שבת סה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין:
אובמוך שבאזנה:
תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור באזנה:
בובמוך שבסנדלה:
תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בסנדלה:
ובמוך שהתקינה לה לנדתה:
סבר רמי בר חמא למימר והוא שקשורה לה בין יריכותיה אמר רבא גאע"פ שאינו קשור לה כיון דמאיס לא אתיא לאיתויי בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא עשתה לה בית יד מהו א"ל דמותר איתמר [נמי] אמר רב נחמן בר אושעיא א"ר יוחנן עשתה לה בית יד מותר רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא וחלוקין עליו חבריו רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית וחלוקין עליו כל דורו והתני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק:
בפלפל ובגלגל מלח:
פלפל לריח הפה גלגל מלח לדורשיני:
וכל דבר שנותנת לתוך פיה:
זנגבילא אי נמי דרצונא:
שן תותבת שן של זהב רבי מתיר הוחכמים אוסרין:
א"ר זירא ולא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף דברי הכל מותר תניא נמי הכי בשל כסף ד"ה מותר של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין אמר אביי רבי ור' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאחויי רבי הא דאמרן ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון ר' שמעון בן אלעזר דתניא כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאה בו למעלה מן הסבכה אינה יוצאה בו:
מתני' זיוצאה בסלע שעל הצינית חהבנות קטנות יוצאות בחוטין ואפי' בקיסמין שבאזניהם טערביות יוצאות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת:
גמ' מאי צינית בת ארעא ומאי שנא סלע אילימא כל מידי דאקושא מעלי לה ליעבד לה חספא אלא משום שוכתא ליעבד לה טסא אלא משום צורתא ליעבד לה פולסא אמר אביי שמע מינה כולהו מעלין לה:
הבנות יוצאות בחוטין:
אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה דנפקי בחוטין ולא שביק להו גניאן גבי הדדי ועביד להו מקואות ביומי ניסן יומפצי ביומי תשרי לא שביק להו יוצאות בחוטין והאנן תנן הבנות יוצאות בחוטין בנתיה דאבוה דשמואל כדצבעונין הוו לא שביק להו גניאן גבי הדדי לימא מסייע ליה לרב הונא דאמר ר"ה לנשים המסוללות זו בזו
רש"י
עריכה
שוטחן בחמה - מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים:
אבל לא כנגד העם - שלא יאמרו כבסן בשבת האי תנא סבר דמידי דמשום מראית העין מותר בחדרים:
אוסרין - כרב:
עשתה לו בית יד - למוך שבאותו מקום מהו למיסריה דילמא שקלה וממטא לה בידים דלא מאיס לאוחזה בבית יד שלה:
עשתה - לה בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:
רבי יוחנן נפיק ביה לבי מדרשא - במוך שבאזנו שהיה זקן והיתה לו צואת האוזן מרובה:
וחלוקין עליו חבריו - מפני שלא היה קשור באזנו והוא יוצא בו לרה"ר:
הא דמיהדק - דר' יוחנן היה תוחב באזנו יפה ומהדק ולא בעי קשירה ודרמי בר יחזקאל בדלא מיהדק ל"א מתלמידי רבינו הלוי דרבי יוחנן קשור הוה ובית מדרשו סמוך לביתו הוה ולא היתה רה"ר מפסקת:
והא תני רמי והוא שקשור כו' - וכי קשור מיהא אפילו לרה"ר מותר ואמאי קאמר לבי מדרשו ולא קאמר לרשות הרבים ומשני דר' יוחנן קשור ולא מיהדק הקשר ולשון ראשון מיושב מזה:
לדורשיני - לחולי השינים:
זנגבילא - גינזירו (יינייבר"א: זנגוויל) :
דרצונא - קנמון:
לא שנו - דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראה משאר שינים ודילמא מבזו לה ושקלה לה בידה וממטיא:
אבל של כסף - שדומה לשאר השינים דברי הכל מותר לשון רבותי ולי נראה טעמא דשל זהב משום דחשיבא ואתי' לאחויי לכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי' לאחוויי וללשון רבותי קשיא לי הא דאמר אביי רבי ור"ש בן אלעזר כו' ואי טעמא דרבנן משום דחייכי עלה הוא מאי שנא רבי דקחשיב ליה רבנן נמי לאו לאחוויי חיישי ויש לתרץ דרבנן מיסר קאסרי מכל מקום ורבי מתיר דקסבר לא חייכו עלה ולא שלפא להו ומיהו ה"ל למיחש דלמא שלפא לה משום אחוויי אלא לא שלפא משום דאי מחוי לה גנותא היא:
רבי הא דאמרן - דלא חייש דילמא שלפא:
פוטר בכובלת - ואוקימנא דהאי פוטר מותר לכתחילה הוא ואמר טעמא מאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה:
למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר:
יוצאה בה - דלא חיישינן דילמא שלפא ומחוויא דמיגלי שערה ומגניא בה שהשבכה נוי הוא לשער:
מתני' סלע - מטבע הוא:
צינית - מפרש בגמ':
הבנות קטנות - שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם לוי"ה:
ואפילו - רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולא משאוי הוא ויש מפרשין חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן לגדולה בריש פרקין התם משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנות דלא שכיחא בהו טבילה שרי ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה לטומאת מגע משום טהרות ואף נדות נמי שכיחות בהו כדתניא (נדה דף לב.) מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה ועוד מדקתני אפי' בקיסמין איכא למישמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפי' בקסמין:
ערביות - נשים ישראליות שבערב:
יוצאות רעולות - דרך ערביות להיות מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי לה בלשון ערבי רעולות היינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה:
מדיות - נשים ישראליות שבמדי:
פרופות - שמעטפות בטלית ותולה הרצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה:
פורפת - כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה:
ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת - ובגמ' פריך והאמרת רישא פורפת:
גמ' בת ארעא - מכה שהיא תחת פרסת הרגל וקושר בה סלע לרפואה:
דאקושא - שהיא קשה ומגינה על המכה מקוצים ויתדות דרכים:
שוכתא - ליחלוחית היוצא מן הכסף ובלע"ז רוי"ל (רודי"ל: חלודה (מדובר כאן בחמצון הכסף)) ויפה למכה שוכתא כמו דשתך טפי דאלו מציאות (ב"מ דף כו.) ומשתכין כנחשת דתענית (דף ח.):
ליעבד טסא - דכספא טיבעא למה לי אלא משום צורתא דטיבעא מעליא למכה ולאו שוכתא:
ליעבד פולסא - עגול של עץ ויצור עליו:
אמר אביי ש"מ - ממתני' דנקט סלע:
כולהו בהדדי מעלו לה - ולהכי נקט סלע דאיתנהו לכולהו אקושא ושוכתא וצורתא:
לא שביק להו לבנתיה כו' - מפרש לקמן טעמא דכולהו:
גניאן גבי הדדי - לישן זו אצל זו בעודן בתולות:
מקואות ביומי ניסן - של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכן מי הנהר וטובלות שם:
ומפצי ביומי תשרי - שטובלות בפרת ומפני הטיט שלא יהא חציצה נותנות המפץ תחת רגליהן:
דצבעונין - וחייש למישלף ואחוויי:
המסוללות - מתחככות משום תאות תשמיש:
תוספות
עריכה
לעיל אמר רב כל מקום שאסרו חכמים כו'. י"מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין (דף מא.) אין שוחטין לתוך גומא ברשות הרבים שלא יחקה האפיקורסים ובחצר מותר ומיהו אין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצרו הוא צריך אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפילו בחדרי חדרים אסור:
ליעבד לה פולסא. פ"ה חתיכה של עץ ויצור עליה צורה ולפירושו ניחא מה שמקשים דבעלמא אמר מאי אסימון פולסא ופ"ה התם היינו דבר שאין עליו צורה וקשה דהכא משמע דפולסא הוא דבר שיש עליו צורה ולפירש"י ניחא דפירש ליעבד פולסא בלא צורה ויצור עליו הצורה אבל לפיר"ת קשה דפירש אסימון הוי של מתכת ויש עליו צורה אבל אינה חשובה ואינה יוצאה אם כן הכא מאי איריא סלע אפילו אסימון ושמא י"ל דצורת סלע צריך:
ומפצי ביומי תשרי. פ"ה מפני הטיט שלא יהיה חציצה ונותנות המפץ תחת רגליהן ורבינו תם פירש שהיו נותנות מפצי זקופות שלא יראו אותן העולם ויתביישו מהם ולא יטבלו היטב:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ו (עריכה)
סו א ב ג ד מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"א, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף ט"ו:
סז ה ו מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף י"ב:
סח ז מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ג, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף כ"ח:
סט ח מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף כ':
ע ט מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף כ"א:
עא י מיי' פ"א מהל' מקואות הלכה י"א, טור ושו"ע יו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"ג והלכה לד:
עב כ מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י', סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ג סעיף כ':
עג ל מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה ח', סמג לאוין קכז, טור ושו"ע אה"ע סי' כ' סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
ומשני תנאי היא דתניא מי שנשרו כליו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם ור' אלעזר ורבי שמעון אוסרין ואיהו דאמר כר' אלעזר ורבי שמעון:
במוך שבאזנה תני רמי [בר יחזקאל] והוא שקשור באזנה.
ובמוך שבסנדלה והוא שקשור בעקבה.
במוך שהתקינה לנדתה והוא שקשור בירכותיה ורבא אמר אע"פ שאינו קשור כיון דמאיס לה לא אתיא לאחווייה.
אמר רבא עשתה לה בית יד מותר. פי' בית יד שעושה לידה שתכסה אותה כדי שתבדוק מוך לנדתה ולא תגע בו ולא תטנף בו. והא דאמר במוך שבאזנה ותני רמי בר יחזקאל והוא שקשור באזנה אוקמה במהדק ואי לא מהדק אסור:
ושן תותבת של כסף דברי הכל מותר:
ר' שמתיר בשל זהב ור' אלעזר שמתיר בצלוחית של פלייטון ור' שמעון בן אלעזר שמתיר בכל שהוא למטה מן הסבכה אלו כולן סבירא להו כל מידי דגנאי הוא לא אתא לאחווייה והני שיטה נינהו ולית הלכתא כחד מינייהו:
מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית סילעיא שיש עליה צורת מטבע ומעלא לצינית שהוא מכה תחת הרגל.
ציניתא בת ארעא.
הבנות יוצאות בחוטין אפילו בקסמים שבאזניהן.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
מתני', הבנות הקטנות יוצאות בחוטין. פירש"י ז"ל הבנות הקטנות שמנקבות אזניהן ואין עושין להן נזמין עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמים באזניהן שלא יסתמו נקבי אזניהן, וי"מ חוטין שקולעת בהן שערה דאסרינן גבי גדולה בר"פ משום דשכיחא בהו טבילה אבל קטנה דלא שכיחא בה טבילה שפיר דמי, ולשון ראשון הגון מזה חדא דקטנות נמי צריכות טבילה דטומאת גמע משום טהרות, ואף נדות נמי שכיחא בהו כדתניא מעשה שהיה והטבילוה קודם לאמה, ועוד מדקתני אפילו בקסמין איכא למשמע דחוטין נמי אאזנים קיימי דאי חוטי הראש לא שייך למיתני אפילו בקסמין, אלו דברי רש"י, אבל ביורשלמי נראה שהן חוטין שבראשן דגרסי' התם אמתני' דיוצאה אשה בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה ר' חנו בר אמי קומי רבנן יהודה בר מנשה בר ירמיה בלבד שלא תצא לא ילדה בשל זקנה ולא זקנה בשל ילדה והא תנינן הבנות יוצאות בחוטין ר' בא בשם ר' יהודה אפילו כרוך על צוארה פי' ואע"פ שאין דומין לשערה וה"ל כילדה בשל זקינה וזקינה בשל ילדה ופריק תמן שאינה יכולה להביא חוט דומה לשערה היא יוצאה בהם, הכא בלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה פי' משום דמיגנייא בהו ואתי לשלפויי, נראה מכאן שאינן חוטין שבאזנים, ומה שהקשה רש"י ליחוש דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה י"ל שלא חששו לכך אלא בגדולה דשכיחא לה דמים והיא רדופה לביתה אבל קטנה א"נ טבלה לטהרות אינה רדופה כל כך, ועוד דלא שכיחא בה טבילה ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ועוד שהחוטין לבנות שיוצאת וראשן פרוע צריכי להו טפי ולא מנשינן להו כי היכי דלייתניהו ארבע אמות ברשות הרבים, ומיהו מאי דקשיא ליה לרש"י מאי אפילו משמע דלבני מערבא נמי קשיא דגרסינן תו התם אבא בר ממל מפקיד לשמואל בריה לא תפק תקבל עלך מיתני אלא אבל לא קסמין שבאזנין מ"מ לפי גמרא שלנו לא משמע דהתניא בריש פרקין הבנות יוצאות בחוטין אבל לא בחבקים ומשום טבילה ועוד בנתיה דאבוה דשמואל נשואות היו ומקשינן עלה ממתני' אלא משמע בחוטין שבאזניהן הן ואינן מהודקין לחוץ בטבילה וכדתניא לעיל וקסמין נמי אינן חוצצין בטבילה ומשום נפילה נמי קשורין באזנים הוו, אי נמי אין מקפידות עליהן להביאן:
ומפצי ביומי תשרי. פרש"י ז"ל מפני טיט הנהרות ואפשר שהיה עבה ביותר אבל אין טיט חוצץ אלא טיט היוצרים והבורות וכיוצא בהן ואע"פ ששנינו הטביל את המטה אע"פ שרגליה שוקעת בטיט העברה טהורה מפני שהמים מקדמין ומשמע שאין טיט העבה חוצץ בתוך המים התם דוקא במטה אבל ברגלי אדם חוצץ שהוא נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם וכן פי' במס' נדה דאמרי' אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט ואין זה מחוור שאין בנמל טיט יותר משאר בורות, והגאונים ז"ל פי' לשתיהן מפני הצניעות לפי שהן מתייראות שמא יבוא אדם ויראה אותן ואינן טובלות כתקנן לפיכך היה עושה להן מפצי לצניעות:
נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה. פירש"י ז"ל לכהן גדול לפי שאינן בתולות ואין הלשון נוח לפרש כן ועוד דגרסינן בפ' הערל אמר רבא לית הלכתא לא כברא ולא כאבא מאי הוא דאר"ה נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ה"מ איש אבל אשה פריצותא בעלמא הוא ומשמע דר"ה זונה קרי לה ואפילו לכהן הדיוט אסרן, וכ"כ שם רש"י ז"ל עצמו פסולות לכהונה משום זנות, ומיהו איכא למידק מההוא דגרסינן בפ' הבא על יבמתו אנוסת חברו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל ואמרינן מ"ט דר"א ואר"ה א"ר וכן אמר רב גידל א"ר סבירא להו כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואקשינן ומי ס"ל והא קיימא לן משנת ראב"י קב ונקי ואלו בהא אמר רב עמרם אין הלכה כר"א קשיא ומאי פרכא דהא ר"ה כר"א סבירא ליה, א"ל מדרב קא מקשינן לרב עמרם דרב גברא רבא הוא ורביהו דכולהו ולא פליגי עליה, א"נ לגמ' קשיא ולאו לרב הונא ויש לפרש לר"ה נשים עושות זו עם זו זונות אפילו לרבנן מפני שאין בהן אישות ורבא קאמר דאפילו לר"א אינן עושות:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ו (עריכה)
עשתה לו בית יד מהו: רש"י ז"ל ורבנו האי גאון ז"ל פירשו אמוך שהתקינה לנדתה. אבל הראב"ד ז"ל פירשה אמוך שהתקינה לאזנה ושבסנדלה, כלומר: אם עשתה לו בית יד צריך קשירה או לא. ונראה שפירש כן מדאמר רב נחמן בר הושעיא אמר רבי יוחנן עשתה לו בית יד מותר, דמשמע מהאי לישנא דמשום בית יד הוא דמותר, שאילו להתיר אפילו בבית יד היה לו לומר אפילו עשתה לו בית יד מותר. וכן נראה גם מהירושלמי (דפרקין ה"ה), דגרסינן התם א"ר זעירא עשה לו רב חייא בר אשי בית יד למוך שבאזנו.
אמר אביי רבי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו דכל מידי דמיגניא לא אתיא לאחוייה: תמיהא לי דהא אפילו לכולי עלמא לא אתיא לאחוייה, דהא בירית מהאי טעמא הוא דשרינן (לעיל ס, א). ועוד דלישנא דמיגניא לא שייך שפיר בכיפה של צמר אלא משום צניעותא. ועל כן נראה לי דכל הני לא נפקן בהו אלא משום מום שן תותבת וכובלת וצלוחית של פליטון דאמרן לעיל (סב, א) מאן דרכה למיפק בצלוחית אשה שריחה רע, והלכך סברי רבנן דכיון שמומה ניכר דכל הרואה אותה יוצאה בשן של זהב כבר הוא יודע ששינה חסר וכן הרואה אותה יוצאה בכובלת כבר יודע שהיא בעלת ריח רע, וכיון שאינה יכולה להעלים מומיה אף היא אינה מקפדת ושלפה ומחויא. ורבי סבר אע"פ שיכירו שהיא בעלת מום לא שלפה ומחויא, כי היכי דלא תתגנה בהראות מומיה בעין. וכן הטעם בכיפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה, והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית, והיינו דשרו לה טפי כבול בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה משאר תכשיטין, ואפילו כובלת וצלוחית של פליטון לא התירו לה בחצר אע"פ שהוא גנאי לה וקרוב להתגנות בכך על בעלה, אלא שמע מינה דכיפה צריכה לה טפי לסלק גנותה. כך נראה לי.
מתני': בחוטין וכו' שבאזניהם: כלומר: ולא חיישינן לטבילה משום דלא מיהדק ולא חייצי, כדפירש רש"י ז"ל. ולא כפירוש השני שפירש דבקליעת הראש קא מיירי ומשום דבקטנות לא חיישינן לטבילה, דאין פירוש זה מחוור כמו שדחה הוא ז"ל בפירושיו. ועוד דבהדיא קתני בברייתא דמייתינן בריש פרקין (לעיל נז, א) הבנות יוצאות בחוטין שבאזניהם אבל לא בחבקין שבצואריהן, ומפרשינן לה התם משום טבילה. ועוד מדאמרינן בגמ' אבוה דשמואל לא שביק להו לבנתיה נפקן בחוטין שבאזניהן, ואקשינן עליה ממתניתין דקתני הבנות יוצאות בחוטין, ובנתיה דאבוה דשמואל נשואות הוו וכדקאמרינן עביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, ואפילו הכי קא מקשה ליה ממתניתין.
נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה: פירש רש"י ז"ל: לכהן גדול משום דכתיב ביה (ויקרא כא, יג) אשה בבתוליה יקח, שיהיו כל בתוליה קיימין. ואין זה מחוור, דבפרק הערל (יבמות עו, א) משמע דמשום זנות קא אסר ליה, דאמרינן התם לית הלכתא לא כברא ולא כאבא, כברא הא דאמרן, כאבא דאמר רב הונא נשים המסוללות זו בזו פסולות לכהונה, ואפילו לרבי אלעזר דאמר (שם סא, ב) פנוי הבא על הפנויה [שלא לשם אישות] עשאה זונה התם באיש אבל באשה פריצותא בעלמא הויא, אלמא משמע דטעמיה דרב הונא משום זונה קא אסר לה ואפילו לכהן הדיוט.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (שם נט, ב) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא [נשוי אנוסת חבירו ומפותת חבירו לא ישא ואם נשא] רבי אליעזר בן יעקב אומר הולד חלל, ואמרינן (שם ס, א עי"ש) מאי טעמא דרבי אליעזר אמר רב הונא אמר רב וכן אמר רב גדל סבר לה כרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ואקשינן ומי סבר ליה [כותיה] והא קיי"ל דמשנת ר"א בן יעקב קב ונקי (שם מט, ב), ואילו בהא לית הלכתא כרבי אלעזר דאמר רב עמרם (שם סא, ב) אין הלכה כרבי אלעזר, ואי איתא דרב הונא בשיטת רבי אלעזר אמרה ומשום זונה קא אסר לה לכהונה מאי קא קשיא ליה התם דמוקי ליה לרבי אליעזר בן יעקב כרבי אלעזר היינו משום דלדידיה סבירא ליה כרבי אלעזר. ויש לומר דתלמודא קא קשיא ליה היכי קאמר הכין רבי אליעזר בן יעקב, דאי בשיטת רבי אלעזר אמרה תיקשי לן הלכתא אהלכתא. ואי נמי יש לומר דמדרב קא מקשה ליה לרב עמרם דרב רבהון דכולהו הוה.
ומפצי ביומי תשרי: פירש רש"י ז"ל: לשים תחת רגליהן מפני טיט הנהרות. וכן פירש הרב בפרק בתרא דנדה (סז, א) גבי אשה לא תטבול בנמל מפני הטיט. וכן היה נראה מאותה סוגיא שם לכאורה, מפני שאמרוה שם סמוך לנתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה ואע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וגם אותה שלא תטבול בנמל למד מן הענין, ושניהם משום חציצה. ויש מקצת ספרים שכתוב בהן שם גם בההיא דלא תטבול בנמל אע"ג דהשתא ליכא אימר בדריוני נפל, וזה בפירושו של רש"י ז"ל מפורש. ומכל מקום אינו נראה, לפי שאין טיט בנמל יותר מבשאר נהרות. ועוד שאין חוצץ אלא טיט היון דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרים בלבד, כמו ששנינו במסכת מקואות בפרק ט' (מ"ב). ובגירסאות מדויקות ששם (בנדה) לא גריס אע"ג דליכא השתא אימר בדריוני נפל. והגאונים לא גרסי ליה כלל.
והנכון כפירוש הגאונים ז"ל שפירשו דמשום צניעות היה עושה להן כן, מפני שהן מתיראות שמא יבא אדם ויסתכל בהן ולפיכך ימהרו לטבול ואינן טובלות כדרכן, ולפיכך היה עושה להן מפצי להיות כמסך להבדיל בין הנהר ובין העם לצניעות בעלמא, והוא הדין והוא הטעם לאותה שלא תטבול בנמל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה