פתיחת התפריט הראשי

ערוך השולחן אורח חיים תה

סימן תה סעיף אעריכה

שנו חכמים במשנה: (סוף פרק ד') "מי שיצא חוץ לתחום, אפילו אמה אחת - לא יכנס", וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ז דין י"א והטור והש"ע.

ויש בזה שאלה גדולה, הלא קיימא לן דכל אדם יש לו ד' אמות לבד התחום, כמ"ש בסימן שצ"ו, ובסימן ת"ז יתבאר במי שיצא חוץ לתחום לדבר מצוה, בפקוח נפש וכיוצא בזה - דנתנו לו חכמים תחום אלפים אמה במקום שהוא שם. וקיימא לן, דאם התחום החדש נבלע מעט בתוך תחום הישן - חוזר לתחומו הקודם, וכך מורגל הלשון בש"ס (מ"ד:) "הבלעת תחומין - מילתא היא". ואם כן גם בכאן כשיצא אמה אחת, הרי עדיין יש לו ג' אמות בתוך תחומו, ולמה לא יחזור לתחומו על ידי הבלעה.

סימן תה סעיף בעריכה

והנה הרע"ב ורבינו יהונתן פירשו דהאי תנא לא סבירא ליה הבלעת תחומין ע"ש, ולפי זה אין הלכה כמשנה זו. אבל מדברי רש"י ז"ל מתבאר לי כונה אחרת, שפירש: "מי שיצא חוץ לתחום - במזיד ומדעת שלא לשם מצוה" עכ"ל. וכונתו ברורה, דלא אמרינן 'הבלעת תחומין - מילתא היא' אלא במי שיצא באונס או לדבר מצוה, ולא במזיד ושלא לדבר מצוה.

סימן תה סעיף געריכה

והרמב"ם ז"ל תיקן הקושיא באופן אחר וז"ל:

"מי שיצא... לא יכנס, שהד' אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו, לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יותר - ישב במקומו, ואין לו להלך אלא ד' אמות מעמידת רגליו ולחוץ" עכ"ל.

ונתקשו בדבריו, (המ"מ והכ"מ) דהא להדיא תנן (מ"ה.) במי שישן בדרך ולא קנה שביתה - דיש לו ד' אמות, ולאיזה רוח שירצה. ולעניות דעתי נראה דלא קשה כלל, דהא אנן קיימא לן דגם ישן קונה שביתה, כמ"ש בסימן ת"א, ואפילו מאן דסבירא ליה בישן שאין לו רק ד' אמות, ויכול לברור לאיזה רוח שירצה - ודאי כן הוא, דאיזה נפקא מינה יש לנו בדין זה.

אבל בהולך חוץ לתחום, איך נרשה לו לחזור בחזרה ליכנס לתחומו, ואדרבא אנו אומרים לו: 'לך לדרכך'. (ואולי גם כונת המ"מ כן הוא ע"ש) ולפי זה יכול להיות דלהרמב"ם גם באונס הדין כן, או אפשר לומר דבאונס סבירא ליה כרש"י, וזה לא מקרי אונס.

סימן תה סעיף דעריכה

והראב"ד ז"ל כתב שם, דזה מקרי אונס לעבור קצת חוץ לתחום, ובאמת יכול לברור לאיזה רוח שירצה וליכנס לתחומו לגמרי, והמשנה מיירי כשכבר בירר לו הד' אמות שלהלן ע"ש. וכיוצא בזה פירש בהגמ"י (אות ז') בשם ר"י וז"ל:

"לא יכנס להיות (כאילו) [כאלו] לא יצא חוץ לתחום, אבל ד' אמות - יש לו כל סביביו, ומותר לו ליכנס בתוך תחומו הראשון עד ד' אמותיו" עכ"ל.

ונראה לי דהכי פירושו, אינני דן אותו כלא יצא חוץ לתחום, אלא הוא ודאי חוץ לתחום. אלא יש לו ד' אמות, וברשותו לברור איזה רוח שירצה. ואם בירר באמת לצד תחומו - ילך ד' אמותיו, וממילא שאחר כך ילך כל התחום. (בארנו כל השיטות בס"ד ועיין מג"א סק"א ודו"ק)

סימן תה סעיף העריכה

וכן מי שקידש עליו היום, והוא חוץ לתחום העיר אפילו אמה אחת - לא יכנס להיות כאנשי העיר, כמו שנתבאר בסימן ת', ואינו מהלך אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שקידש עליו היום. ובזה פשיטא דלא שייך ענין הד' אמות, שהרי קונה שביתה על מקומו ככל השובתין.

ואמרו חכמים דרגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום - הוה ככולו בתוך התחום, ואסמכוה אקרא בגמרא. (שם "אם תשיב משבת רגליך" ע"ש)

סימן תה סעיף ועריכה

מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת, כלומר לא במזיד אלא שטעה או שהיה בעל מחשבה - מותר לעשות לו מחיצה של בני אדם, כמ"ש בסימן שס"ב, דהיקף בני אדם - הוי מחיצה, ועל ידי אנשים שעירבו לאותו רוח, שיכולין לילך שם ויקיפו אותו סביב כמו מחיצה.

ויהיה תועלת שאם המחיצה תמשך עד תוך תחומו - יכנס לתחומו, שהרי יתבאר דהיוצא חוץ לתחום באונס ונכנס בתוך מחיצות - יכול לילך את כולה, אפילו גדולה הרבה ואפילו יותר מאלפים. והקילו בזה מפני שאין לו רק ד' אמות, כמ"ש בסימן ת"ג ע"ש. והוא שלא ידעו אותם שעושין בהם המחיצה שלשם מחיצה הועמדו, וטעם דבר זה בארנו בסימן שס"ב ע"ש.

וזהו ביצא באונס, אבל אם יצא לדעת - אסור ואין לו תועלת בזה, שהרי אף אם יכניסוהו למחיצה - אסור לו להלך את כולה, מפני שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כמו שיתבאר בס"ד.

סימן תה סעיף זעריכה

זה שהיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד' אמות - אין חילוק בין יצא לדעת או שלא לדעת, אפילו הוציאוהו ליסטים או עבר עליו רוח רעה - אין לו אלא ד' אמות. וכך שנינו במשנה ריש פרק ד'.

וכן אם יצא על ידי שאר אונס או שיצא בשוגג, ואם אחר כך החזירוהו לתוך התחום - הרי זה (כאילו) [כאלו] לא יצא, ואם החזירוהו לתוך העיר - הרי כל העיר לו כד' אמות, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח.

וזהו דווקא ביצא על ידי אונס וחזר על ידי אונס. אבל אם יצא לדעת, אף על פי שחזר על ידי אונס, או יצא באונס וחזר לדעת - אין לו אלא ד' אמות.

סימן תה סעיף חעריכה

אמנם ביצא לדעת, והחזירוהו באונס לעירו ששבת שם, והיא מוקפת מחיצות ומוקף לדירה, שישבה ואחר כך הוקפה - הרי לו כל העיר כד' אמות, אך מהעיר וחוצה - אסור לו לילך אפילו אמה אחת. דבעיר הותר מפני ששבת באויר מחיצות מבעוד יום, ובכהני גווני אפילו יצא לדעת וחזר לדעת, דזה אי אפשר לאסור עליו, אבל חוץ לעיר - אסור, דתחומו הפסיד כשאחד מהן היתה לדעת.

וביצא באונס וחזר באונס, אפילו החזירוהו לתוך תחומו בעיר שלא שבת בה - נעשית לו כולו כד' אמות, והתחום חוזר לו כמקדם. ואף על גב דלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כיון דאנוס הוא בהליכה וגם בחזרה - נעשית לו כולה כד' אמות, מפני שהקילו עליו בזה.

סימן תה סעיף טעריכה

וכן אם הוציאוהו לסטים חוץ לתחום, ונתנוהו בדיר או בסהר או במערה או בעיר המוקפת חומה ומוקפת לדירה, אפילו הן חוץ לתחום - הרי נעשים לו כל אלו כד' אמות, ומהלך את כולו.

אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת ונכנס באחד מאלו - אין לו אלא ד' אמות, ואסור לו לילך את כולה, דאיך נעשם כד' אמות, והרי היא כולה חוץ לתחומו. אלא דבאונס הקילו עליו בזה, דאפילו בכהני גווני חשבינן ליה כד' אמות, ולא ביצא במזיד.

אבל אם הכניסוהו לעיבורה של עיר - לא נעשית כד' אמות (מג"א סק"ו) אפילו באונס, דרק לחשבון התחומין הוי כעיר ולא לעשותם כד' אמות, שהרי היא אינה מוקפת כלל.

סימן תה סעיף יעריכה

כתב רבינו הב"י בסעיף ז':

"מי שהפליגה ספינתו בים - מהלך את כולה, הואיל ושבת באויר מחיצות. ואם נפחתו דופני ספינה בשבת, אם היא מהלכת - מהלך את כולה, ואם היא עומדת - אינו מהלך בה אלא ד' אמות" עכ"ל.

והנה הרמב"ם לא הזכיר כלל דין זה, כיון דאין תחומין למעלה מעשרה, והטור הזכיר, לפי שפסק בסימן הקודם דיש תחומין למעלה מעשרה. אבל רבינו הב"י שפסק שם דאין תחומין למעלה מי', לא היה צריך כלל לזה, ולמה כשהיא עומדת אינו מהלך בה אלא ד' אמות.

אך כוונתו כן הוא, שנכנס בה מערב שבת, אך שהלכה כמה פעמים בפחות מעשרה, או שיצא שני פעמים ליבשה, וממילא דדינו כיוצא חוץ לתחום ולא נחשב כאנוס, ולפיכך כשהדפנות קיימות - מהלך את כולה, כיון ששבת באויר מחיצות מבעוד יום. אבל אם הלך לספינה אחרת או למקום המוקף, כיון שלא שבת באויר המחיצות מבעוד יום - אין לו אלא ד' אמות.

וכשנפחתו דופני הספינה כשעומדת - ממילא דדינו כיצא חוץ לתחום, שאין לו אלא ד' אמות. אבל כשהיא מהלכת - מותר לילך את כולה, משום דבכל קפיצה וקפיצה היא יותר מד' אמות, ולעולם הספינה נוטלתו מד' אמות אלו ונתנתו לד' אחרים. (גמרא מ"ב: "ר' זירא אמר הואיל וספינה נוטלתו וכו'" ע"ש, ועיין מג"א סק"ז ודבריו צע"ג ודו"ק)

סימן תה סעיף יאעריכה

וכתב רבינו הרמ"א:

"ואם באמצעו יש לו מחיצות עשרה, ובראשו אין לו - אזלינן בתר האמצעי. ואפילו אין בו כלל, רק יש בו לחקוק עשרה - אמרינן חוקקין להשלים" עכ"ל.

וזה קאי א'נפחתו דופני הספינה', דהך דבראשו - נדונין כחורי רשות היחיד, ובעינן שלא תהא פרוץ מרובה על העומד, ושלא תהא הפירצה יתירה מעשר אמות. (מג"א סק"י)

וזה שכתב 'דאמרינן חוקקין להשלים' תמוה, דאנן קיימא לן דלא אמרינן חוקקין להשלים, כמ"ש בסימן שמ"ה, ולהדיא מבואר כן בשבת, (ז':) דרבי מאיר סבר חוקקין, ורבנן סברי אין חוקקין, והלכה כרבנן. (שם סקי"א)

ונראה לעניות דעתי דאין זה חקיקה כבעלמא, אלא דהכי פירושו: דאם תחת קרקע הספינה שעומדים עליה יש עוד חלל - מצטרפין החלל הזה להדפנות שנפחתו ונשארו פחות מי', להשלים עליהם כאלו הם עצמם י' טפחים, וזהו דוגמא בעלמא לחוקקין להשלים.

סימן תה סעיף יבעריכה

עוד כתב בסעיף ה':

"וכן אם נכנס לספינה ויצאה הספינה חוץ לתחום, וחזרה לאחוריה לנמל שהפליגה משם - הרי הוא (כאילו) [כאלו] לא יצא, דהוה ליה (כאילו) [כאלו] הוציאוהו לסטים והחזירוהו" עכ"ל.

כלומר כגון שהספינה עמדה על החוץ, ונכנס בשבת לישב בה ולא לשוט, דנכנס בהיתר, ובעל הספינה שט בה חוץ לתחום למקום שאין עמוק עשרה וחזר - הווה ליה כדין הוציאוהו והחזירוהו. וקמ"ל דאף על גב שלרצונו נכנס - מכל מקום כיון שנכנס לישב בה, דהוה היתר גמור - דנין אותו כאנוס. (עיין מג"א סק"ה שצייר גם בכהני גווני שהיתה בין השמשות למטה מי' וקנה שם שביתה, והפליגה בשבת וחזרה)

סימן תה סעיף יגעריכה

פירות שהוציאום חוץ לתחום והחזירום - אפילו במזיד לא הפסידו מקומן, שהרי הפירות אנוסים הם. ולכן אם הוא יום טוב, שמותר בטלטול - כל העיר להם כארבע אמות, וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח כבתחלה. ואם הוא שבת - מותרים באכילה במקומן, ואפילו לאותו ישראל שהחזירן לצרכו במזיד, הואיל שהפירות אנוסים הם.

ולא דמי למבשל בשבת דאסור, דהוי איסורא דאורייתא. ואף על גב דמטביל כליו ומעשר בשבת גם כן קנסוהו, וזהו איסור דרבנן, מכל מקום בתחומין שלא נעשה שינוי בהם עצמם, ועתה הם על מקומם - לא קנסוהו. ובכמה דברים הקילו בתחומים יותר מבשארי איסורים, כגון הבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, לקמן סימן תקט"ו, וכן לענין בכדי שיעשו, כמ"ש התוספות בעירובין. (ל"ט: סוף ד"ה 'אי' ע"ש. והמג"א סקי"ד טרח להעמיד כגון דלית ליה פירא אחרינא ע"ש, וכל כי האי הווה ליה לפרש, ועיין א"ר ות"ש, ולי נראה כמ"ש ודו"ק)

סימן תה סעיף ידעריכה

וכל זמן שלא הוחזרו הפירות והם חוץ למקומם, אם הוציאום בשוגג - מותרים לאכלם ואסורים בטלטול חוץ לד' אמות. ומי יאכלם - אותן שעירבו לאותו צד. ואם במזיד הוציאם - אסורים באכילה אפילו למי שלא הוציאם, ויש מתירין למי שלא הוציאם, וכן הסכימו האחרונים. (א"ר סקט"ז) אבל בירושלמי פרק ד' דעירובין (הלכה א') משמע כדיעה ראשונה ע"ש. (ועל ידי אינו יהודי ודאי מותר)