שבת קלה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ונתחדשה הלכה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אאין מחללין עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת באבל לשמנה ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא.
כתנאי: יש יליד בית שנימול לאחד, ויש יליד בית שנימול לשמונה. יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה. "יש מקנת כסף שנימול לאחד, ויש מקנת כסף שנימול לשמונה", כיצד? גלקח שפחה מעוברת ואחר כך ילדה – זהו מקנת כסף הנימול לשמונה. לקח שפחה וולדה עמה – זו היא מקנת כסף שנימול לאחד. "ויש יליד בית שנימול לשמונה", כיצד? דלקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה – זהו יליד בית הנימול לשמונה. רב חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה – זהו יליד בית שנימול לאחד. הטבילה ואחר כך ילדה – זהו יליד בית הנימול לשמונה.
ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה, בין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב דאין אמו טמאה לידה – נימול לשמונה. אמר רבא: בשלמא לרבי חמא משכחת לה יליד בית נימול לא' יליד בית נימול לח' מקנת כסף נימול לא' ומקנת כסף נימול לח' ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד הטבילה ואח"כ ילדה זהו יליד בית שנימול לח' מקנת כסף נימול לשמנה כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואח"כ ילדה מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת להו אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה א"ר ירמיה בלוקח שפחה לעוברה הניחא למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי מאי איכא למימר אמר רב משרשיא בלוקח שפחה ע"מ שלא להטבילה תניא ר"ש בן גמליאל אומר הכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנאמר (במדבר יח, טז) ופדויו מבן חדש תפדה ושמנת ימים בבהמה אינו נפל שנאמר (ויקרא כב, כז) ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן וגו' הא לא שהה ספיקא הוי
רש"י
עריכה
ונתחדשה הלכה - דמי שאמו טמאה לידה נימול בח' ולא אחר:
יוצא דופן - שנקרעת אמו:
שתי ערלות - שני עורות זה על זה ואמרי לה שני גידין:
אבל לשמנה ודאי מהלינן - ואע"ג דיוצא דופן אין אמו טמאה. לידה:
הא בהא תליא - וחילול שבת תלי במילה לח' דמי שנימול לח' דוחה שבת ומי שאינו נימול לח' אינו דוחה השבת דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיניה ואפילו בשבת בנימול לח' כתיב:
כתנאי - הא דרב אסי: ה"ג הא מילתא בשאלתות דרב אחאי כיצד לקח שפחה ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף שנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית שנימול לח' רבי חמא אומר הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לח' ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כדקתני מקנת כסף שנימול לשמנה כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה נימול לא' נמי כגון שלקח שפחה וולדה עמה אלא לת"ק כו' ובספרים שלנו כתיב נימול לאחד נמי כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ונראה בעיני דהא דלא גריס בשאלתות כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה לאוקמיה בשני לקוחות ולשנויי גירסא דסיפא מרישא דקתני לקח שפחה וולדה זהו מקנת כסף שנימול לא': יש יליד בית שנימול לא' דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה ח' (בראשית יז) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה לח' ימים וכתיב (שם) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומסתברא דהאי דמפרש ביה לשמנה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דדומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע"פ שלא עברו עליו ח' ללידתו מלו. מיד כדכתיב המול ימול וגו' דלאו דומיא דלכם הוא לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא ולקמיה מפרש יליד בית שנימול לאחד אליבא דת"ק:
רבי חמא אומר - הטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל דנתחייבה בכל מצות שהאשה חייבת בהן והויא טמאה לידה זהו יליד בית שנימול לח':
ילדה והטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד - דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לח' כרב אסי:
בשלמא לרבי חמא - דשני בין הטבילה ואחר כך ילדה לילדה ואח"כ הטבילה:
משכחת לה - כולהו יליד בית נימול לאחד ילדה ואח"כ הטבילה יליד בית נימול לח' הטבילה ואח"כ ילדה ושניהם בשנתעברה אצלו דלא הוי מקנת כסף. מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה לאחר שהטבילה. מקנת כסף הנימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה דכיון דאין לבעל העובר חלק באמו לאו דומיא דלכם הוא ה"ה נמי דמצי לפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואחר כך הטבילה בין הטבילה ואחר כך ילדה ולמימר מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח שפחה מעוברת ועוברה וילדה ואחר כך הטבילה אלא רבותא אשמעינן דאפילו בהטבילה ואח"כ ילדה משכחת לה והא דשני מקנת כסף נימול לא' לרבו חמא מלת"ק ולא אמר כגון שלקח שפחה וולדה עמה משום דאם כן ילדה קודם טבילה היא ומאי איריא נולד קודם שלקחה אפילו נולד משלקחה נמי לרבי חמא נימול לא':
אלא יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה - הא ודאי דומיא דלכם הוא הואיל ולאו בטומאת לידה תליא לדידיה:
בלוקח שפחה לעוברה - ואפילו מישראל דהוי' טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו:
הניחא כו' - פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בבבא בתרא (דף קלו.):
שלקחה על מנת שלא להטבילה - דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל דלאו דומיא דלכם הוא אבל לטומאת לידה לא חיישינן בילדה ואח"כ הטבילה:
ופדויו - בבכור אדם כתיב:
מבן חדש - מדתלי בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן:
הא לא שהה - שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש"ס פריך עלה:
תוספות
עריכה
כתנאי יש יליד בית כו'. תימה היכי משמע ליה מתוך הך ברייתא דרבי חמא תלי טעמא בטומאת לידה לעולם אימא לך דסבר יוצא דופן נימול לח' והאי דמצריך טבילה בשפחה משום דבענין אחר אינה חשובה גיורת עד שתטבול כדנפקא לן ביבמות בפרק החולץ (דף מו.):
כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. פירש בקונטרס דהוי מצי למימר כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה אלא רבותא נקט דאפילו בטבלה ואח"כ ילדה משכחת לה מקנת כסף נימול לא' וקשה לר"י דא"כ ת"ק דלעיל ה"ל למינקט נמי הך רבותא ואמאי קאמר מקנת כסף נימול כו' אפילו לקח מעוברת נמי אלא שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא ודאי לקח זה שפחה וזה עוברה הוי שפיר דומיא דלכם וכגירסת שאילתות דרב אחאי. נראה לר"י דגרס כגון שלקח שפחה וולדה עמה מיהו תימה לר"י דהוה מצי למינקט רבותא אפילו בלא ולדה עמה כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה קודם טבילה וי"ל דניחא ליה למינקט כדקתני בברייתא במילתיה דת"ק ועוד אומר ר"י דמשום דהנך. קראי נימול לאחד ונימול לשמונה דיליד בית ומקנת כסף כתיבי בפרשת לך לך הלכך ניחא לאשכוחינהו בכה"ג דשייך קודם מתן תורה דלא הוה טבילה ואע"ג דיליד בית נימול לא' לר' חמא לא משכחת לה אלא אחר מתן תורה בילדה ואח"כ טבלה מיהו כל מה שיכול לקיים לפני מתן תורה מקיים:
כגון שלקחה ע"מ שלא להטבילה. וכדמפר' ביבמות בפרק החולץ (דף מח:) דלקח על מנת שלא לגיירו יכול להשהותו הרבה:
כל ששהה שלשים יום באדם וח' ימים בבהמה. אינן שוין דיום שמנה כלאחר שמנה כדמוכח לקמן דעבד להו עיגלא תילתא ביומא דשבעה וקאמר אי איתרחיתו עד לאורתא הוה אכלינן מיניה ויום שלשים כלפני שלשים כדתנן בבכורות בפ' יש בכור לנחלה (דף מט.) ואפילו רבי עקיבא דפליג לא קאמר אלא דמספקא אם הוא כלפני שלשים או כלאחר שלשים ולענין אבילות אפילו ר"ע מודה דהוה כלפני שלשים משום דהלכה כדברי המיקל באבל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יט (עריכה)
לה א מיי' פ"א מהל' מילה הלכה י"א, טור ושו"ע או"ח סי' של"א סעיף ה', וטור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף י':
לו ב מיי' פ"א מהל' מילה הלכה ז', סמג עשין כז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ב סעיף ג', וטור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף י':
לז ג ד מיי' פ"א מהל' מילה הלכה ד' והלכה ה, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף א':
לח ה מיי' פ"א מהל' מילה הלכה י"ג, ומיי' פ"א מהל' יבום וחליצה הלכה כ"ב, ומיי' פ"ב מהל' רוצח ושמירת נפש הלכה ו', ומיי' פ"א מהל' אבל הלכה ו', סמג עשין נא ועשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"מ סעיף ל', וטור ושו"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' שע"ח סעיף ו', וטור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ו סעיף ד':
לט ו מיי' פ"ד מהל' מאכלות אסורות הלכה ד', (ומיי' פ"ג מהל' איסורי מזבח הלכה ח'), סמג לאו עה ולאו קלג, עשין קעח:
ראשונים נוספים
הניחא למאן דאמר קנין פירות [לאו] כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות (לאו) כקנין הגוף דמי. ומחלוקת היה על זה בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש ותמצא מחלוקתם בהרבה מקומות מן התלמוד במס' גיטין בפרק השולח גט לאשתו (דף מז) איתמר המוכר שדהו לפירות ר' יוחנן אמר מביא וקורא ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא ר' יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובבבא בתרא בפרק יש נוחלין (קלו) מכר הבן בחיי האב וכו' ובמס' יבמות בפרק החולץ (לו) כמו כן וזאת אחת מג' הלכות כריש לקיש כמו שאמר רבא הלכתא כריש לקיש בהני תלת חדא הא אבל בכל מקום שיש מחלוקת בין ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן לבד מהני תלת:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק יט (עריכה)
דתניא ר' אליעזר הקפר ב"ר אומר לא נחלקו ב"ש [וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית ועל מה נחלקו לחלל עליו את השבת שבית שמאי] אומרים מחללין ובה"א אין מחללין ודייק רבה מדברי ר' אליעזר הקפר מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין ואמר רבה אנא דאמרי כת"ק לדברי הכל ואקשינן על הדין דוקיא דרבה א"כ ר' אליעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן כלומר אם ת"ק אמר דברי הכל מחללין ור' אליעזר הקפר אמר כי ב"ה סבירא להו אין מחללין למה חלק על ת"ק. ת"ק אמר דברי הכל אין מחללין והוא עוד אמר כי בה"א אין מחללין והלכה כמותם. לא בא אלא לפרש טעמא דב"ש מה הוצרך לזה. והא בהדיא קיי"ל ב"ש במקום ב"ה אינה משנה פריק רבה דלמא ת"ק אמר לא נחלקו אלא בלהטיף ממנו דם ברית ור' אליעזר הקפר אמר לא נחלקו בזה אלא לחלל עליו את השבת נחלקו. וביקש רבה להעמיד דבריו כד"ה אליבא דתנא [קמא] ולא נתברר אבל עמדו דבריו כב"ה אליבא דר' אליעזר הקפר ונמצאו דבריו ודברי רב שאמר הלכה כת"ק דבר אחד. וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה הלכך כוותייהו עבדינן וקיי"ל דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בחול שמא ערלה כבושה היא. ואם חל ח' שלו בשבת אין מחללין עליו את השבת וכן הלכה. ומעשה דרב אדא בר אהבה ברור הוא והזכירוהו בתלמוד א"י כלשון הזה. רב אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר (בן) [כי] ממסמס ביה מית רבי אבין אמר פצוע דכא נעשה ונתענה עליו ומת. גר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל הוא בעצמו לא:
אמר רבה אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה כו' מסתברא שלא בא רבה אלא למעט בן הנכרית שאין אמו טמאה לידה. אם יקנהו אין נימול לח' שבן בת ישראל ובן הגיורת ובן השפחה אמה טמאה לידה שכך שנינו בענין אשה כי תזריע בני ישראל בענין הזה. ואין הנכרים בענין הזה או בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מניין לרבות את הגיורת ואת השפחה בין משוחררת ובין שאינה משוחררת ת"ל אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה גו' הא אפילו שפחה טמאה ומקשינן עלה וכל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה ומי שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה. והרי יוצא דופן שאין אמו טמאה לידה דתניא וילדה עד שתלד ממקום הולד פרט ליוצא דופן ר' שמעון אומר יוצא דופן הרי הוא כילוד וחייבין עליו קרבן ובלבד שהוא פטור מחמש סלעים ואתמר יוצא דופן ומי שיש לו ב' ערלות רב הונא ורב חייא בר רב חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת. עד כאן לא פליגי לחלל עליו את השבת אבל ודאי לשמונה מהלינן ליה. ופרקי' הא בהא תליא האומר מחללין עליו את השבת סבר נימול לח' והאומר אין מחללין סבר אינו נימול לשמונה ואמרי דדברי רבה כתנאי זה התנא שאמר לקח שפחה ועוברה עמה נימול לח'. פי' קנה שפחה גויה ועוברה נמצא זה העובר מקנת כסף וקודם שיטבלנה עודה בגיותה ילדתו כיון שיגיע ליום שמיני חייב למולו ואע"פ שילדתו בגיותה שאינה טמאה לידה ואמר התנא זהו מקנת כסף הנימול [לשמונה]. דלא כרבה ורב אחא אמר ילדה כו'. קיי"ל דכולהו תנאי מא"י אינון לפיכך קרי להו רבי בר מתלת דוכתי. ואע"ג דתנאי אינון קרי להו רב. רב אבא בהאשה שנפלו לה נכסים. ורב אבא נמי בג' שאכלו כאחד. ורב חמא בהדא דוכתא. ורב אחא אמר ילדה ואח"כ הטבילה מאחר שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה אלא ליום אחד כרבה. וזהו שאמר רבה לרב חמא דבעי טבילה משכחת לה יליד בית נימול לשמונה כגון שהטבילה ואח"כ ילדה.
מקנת כסף נימול לשמונה כגון שלקח שפחה ועוברה עמה. וגם זו הטבילה ואח"כ ילדה ומפני מה לא פירש בה טבילה כיון שההפרש מקודם לזה בין הטבילה ואח"כ ילדה ובין ילדה ואח"כ הטבילה. (מימי) [מי] לא שמעת לה לקח שפחה ועוברה עמה.
זהו מקנת כסף שנימול לשמונה.
אמר רבא א"ר אסי כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה. משמע לן דלית הלכתא כוותיה משום דקם ליה כרב חמא והוא יחידאה ואלמלא לא היה אמורא חולק עליו היינו אומרים שהלכה כמותו אבל מכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ור"ה וחייא בר רב פליגי בה וקם ליה מ"ד נימול לשמונה כת"ק דרבים נינהו הלכתא כוותיה ועוד דרבה ורב משרשיא שקלו וטרו אליבא דת"ק, ונראה שדעתו של רבינו הגדול ז"ל כך שלא פסק הלכה כדברי מי וכל היכי דלא איפסק הלכתא כת"ק קי"ל, ועוד שכתבה לכולה סוגיא דהיכי משכחת לה אליבא דת"ק, וי"א כולן נמולין לשמונה ואין דוחין שבת דספיקא הוא ולא נתכוין רבינו הגדול ז"ל לפי דעתם, ולענין עובדא ודאי מוטב שתדחה ולא מחללי עליה שבת שאף לבעל הלכות ז"ל ראיתי שהדבר ספק אצלו:
הא דאמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה הא לא שהה ספיקא הוי. פרש"י ז"ל בשאינו ידוע אם בן ח' אם בן ט' שאלו בן ט' היינו כלו לו חדשיו דאפילו רשב"ג מודה ואי בן ח' ודאי לא חיי ובין לרבנן ובין לרשב"ג נפל הוא אלא בדלא ידעינן פליגי דרבנן סברי כיון שלא מת מיד בחזקת כלו לו חדשיו הוא ורשב"ג סבר עד ל' ספיקא הוא וכ"פ לקמן גבי נפל מן הגג ואכלו ארי, והאי פי' ק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' הערל א"ר אבוהו סימני סריס ואיילונית ובן ח' אין עושין בהן מעשה עד שיהיו בן כ' ואקשינן ובן ח' מי קא חיי והתניא בן ח' הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ומפרקינן הב"ע בשלא גמרו סימניו דתניא איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ור' אומר סימניו מוכחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו טעמא דלא גמרו הא גמרו אע"פ שלא כלו לו חדשיו אמרינן האי בן ז' הוא ואשתהוי הוא דאשתהי אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרינן כמאן כר' דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי כרבים עביד מאי רשב"ג דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל הא למדת דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בשנולד לשמונה ושערו וצפרניו גמרו דת"ק סבר כיון שלא כלו לו חדשיו אע"פ שגמרו סימניו נפל גמור הוא ואסור לטלטלו ור' סבר כיון שגמרו ולד מעליא הוא ורשב"ג סבר תוך ל' יום ספק מכאן ואילך ודאי ובפרקין בתוספתא תני להו לשלשתן, והשתא ק"ל היכי מסתפקא לן בגמ' אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה מהא אלא מכלל דרב יהודה אמר שמואל והרי כאן ג' מחלוקות מפורשים, ותו דבכולה שמעתין משמע דרבנן לקולא פליגי וכדאמרינן נמי לקמן אם אשת כהן אינה חולצת היינו משום דסמכינן אדרבנן דאמר ולד מעליא הוא וכדמפרש עלה בהדיא בפ' החולץ והא רבנן לחומרא פליגי עליה, ואפשר לומר דלא שמיע להו ההוא ברייתא ואי שמיע להו סברי דילמא הכי תני איזה בן ח' שאסור לטלטלו כל שלא כלו לו חדשיו כלומר שאנו יודעין בודאי שלא כלו לו חדשיו וה"ה שצריך נמי שלא גמרו סימניו ורבי אומר סימנין מוכחין עליו שכיון שלא גמרו בידוע שלא כלו לו חדשיו ואין אתה צריך לחזר אחר חשבון עבור חדשים אבל בשגמרו סימניו ולא כלו לו חדשיו לא דבר ת"ק ובא רשב"ג ופי' כל ל' יום ספק מכאן ואילך ודאי ובא רב יהודה ופי' דפליגו רבנן עליה והדרא מתני' לפשטא וכדפרי' לעיל, והא דאמר בפ' החולץ ורמיזא הכא דרבנן סברי תוך ל' ולד מעליא הוא ואיתא נמי בפ' יוצא דופן מאן חכמים רבי הוא דקים להו לרבנן דגמ' דרבים ס"ל כוותיה א"נ מכיון דרבי ורשב"ג סברי משתהי הו"ל לת"ק כיחיד לגבייהו ולא חיישינן ליה כלל ומש"ה באשת כהן אינה חולצת דאפילו לרשב"ג אינו אלא ספק וסמכינן אדרבי דאמר ודאי ולד מעליא הוא ולא אסרינן איתתא אגברא ואי ק"ל כיון דרשב"ג בבן ח' קאמר היכי אמרינן בגמרא בפשיטא ממהל היכי ממהלינן ליה מאן אמרה דבן ח' ודאי נימול לשמה אע"פ שגמרו סימניו דהא לת"ק דרשב"ג ודאי לא מהלינן ליה, א"ל מעשים היה להם בכל יום שמלין אותן מכיון שגמרו סימניהון אע"פ שאין יודעין אם כלו חדשיהם או שיודעין שלא כלו וכן כולה שמעתא דעגל שנולד כולן בנולדין לספק חדשים בסימנים גמורין מתוקמי דבלא סימנין לכ"ע ספק נפל אלא בספק חדשים ובסימנים גמורים הן ומ"ה לרבי דהיינו רבנן ולד מעליא נינהו, ואי קשיא היכי מתוקמי אליביה קרא דופדויו יש לומר ה"ק התורה לא נתנה דברים לשעורין ולפי שיש שצריכין לשהות עד ל' יום כגון ודאי בן ח' וספק בן ח' נתנה שיעור א' לכל ל' יום כנ"ל פירושא, עד שראיתי להר"ר אברהם ז"ל שאמרה בלשון אחר כדברי רש"י ז"ל דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי רבנן סברי כל שנולד חי ולא פיהק ומת מיד חזקה לט' נולד ואם בידוע שנולד לח' ה"ז נפל גמור ורשב"ג סבר הכל תלוי בל' יום אם שהה ל' יום אפילו נולד לח' אינו נפל דקסבר אפשר הוא דאשתהי ומקיים ל' ואם לא שהה ספיקא הוי כד שיודע לך שנולד לט' וכולה שמעתא סלקא ליה שפיר דקים לן דפליגי בבן ח' ודאי בגמרו סימנים ולא ידעינן אי פליגי בנולד לספק חדשים אי בעו רבנן דליקום בגוויה שכלו לו חדשיו:
ולענין פסקא משמע לכאורה דמהלינן ספקות ממ"נ דאי חי הוא שפיר קמהיל ואי מת הוא כלומר נפל מחתך בבשר בעלמא הוא דהכי סלקא שמעתא, אבל מצינו לרבינו הגדול שכ' להך ברייתא דקתני ספק בן ט' ספק ח' אין מחללין עליו את השבת בפסק הלכה ואנן בגמ' אוקימנא אליבא דר"א דלית הלכתא כוותיה, אלא משמע דרבינו הגדול ז"ל לא ס"ל הא דאמרינן מהלינן ליה ממ"נ וכו' ובקשנו לו חבר ומצאנו לר"ח ז"ל שכ' בפירושיו ולית הלכתא הכי דשינויא הוא ואיברא קושין דבגמ' דאקשינן מימהל היכי מהלינן ליה לאו קושיא אלימתא הוא דאפשר דלא מהלינן ליה וכדפרי' לעיל אלא מיהו כיון דגמ' סליק מהלינן ליה ממ"נ היכי יכלינן לדחויי סוגיא דגמ' בלא טעמא ונראה מדברי ר"ח ז"ל שהוא מפרש הא דאמר אביי כתנאי דאעיקר מילתא דרשב"ג קאי דקאמר בבן ח' בבהמה שגמרו סימניו ספיקא הוי דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר כיון שגמרו סימניו אין בו ספק אלא חי גמור הוא ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת והתורה טמאתו להודיעך שאינו ולד עד שישהה ח' ימים ולפיכך אין שחיטתו מטהרתו דהו"ל כמחתך בשר בעלמא, וא"ל רבא אי סבר מר חי הוא ולא חיישינן ליה לישתרי באכילה אלא דכ"ע מת הוא כרשב"ג וא"ה לאו מחתך בשר בעלמא הוא שכ"ז שחיותו עליו כחי הוא ושחיטתו מטהרתו ומ"ד אין שחיטה מטהרתו טעמא אחרינא הוא משום דלא דמיא לטרפה ולרשב"ג לאחר ח' ימים אפילו באכילה שרי ובתוך ח' הו"ל ספק נבלה, ולפי' אחר שכתבתי נמי י"ל כלפי שאמר רשב"ג כל שלא שהה בכל הנולדין בין לח' בין לספיקן ספקות הן אע"פ שגמרו להן סימנין אמר אביי כתנאי דאפילו לח' ודאי אמרי ר' יוסי בר"י ור"א בן ח' חי גמור הוא והיינו בשגמרו סימניו, דאי לאו חי גמור הוא הו"ל מחתך בשר בעלמא ורבא דחאה דמת הוא כרשב"ג ואפ"ה שחיטתו מטהרתו ואפילו אין בהן סימנין גמורין וזה הפי' יותר נכון מפרש"י ז"ל שפי' בזה כתנאי אי הוי מחתך בשר בעלמא אי לא דכל היכי דאתמר בשמעתא חי הוא היינו דחי לעולם ואינו נפל כלל, ועוד דלדידיה מאי פירכיה דרבא כיון דלכ"ע נפל הוא באכילה א"א [שמא צריך לגרוס כאן ה"א ור"ל היכי אמר. המעתיק] דלאו מחתך בשר בעלמא הוא שהרי חייבין על שחיטתה בשבת כדאיתא פא"ד (דע"ג ע"א) וכן על חבורה של זה חייבין ודאי אשתכח לפירושא דילן דאפילו למ"ד נפל הוא שחיטתו מטהרתו ואינו כמחתך בשר בעלמא ואפילו למ"ד אין שחיטתו מטהרתו טעמא אחרינא הוא משום דלאו דומיא דטריפה הוא הלכך לענין שבת חבורה הוא ואין מחללין עליה דהיכי אפשר שתהא שחיטתו שחיטה ולא תהא חבורה לענין שבת, וכיון דרבא לא ס"ל ההוא טעמא דא"ר אדא מחתך בשר בעלמא הוא לחומרא נקטינן ולא מחללין שבתא ואם יש טעם אחר טוב מזה גם א הטוב נקבל, ובפ' נושאין על האנוסה גרסינן הכי ר' יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליו את השבת, א"ר יוסי ב"ר בון ויאות הוא בן ח' נעשה כמחתך בשר שלא לצורך רבנן דקיסרין א"ר יעקב בר דוסי מי אמרינן שמותר לחתוך בשר שלא לצורך נמצא לדברינו שאפילו נולד לספק ח' וגמרו סימניו אין מלין אותו בשבת אין לך נימול בשבת אלא דקים לן ביה שכלו חדשיו ולא כן דעת הגאונים ז"ל והמחברים:
הא דאמר רשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל: כללא כייל לכל הנולדים בין שנולד לשמונה ובין לשאר תינוקות, דכל דלא קים לן בגויה שכלו לו חדשיו אינו יוצא מכלל נפל אלא אם כן שהה שלשים יום, ואפילו סתם תינוקות ואפילו גמרו סימניו שערו וצפרניו. והיינו דאקשינן היכי מהלינן, ואי דוקא בבן ח' ואי נמי בסתם תינוקות ובשלא גמרו סימניו, לא הוי מקשי סתם היכא מהלינן אלא בן שמונה היכי מהלינן, אי נמי כל שלא גמרו סימניו היכי מהלינן. ובהא רשב"ג לחומרא ורבנן לקולא, וכדמשמע בשמעתין דרבנן לקולא ורשב"ג לחומרא, וכדמשמע נמי ריש פרק החולץ (יבמות לו, ב) גבי הא דמייתינן לקמן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. ואפילו נולד לשמונה אילו שהה שלשים יום נמי יצא מכלל נפל לרשב"ג, דכללא כייל כל ששהה שלשים יום אינו נפל, משום דאיהו כרבי סבירא ליה דאמר כן ביבמות בפרק הערל (פ, ב) דסבירא להו לרבנן דלא משתהי בבטן כלל, ורבנן ורשב"ג בתרתי פליגי וכדאמרן. ומיהו רבי ורשב"ג לאו בחדא שטתא ממש קיימי, אלא רבי סמיך אגמר סימניו שערו וצפרניו, ורשב"ג לא סמיך אסימנים אלא אנשתהה שלשים יום. והכין איתא בתוספתא דמכלתין פרק (ט"ז, ד) אין עוקרין בהמה, דעביד לה פלוגתא דת"ק ורבי ורשב"ג. והא דאיבעיא לן לקמן מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג ולא פשטוה מההיא ברייתא, דלמא לא שמיעא להו, ואי נמי דניחא ליה לאתויי ההיא דר"י אמר שמואל, דשמעינן מינה תרתי דפליגי רבנן עליה והלכתא כותיה, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק הערל ביבמות (שם) בסייעתא דשמיא.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
ויש יליד בית נימול לאחד גרסי' ואל לאחר שמנה וכך מצאתי בכל הספרים וה"ג בירושלמי יש קטן נימול ליומו היך עביד' ילדה ואח"כ נתגיירה נימול ליומו. נתגיירה ואח"כ ילדה נימול לשמנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה