ערוך השולחן אורח חיים רעז

קיצור דרך: AHS:OH277

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רעז | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שלא לגרום כיבוי הנר
ובו שנים עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב

סימן רעז סעיף א

איתא בגמרא (ק"ך:): "תניא: נר שאחורי הדלת - פותח ונועל כדרכו, ואם כבתה - כבתה". ומסקינן דאינו כן, ואסור משום דהוה פסיק רישא ע"ש.

ולפירוש רש"י כן הוא, דהנר מונח כנגד הדלת ממש, והיינו כגון שהדלת במערב והנר קבוע בכותל מזרח של הבית כנגד הדלת שבמערב, והחדר קטן ולהעומד בחוץ הוה הנר אחורי הדלת. וכשפותח את הדלת - נכנס הרוח, ויש לחוש שמא יכבנו הרוח, כיון שהוא קרוב להדלת מפני קטנות החדר. (ב"ח ומתורץ קושית התוספות ע"ש) ואין האיסור רק בפתיחת הדלת, ולא בנעילת הדלת. (שם)

ולפי זה באיסור הפתיחה - אין חילוק בין כשפותח כדרכו בבת אחת ובין כשפותח מעט מעט, כיון שהאיסור היא מפני הרוח שמבחוץ שיכנס בפתיחת הדלת. (וזהו שכתב המג"א סק"א דזה שכתוב 'כדרכו' - היא טעות, דלפירוש רש"י אין חילוק ע"ש)

סימן רעז סעיף ב

ואף על גב דאין רוח מצויה מכבה הנר - מכל מקום גזרו אטו רוח שאינו מצויה, כמו שיתבאר בפתיחה כנגד המדורה. ולפי זה אין חילוק בין פותח בבת אחת לפותח מעט מעט כמ"ש, ורבינו הרמ"א שכתב דהאיסור הוא לפתוח כדרכו - כתבו שהוא טעות הדפוס. (מג"א שם)

אבל באמת גם ברא"ש שם כתוב 'כדרכו' דווקא, והריב"ש בתשובות (סימן שצ"ד) ביאר זה: וזה לשון דרש"י ז"ל שפירש דפסיק רישא הוא שהרוח מכבה - לא ברוח הנכנס דרך הפתח קאמר... אלא כיוון לרוח המהוה בנדנוד הדלת ובפתיחתו, שהרי זה כמניף במניפה בפני הנר וכו' עכ"ל.

ולפי זה אין האיסור רק בפותח כדרכו בבת אחת דאז נתהוה רוח, ולא בפותח מעט מעט. (והקרבן נתנאל שם פירש כן מדעתיה דנפשיה וכן כתב הא"ר, והמג"א לא ראה הריב"ש)

סימן רעז סעיף ג

ולפי זה: לפירוש זה אין האיסור בפתיחת הדלת רק בכדרכו, אבל בנחת - מותר. וזהו ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה - וודאי אסור, מפני הרוח שמבחוץ.

ואין לשאול דאם כן למה לא גזרינן רוח מצויה אטו אינה מצויה, כמו נגד מדורה שיתבאר. יש לומר דלא דמי, דמדורה שהאש הוא בשטח גדול - לא ימלט שלא יבעיר מקצת, אבל נר שהאיר מעט וקצת רחוק מן הדלת - אינו בוודאי שיכבה, ודיו שיאסר ברוח שאינה מצויה, אבל לא לגזור מצויה אטו אינה מצויה, (נראה לי) ועיין בסעיף ז'.

סימן רעז סעיף ד

ורבינו חננאל פירש: שהנר מונח בכותל שאחורי הדלת, וכשפותח הדלת נוקש בכותל, ואיכא למיחש שמא יכבה. ולפירושו גם כן אין האיסור אלא בפתיחה.

ור"י מפרש שהנר קבוע בהדלת עצמה מאחוריה, ולכן אסור לפותחה ולנועלה, שבשניהם מקרב השמן לנר והוה מבעיר, או מרחיקנו והוה מכבה.

ונראה שלזה הפירוש כיוון הרמב"ם בפרק ה' דין י"ז, שכתב: "נר שאחורי הדלת - אסור לפתוח ולנעול הדלת כדרכו מפני שהוא מכבהו, אלא יזהר בשעה שפותח ובשעה שנועל" עכ"ל, כלומר שיזהר לפתוח או לסגור בנחת.

וזה שכתב 'מפני שהוא מכבהו' - משום דסבירא ליה דעל ידי הנדנוד מתרחק השמן מן הפתילה. והמגיד משנה כתב שהרמב"ם מפרש כפירוש רבינו חננאל, והיא דבר תימא, דאם כן למה אסור לנעול. (ב"ח)

והנה לפירוש זה אין האיסור רק בנר של שמן ולא בשל שעוה וחלב, מה שאין כן לשני הפירושים הקודמים כמובן. ולדינא כל הפירושים אמת, ולא נחלקו רק בפירוש דברי הגמרא, אבל לדינא לא נחלקו.

סימן רעז סעיף ה

ודע דבירושלמי כירה (הלכה ז') איתא:

"נר שהוא מונח אחורי הדלת - פותח ונועל בשבת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר. רב ושמואל פתרין ליה בשוכח, ומקללין מאן דעביד כן: 'יכרת ד' לאיש אשר יעשנה וכו' ' " (מלאכי ב יב)

עכ"ל.

והכי פירושו: פותח ונועל בנחת, ובלבד שלא יתכוין לא לכבות ולא להבעיר, כלומר שלא יכוין להרחיק השמן או לקרבו, וממילא דכשיפתח וינעול כדרכו - הוי פסיק רישא כבתלמודא דידן. ואמרו רב ושמואל דגם זה הוא בשוכח, דבהכרח להתיר לפתוח ולנעול בנחת. אבל במניח לכתחלה נר אחורי הדלת ומדליקו בשבת - מקללים אותו, מפני שקרוב לבא לידי איסור דאורייתא.

ולפי זה למדנו מירושלמי דכשיש לאדם נר קבוע אחורי הדלת - לא ידליקנו לכתח(י)לה על שבת. (ובהכרח לפרש כן, שהרי רב ושמואל אומרים כן, ובש"ס שלנו ק"ך:: 'לייט עלה רב', ובעל כורחנו דהכוונה לפתוח ולנעול בנחת. ומה שפירש הק"ע דבמניח נעשה בסיס לדבר האסור ע"ש - היא נגד דברי התוספות שם, וברור היא כמ"ש. והט"ז סק"ב כתב דלפירוש זה לא מהני לפתוח ולנעול בנחת ע"ש, וזהו נגד דברי הרמב"ם שהבאנו. וברור היא דבנחת מותר, וכן כתב הב"ח ע"ש, וגם מ"ש בש"ע לפירוש רבינו חננאל דגם נעילה אסור - כבר השיגו עליו הב"ח והמג"א סק"ד, והט"ז סק"א טרח לתרצו בדברים דחוקים ע"ש ודו"ק)

סימן רעז סעיף ו

נרות העומדים על השלחן בליל שבת וחלון כנגדם - אסור לפתוח החלון בשבת, שלא יכבן הרוח. ואפילו ברוח מצויה אסור, דזהו כמו נר שאחורי הדלת לפירוש רש"י, וכן פסק רבינו הרמ"א בסעיף א'.

ולנעול - מותר, ואף שאנו רואים בחוש דכשהחלון פתוח בוערים הנרות יותר בחוזק על ידי הרוח, וכשנועלים אינם בוערים כל כך בחוזק - מכל מקום אין זה בגדר מכבה, דכמות האש אחד הוא, אלא שעל ידי הרוח בוער יותר בחוזק, ואין זה לא מבעיר ולא מכבה, ואיסור הפתיחה - שלא יכבו לגמרי מפני הרוח.

ופשוט הוא דזהו כשהש(ו)לחן לא רחוק מן החלון, אבל ברחוק - לית לן בה. והנה ראינו שההמון אין נזהרים בזה, ובקיץ בשעת החמימות פותחין החלונות בלילה בשעת הסעודה כדי לשאוף רוח צח, ויש להזהירם על זה. (ואפשר לדון לזכות דכיון דעיקר האיסור משום גזירת רוח שאינה מצויה, ובקיץ לא שכיחי רוחות שאינן מצויות. מה שאין כן במדורה שיתבאר, שהוא בחורף להתחמם נגדה, דאז מצויות רוחות וסערות כידוע ודו"ק) ועיין בסעיף ז'.

סימן רעז סעיף ז

אסור לפתוח דלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת, דהרוח יבעיר את המדורה כשהרוח יהיה חזק מאד. ולכן אפילו אין שם אלא רוח מצויה - גזרינן אטו רוח שאינה מצויה. ואף על גב דרוח שאינה מצויה לא שכיח, דלהכי קרי לה 'רוח שאינה מצויה' - מכל מקום גזרו בזה. ואולי דהמדורה עושין בימות הגשמים לחמם נגדו, ובאותו זמן שכיחי רוחות וסערות כמ"ש.

אבל לנעול הדלת כשהיתה פתוחה כנגד המדורה - מותר, ואין בזה משום מכבה. ואפילו להאוסרים בסימן רנ"ט לסתום התנור - הכא שרי, דבבית יש אויר הרבה, ואינו דומה לתנור ע"ש. (מג"א סק"ו)

ודע, דזה שכתבנו לשיטת רש"י דעיקר האיסור הוא מפני רוח שאינה מצויה, כמ"ש בסעיף ב' וסעיף ג' וכן בסעיף ו' - לעניין לפתוח חלון כנגד הנר כתבנו כן, וכן כתב להדיא הב"ח לשיטת רש"י וזה לשונו: "דרבינו מפרש בפירוש רש"י דלא הוה פסיק רישא אלא ברוח שאינו מצויה, אלא דגזרינן... כמו במדורה" עכ"ל.

וראיתי מי שכתב דבנר - אסור מעיקר הדין אפילו ברוח מצויה. (מג"א סימן תקי"ד סק"י) ותמיהני מנלן לומר כן, ולא ראיתי לאחד מן הפוסקים שיסבור כן. אמנם גם הוא כתב דכשאין רוח כלל - מתיר רבינו הרמ"א שם, וחלק עליו. ולפי זה יש גם כן ללמוד זכות על מי שאינו נזהר לפתוח חלון כנגד הנרות, כמ"ש בסעיף ו'.

(והמג"א מדמה דין דסימן זה לדשם, ולעניות דעתי אינו דמיון כלל, דשם אומר הרמ"א להעמיד הנר במקום שהרוח שולט ע"ש, וביום טוב מיירי שם, וכוונתו שמטלטל הנר לחוץ - ובזה וודאי גם הרוח מצויה תכבנו. אבל בכאן בשבת שהנרות עומדים בבית על הש(ו)לחן - לא תכבנו הרוח מצויה ודו"ק)

סימן רעז סעיף ח

הניח נר על גבי טבלא או על גבי ש(ו)לחן או על גבי תיבה מבעוד יום, ולא היה בדעתו להניחו שם, אלא ששכח לסלקו קודם חשיכה, ונצרך לו מקום הנר להשתמש בו בשבת - מנער את הטבלא או הש(ו)לחן או התיבה והנר נופל על הארץ, ומטלטלם לכל מקום שירצה, דבשוכח לא נעשה בסיס לדבר האסור. ובלבד שלא יתכוין לכבות הנר בניעור הזה, ואם תתכבה הוי דבר שאין מתכוין, דאין בזה פסיק רישא, שהרי אפשר שתפול הנר ולא תכבה.

וזהו בנר של שעוה או של חלב, או אפילו בשל שמן רק שאין עוד שמן בהנר ורק הפתילה דולקת, דא(י)לו יש שם שמן - אסור לנער, שהרי בהכרח שהשמן יתנענע, והוה מכבה או מבעיר דזהו פסיק רישא, וכל שכן אם ישפוך השמן - דהוי מכבה.

ומכל מקום על ידי אינו יהודי - מותר, דכל פסיק רישא מותר על ידו, כמ"ש בסימן רנ"ג. וגם בנר של שעוה וחלב - טוב יותר לעשות על ידי אינו יהודי אם אפשר להשיגו בקל ולומר לו. ואם צריך לכל המקום של הטבלא או הש(ו)לחן והתיבה יכול לטלטלו עם הנר שעליו, דהוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, ומותר כמו שיתבאר בסימן ש"ט.

סימן רעז סעיף ט

וכל זה כששכח לסלק הנר קודם חשיכה. אבל אם מדעתו הניח הנר שתהיה שם בהכנסת השבת - הרי הטבלא או הש(ו)לחן והתיבה נעשית בסיס לדבר האסור, והיא מוקצה כהנר עצמה, ואסור לנערה. ואינו מועיל הניעור, שהרי גם כשהוסר הנר - אסורה בטלטול, ורק בנגיעה מותר, כדין כל מוקצה דמותר בנגיעה ולא בטלטול, ואפילו בנר של שעוה.

ורק על ידי אינו יהודי מותר לטלטלה, דכל מוקצה מותר על ידי אינו יהודי, כמ"ש בסימן רע"ו. וכן לנערה מותר על ידי אינו יהודי, אף בשל שמן, אף על גב דהוי פסיק רישא כמ"ש, ורק בנגיעה מותר בעצמו כמ"ש.

והוא הדין שמותר ליגע במנורות שבבית הכנסת אף בשעה שהנרות דולקות בהן, ורק יזהר שלא ינענע המנורה. ולכן במנורה תלויה באויר, שקורין היינ"ג לייכטע"ר - אסור ליגע, דוודאי ינענע, ועיין מ"ש בסימן ש"ח ובסימן ש"ט סעיף י"א.

סימן רעז סעיף י

ודע, דזה שכתבנו דבמניח שתהיה בכניסת השבת - נעשית בסיס לדבר האסור, יתבאר לקמן בסימן ש"ט דיש אומרים דבסיס לדבר האסור אינו אלא כשהיה בדעתו שתהיה שם כל יום השבת. אבל אם כוונתו היתה לסלקה בשבת שחרית על ידי אינו יהודי, או על ידי טלטול מן הצד כניעור וכיוצא בו - דינו כשכח, ולא נעשית בסיס לדבר האסור.

ובמקום הפסד יש לסמוך על דעה זו, לנערה מעל השלחן או הטבלא או התיבה אם היא נר של שעוה וחלב ושאין בו שמן, כגון שנפל על השלחן ומתיירא שלא תשרוף המפה או הש(ו)לחן - ינער הנר ממנו ותפול על הארץ.

ואם היה לחם או קערות על הש(ו)לחן בכניסת השבת - לא נעשה הש(ו)לחן בסיס כלל, אפילו כוונתו שיהיה הנר כל השבת, לפי שנעשה בסיס גם להלחם או להקערות, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ומותר כמ"ש שם.

(הגר"ז בסעיף ו' כתב דגם המפה לא נעשית בסיס להנר, והולך לשיטתו בסימן ש"ט סעיף ט'. אבל לא כן פסק שם הט"ז בסק"א, ושם יתבאר בס"ד, ועוד כמה דינים יש בעניין זה, ויתבאר שם. והנר המחובר להסטענדע"ר - אינו בסיס להנר)

סימן רעז סעיף יא

מותר להניח נר של שבת מבעוד יום על האילן, ושתהיה שם כל השבת, אבל ביום טוב - אסור.

והטעם פשוט, דביום טוב שהנר מותר בטלטול ובהדלקה - חיישינן שמא יעלה על האילן ביום טוב ליטלו, ונמצא משתמש במחובר שאסור, כמ"ש בסימן של"ו. אבל בשבת, דהנר אסור בטלטול - ליכא חשש זה. ואף על גב דעל ידי אינו יהודי מותר - מכל מקום מה בכך אם האינו יהודי ישתמש במחובר, דלהישראל אסור הנר בטלטול אף לאחר שתכבה, דהיא מוקצה.

סימן רעז סעיף יב

ומותר לכפות קערה של חרס על גבי הנר הדולק, כדי שלא תאחוז האש בקורה או לשום איזה צורך שהוא. (עיין ט"ז סק"ח ולא קשה כלל דכן לשון הגמרא מ"ג., ואורחא דמילתא נקיט) ופשוט הוא דצריך להניח מעט אויר מהקערה להנר, דאם לא כן תכבה הנר, והוה מכבה.

ואין שום רבותא בדין זה, דלמה יאסור, הלא אין כאן ביטול כלי מהיכנו כשכופה עליה, ויכול ליטלה. אלא משום דבגמרא יש מי שסובר דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, ולא לצורך דבר שאינו ניטל, ולדידיה אסור לטלטל כלי היתר בשביל לכפותה על הנר - קמ"ל דלא קיימא לן כן, כדמסיק שם הש"ס ע"ש.