ערוך השולחן אורח חיים שסב

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שסב | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני מחיצות, ופרוץ כעומד, ודיני צורת הפתח
ובו שלושים ושבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח | כט | ל | לא | לב | לג | לד | לה | לו | לז

סימן שסב סעיף א

לעיל בריש סימן שנ"ח נתבאר, דהיקף שאינו לדירה, כגון הוקף ולבסוף פתח - אינו מותר לטלטל בו יותר מבית סאתים, כיון שההיקף לא הוקף לדירה, דמי לבקעה כשהוא גדול יותר מבית סאתים.

ועוד יש מחיצות בכהני גווני שאינה לשם דירה גמורה, ואסור כשהוא יותר מבית סאתים. וכך אמרו חז"ל (ערובין כ"ו.) 'מחיצת אדרכלין' - בנאים שעושים מחיצה לצל סביבותיהם כשבונים בחמה, 'דכיון דלצניעותא עבידא' - להצניע את עצמו מפני החמה, 'לאו דירה היא, וכן מחיצה העשויה לנחת' - שלא לדור שם אלא להשתמר מה שיניחו שם, (רש"י) - לאו שמה מחיצה.

סימן שסב סעיף ב

וזהו שכתבו הטור והש"ע סעיף א': כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה אלא לצניעות, או לשמור מה שיתנו בתוכה, או לישב בה כדי לשמור השדות - היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה, אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה, אם הוא יותר מבית סאתים.

הלכך אילן שענפיו יורדים למטה, אם אינם גבוהים שלשה מן הארץ, ועיקרן (של הענפים) במקום שמחוברין לאילן הוא גבוה י' (ורחב ד', והוא הדין אם בראשן אינן ד' ובאמצע מתחיל ד', ומשם י' עד למטה) - חשוב מחיצה, ומותר לטלטל בכולו. והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש, (שלא יניענו הרוח) ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - אינה מחיצה. (כלל)

ודוקא עד בית סאתים, אבל יותר מבית סאתים - לא, אפילו נטעו לכך, כיון שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות. עכ"ל

ומבואר מדבריהם, דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח - לא הוי מחיצה כלל, והיא כמי שאינה. אבל מחיצות שלצניעות או לשמור - הוויין מחיצות גמורות, ורק לענין לטלטל ביותר מבית סאתים - אסור, דהוויין כאין מוקפות לדירה.

סימן שסב סעיף ג

ודברי הרמב"ם בענין זה נפלאים מאד, שכתב בפרק ט"ז דין ט"ו:

"כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - אינה מחיצה. וכל מחיצה שאינה עשויה לנחת - אינה מחיצה. וכל מחיצה שאינה עשויה אלא לצניעות בלבד - אינה מחיצה. וכל מחיצה שאין בגובהה י' טפחים או יותר - אינה מחיצה גמורה" עכ"ל.

והנה גירסתו בגמרא 'אינה עשויה לנחת', כלומר שאינה עשויה לנוח בה ולדור בה, והכונה כפי גירסתינו עשויה לנחת. (מ"מ) אבל מדבריו מבואר, דלנחת ולצניעות אינן מחיצות כלל, כמו שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה, וכמו שאין בגובהה י' טפחים. (שם)

וזהו (תימה) [תימא] רבה, וכי גרעו מחיצות כאלו מעמוד גבוה י' ורחב ד' או תל גבוה י' ורחב ד', דודאי אין זה מקום דירה, וכי מפני זה אינם מחיצות.

סימן שסב סעיף ד

והן אמת דלשון הגמרא משמע כהרמב"ם, שלשון הגמרא כך הוא: "מחיצת אדרכלין - לא שמה מחיצה, מחיצה העשויה לנחת - לא שמה מחיצה". ואם כדברי רבותינו, דהכוונה לענין יותר מבית סאתים, איזה לשון הוא ד'לאו שמה מחיצה'.

ולכן נראה לי, דהרמב"ם מפרש דמחיצות אלו אין עושין רק לזמן קצר ואחר כך סותרים אותם, וכן כתב רש"י במחיצת אדרכלין וזה לשונו "כיון דלצניעותא הוא ולמחר סתרי לה" ע"ש, וכן מפרש הרמב"ם במחיצה לנחת.

ולפי גירסתו 'שאינה עשויה לנחת' כמ"ש, הכי פירושו, שאינה עשויה להניח בה תמיד אלא לפי שעה, ולמחר סתרי לה והוה מחיצת עראי, ואנן בעינן מחיצות קבועים. ולכן לא דמיין לעמוד ולתל, דהם קיימות, ולכן דינם כמחיצה שאינה עומדת ברוח, דהוה גם כן עראי.

וזה שכתב באינה גבוה י' לשון 'שאינה מחיצה גמורה', משום דהיא מחיצה לכרמלית כשרחבה ד', או למקום פטור כשאינה רחבה ד' (וכן מפורש במ"מ).

סימן שסב סעיף ה

ונראה לעניות דעתי להביא ראיה להרמב"ם מירושלמי שבת ריש פרק הבונה (פרק י"ב הלכה א') שאומר שם: 'מה בנין היתה במשכן - שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים'. ופריך, 'ולא לשעה היתה, ולמה הוי בנין'. ומתרץ ר' יוסה, מכיון שהיו נוסעים וחונים על פי הדיבור, כמי שהוא לעולם. ור' יוסי בר בון מתרץ, דכיון שהבטיחן הקב"ה שיכניסם לארץ, הוה כלעולם ע"ש.

הרי דאפילו על מלאכת בונה אומר הירושלמי דכל שהוא לשעה לא הוי בנין, וכל שכן שיהא עליה שם מחיצה. ואפילו לפי הירושלמי דכלל גדול סוף הלכה ב', דבשם גירסא אחרת, דר' יוסי בר בון דחי לדר' יוסה, ואומר כיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ - הוי בנין לשעה. ומסיק, הדא אמרה בנין לשעה הוי בנין ע"ש, וכן פסקנו לעיל סימן שי"ג סעיף א', מכל מקום כיון דבמלאכת בנין היה הירושלמי מתמה, ור' יוסה ור' יוסי נחלקו בזה, ממילא דאפילו אי לשעה הוי בנין וחייב משום בונה.

מיהו תורת מחיצה וודאי אי אפשר ליתן לה, דפלוגתא רחוקה לא משוינן. ואפשר שכל הפוסקים יודו להרמב"ם בזה, מיהו על כל פנים דברי הרמב"ם יש להם יסוד גמור.

סימן שסב סעיף ו

תל שגובהו חמשה טפחים והשלימו לעשרה, שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה - חשובה מחיצה לטלטל ולכל דבר, כן פסקו הטור וש"ע סעיף ב' וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו, וגמרא מפורשת היא בעירובין (צ"ג:).

ולפי זה שתי חצירות זו למעלה מזו ה' טפחים, ועשתה העליונה מחיצה גבוה ה' טפחים - נחשבת מחיצה לתחתונה ולעליונה.

(ע"ש שאומר דלר"ח רק לתחתונה מחיצה היא, וממילא דאנן דקיימא לן דלא כר"ח - לשתיהן מחיצה הוא. והתוספות שכתבו שם: "וצ"ע אם יש תל ברשות הרבים גבוה ה' ורחב ד' ועליו עשו מחיצה ה' שהזורק מרשות הרבים לתוכו חייב ומתוכו לרשות הרבים פטור" עכ"ל, אין זה רק לר"ח ולא לפי ההלכה, וכן כתב הריטב"א שם, דכל שקלי וטריא דגמרא לענין עליונה, אינה לפי מסקנת הש"ס ע"ש ודו"ק).

סימן שסב סעיף ז

מחיצה העומדת מאליה, שלא נעשתה בידי אדם - הוה מחיצה. ולכן כל הר וגבעה ותל - הוי מחיצה, אף על פי שלא נעשית לשם מחיצה, דאין זה מצוה שצריך לשמה. והרי אפילו בלחי, דזהו תקון חכמים, קיימא לן דלחי העומד מאליו - כשירה, כל שכן מחיצה.

ואף על גב דבלחי בעינן שיסמכו עליו ערב שבת, אבל בלאו הכי לא הוה לחי כמו שיתבאר בסימן שס"ג, מכל מקום במחיצה גם זה לא בעינן, דלחי מפני שהוא תקון חכמים לטלטל שם, לכן צריך סמיכה מערב שבת, ולא במחיצה דאורייתא.

וכל שכן מחיצה שעשה אינו יהודי בשבת - דהוה מחיצה, ואפילו ישראל שעבר ועשה מחיצה בשבת - הוי מחיצה, אלא דזהו כשעשה בשוגג - מותר אפילו לטלטל בשם, אבל עבריין שעשה במזיד, נהי דהיא מחיצה מדאורייתא והזורק מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה - חייב, מכל מקום לענין טלטול - קנסוהו רבנן שאסור לטלטל בשם, ואפילו ישראל אחר אסור לטלטל בשם יותר מד' אמות, מידי דהוה אמבשל בשבת במזיד, דאסור גם לאחרים לאכול בשבת כמ"ש בריש סימן שי"ח, והכי נמי כן הוא. (והפוסקים לא ביארו זה אבל פשיטא שכן הוא).

סימן שסב סעיף ח

ודע, דשיטת רבינו תם בתוספות, (שבת ק"א: ד"ה 'כי') דלפעמים גם במזיד הוה מחיצה אף לטלטל בתוכה. אך רבותינו נחלקו בכוונתו, הר"ן ז"ל פירש בפרק הזורק, דדוקא כשלא היתה כאן מעולם מחיצה. אבל אם היתה מחיצה, ונהרסה בשבת ועשה אותה בשבת - הוה מחיצה גם לטלטל אפילו במזיד.

אבל הרא"ש ז"ל פירש שם, דוודאי במחיצה דאורייתא לא הותרה לטלטל, אפילו היתה מקודם. ורק לענין מחיצות דרבנן, כגון שני חצרות שיש ביניהם מחיצה, ועירב כל חצר לעצמו ונהרסה המחיצה שביניהם בשבת, ואוסרים זה על זה, ובזה כשהעמידו המחיצה בשבת - אפילו במזיד חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון, ומותר כל חצר לטלטל בתוכה ומתוכה לבתים ע"ש.

סימן שסב סעיף ט

וזה לשון הטור:

"אבל במזיד הוה מחיצה להחמיר... והני מילי שלא היה שם מחיצה תחלה. אבל היתה שם, והוסרה וחזרה ונעשית, אפילו במזיד - חזרה להתירה הראשון.

כגון שנים או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברשות היחיד, והבדילו גם ביניהם במחצלאות ועירבו יחד ומתירין לטלטל מזה לזה, ונגללו המחצלאות בשבת - נאסרו. חזרו ונפרשו, אפילו במזיד - חזרו להתירן הראשון" עכ"ל.

וכלשון הזה כתב רבינו הב"י בש"ע סעיף ג'. ואינו מובן כלל, דאם עירבו יחד, למה הוצרך לומר שהבדילו גם ביניהם במחצלאות.

ורבינו הב"י בספרו הגדול, תפס דדעת הטור כדעת הר"ן, דאפילו במחיצות דאורייתא חזרו להתירן הראשון, וזהו כוונתו גם בש"ע, שנגללו המחצלאות החיצונות ונעשה רשות הרבים, ואחר כך נפרשו ונעשה רשות היחיד ע"ש.

והרבה תימה, דאם כן למה לו לצייר שעירבו, מה איכפת לן בעירוב. ובקצרה הוה ליה לומר, שנפלו מחיצות שבין רשות היחיד לרשות הרבים, וחזרו והוקמו.

סימן שסב סעיף י

ויש מי שפירש שכוונת הטור כהרא"ש, דדווקא במחיצות דרבנן חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון. ומפרש דהמחצלאות הם ברשות היחיד, וכשאפילו נגללו נשארו מחיצות החיצונות, ולכן חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון (ב"ח).

והנה לבד שקשה מה שהקשינו, למה לו המחצלאות שביניהם, כיון שעירבו יחד. עוד קשה, דלפי זה למה לו להאריך, הלא יכול לצייר בקצרה כשנפלה מחיצה שבין חצר לחצר כשעירבה כל אחת לעצמה, וכשנפלה נאסרו. ואם חזרה והוקמה - חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון.

(גם הדרישה האריך ליישב דברי הטור בדחוקים רבים, דמ"ש 'ועירבו יחד', הוי וי"ו המחלקת, וצייר על שני אופנים ע"ש, והמה דחוקים ותמוהים. והט"ז סק"א רק דחה דברי הב"ח וגם דברי הב"י, שרצה לומר דכוונת הרא"ש כהר"ן, אבל דברי הטור לא ביאר ע"ש. והמג"א סק"א רצה לומר, דלא פליגי הרא"ש והר"ן אלא דהרא"ש מיירי בנפלו המחיצות מקודם השבת, דאז דווקא במחיצות דרבנן חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון. והר"ן מיירי בנפלו בשבת, דאז אפילו במחיצות דאורייתא חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון ע"ש. ומאד תמוה, דהא הרא"ש כתב שעירב כל אחד לעצמו על סמך המחצלאות שביניהם, ואם כן היו קיימות בכניסת השבת ונפלו בשבת ע"ש, ובדאורייתא גם בכהני גווני אסור, וכן מפורש בתוספות שם. ומ"ש המג"א למה לא מפרש הרא"ש דר"נ קאי אסיפא דברייתא וכו', תמוה מאד, הלא הרא"ש ביאר טעמו בזה, דאם כן הוה ליה לאתויי הך דר"נ אעיקרא דברייתא ששנויה בעירובין. וכבר השיג עליו בת"ש סק"ח והמחה"ש האריך ואין בו כדי ישוב ע"ש).

סימן שסב סעיף יא

והנה לדינא, וודאי קיימא לן לחומרא כדעת הרא"ש, דרק במחיצות דרבנן חזרו להתירן הראשון במזיד, שהרי הרמב"ם בפרק ט"ז סתם דבריו לגמרי, וכתב דבמזיד לא הוי מחיצה לענין טלטול, וכן הוא דעת הרי"ף, וזהו דעת רש"י בגמרא שם.

ואם כן דיינו אם נקיל במחיצות דרבנן, דבזה יש לומר גם היתר אחר, דכיון דנפלו בשבת אמרינן 'שבת הואיל והותרה הותרה', כמ"ש בסימן ש"ס סעיף ז' ע"ש, ובמחיצות דאורייתא וודאי לא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', כמו שיתבאר בסימן שע"ד, אבל במחיצות דרבנן, לכאורה אף בנפלו יש לומר הואיל והותרה הותרה.

ועל זה רמזו רבותינו בעלי התוספות שם סוף פרק הזורק (ק"א.) כשהביאו שיטת ר"ת וכדברי הרא"ש כתבו: "וצריך עיון בשמעתא דדיורין הבאים בשבת, דאמר 'שבת הואיל והותרה הותרה"' עכ"ל. כלומר ואם כן קשה לשיטת ר"ת, מאי איריא דחזרו ונפרסו חזרו להתירן הראשון, הא אפילו כשנפלו צריכין להיות מותרין מטעם 'הואיל והותרה הותרה'.

ובהכרח לומר, דלשיטה זו אפילו במחיצות גמורות דרבנן לא אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', וזהו לא לפי מה דקיימא לן לקמן סימן שע"ד, דאמרינן במחיצות דרבנן 'הואיל והותרה הותרה'.

(ושיטה זו סוברת, דדווקא עירב דרך הפתח ונסתם הפתח, או דרך חלון ונסתם החלון, אמרינן 'הואיל והותרה הותרה', ולא במחיצה גמורה. ולפי זה הטור והש"ע שפסקו לקמן בסימן שע"ד דאמרינן במחיצות גמורות דרבנן 'הואיל והותרה הותרה', אי אפשר להם לקיים דברי ר"ת לפירוש התוספות והרא"ש אלא כשנפלו המחיצות מערב שבת ודו"ק).

סימן שסב סעיף יב

ספינה מותר לטלטל בכולה, אפילו היא יותר מבית סאתים, דחשיבא מוקפת לדירה, שהרי היא דירה גמורה לעוברי ימים ונהרות. כפאה על פיה כדי לדור תחתיה - הוי גם על גבה רשות היחיד, דאמרינן 'גוד אסיק מחיצתא'.

ויראה לי, דזהו כשהספינה איננה בעיגול בתחתיתה, דבדבר עגול נראה דלא שייך לומר 'גוד אסיק מחיצתא', ואם כן אין מטלטלין בו למעלה רק ד' אמות, אם הוא יותר מבית סאתים.

ואם כפאה על פיה רק לתקנה או לזופתה - אין מטלטלין אפילו תחתיה אלא בד' אמות, אם היא יותר מבית סאתים, לפי שנתבטלו מחיצותיה עתה לצורך דירה. (עירובין צ':) דכל זמן כפייתה, אינה עומדת לא לדירת מעלה ולא לדירת מטה, והוי כעמוד בעלמא. (רש"י שם) וספינה שיש בה בתים רבים וישראלים הרבה, וכל אחד דר בבית מיוחד - צריכים עירוב, ויתבאר בסימן שפ"ב.

סימן שסב סעיף יג

איתא בגמרא, (שבת ק"א:) ספינות קשורות זו בזו - מערבין ומטלטלין מזו לזו, אם הם של שני בני אדם. נפסקו - נאסרו, לפי שבטל העירוב. חזרו ונקשרו, בין שוגגין ובין מזידין, בין אנוסין ובין מוטעין - חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון, והכל מודים דלא שייך לומר בזה 'הואיל והותרה הותרה', כיון שהמים מפסיק ביניהם.

ונראה, דווקא שנפסקו בשבת, דאז כשחזרו ונקשרו חזרו (להיתרן) [להתירן] הראשון, דבכניסת השבת חל העירוב. אבל נפסקו בחול ונקשרו בשבת - אסור לטלטל מזו לזו, שהרי לא חל העירוב בכניסת השבת. ואפילו הניחו עירוב על הרבה שבתות, מכל מקום כיון דבכניסת השבת לא חל העירוב - אי אפשר לו לחול בשבת.

סימן שסב סעיף יד

בכל דבר עושין מחיצה, ואפילו בכלים ואפילו באוכלים. (טור) ואפילו המחיצה מחוברת על הרבה כלים, כמו להניח אוכפים זה על גבי זה וכיוצא בזה, ובלבד שלא תהיה מחיצה הניטלת ברוח, כמו מסדינים דקים.

ובגמרא (עירובין פ"ו:), מצינו שעשו מחיצה בסדינים, צריך לומר או שהיו עבים שהרוח אינו מנדנדן, או שקשרום ביתידות כמו שיתבאר לקמן בסימן תר"ל גבי דפנות סוכה. ובשם מבואר דלכתחלה אין נכון לעשות כן, שמא יתנתקו הקשרים, ולאו אדעתיה ע"ש.

ויכול לעשות מחיצה של תבן ושל קש ושל עשבים, והבהמה תוכל לאכול, ולא חיישינן שתתמעט גובה המחיצה מן י' טפחים, שהרי אינה ביכולת לאכול כל כך. אבל הוא לא יתן לתוך קופה להאכילה, דאולי יתן הרבה עד שתתמעט הגובה מי' טפחים (כן מבואר ממשנה וגמרא עירובין ע"ט. ע"ש).

סימן שסב סעיף טו

ויש להסתפק אם מועיל בימי החורף מחיצה של שלג וכפור וקרח. ונראה לכאורה דלא מהני, מדאמרינן בבבא בתרא (כ'.) דאינן ממעטין בחלון, לענין פותח טפח המביא את הטומאה, משום דכיון דנמוקים מאליהם - לא ממעטים את הפותח טפח ע"ש, וכל שכן דאין שם מחיצה על זה, וכמים בעלמא הם.

אך אין ראיה מזה, דבסתימת פותח טפח צריך ביטול עולמית כמ"ש הרמב"ם בריש פרק ט"ו מטומאת מת, דבעינן דבר שאין דרכו לפנותו. אבל מחיצות הא דיו לשעתו, כמו המחיצות שבשיירא, ולשעתו הוי השלג דבר של קיימא בחורף.

ואף על פי שבסעיף ד' כתבנו, דלדעת הרמב"ם לא מהני מחיצה לשעה - זהו לשעה או ליום. אבל לכמה ימים - ודאי מועיל, והשלג בימות החורף הוא להרבה ימים.

וגם אין להביא ראיה מבבא בתרא שם, שאומר שם דמחיצה של רבב, כלומר מדבר שמנונית - אינו מועיל ע"ש. זהו מפני שבחום השמש ימסו מיד, ולא כן השלג בחורף.

וקצת ראיה יש להביא דהוה מחיצה, ממה שכתב המרדכי בפרק 'כיסוי הדם' בשם גאון, דמכסין בשלג, דכתיב "כי לשלג יאמר הוה ארץ", הרי דמדמי שלג לארץ. ועם כי רבינו הב"י דחי לה ביו"ד סימן כ"ח בספרו הגדול, זהו מטעם דבכיסוי בעינן עפר ע"ש. מכל מקום זכר לדבר יש, דשלג הוי דומיא דארץ.

ואף על גב דלענין מקוה הוה שלג כמים, כמבואר בפרק ז' (מ"א), דמקוואות זהו כשמטילו לתוך המים ונימס ע"ש, וגם בנדה (י"ז.) אמרינן דשלג אינו משקה עד שיחשב עליו למשקין ע"ש, וכל זמן שלא חישב הרי הוא ככל הדברים, ולמה לא יהיה ראוי למחיצה. ולדינא צ"ע.

סימן שסב סעיף טז

איתא בבבא בתרא (כ':), דאין עושין מחיצה ברבב, ובמלח עושין מחיצה. וזהו במלח סדומית, והיינו שמושכין מן הים שהוא קשה. אבל מלח אסתרקנית שהוא מלח רך - אין עושין ממנו מחיצה, זולת תחת הקורה במבוי, שהקורה מעמידו שלא יתפזר. ע"ש

ואין מזה ראיה לשלג שאינה מחיצה, דהא ודאי השלג רך יותר מהמלח, דטעמא דמלח לא מפני רכותו אלא משום שהוא חתיכות קטנות ומתפזר, כמ"ש רש"י שם. אבל השלג בימות החורף, שוכב יפה ולא יתפזר. ותמיהני על הרמב"ם בפרק ט"ז ועל הטור וש"ע, שלא הביאו לא דין רבב ולא דין מלח, וצ"ע.

סימן שסב סעיף יז

כבר נתבאר בסימן ש"ס, שעושין מחיצה של שתי בלא ערב, כמו מחיצה של קנים בריחוק כל אחד מחבירו פחות מג' טפחים, דכלבוד דמי, וכן של ערב בלא שתי, כמו בחבלין שלשה להמשיכן ברחבן הראשונה בפחות מג' סמוך לקרקע, והשנייה בפחות מג' סמוך להראשונה, והשלישית בפחות מג' סמוך להשנייה. והחבלים עצמן צריכין להיות יותר על טפח בעוביין, כדי שביחד יהיה י' טפחים.

והותרה ליחיד עד בית סאתים ולאו דוקא בדרך, דהוא הדין אפילו בעיר, דמחיצות גמורות הן, אלא שיותר מבית סאתים לא הותרה רק לשיירא כמ"ש שם.

וגם מותר לעשות מחיצה מבעלי חיים, ובלבד שיהיו כפותין, כדי שלא ינודו הנה והנה ושלא תברח. ואם יש חלל בין רגליה יותר מג', צריך לגודרה או שמכריסה לא תהיה ג' עד הארץ. וגם צריך לראות שאם אפילו תפול יהיה בגובהה י' טפחים. וזה שאמרנו 'שתהיה כפותה' הוא הדין אם יכול לקושרה, כמ"ש בסימן תר"ל לענין דופן סוכה. (מג"א סק"ח)

ואף על גב דבלא כפיתה הרי תנוד את עצמה, לא חיישינן לזה, ואינו דומה לנענוע ענפי אילן דלא הוי מחיצה, דהתם הרוח מנענע אותן והוי מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח, אבל מה שברצונה תנודה - לית לן בה (שם).

סימן שסב סעיף יח

גם מבני אדם מותר לעשות מחיצה, אלא שיש בזה תנאי, שהאנשים שהם בשביל המחיצה לא ידעו שעושים עמם המחיצה. ואפילו אחד מהם - יודע אסור, וכך אמרו חז"ל בעירובין (מ"ד:) דבעינן שלא לדעת ע"ש.

ולא נתברר יפה הטעם, דיש אומרים משום דאם יודעים, הוה ליה מחיצה הנעשה בשבת, וכשלא ידעו הוה כשוגג. (ב"י בשם הר"י) ואינו מובן, דאם כן העושה אתם את המחיצה, איך מותר לו לעשות. (ט"ז סק"ג) אלא ודאי צריך לומר, דאין בהם איסור עשיית מחיצה, שהרי לא נעשה כלום, ואם כן מה איכפת לן אם גם הם ידעו מזה.

ויש אומרים שהטעם כדי שלא יבואו להקל באיסור שבת. (שם בשם הרשב"א) וגם זה אינו מובן, דאם כן איך עושה זה המכוין שיהיו לשם מחיצה.

ונראה לי דכוונת הפוסקים בטעמם כן, דכשבעלי המחיצה ידעו מזה, בודאי יעמדו ממש בשוה זה אצל זה ויזהרו שלא לנדנד את עצמם, והוה דמיון למחיצה ואסור. אבל כשהם אינם יודעים, המה הולכים או עומדים לתומם כדרך בני אדם, ולא מינכרא מחיצתא כלל - ומותר.

סימן שסב סעיף יט

ואפילו אם לא הודיעם שעושה מהם עתה מחיצה, אם קרוב הדבר שירגישו בזה, כגון שזה האיש עשה מהם פעם אחת מחיצה שאחר כך נתוודעו מזה - אסור לו לעשות עמהם מחיצה בפעם אחרת, אפילו אם לא הודיעם, דקרוב הדבר דכשיראוהו בתוכם יבינו זה. ואם אדם אחר רשאי לעשות עמהם מחיצה - הוי ספק, (ב"י) אבל באנשים אחרים, גם הוא יכול לעשות, שהרי לא ירגישו.

ודע, דאם בתחלה לא ידעו מזה, וזה המכוין לזה הולך בתוכם, אף על פי שאחר כך הרגישו - אין לחוש, כיון שתחלת העשייה היתה שלא לדעת. וזה שאנו אוסרים לו באלו האנשים בפעם אחרת, משום דשם ירגישו מיד בתחלה.

סימן שסב סעיף כ

וכתב רבינו הב"י בסעיף ז':

"יש מי שאומר שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו, אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו" עכ"ל.

וזהו דעת הרמב"ם בסוף פרק ט"ז ע"ש, ואין בזה טעם ברור.

והרשב"א ז"ל חולק עליו, דכן משמע בגמרא שם: "עושה אדם את חבירו דופן כדי שישתה ויאכל וישן" ע"ש. והרמב"ם יפרש, שהעשייה הוא ע"י אחר. וטעמו נראה, דכשהוא עצמו יעשה - הלא ירגישו מיד, אבל כשאחר יעשה, והוא יבא אחר כך כמן הצד להשתמש - לא ירגישו כל כך.

וכתב רבינו הרמ"א שאין לעשות מחיצות של בני אדם רק בשעת הצורך, ובשעת הדחק. ואם שכח דבר ברשות הרבים, יותר עדיף להוליך שם תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה, מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול, עכ"ל.

כלומר שהתינוקות יתכוונו להנאת עצמן, שיראו דבר ויגביהו ויוליכו לבית, דאם עושים על דעת אביהם אסור, כמ"ש בסימן של"ד וסימן שמ"ג ע"ש.

סימן שסב סעיף כא

אמנם יש לי שאלה בעיקר הדבר, דכיון שהאנשים אינם רשאים לדעת שהם בשביל המחיצה, והמה הולכין לתומן, וידוע שרגל של אדם אין בו ג' טפחים רוחב, ומרגל לרגל הוי פסיעה חצי אמה, דהיינו ג' טפחים, וגובה הרגל בודאי ג' טפחים ויותר, ואם כן איך הוי מחיצה, והא מחיצה פסולה היא.

ורבינו הב"י כתב בסעיף ה':

"ואפילו באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות משלשה, ואפילו כשהם מהלכים - חשובים מחיצה, וביניהם רשות היחיד" עכ"ל.

(ותימה) [ותימא], כשהם מהלכים איך חשובים מחיצה. וצריך לומר כגון שיש הרבה שורות של בני אדם אלו אחורי אלו, ונמצא שרגליהם של השורה השנייה כנגד בין הרגלים של השורה הראשונה, ובכהני גווני יכול להיות שלא יהיה ג' טפחים בין זה לזה.

(עיין מג"א סק"ט, וצ"ע למה לא נתעורר בזה, דמ"ש בסוף דבריו "והכא מיירי שרגלים כפותים וכו'" - אבהמה קאי, כמ"ש המחה"ש, דאאדם אי אפשר, שהרי צריך שלא לדעת, וגם מהלכים כמ"ש ודו"ק).

סימן שסב סעיף כב

הלכה למשה מסיני בכל המחיצות - דפרוץ כעומד מותר, ופרוץ מרובה על העומד אסור. (עירובין ט"ז:). ודבר זה צריך ביאור, דהנה הפסק פחות מג' טפחים אינו בכלל זה, כיון דכלבוד דמי - הוה (כאילו) [כאלו] כולו עומד ומותר לגמרי. וכן הפסק שהוא יותר מעשר אמות - אסור לגמרי, אפילו עומד מרובה על הפרוץ, דזהו כפילוש.

אבל ענין זה הוא מן ג' טפחים ועד י' אמות, והיינו כגון שאורך המחיצה ל' אמות, ויש בהם פרצות פרצות. אם כל הפרצות אינן יתירים מט"ו אמה - מותר, אף על פי שהעומד הוא על ידי לבודים של פחות פחות מג' טפחים. ואם היה יתר מט"ו אמה - אסור. וזהו רק בפרצות בלא פתחים שיש בהם צורת הפתח, שיתבאר (דאילו) [דאלו] יש בהם פתחים עם צורת הפתח, שהוא משקופים מן הצדדים ומשקוף מלעיל - אינן נחשבים בכלל פרצות, אפילו אין בהן דלתות, כמו שיתבאר בס"ד.

סימן שסב סעיף כג

ויש להסתפק כשהמחיצות הם משני צדדים או מג' או מארבעה רוחות, אם נחשוב העומד והפרוץ בכל מחיצה בפני עצמה, או שנחשוב בכולל. והיינו כגון שבמזרח הפרוץ מרובה על העומד, ובצפון העומד מרובה על הפרוץ. ואם נחשוב בכולל - לא יהיה פרוץ מרובה על העומד, מה דינם של מחיצות אלו.

אמנם מלשון המשנה (ט"ו:): "שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה... ולא יהו פרצות יתירות על הבנין" ע"ש, הרי דמיירי בהיקף של ד' רוחות, ואומר שבכולל לא יהא פרוץ מרובה, דאם לא כן, הוה ליה לומר 'ולא יהא בכל דופן פרצות וכו'.

וכן בגמרא (ט"ז:) שאומר שם: "דפנות הללו שריבה בהן פתחים וחלונות - מותר, ובלבד שיהא וכו'". הרי גם כן שחושב הדפנות בכולל. וגם מצד הסברא כן הוא, דכיון דהקב"ה אמר למשה בסיני שלא יהא פרוץ מרובה, בודאי על כולל היקף אמר, דמאי חזית להפליג צד מצד, הלא כולו דבר אחד הוא, וכן נראה עיקר.

(ורש"י ז"ל פירש "'פרוץ כעומד' - כל ההיקף כולו עשוי כן" עכ"ל. ויש לומר דזהו כונתו, דחשבינן לפי כל ההיקף. דאין לומר דאכל דופן בפני עצמו קאי, והרי לרב הונא דאוסר פרוץ כעומד, גם בדופן אחד נאסרה כולה, אלא ודאי כמ"ש, ועוד נביא ראיה בסעיף כ"ט ובסימן שס"ג סעיף י"ז).

סימן שסב סעיף כד

כשיש פרוץ כעומד - גם כנגד הפרוץ מותר, וכשפרוץ מרובה על העומד - גם כנגד העומד אסור. וזה ששנינו בברייתא בגמרא (ט"ז.), דיש לפעמים שכנגד הפרוץ אסור וכנגד העומד מותר ע"ש - זהו בכלאים ולא בשבת, והכי מפורש בירושלמי. (פרק א' הלכה ח')

עוד מבואר בירושלמי שם, שלא יהא עומד כנגד העומד ופרוץ כנגד הפרוץ, אלא הפרוץ כנגד העומד והעומד כנגד הפרוץ. כלומר בהכותל שכנגדה, אם יהיה פרוץ כנגד הפרוץ שבכותל זו - נראה כמפולש, ולכן צריך להעמיד העומד שבכותל מערב כנגד הפרוץ שבכותל מזרח, והפרוץ כנגד העומד, וכן בצפון ודרום.

ובש"ס שלנו לא נזכר מזה, וכן הפוסקים לא הזכירו זה, ומכל מקום וודאי כן הלכה, כיון דאין סתירה מש"ס שלנו.

עוד יש פלוגתא שם, דכשיש עומד מרובה על הפרוץ ולדידן פרוץ כעומד, ואין במקום אחד בהעומד י' טפחים ביחד - שיש מי שאוסר, כיון דליכא מקום חשוב עומד במקום אחד. והמסקנא שם ר' יוסי בר בון בשם רב, מכל מקום מכיון שהעומד מרובה על הפרוץ - מותר ע"ש, ולדידן בפרוץ כעומד כן. (והירושלמי סבירא ליה דוקא עומד מרובה, אבל בש"ס דילן איפסקא הלכתא דפרוץ כעומד מותר).

סימן שסב סעיף כה

ויש לשאול בזה שאלה גדולה, ואיך אמרינן דהלכה למשה מסיני דפרוץ מרובה על העומד - אסור מן התורה, והרי פסי ביראות היה פרוץ מרובה על העומד, דהעומד היה שני אמות בכל צד, והפתח היתה י"ג אמה ושליש, והרי פסי ביראות הוא רשות היחיד מן התורה, דהזורק לבין פסי ביראות חייב. (כ'.) ובגמרא אמרינן (י"א.): "מה ליותר מעשר... תאמר בפרוץ מרובה על העומד, שכן התרת אצל פסי ביראות וכו'"

אמנם רבותינו בעלי התוספות בריש עושין פסין עמדו על זה, וכתבו בזה הלשון:

"עושין ארבעה דיומדין, והא דאמר לעיל הכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה, היינו היכא דליכא שם ד' מחיצות כי הכא, דהואיל ואיכא בכל צד אמה מכאן ואמה מכאן - חשיב פתח" עכ"ל.

והריטב"א בסוגיא דפרוץ כעומד הוסיף לבאר וזה לשונו: "דכיון שהעמיד פסין רחבין אמה - חשיב כמחיצות גמורות מן התורה, כענין שאומר בתקרה, 'יורד וסותם' (ואילו) [ואלו] הכא מיירינן, בדבר העשוי פרצות פרצות ע"ש.

סימן שסב סעיף כו

ולמדנו מדברי רבותינו, דכל שיש שם ד' מחיצות וביניהן פתח, אפילו הפתח גדול כפלי כפלים - אין זה בכלל פרוץ ועומד, אלא זהו פתח, דמן התורה אין שיעור להפתח. דזה שאנו אוסרים פתח יותר מעשר - אין זה מן התורה, והרי בפסי ביראות היתה יותר מעשר, אלא מדרבנן.

וההלכה מסיני על פרוץ מרובה על העומד - זהו כשאינו בתורת פתח אלא פרצות בעלמא, אבל מדרבנן לא חלקו בזה, ועל זה אמרה הגמרא דבפסי ביראות התרנו פרוץ מרובה על העומד. כלומר, האיסור מדרבנן התרנו בפסי ביראות.

וכן משמע בירושלמי ריש עושין פסין, שאומר שם:

"לפי שהפרוץ רבה על העומד הוא עושה דיומדין, אבל לא פשוטין" כלומר, דבפשוטין אסור פרוץ מרובה מדאורייתא, לפי שהם פרצות בעלמא, אבל בדיומדין הרי זה כפתח.

ועוד אומר שם:

"אמר ר' יוסה, לפי שבכל מקום עומד מרובה על הפרוץ וכאן היקלתה עליו, שיהא פרוץ מרובה על העומד, החמרת עליו בדבר אחר שבכל מקום הוא עושה פס ד' טפחים וכאן עושה פס של ששה טפחים" עכ"ל. (הפס של ד' זהו בחצר כמ"ש בסימן שס"ג).

סימן שסב סעיף כז

כתבו הטור והש"ע סעיף ט', דפרוץ כעומד - מותר, בין בשתי בין בערב. וזהו בגמרא (ט"ז:)

והנה פירושו של שתי - פשוט הוא, כמו שנתבאר, דאין הכוונה על פחות פחות מג', דזהו כסתום לגמרי, אלא הכוונה על יותר מג'. והשתא איך נצייר כן בערב, דלפי החבלים שנתבאר, כל חבל פחות מג' - אין זה פרוץ כעומד, אלא כולו עומד, דכלבוד דמי. (רש"י)

וצייר הש"ס, כגון דאייתי מחצלת דהוי ז' ומשהו, וחקק בה ג' ושבק בה ד' ומשהו. והיינו שהניח ד' שלימין למעלה בהמחצלת ומשהו למטה, (שם) והעמיד המחצלת השלימין למעלה, והמשהו למטה בפחות מג' סמוך לקרקע. ויש מזה משהו עד הד' השלימין - ג' טפחים פרוץ, והעומד של הד' שלימין מרובה על הג' הפרוצים. (ולפעמים אומרים 'אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה', ודבר זה יתבאר בסימן שס"ג ועיין מג"א סקט"ז).

סימן שסב סעיף כח

כבר נתבאר, דפירצה יותר מעשר - אוסר את כל ההיקף, בין בחצר בין במבוי. וחכמים אסמכוה על פתח ההיכל דאקרי 'פתח' דכתיב: "ושחטו פתח אהל מועד", והיא היתה רחבה עשרה אמות. ואם שם פתח היה חל על יותר מעשר - היו עושין אותה יותר מעשר. (ריש עירובין ע"ש)

ומבואר שם במשנה, דאם יש להפתח צורת הפתח - מותרת אפילו הרבה יותר מעשר, ולפנינו יתבאר מהו צורת הפתח.

אך באיזה אופן מתיר הצורת הפתח, אם גם בפרוץ מרובה או דווקא בפרוץ כעומד, יש בזה דיעות שונות, והרמב"ם בפרק ט"ז דין ט"ז מצריך דווקא עומד מרובה, והטור חולק עליו, כמו שנבאר בס"ד.

סימן שסב סעיף כט

וזה לשון הרמב"ם:

"אם היה לפרצה זו צורת הפתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר - אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד" עכ"ל.

דהרמב"ם סובר, דיותר מעשר עם צורת הפתח - הוה כפחות מעשר בלא צורת הפתח, וכשם דבמחיצות שהפרצות פחותים מעשר צריך להיות פרוץ כעומד, כמו כן ביותר מעשר על ידי צורת הפתח. (מ"מ)

ואין לשאול על דופן רביעית שבמבוי, דסגי בלחי או קורה, דבשם אין צריך למחיצה כלל. אבל יש לשאול, דבמבוי מפולש קיימא לן מצד אחד צורת הפתח ומצד השני לחי או קורה, והרמב"ם עצמו פסק כן בריש פרק י"ז, והא לדידיה לא מהני צורת הפתח בפרוץ מרובה, והכא בהדופן השלישית הוה ליה כולה פרוצה, ואיך מועיל שם צורת הפתח. אמנם לפי מה שבארנו בסעיף כ"ג, דחשבינן מכל הצדדים ביחד - אתי שפיר, דמכולם ביחד הוי פרוץ כעומד, ולא יותר.

סימן שסב סעיף ל

אבל דעת התוספות והרשב"א והרא"ש והטור, דאם יש צורת הפתח - אפילו פרוץ מרובה בכל הד' רוחות מהני. וזה לשון הטור:

"דאפילו לא נעץ אלא ד' קונדיסין בד' רוחות ועשה צורת הפתח על גביהן - שרי. והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, אבל בבקעה שבא לעשות היקף לטלטל בתוכו - לא מהני.

ודווקא כשכל הד' רוחות ע"י צורת הפתח - בהא אמרינן דלא מהני בבקעה. אבל היה ההיקף כתקונו, אלא שיש בו פרצות יותר מעשר - מהני בו צורת הפתח, אפילו אם הפרוץ מרובה" עכ"ל.

וטעמו של דבר, דמן התורה גם בבקעה מועיל, אלא מפני שאין שם דיורין ומחיצות ונראה כרשות הרבים או ככרמלית, לכן אסרו חכמים. אבל כשיש היקף כתקונו, הרי לא נראה כרשות הרבים וככרמלית. ולהרמב"ם פשיטא דמהני גם בבקעה, כיון דאין הפרוץ מרובה.

ולדינא בוודאי קיימא לן כדעת רוב הפוסקים, וכן מבואר מדברי רבינו הב"י בסעיף י', שהביא דעת הרמב"ם כדיעה יחידאי ע"ש.

סימן שסב סעיף לא

מהו צורת הפתח - קנה מכאן גבוה י' טפחים, וקנה מכאן גבוה י' טפחים וקנה על גביהן. ולאו דווקא קנה על גביהם, אלא אפילו חבל או גמי. והכי איתא בירושלמי: "קנה מכאן וקנה מכאן וגמי על גביהן" ע"ש.

ואין צריך שיגעו הקנים שמכאן ומכאן להקנה העליון, ואפילו יש ביניהן כמה אמות - מותר, ורק צריך שיהיו כנגד קנה העליון ממש. ואיתא בגמרא (י"א:) צורת הפתח שעשאה מן הצד - לא עשה ולא כלום.

וזה לשון הטור והש"ע בסעיף י"א: ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לאחד מהן מן הצד - לא מהני, לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף נתון על שתי המזוזות. (ב"י) ולכן ממילא כשאינן נוגעים בהעליון, צריכים להשגיח שיהיו תחתיו ממש. ואם אינם תחתיו ממש - הוי מן הצד, וצריך להעמיד כנגדו קנים אחרים. ונכון לשלוף הקנה הפסול מפני הרואים, (מג"א סק"כ) ואם לא שלפו - אין פסול בזה. ודע, דכשהם מרוחקים - אפילו משהו פסול, ופשוט הוא.

(הרי"ף והרמב"ם לא כתבו דין זה, מפני שמפרשים פירוש אחר על מן הצד ע"ש. מיהו על זה אפשר דלא פליגי. (ב"י) והטור כתב דבעינן היכר ציר, דכן פסק הרא"ש, ולפי זה פסולים כל הצורת הפתח שלנו, אבל כל הפוסקים וגם הרי"ף והרמב"ם לא כתבו זה, וגם בש"ע לא הובא זה. וברור הוא, דאף על גב דריש לקיש אומר כן, מכל מקום אחר כך איתא בגמרא שם: "אשכחינהו רב אחי לתלמידי דרב אשי, אמר להו, אמר מר מידי בצורת הפתח, אמרו לו לא אמר ולא כלום." ופירושו, שאינו מצריך היכר ציר, והרא"ש עצמו כתב כן. וגם בירושלמי יש פלוגתא בזה, והמסקנא דאין צריך היכר ציר ע"ש היטב. ולעניות דעתי נראה, דמאן דמצריך היכר ציר - ממילא דלא סגי בקנה כמובן, ולכן אלו שאומרים קנה מכאן וכו', ממילא דלית להו היכר ציר, ובזה יתבאר הירושלמי שם, וגם סוגית הש"ס שלנו ודו"ק).

סימן שסב סעיף לב

דבר פשוט הוא, שאם הקנה שעל גביהן מונח בהקנה שמכאן ומכאן, אף על פי שעוד הרבה בולטין הקנים שמכאן ומכאן למעלה מהקנה שעל גביהן, כגון שחקק בתוך הקנים ונתן הקנה העליון בתוך החקק מכאן ומכאן, מה איכפת לנו מה שבולטים עוד למעלה למעלה.

ויש טועים לומר דגם זה מקרי מן הצד, על פי לשון רש"י שכתב: "מן הצד - שמתח הזמורה באמצעיתו מזה לזה ולא מראשו" עכ"ל, שהפירוש הוא, אף שמונחים באמצע רחבן - מכל מקום פסול, מפני שאין מונחים למעלה ממש. וטעות הוא, וברש"י הכוונה - באמצעיתו מן הצד, דממילא הוא כן, דכשמניחו על ראשו של זה ושל זה לא הוי מן הצד, וכשמניחו באמצעיתו - הוי מן הצד. ובוודאי אם יחקוק באמצע הרוחב ויניח שם הקנה העליון - כשר, אך רש"י לא מיירי מזה, וכן לשון הגהת אשר"י שכתב: "ולא שיהא תחוב בין שניהן באמצעיתן" עכ"ל. כלומר, שתחבן מן הצד באמצעיתן.

(ויש תולין עצמן בלשון הט"ז סק"ד שכתב, דאם כרוך החבל בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל - כשר, עכ"ל. ואדרבא, הט"ז מיקל יותר, דבקצה העליון ממש גם מן הצד - כשר. ולדעתו אין הפסול מן הצד אלא כשהקנים הצדדים בולטין למעלה מהקנה שעל גביהן כמ"ש הת"ש סקכ"ט, והשיג עליו דלא מקילינן כל כך, דכל מן הצד אף בקצה העליון פסול ע"ש, והא"ר סקט"ז הסכים לדבריו ע"ש. אבל זהו וודאי כמו שעושין אצלינו, שהקנה העליון הוא של חוט ברזל שקורין דרא"ט, שכורכין אותו סביב הקנים עד שנתחב באמצע רוחב הקנים, והוא ממש באמצע הרוחב, דלא איכפת לן מה שהקנים בולטין למעלה).

סימן שסב סעיף לג

דבר פשוט הוא, שאף על פי שהקנים הצדדיים אין צריך ליגע בהקנה שעל גביהם, כמ"ש, זהו בגובה. אבל בהמשך - צריך הקנה העליון להתמשך עד כנגד הקנים שמכאן ומכאן. ואם רחוק אף בצד אחד ג' טפחים - פסול. וגם הקנים הצדדיים צריכין שיעמדו זה כנגד זה, ועוד דינים יתבארו בזה בסימן הבא בס"ד.

סימן שסב סעיף לד

אין קפידא אם קנה האחד גדול מהקנה שכנגדו אפילו הרבה, ורק כל קנה לא יהיה פחות מי' טפחים. וצריך שיהא הקנים שבהצדדים חזקים לקבל דלת, אך לא בעינן שיוכלו לקבל דלת חזקה, אלא אפילו דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים. אבל קנה שעל גביהן - סגי בכל שהוא, ואפילו של גמי מהני כמ"ש.

סימן שסב סעיף לה

דבר פשוט הוא, שפתחי שערים והבתים שלנו הם צורתי פתח גמורים, שהרי יש משקופים מכאן ומכאן ומשקוף על גביהן. ואפילו אם היא כיפה עגולה, אם יש ברגליה, דהיינו קודם שהתחיל להתעגל, י' טפחים בגובה ברוחב ד' - מותרת משום צורת פתח. ואי משום דהמשקוף העליון השוה שאחר העיגול אינו נוגע בהצדדים האלו שקודם העיגול - הא קיימא לן דאין צריך ליגע כמ"ש.

סימן שסב סעיף לו

ראיתי לאחד מן הגדולים שכתב, דהקנים הצדדיים של צורת הפתח צריכין שלא יהיו רחוקין מהכתלים ג' טפחים. (תב"ש בסופו בבכ"ש) ויש מי שכתב שמצד אחד צריך כן, ומצד השני יכול להיות רחוק מהכותל. (ש"ת בסימן שס"ג סקי"ב בשם הבית אפרים)

ודברים תמוהים הם, דהא צורת הפתח הוה ממש ככותל, ולכן כשר אפילו בד' רוחות, כמו שנתבאר, ומה איכפת לי אם כותל אחד רחוק מחבירו כמה, והוי כפירצה, דעד עשר אמות מותר. ועוד ראיה ברורה, דרבינו יהונתן כתב על מה דהרחיק הלחי מן הכותל ג' טפחים - פסול, משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה, (הביאו המג"א בסימן שס"ג סק"ה) ובצורת הפתח לא שייך זה.

ועוד, מאי שייך הצורת הפתח להכותל, הא אפילו בבקעה כשר צורת הפתח. ועוד, דאי סלקא דעתך דגם צורת הפתח הוה דינו כלחי, שלא ירחק מן הכותל ג' טפחים, מאי איריא דהש"ס (י"ד:) להשמיענו בלחי, נשמיעינו בצורת הפתח וכל שכן בלחי.

ובודאי הדין השני שבשם, 'הגביהו מן הקרקע שלשה' שייך גם בצורת הפתח, דאפילו במחיצה גמורה - פסולה, דהוה ליה מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אבל לא בהרחיק הצורת הפתח מן הכותל, וזהו כהרחקת כותל מכותל, דעד י' - הוה כפתח. ואף על גב דגם לחי משום מחיצה, מכל מקום מחיצה קלה היא, ולכן פסולה ביותר מעשר ובמפולש ובחצר. מה שאין כן צורת הפתח, דהיא מחיצה גמורה בכל דיני התורה, בין לשבת בין לכלאים. ולכן נראה לעניות דעתי דאין חשש בזה

(והראיה שהביא התב"ש מתוספות י"א. ד"ה 'איפכא', שהקשה ר"ת למה לן בגובה צורת הפתח, הא בקנה אחד כשר משום לחי ע"ש, והקשה דהא יש נ"מ כשרחוק ג' טפחים מהכותל ע"ש. ותמיהני הלא באמת מתרצים התוספות באופן זה במקום דלא מהני לחי כמו במפולש וכו' ע"ש, ומאי אולמא האי תירוצא מהאי תירוצא, וגם הת"ש בסימן שס"ג סק"י דחה זה ע"ש).

סימן שסב סעיף לז

כתב המרדכי בפרק א', דצורת פתח - סגי בקנה על גביו, ובלבד שלא יהא ניטל ברוח, עכ"ל.

ולא כתב שלא יתנדנד ברוח, דזה אי אפשר, כיון דהוא דק ובגובה ודאי דהרוח מנדנדו קצת. ולא דמי למחיצה הניטלת ברוח כענפי אילנות, דהתם מתנדנדים לגמרי, ואין להם עמידה כלל. אבל הכא הנדנוד מעט, ומכל מקום על מקומו הוא, כיון שנקשר בשני הקצוות. אלא כונתו שלא יפול לגמרי ברוח, דאז אינו מחיצה, אפילו אם אין רוח.

והרוקח כתב, דהקנים שמכאן ומכאן, אם אין לו קנים עושים בחבלים, וכן כתב הכלבו. (ב"י) ונראה לי דזהו דוקא כשיחברו החבלים במסמרות לדפנות, דאם לא כן הרי בודאי יתנדנדו הרבה ברוח, ואינה מחיצה.