שבת קכח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אאבל לא את הטבל וכו':
פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב:
בולא מעשר ראשון וכו':
פשיטא לא צריכא שהקדימו בכרי שנטל ממנו מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי קמ"ל כדשני ליה אביי:
גולא את מעשר שני וכו':
פשיטא לא צריכא דנפדו ולא נפדו כהלכתן מעשר שפדאו על גבי אסימון דרחמנא אמר (דברים יד, כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש בו צורה הקדש שחיללו על גבי קרקע דרחמנא אמר (ויקרא כז, יט) ונתן הכסף וקם לו:
דולא את הלוף:
ת"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצביים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות אמר ליה רבי נתן אלא מעתה חבילי זמורות יטלטלו מפני שהוא מאכל לפילין ורשב"ג נעמיות שכיחי פילין לא שכיחי אמר אמימר הוהוא דאית ליה נעמיות אמר רב אשי לאמימר אלא דקאמר ליה ר' נתן לרשב"ג חבילי זמורות יטלטל מפני שהוא מאכל לפילין אי אית ליה פילין אמאי לא אלא ראוי ה"נ ראוי אמר אביי רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא כולהו סבירא להו כל ישראל בני מלכים הם רשב"ג הא דאמרן ר' שמעון דתנן בני מלכים סכין על גבי מכותיהן שמן וורד שכן דרכן של בני מלכים לסוך בחול ר"ש אומר כל ישראל בני מלכים הם ר' ישמעאל ור' עקיבא דתניא והרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש איצטלא בת ק' מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו תנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא כל ישראל ראוין לאותה איצטלא:
חבילי קש וחבילי כו':
תנו רבנן זחבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן רשב"ג אומר חבילין הניטלין ביד אחד מותר לטלטלן בשתי ידים אסור לטלטלן חחבילי סיאה[1] אזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת וקוטם ביד ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה דברי רבי יהודה וחכמים אומרים טמולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין מאי אמיתא ניניא סיאה אמר רב יהודה (סיאה) צתרי אזוב אברתא קורנית קורניתא שמה והא ההוא דאמר להו מאן בעי קורניתא ואישתכח חשי אלא סיאה צתרי אזוב אברתא קורניתא חשי:
איתמר בשר מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו רב הונא אמר מותר לטלטלו והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה במוקצה לטלטל סבר לה כרבי שמעון רב חסדא אמר אסור לטלטלו והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא וחזא ההוא בר אווזא דהוו קא מטלטלו ליה משמשא לטולא ואמר רב חסדא חסרון כיס קא חזינן הכא שאני בר אווזא דחזי לאומצא ת"ר ידג מליח מותר לטלטלו דג תפל אסור לטלטלו כבשר בין תפל ובין מליח מותר לטלטלו (וסתמא כרבי שמעון) תנו רבנן למטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים
רש"י
עריכה
שלא ניטלה תרומתו - קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר שלו:
אסימון - שאין עליו צורה:
חצב - עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל:
נעמיות - בנות היענה:
יטלטלו - ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן:
על מכותיהן - בשבת ולא גזר משום שחיקת סממנין:
שכן דרכן לסוך - בלא מכה הלכך. לאו מוכחא מילתא דלרפואה:
התקינן - הזמינן:
אסור לטלטלן - ואפילו הזמינם למאכל בהמה דטירחא היא:
סיאה אזוב וקורנית - לקמיה מפרש לה: הכניסן לעצים לייבשן:
שלא יקטום בכלי - כדרך חול כדאמרן (לעיל דף עד:) האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמי' אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכם:
וכן באמיתא - לקמיה מפרש מאי אמיתא:
ניניא - מינטא"י (מינט"א: נענע) :
פיגם - רוד"א (פֵיגָם (צמח)) :
צתרי - שדריא"ה (צתרה (צמח)) לוי"ה ל"א פוליאול (פוליו"ל: סוג של נענע) :
אברתא - אישני"א (אישב"א: איזוב (?) [זיהוי הצמח אברתא קשה: יש הרואים בו את הגומא, הסוף, שממנו נוצר הפפירוס, ויש הרואים בו את אחד ממיני האיזוב. גם תרגומו של רש"י בעייתי]) :
חשי - שדריא"ה (צתרה (צמח)) וללשון הראשון לא פורש:
בשר תפל - שאינו מלוח ומאן דגריס תפוח היא היא:
מותר לטלטלו - דלית ליה מוקצה בטלטול:
במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה - כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסר לאוכלו ובאיסור מוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון:
בר אווזא - שחוט:
משמשא לטולא - שלא יסריח:
ואמר להו רב חסדא חסרון כיס חזינא הכא - שאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם וסלקוהו על פיו מחמה לצל:
באומצא - כשהוא חי אוכלין אותו. בלא מלח:
דג תפל אסור לטלטלו - דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למישדייה אבל מליח נאכל חי על ידי מלחו:
תוספות
עריכה
אבל לא את הטבל. והא דאמר רבה בפרק כירה (לעיל דף מג.) טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ה"מ לענין ביטול כלי מהיכנו שלא החמירו כמו לענין טלטול בידים:
שפדאו אגב אסימון. הא דנקט אסימון היינו דלא כרבי דוסא דפרק הזהב (ב"מ דף מז:) והוה מצי למימר מעות הניתנות סימן לבית המרחץ לד"ה אלא משום דאם כן מאי קמ"ל אבל השתא קמ"ל כרבנן:
ונתן הכסף וקם לו. אין הפסוק כן אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו (ויקרא כז) ודרך הש"ס לקצר ולומר בלשון אחר קצר כי ההיא דפרק הדר (עירובין דף סה.) רבי חנינא ביומא דרתח לא מצלי שנאמר בצר אל יורה ובפרק הרואה (ברכות דף נה:) שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה וקשה לר"י נימא כסף דוקא וכ"ת דשוה כסף ככסף חדא דגבי נזקין מצרכינן קרא ישיב לרבות שוה כסף ועוד דאם כן אפילו קרקע נמי ומנלן למעוטי קרקע ואומר ר"י דמכלל ופרט נפקא כדתנן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה (דף נא.) אין פודין לא בעבדים ולא בקרקעות ולא בהקדשות ומפרש בגמרא דבעי למימר ולא הקדשות בכל אלו לענין פדיון בכור דרשינן התם כלל ופרט ופדויו מבן חדש כלל כסף פרט תפדה חזר וכלל מה הפרט מפורש דבר המיטלטל כו' ה"נ איכא למימר בפדיון הקדשות ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' מיהו בת"כ דריש ליה מקרא אחרינא וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת"ל לפי שנאמר תפדה יכול בעבדים ושטרות וקרקעו' ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים מניין לרבות כל דבר המיטלטל ת"ל ופדה בערכך א"כ למה נאמר בשקל פרט לעבדים ושטרות וקרקעות אלא כן דרך הש"ס שאינו מביא עיקר הדרשה כמו שרגיל להביא (כתובות דף מו:) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אע"ג דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכן הרבה:
רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית. משמע דמודה לת"ק דמתיר חרדל והא דתנן רשב"ג מתיר בלוף וכל שכן דמתיר בחרדל:
הכניסן לעצים אין מסתפק. איכא למימר דה"ק הא סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה כי היכי דלא תקשה רישא לסיפא:
דחזי לאומצא. מכאן ראיה דדם האברים שלא פירש מותר דקאמר דחזי לאומצא אע"ג דלא מליח:
דג תפל אסור לטלטלו. תימה מדשרי בשר תפל אלמא כר"ש אתיא אם כן דג תפל נמי לישרי כמו בשר תפל וי"ל דדג תפל אינו ראוי לכלבים אי נמי כר' יהודה אתיא ודג תפל אע"פ שראוי לכלבים אסור לטלטלו דכל מידי דחזי לאינש לא מקצה לכלבים בשר תפל מותר לטלטלו לרבי יהודה מפני שהוא מאכל לחיה:
מטלטלין את העצמות. לר' יהודה דאית לי' מוקצה מיירי כגון שלא הי' עליה' בשר מאתמול:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יח (עריכה)
טו א ב ג מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה י"ט:
טז ד ה מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז והלכה יז, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ט:
יז ו מיי' פ"א מהל' מלוה ולוה הלכה ז', ומיי' פ"ג מהל' ערכין הלכה ט"ז, סמג עשין צג, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ז סעיף כ"ח:
יח ז מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ח, סמ"ג לאוין סה ועשין קלה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ח:
יט ח ט מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה י"ח, ומיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ט, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"א סעיף א', ובטור ושו"ע או"ח סי' שי"ט סעיף ו':
כ י מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ט"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ב:
כא כ מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"א:
כב ל מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ט בהג"ה:
הערות
עריכהראשונים נוספים
כבר פירשנו דמאי בפרק שלושה שאכלו כאחת כי הוא הדבר הנדמה דמי מתוקן ומי אינו מתוקן ובארנו שם עיקר גזירתו:
אסימון הוא מטבע בפ' הזהב (ב"מ דף מז) מאי אסימון פולסא ומה שהוא כענין זה אסור לפדות בו את המעשר שני כי הכתוב פי' שצריך מטבע שיש עליו צורה דכתיב (דברים יד כה) וצרת הכסף בידך דבר שיש עליו צורה:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק יח (עריכה)
אסימון מטבע שאין עליו צורה.
ולא את הלוף ולא את החרדל. רשב"ג מתיר בלוף וכו' והא דרשב"ג פשוטה חבילי קש וחבילי עצים וכו'. חצבי עשב הוא והוא העשב (שכן) [שבו] תיחם יהושע לישראל את הארץ. הא מתני' סתמא היא וכוותה עבדינן דהא מתנית' נמי דברי הכל הוא. ורשב"ג דאמר אין מותר לטלטל אלא חבילה הניטלת בידו אחת מוקמינן ליה בחבילות שהכניסן למאכל בהמה דכל סתם של תורה לחומרא עבדינן. ותוב מתניתין סתמא תני וכוותה עבדינן וליכא לאוקמא רשב"ג מפרש דהא לא קתני אימתי ולא במה:
חבילי סיאה. ציתרי. אזוב אברתא. וקורנית (האשי) [חשי] כולן מיני אזוב הן. הכניסן לעצים להדליק מהן אין מסתפק מהן בשבת למאכל בהמה מסתפק מהן בשבת דקי"ל אכל דחזי ליה וקוטם ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי ובמלילה חלקו ר' יהודה וחכמים והלכה כחכמים שאמרו מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול.
וכן באמיתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין וקי"ל כחכמים. אמיתא. נענע:
בשר תפוח חלק בו רב הונא ורב חסדא.
רב הונא אמר מותר לטלטלו ורב חסדא אמר אסור לטלטלו. והלכתא כרב הונא דרב חסדא לגבי רב הונא תלמיד הוא.
ותוב רב הונא קאי כר' שמעון דקיי"ל כוותיה ואפילו רב דסבר כר' יהודה במוקצה לאכילה במוקצה לטלטול כר' שמעון סבירא ליה ואי חזי לאומצא פי' ואם ראוי להיאכל נא אפי' רב חסדא מודה שמותר לטלטלו:
במוקצה לאכילה ס"ל כר"י במוקצה דטלטול ס"ל כר"ש. פרש"י ז"ל באיסור אכילת מוקצה ס"ל כר"י שאסור לאכלו אבל מותר לטלטלו כר"ש ומקשו והא אמרינן בשילהי פ"ק במחצלת של בדדין וכרכי דזוגי דרב אסר כר"י אלמא אף במוקצה לטלטול סבר רב כר"י והדרא קושיא לדוכתיה ומפרקו בדבר העומד לאכילה לגבי טלטול ס"ל כר"ש דדיו שאסרת עליו באכילה אבל בדבר שאינו ראוי לאכילה אסור טלטול כר"י, ואי קשיא הא ר"ה דאמר בפ' כירה מניחין נר על גבי דקל בשבת ואוקימנן כר"י ההוא נמי דבר שאינו עומד לאכילה הוא אפילו השמן, א"נ במוקצה מחמת איסור ס"ל כר"י אפילו במוקצה לטלטול:
מתני': חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן: קשיא לי כיון דראוין למה לי הכין, ומאי שנא משברי זכוכית דאע"ג דאין לו נעמיות ולא הכינן לכך מטלטלין אותן הואיל וראוי להן, והכי נמי יטלטל מיהא את התבן דראוי לבהמה שהיא מצויה. ויש לומר דשאני הני דסתמן להסקה קיימי וזו היא שאוסרתן עד שיכינם בפירוש למאכל בהמה, אבל שברי זכוכית שאינו עומד לדבר אחר בסתמא כיון דחזי מיהא לנעמיות מטלטלין אותן. ונראה לי דבהא נמי פליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא בחרדל, דתנא דמתניתין אסר ותנא דברייתא שרי מפני שהוא מאכל ליונים, דתנא דמתניתין סבר סתמא למאכל אדם קאי, וכיון דהשתא לא חזי ליה אע"ג דהשתא הוא מאכל נמי ליונים לא מטלטלין ליה, דמידי דחזי ליה (ד)מקצה ליה מיונים, ותנא דברייתא סבר הואיל והוא מאכל ליונים שהוא ידוע ליונים דעתו נמי איונים, כלומר דלא מקצה להו מנייהו וקיי"ל כתנא דמתניתין.
ומולל ואוכל: תוספתא במסכת יום טוב (פ"א, הי"ג): המולל מלילות מערב שבת והמולל מלילות מערב יום טוב והמולל מלילות בשבת, מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. וזו מכרעת כדברי הרב אלפסי ז"ל שפסק שמותר למלול בשבת כביום טוב אלא שבשבת על ידי שינוי בראשי אצבעותיו, וביום טוב אפילו כדרכו, שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל.
הכי גריס רש"י ז"ל: אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשבת, בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו כו': ואין גרסתו נכונה בעיני, שלא מצאתי בשום מקום בשר חי כנגד בשר תפל, אלא אדרבה בשר חי משמע תפל, ובכל מקום שמפריש בין מליח לשאינו מליח נקיט בשר מליח כנגד בשר תפל, וכדקתני בברייתא לקמן דג מליח מותר לטלטלו בשבת דג תפל אסור לטלטלו, בשר בין חי בין מליח מותר לטלטלו, ותנן (חולין קיג, א) טהור מליח וטמא תפל וכן רבים. ועוד דאי אתפל למה אסר רב חסדא והא חזי ליה לאומצא, וכדמשני איהו נמי בבר אווזא שאני בר אווזא דחזי לאומצא. ואם תאמר בר אווזא דוקא דרכיך אבל בשר דעלמא לא, לא היא, דאם כן אפילו לר' שמעון לא יטלטלו דהא לדידיה לא חזי ליה, ואי משום כלבים נמי לא שרי ליה דמאי דחזי ליה מקצה ליה מכלבים, והיינו טעמא דדג תפל דברייתא דלקמן. ועוד דבשר בהמה נמי חזי לאומצא, כדאמרינן (חולין קטו, ב) השוחט בשבת מותר לבריא באומצא, וסתמא לאו בעוף מיירי. ובפרק כל הבשר (שם קיג, א) אמרינן, השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה גוזל את הרבים ומבליע דם באברים, ואיבעיא להו התם אי לימא גוזל את הרבים ומבליע דם נמי באברים ואי בעי למיכל מיניה באומצא לא מצי אכיל. וכל אומצא בלא מלח משמע בכל מקום.
וגירסת הספרים נכונה דגרסי בשר תפוח. וכן היא בהלכות הריא"ף ז"ל. ואע"פ דקתני בברייתא בשר תפוח מטלטלין מפני שהוא מאכל לחיה ולא הקשו ממנה לרב חסדא, דלמא לא הוו ידעי לה, ואי נמי מוקי לה כר' שמעון ורב חסדא כר' יהודה סבירא ליה. אלא דקשיא אפילו לר' יהודה ליטלטל דהרי הוא מאכל לחיה כדאיתא בברייתא. וההיא ברייתא נמי קשיא לי אמאי נקט מפני שהוא מאכל לחיה, הוה ליה למימר לכלבים כלישנא דמתניתין (קנו, א) מחתכין את הנבלה לפני הכלבים, ועוד שהן מצוין יותר מן החיות. ועוד קשיא לי למה אמרו בין בברייתא בין בפלוגתא דרב הונא בשר תפוח, לנקוט בשר נבלה. ועל כן נראה לי דתפוח מחמת ארס קאמר, והיינו דרב חסדא (דאסור) [דאסר], דסבירא ליה דכיון דלא חזי אפילו לכלבים דאי אכלי מיניה מייתא, כל עצמן אינו משהה אותן לחיה כדי שלא יאכלו ממנו כלביו וימותו, ורב הונא אמר מותר דהא חזי לחיה וכדקא תני בברייתא, וברייתא לא שמיע ליה לרב חסדא והיינו דקתנו לה בברייתא בהדי מים מגולין. כך נראה לי.
וראיתי בפירושי ההלכות לר' אבא מרי בר יוסף ז"ל דבנתפח בשבת פליגי, ורב חסדא אסר משום נולד כרבי יהודה, ורב הונא שרי כרבי שמעון דלית ליה נולד, אבל בנתפח מערב שבת לכולי עלמא שרי, והיינו ברייתא. ונכון הוא. אבל הרב אלפסי ז"ל אינו סובר כן, שהוא הביא סיוע לפסוק הלכה כר' הונא, מדמסייע ליה ברייתא דלקמן דבשר תפוח.
במוקצה לאכילה סבר לה כרבי יהודה: פירש רש"י ז"ל: באיסור אכילת מוקצה סבר לה כר' יהודה שאסור לאוכלו אבל שרי לטלטלו דדי לו שאסרתו עליו באכילה אלא מותר לטלטלו כר' שמעון. ויש מקשים והא אמרינן בשלהי פרק קמא (יט, ב) בכרכי דזוגי דרב אסור. ויש לומר דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלי משום דדי לו שאסרתו באכילה, אבל במה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י.
ועדיין קשה דהא אמר רב בפרק כירה (מה, א) מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב ואוקימנא התם כר' יהודה, ואע"ג דאיכא שמן בנר דראוי לאכילה, ואפילו הכי אסור לטלטל. יש לומר שאף מותר השמן שבנר אינו ראוי לאכילה. וכל זה כפי גירסתו של רש"י ז"ל דגריס בשר תפל דאף הוא עומד לאכילה, אבל לגירסת הספרים והאלפסי ז"ל דגרסי בשר תפוח, אי אפשר לומר כן. [ויש לומר] ההיא דכרכי דזוגי מוקצה מחמת מיאוס הוא, וכדמפרש ר"ת ז"ל מחצלאות שפורשין על גבי דגים מלוחים וריחן רע ונמאסין, וההיא דנר מוקצה מחמת איסור, ובמוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור סבר לה נמי כותיה דרבי יהודה, וכדמוכח נמי בשלהי פרק בתרא דמכילתין (קנז, א).
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
ובלבד שלא יקטום בכלי פירש המורה כדרך חול. כדאמרן האי מאן דפריס סילקא דדמי לטוחן שאינו נ"ל שא"כ אל יחתוך אדם צנונות או כרישים עבים חתיכות קטנות על שלחנו או לא יפתוח את פתו דהוי תולדה דטוחן אלא כל מידי דבעי למיכלי' לית בי'. משום טוחן ופריס והאי דקאמר הכא שלא יקטום בכלי נ"ל מפני שהן קשים כעצים מיחזי כמאן דקטים להו לצורך שום תיקון ולאו לצורך אכילה:
דג תפל אסור לטלטלו. ואי אמרת נימלחי' משוי לי' אוכלא ואסור לשוויי אוכלא בשבתא אי נמי לא חזי ההוא יומא אע"ג דמלח עד שיתייבש מפני שהוא רך ומאוס לאוכלו חי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ נוסחה אחרת: *פאה* כך גם בב"י או"ח סימן שכ"א ס' י"ב