי במעשה, ואין הולכין אחר רוב כזה כדאיתא בבכורות כ. ואינו דומה למה שכתבו התוס' ביבמות קיט. ד"ה ר"מ, ע"ש ודוק):

סימן סט סעיף סד

ודע דכל זה הוא אם האשה עצמה עוררה ספק זה אם מלחה הבשר אם לאו, אבל אם האשה הלכה מכאן כאשר העמידה הבשר בקדירה לבשל, אין לנו לעורר ספק כלל אם נמלח הבשר אם לאו, ופשיטא שבודאי מלחה כדרך בנות ישראל, ואין שום ספק בזה, ומותר לאכול. אמנם אם אחד שלח לחבירו בשר לכפר, ולא הודיע לו אם הבשר נמלח אם לאו, הדבר פשוט שצריך למלחו, ולא אמרינן דבוודאי המשלח מלחו כדי שלא יכשל באיסור, דאינו כן, דגם המשלח יודע דכיון שלא הודיעו שנמלח, בודאי ימלחנו, ואם בשלו בלא מליחה, אסור לאכול עד שיתברר הדבר (וכן כתב היד אפרים), אמנם אם הם מכירים בהבשר שנצלח, יכולים לסמוך ע"ז אם הדבר ברור אצלם:

סימן סט סעיף סה

מעשה באשה אחת שהביאה לביתה בשר ושומן וחֵלב, ובקשה מאשה אחרת שתעשה הבשר והשומן בהכשר, בהדחה ומליחה לקידרה, ועשתה כן, ואח"כ מצאה האשה בעלת הבית כל הג' דברים בכלי אחד, ושאלה מהאשה האחרת למה עשית כן, והשיבה לא ידעתי שיש כאן חֵלב, וא"כ יש ספק שמא נמלחו ביחד, ופסקו דכיון דבשר וחלב הוה מין בשאינו מינו, ואסור מן התורה בנותן טעם, והוה ספיקא דאורייתא, והולכין לחומרא (פרי חדש סקמ"ד בשם צמח צדק). אבל אם הספק הוא על השומן והחֵלב, דהוה מין במינו, דמן התורה בטל ברוב, והוא ספיקא דרבנן ולקולא (שם). ואפילו בבשר וחלב די להבשר בקליפה, שהרי הרבה פוסקים סוברים דבמליחה אינו מפעפע יותר מקליפה כמ"ש בסימן ק"ה, ולכן בספק יש לסמוך עליהם (כרתי ופלתי סק"ז), משום דהוה ספק ספיקא, שמא לא נגע החלב בהבשר, ואם תמצא לומר נגע, שמא די בקליפה. ואם נגע במקום אחד ואינו יודע באיזה מקום נגע, הוה כנתערב מקום הצריך קליפה עם אחרים, ובטל חד בתרי כמו שיתבאר בסימן צ"א (שם), ושם יתבארו כמה דינים בדבר שצריך קליפה ולא קלפוהו, ע"ש היטב. (עי' פרי חדש שהשיג על הצמח צדק, ואינה השגה כמו שכתב הכרתי ופלתי, ע"ש ודו"ק):

סימן סט סעיף סו

בשר שנתבשל בלא מליחה, ולאו דוקא שנתבשל, אלא אפילו הכניס הבשר לתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו (ש"ך סקמ"ד), ואפילו העלה את הבשר תיכף מן הרותחים, צריך שיהיה בקדירה ששים נגד הבשר, ואם אין כאן ששים, אסור הכל, הבשר, והתבשיל, והקדירה, מפני הדם שבבשר. ולמה צריך ששים נגד כל הבשר, משום דלא ידעינן כמה דם יש בהבשר, דכן היא המדה בכל בליעת איסורים. ואין חילוק בין בשר בהמה לבשר עוף, ובין בשר לשומן, ובין הודח הבשר או השומן תחילה או לא הודח, דלא כיש מקילין בשומן:

סימן סט סעיף סז

ואם יש כאן ששים, מותר גם הבשר, ולא שייך לומר כאן חתיכה נעשית נבלה, דהא הבשר עדיין לא נאסר מעולם, ואין לומר הרי הבשר נתבשל בדמו, דאינו כן, דהדם שנפלט מהבשר לתוך המים נתבטל בהמים, והדם שלא יצא מהבשר הוה דם האברים שלא פירש. ואין לומר דאולי הדם התעורר לצאת ממקומו ולא נפלט להמים, והוה פירש ממקום למקום ואסור כמ"ש בסימן ס"ז, דאינו כן, דמסתמא הדם שנתעורר ע"י הבישול לצאת מסתמא יצא לחוץ, דמי יעכבו, ואותו שלא יצא בודאי גם לא נתעורר לצאת (זוהי כוונת הט"ז סקכ"ז). ויש מי שרוצה לומר, דלפי טעם זה, אם הבשר נמלח קצת ולא כל צרכו, ובשלו, דדינו כאילו לא נמלח כלל, והרי בזה כבר התעורר הדם לצאת ע"י המליחה, וניחוש שמא לא יצא לחוץ, ותיאסר הבשר (הג' ר' ברוך פרענקל). אמנם גם בזה אין חשש כלל, דזהו ודאי דהדם שנתעורר לצאת ע"י מליחה פשיטא שיצא ע"י בישול, ואין לנו להחזיק ריעותא תמוה כזו שלא יצא ע"י בישול מה שנתעורר לצאת ע"י מליחה (נ"ל):

סימן סט סעיף סח

ומ"מ כתב רבינו הרמ"א בסעיף י"א דיש אוסרים אותה חתיכה אפילו בדאיכא ששים נגד החתיכה, והכי נהוג, אם לא לצורך, כגון לכבוד שבת, או לכבוד אורחים, דאז יש לסמוך אדברי המקילין. עכ"ל. והוא הדין כשיש הפסד מרובה, כמו בעני, דזהו לפי ערכו הפסד מרובה (ש"ך). וטעם האוסרין הוא משום שהבשר נתבשל בדמו, והטעמים שכתבנו אינם מספיקים, דחיישינן שהרוטב מבלבל טעם החתיכה, וגורם שהדם שבתוכו פירש ממקום למקום (שם), ועוד שיש לחוש שמא יצא הדם על החתיכה מלמעלה, ועדיין לא הספיק להתערב עם המים, וחזר הדם לתוך החתיכה (כנ"ל מהגהות שערי דורא ס"ב, ע"ש), ותדע שחששא גדולה היא, שהרי מדינא דגמרא מותר לחלוט ברותחין להצמית הדם, אלא שהגאונים גזרו לומר שאין אנו בקיאין בחליטה כמו שכתב הרי"ף בפרק כל הבשר ויתבאר בסימן ע"ג גבי כבד, ויש להבין למה החמירו הגאונים מפני העדר בקיאות, איזה חשש יש בזה, דממה נפשך, הדם שיתעורר לצאת, יתבטל בהמים, ומה שלא יתעורר לצאת, הוה דם האברים שלא פירש, ונהי דלענין המים שפיר יש לאסור דהוה כמבטל איסור לכתחלה אף כשיש ששים נגד הבשר, אבל אם ירצה רק לאכול הבשר ולהשליך המים חוצה, למה אסרו, אלא ודאי דיש חשש ג"כ שמא יפליט הדם ויחזור ויבלענו, ומ"מ דיעה ראשונה עיקר להלכה, ולכן לצורך מותר כמ"ש:

סימן סט סעיף סט

ואפילו לדיעה ראשונה, בתרנגולת שאינה פתוחה, ודאי ראוי לאסור, שהרי הכבד ושארי האברים שבתוכה המה כמונחים בכלי, והדם תפלוט מהם ותבלע בתרנגולת, ואולי הרותחין יצמיתו בתוך התרנגולת מה שתפלוט הכבד ושארי האברים (ב"י בשם מרדכי), ויש מי שרוצה להחמיר בתרנגולת אפילו ניטלו ממנה האברים הפנימים, מפני שהיא חלולה איכא למיחש שמא פירש ממקום למקום (ט"ז סקכ"ט), וחומרא יתירה היא, שהרי מיד כשנפלט הדם לתוך החלל נתערב הדם בהמים, והוה ככל חתיכת בשר (נקודות הכסף). ודע, דאם נמלחה חתיכה ולא נמלחה כראוי, כגון במעט מלח, או שלא שהה שיעור מליחה, דינה כאילו לא נמלחה כלל, וכן בשר ששהה ג' ימים ולא נמלח, אף אם מלחה אח"כ, דינה כאילו לא נמלחה כלל, ואם נתבשל צריך ששים כנגדו להתיר מה שבקדירה, אבל החתיכה עצמה אסורה גם לדיעה ראשונה, דכיון דהדם נתקשה בתוכה, שפיר יש לחוש שמא הבישול מרככו קצת ופירש הדם ממקום למקום ולא יצא לחוץ, ולכן גם בהפסד מרובה אסור, (עי' יד אפרים שרצה להקל בזה לפי טעם הרא"ש דבחתיכה עצמו אין איסור בפירש ממקום למקום, ותמיהני הא אנן קיי"ל לאיסור כדמוכח בכמה מקומות):

סימן סט סעיף ע

בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה, אמרו הגאונים דנתייבש הדם בתוכו ואין המליחה מועלת להוציא הדם מתוכו, ואסור לאכלו מבושל רק לצלי, דהאש יוציא הדם. ואם מותר לבשלו אחר צלייתו, יש אוסרים, דמי יימר שהאש מוציא כל הדם, דאולי נשאר מעט דם והוה דם האברים שלא פירש, וכשיבשל יצא הדם, ואע"ג דהכבד מותר לבשלו אחר הצלייה ולא חיישינן שישאר דם בתוכו, זהו מפני שהכבד הוא עדיין רך, שלא עברו עליו ג' ימים, ונפלט כולו בצלי, משא"כ בעבר ג' ימים (ש"ך סקנ"א), ולפ"ז גם כבד שעבר עליו ג' ימים ג"כ אין לבשלו אחר צלייתו, אך י"ל דכבד כיון דהוא כולו דם, רק התורה התירתו ע"י צלייתו, שוב אין חילוק בין עבר עליו ג' ימים או לא עבר עליו, וכן נראה עיקר, שהרי לא הוזכר בשום פוסק לחלק בכבד בזה:

סימן סט סעיף עא

ויש מתירים בבישול אחר הצלייה, חדא דיותר קרוב דהאש יוציא כל הדם, ואפילו אם נאמר דאינו מוציא מפני קשיותו, נאמר ג"כ דגם הבישול לא יוציא, והכריע רבינו הב"י בסעיף י"ב דלכתחלה יש להחמיר שלא לבשלו, ובדיעבד אם בשלו, מותר, והסכימו לזה גדולי אחרונים, דזהו מילתא דפשיטא דאפילו אם נשאר מעט דם והבישול יפליטנו, מ"מ מעט הוא ואין בו כדי לאסור. והרדב"ז ז"ל פסק להחליטו ברותחים אחר הצלייה, ואח"כ יכול לבשלו, שהרי מדינא דגמרא חליטה בעצמה די, ולכן בשניהם ביחד צלייה וחליטה הדבר פשוט שאין לאסרו עוד בבישול, וכן יש להורות. ודע שיש מצריכים למלוח קודם הצלייה, ואין עיקר לדברים אלו, ונוהג בו כבשאר צלי שיתבאר בסימן ע"ו למלחו קצת כשמניחו על האש, ע"ש (שם סק"נ):

סימן סט סעיף עב

והנה בגמרא אין רמז לדין זה כלל, אך רבותינו הראשונים כולם הסכימו להגאונים, ובודאי קבלו זה מחכמי הש"ס, ולענ"ד נראה דיש רמז לזה בש"ס (קיג.) דאמר שם לענין הדחה שקודם המליחה, דאם הטבח לא הדיחו, ידיח בביתו, ע"ש, ויש להבין למה לו להטבח להדיח לעשות טירחא שאינו מוטל עליו, ויותר מזה יש להקשות שהרי בשבת (עה.) יש מי שסובר דשוחט חייב משום צובע, ע"ש, ואמר שם דענין הצביעה הוא משום דניחא ליה לטבח שתתראה מלא דם, ויבינו הכל שנשחטה היום ויקנו ממנו, ע"ש, והרי לפ"ז הטבח מהדר שיהיה דם ע"פ הבשר, וא"כ למה ידיחנו לקלקל לעצמו, אלא ודאי דביום הראשון והשני לא ידיח, אך ביום השלישי שמתיירא שלא יעבור ג' ימים ויגיע לו הפסד שלא יקנו ממנו לבישול, ממהר להדיח כדי למנות ג' ימים מההדחה כמו שיתבאר. וראיה לג' ימים נ"ל מהא דתנן שלהי יבמות דאין מעידין על המת אלא עד ג' ימים, דמשם ואילך נשתנה הפרצוף, ודבר זה ידוע שכל זה הוא מסיבת הדם, ש(דברים יב , כג): "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ", וכל ג' ימים שעדיין הדם לא נתקשה, דמות פרצופו הוא כמקדם, ולאחר ג' ימים דהדם נתקשה, גם הדמות נשתנה, ולכן אמרינם שם בגמרא דכשמוטל במים, אפילו אחר זמן רב מעידין עליו, דלא נשתנה הפרצוף, כמו דאמרינן בכאן דכשמדיחים הבשר במים פועל פעולתו עד ג' ימים אחרים, ואם כי בעיקרי הענינים אין דומים לגמרי זה לזה, מ"מ זכר לדבר יש לדין זה ממשנה וגמרא, (וכן מכתובות ד. לא שנו אלא שנתן מים וכו', ראיה לזה, ע"ש, וצ"ע מסוף פרק הזהב, ודוק):

סימן סט סעיף עג

אין להשהות בשר ג' ימים בלא מליחה, דחיישינן שמא יבשלו, דמפני שברובא דרובא מבשלין ולא צולין, אין לסמוך על מה שנזהיר לצלות אח"כ, דבכהאי גוונא ודאי חיישינן לתקלה (עי' פלתי סקי"ב, ולפי מש"כ אתי שפיר). ואם רואה הטבח שישאר אצלו על ג' ימים, ימהר לשרות במים כמו שיתבאר. וכן אסור להשהות ג' ימים בלי ניקור החלב כמ"ש ס"ס ס"ד, וזה גרוע הרבה ממליחה, דבזה אין היתר לצלי כמובן, ויש שרוצה לאסור גם בדיעבד בלי ניקור חלב ג' ימים (ב"ח בשם ראבי"ה), ונהי דאנן מתירינן בדיעבד כמ"ש שם, מ"מ עבירה גדולה היא, וצריך הטבח ליזהר בזה:

סימן סט סעיף עד

ודע דכיון שבגמ' לא הוזכר הך דינא, לכן אין מורין בזה רק לענין חומרא שאסור לבשלה כמו שנתבאר, ולא לענין קולא. כגון אם מלחו בשר שעברו עליו ג׳ ימים בכלי שאינו מנוקב, לא אמרינן הרי נתקשה הדם ולא פלט כלום ולא נאסר הבשר בצלי, אלא איסור גמור הוא והבשר טרפה כמו בכל מליחת בשר ככלי שאינו מנוקב (ט״ז סקלב). ועוד דמי יימר שמתקשה כל כך שאין המלח מפליט כלום שמא מפליט מקצת דם. אמנם אם מקודם מלחו לבשר זה בכלי מנוקב ואח״כ מלחוהו בכלי שאינו מנוקב מותר דכל מה שהיה ביכולת להפליט הפליטה בהמנוקב ומה שלא הפליטה בשם גם בזה לא תפליט (שם בשם ישש) ולא אמרינן דפולט מעט מעט ויש מי שחושש לזה (נקהכ) ואם מלח בשר זה עם שאר בשר שלא עברו עליו ג׳ ימים נראה ג״כ דבשר זה אסור ואין לנו לומר כשם שאינה פולטת ע״י מליחה כמו כן לא תבלע ע״י מליחה דאין זה ראיה ושמא בולעת וכה לא שייך לומר כשם שתפלוט דם דידה תפלוט ג״כ מה שבלעה מאחרת (שם) ואסור גם לצלי כמ״ש בסי׳ ע׳ אך רבים חולקים בזה וחומרא יתירא היא ובודאי גם היא פולטת קצת ועוד דהגאונים לא אמרו אלא לענין הדם אבל ציר ודאי פולט והוה כשאר בשר דאיידי דטריד למיפלט לא בלעה ועכ״פ בצלייה ודאי חוזרת להכשרה ודבר פשוט הוא שאם מלח בשר זה עם שאר בשר שכבר נמלח והודח בכלי שא״מ דנאסר שאר הבשר ג״כ (שם) :