שבת צא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פשיטא כל שהוא תנן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית קמ"ל מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה אלא מעתה חישב להוציא כל ביתו הכי נמי דלא מיחייב עד דמפיק לכוליה התם בטלה דעתו אצל כל אדם:
וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו:
מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר דתניא כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציא נתחייב זה במחשבתו של זה אמר רבא אמר רב נחמן הוציא כגרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה והא ליכא קמ"ל בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו את"ל התם הוא דמיחייב דזיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא הכא כיון דבעידנא דאפקה לא הוה ביה שיעור אכילה לא מיחייב או דילמא כיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה השתא נמי מיחייב ואת"ל אכיון דאילו אישתיק ולא חשיב עליה מיחייב אמחשבה דזריעה בהשתא נמי מיחייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו הכא ודאי כי אישתיק אמחשבה קמייתא לא מיחייב או דילמא בתר השתא אזלינן ומיחייב ואת"ל גבתר השתא אזלינן ומיחייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דיחוי לענין שבת או אין דיחוי לענין שבת דתיקו:
בעא מיניה רבא מרב נחמן הזרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן לעולם לענין שבת וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א"ל תניתוה אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין
רש"י
עריכה
מהו דתימא - כיון דשכח בשעת הוצאה שלא היה זכור בהצנעתו:
בטלה לו מחשבתו - ואין כאן לא חשיבות מחשבת הצנעה ולא מחשבת הוצאה:
קמ"ל - דכל העושה סתם על דעת הראשונה עושה ובחשיבותיה קמא קאי:
כל שהוא תנן - וסתם משנה רבי מאיר:
לאפוקי מגרוגרת - דשאר אוכלין:
אלא מעתה - דמתני' בדעתיה תלינן כדקאמרת משום דעל דעת ראשונה מחשבת ליה שיעורא:
חישב להוציא כל ביתו - בהוצאה אחת דלא אחשבה אלא אם כן הוציא כולה כאחד:
הכי נמי - דכי אפקא פורתא פורתא לא מיחייב:
בטלה דעתיה - ושיעורא דחשיב לאינשי חשיב:
וכל אדם אין חייבין אלא כשיעורו - ואע"פ שהוכשר לזה והצניעו:
כגרוגרת - איכא שיעורא לאכילה ולהוצאה וכ"ש לזריעה דשיעורא בכל שהוא:
ותפחה - ועמדה על גרוגרת קודם הנחה:
ונמלך עליה לאוכלה - והניחה מהו:
את"ל - בההיא אע"ג דעקירה והנחה לאו בחדא מחשבה הואי מיחייב:
התם הוא דזיל הכא כו' - בשעת מחשבה ראשונה היה בו כשיעור למחשבתו ושיעור למחשבה שניה הלכך מיצטרפי עקירה והנחה:
אבל הכא בעידנא דאפקה לא הוה בה שיעור - למחשבה שניה של הנחה ולא מצטרפי הנחה לעקירה:
כיון דאילו אשתיק - בהך שניה אית בה שיעור לזריעה ומיחייב:
השתא נמי מיחייב - הואיל ויש שיעור למחשבה אחרונה ובשיעור זה איכא שיעורא למחשבה ראשונה ויותר:
לא מיחייב - דהא בשעת הנחה ליכא שיעור למחשבה קמייתא:
בתר השתא - בתר מחשבה דהשתא אזלינן לענין הנחה:
יש דיחוי - מה שחסרה בינתים אילו אנחה בההיא שעתא לא מיחייב מי אמרינן תורת דיחוי דנדחה לו מחיוב חטאת ובטלה לה עקירה וכי הדר תפחה והניחה הוי הנחה בלא עקירה:
אי לענין טומאה - דמיבעיא לך אם נטמא לטמא טומאת אוכלין או לאו כביצה בעינן:
והאי משלימו - שנחה אצלו והשלימו וע"י הנחה זו נטמאו:
מאי - מדחשיב הך זריקה לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת כאלו הוא כגרוגרת ומיחייב או לא:
תוספות
עריכה
מתקיף לה רב יצחק. פירש בקונטרס דפריך אאביי וקשה דאמאי נטר ליה עד הכא ואומר הרב פור"ת בשם רבינו שמואל דאדרב יהודה אבוה פריך וה"פ כיון דאמרת דמוציא חטה אחת לזריעה חייב אע"פ שאין רגילות משום דבתר מחשבתו אזלינן ה"נ כשחישב להוציא כל ביתו ניזול בתר מחשבתו ולא נחייבנו בפחות כיון דפחות מיכן אינו חשוב בעיניו ומשני התם בטלה דעתו אצל כל אדם דאין אדם שלא יהא חשוב בעיניו פחות מכן אבל הכא יש בני אדם שחשובה להם חטה אחת לזריעה:
או דילמא בתר השתא אזלינן. משמע דאי בתר השתא אזלינן ליכא למיבעיא מידי מדקאמר את"ל בתר השתא אזלינן הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו ולא מיבעיא ליה אקמייתא ואמאי אכתי תיבעי ליה אי הוה דיחוי אצל שבת או לא כדבעי בסמוך דהא מיד כשצמקה נדחית וי"ל דדוקא ההיא דבסמוך חשיב ליה דיחוי שנדחית בין משיעור ראשון בין משיעור אחרון אבל הכא דמשיעור אחרון מיהא לא נדחית לא חשיב ליה דיחוי:
אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. משמע דלא מקבל אוכל טומאה בפחות מכביצה ומה שהביא רש"י מת"כ דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא דתניא מכל האוכל שמטמא בכל שהוא יכול יהא מטמא אחרים ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל בבת אחת הוי אומר זה ביצת תרנגולת אומר ר"ת דאסמכתא היא דה"נ מעשר ירק מרבינן בת"כ מוכל מעשר הארץ ולא הוי אלא אסמכתא בעלמא והא דפריך בפרק כל שעה (פסחים דף לג:) למ"ד משקין מיבלע בליעי מהא דתנן טמא מת שסחט זיתים וענבים כביצה מכוונת טהורים ואי מיבלע בליעי אמאי טהורים ומוקי לה בענבים שלא הוכשרו לאימת קא מיתכשרי לכי סחיט להו וכי סחיט להו בציר ליה שיעוריה אתי שפיר גם לפי' הקונטרס דאע"ג דמקבל טומאה בכל שהוא מ"מ בציר ליה שיעורא מלקבל הכשר לפירוש הרב פור"ת דמפרש בשם רש"י בפ' חבית (לקמן קמה.) דאין אוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה וטעמא משום דמאשר יאכל נפקא לן לטמא אחרים בכביצה ואהא כתב אשר יבא עליו מים וכן בפרק אלו עוברין (פסחים מה.) גבי בצק שבסידקי עריבה דמפרש אביי כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין ונגעו בהאי בצק בפסח דאיסורו חושבו מצטרף אע"ג דבלא צירוף פחות מכביצה הוה מצי לאוקמי דנגע שרץ בכזית שבסידקי עריבה בפסח דאיסורו חושבו מקבל טומאה בשאר ימות השנה אי קפיד אין אי לא לא אלא דלענין קבלת טומאה עצמה לא נפקא לן מינה מידי דבלאו הכי אסורה משום חמץ להכי נקט לענין לטמא אחרים ומייתי רבינו תם ראיה דאין אוכל מקבל טומאה פחות מכביצה דתניא בפרק אלו עוברין (שם מד.) המקפה של תרומה השום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן מקפה של חולין ושום ושמן של תרומה ונגע טבול יום במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו והוינן בה מקום מגעו אמאי פסל והא לא הוי כביצה ורש"י ל"ג הכי אלא גריס והא בטל ברובא ומפרש דהכי פריך מקום מגעו אמאי פסול והא בטל שום ושמן אגב מקפה דהא משום הכי קתני ברישא פסל את כולן ואין נראה למחוק הספרים ועוד נהי דבטלי ברישא להחמיר להקל לא אמרינן דבטלי ועוד דלא שייך למימר דבטלי השום והשמן כיון שהן בעין מדקתני לא פסל אלא מקום מגעו ועוד (דתניא בתוספתא) בד"א בזמן שהיא גוש בקערה משמע שהן בעין ואין להאריך ורש"י חזר בו בכריתות (דף כא.) וגבי פרה מיטמא טומאת אוכלין (חולין דף פב.) והא דאמר בפ"ק דחולין (דף כד:) התורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל לאו דוקא חרדל אלא כלומר מלא ביצים ומשום דבחרדל איכא טובא ראשון ושני כו' ומקבל טומאה מדרבנן נקט ליה:
אי לענין שבת כגרוגרת בעינן. הוה מצי למיפרך אמאי נקט זרק ואמאי נקט תרומה ולבית טמא:
כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים כו'. אור"י דלהכי נקט זרק דהשתא בהדי הדדי קא אתיין דלא מחייב לענין שבת עד דנח כדאמר בפרק המוציא (לעיל דף פ.) תוך ג' לרבנן בעיא הנחה על גבי משהו אבל מכניס מכי אתי תוך ג' איכא איסור שבת ואיסור טומאה ליכא עד דמצטרף ולא .
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק י (עריכה)
ב א מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה כ"ו:
ג ב מיי' שם:
ד ג מיי' שם:
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
למאי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. אימא כגרוגרת להוצאת שבת הא אמור בכמה מקומות במשנה (דף עו) המוציא אוכלין כגרוגרת והרבה כזה ואסמכתא דילה מקרא דכתיב (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ואמרו תאנה כגרוגרת להוצאת שבת וכביצה לענין טומאת אוכלין בתורת כהנים [פ' שמיני] אוכל יטמא מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא * ת"ל אשר יאכל הא אינו מיטמא אלא בכביצה ובפרק יום הכפורים (יומא פ) תניא ר' אומר כל איסורין שבתורה בכזית חוץ מטומאת אוכלין כו' וטומאת אוכלין מנלן דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר אמר קרא (ויקרא יא לד) מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יתר מביצת תרנגולת והזכרנו דבר זה בברכות (ופי אל) משנה במסכת מעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף יז) שנינו כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה בכחצי פרס ומזון ב' סעודות לעירוב וכביצה לטמא טומאת אוכלין וכגרוגרת להוצאת שבת וככותבת ליום הכפורים:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
ולא תימא בטולי מבטלא למחשבתו אלא כל העושה על דעת מחשבתו ראשונה הוא עושה אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה פי' הני מילי לענין המצניע אפילו הצניע חטה אחת והוציאה [חייב] וההיא דתנן באידך פרקין זרעוני גינה פחות מגרוגרת ותנן זרע קישואין ודלועין ופול המצרי שנים שיעורין דעלמא דלאו למצניעין שאין אדם מוציא נימה אחת לזריעה אבל המצניע אפי' אחת חייב עליה וכל אדם שהוציאו סתם בשלא הצניעו אינו חייב עליו אלא כשיעור אע"פ [שהצניע הראשון] ואינו מתחייב במחשבת הראשון ומתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר אבל אם הוציאו השני מדעת המצניע הראשון חייב ואם הוציא כגרוגרת שהוא כשיעור הוצאה [לאכילה] ומעיקרא היתה מחשבתו לאכילה ונמלך עליה לזריעה או לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב ולא אמרינן צריך שתהא עקירה והנחה בחדא מחשבה ובעיי דרבא לא איפשיטו.
הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה והויא כגרוגרת ונמלך עליה לאכילה בעידנא דעקירה הוה מחייב אמחשבתו ושיעור למחשבתו הואי ובעידנא דהנחה נמי שיעורא היא למחשבתו שבאותה שעה ואילו אשתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשב' דזריעה השתא נמי מחייב הוציא כגרוגרת לאכילה והיתה כשיעור בשעת עקירה וכשצמקה וחסרה נמלך עליה לזריעה דמחייב עליה נמי בשעת הנחה ובתר השתא אזלינן ומחייב אבל אם הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה ועדיין מחשבתו כדהות אע"פ דבעת עקירה יש בה כשיעור כיון שחסרה בין כך וכך מספקא לן יש דחוי אצל שבת או אין דחוי אצל שבת וקיימא בתיקו. ועקר דהא מלתא דכולה עקירה והנחה במחשבה דאיסורא דקאמרינן (לעיל שבת ד' ה' ב') אמר רב ספרא א"ר אמי א"ר יוחנן המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן [והוציאן] פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך ומפרשא נמי בגמ' דואלו נערות.
בעא מיניה רבא מרב נחמן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו (ורמי) כגון שזרק מרה"ר לרה"י אי נמי מרשו' היחיד לרה"ר ורשות הרבים באמצע [ושאלינן] למאי קא בעי רבא הא בעיי אי לענין שבת כגרוגרת בעינן שאם הוציא אוכלין פחות מכגרוגרת פטור אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור האי כזית לענין מאי קא מיבעי ליה לרבא ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרק לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה מאי מדמצטרף לענין טומאה קא מחייב עליה נמי לענין שבת ואי לאו דקא מצטרף לענין טומאה ומחייב עליה לא איחייב עליה לענין שבת ומשום דקא מחשב ליה מחייב כי האי דסוף הזורק יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ ר"מ אומר אם היתה שבת והוציא חייב אמרו לו אינו השם ואמרינן עלה אמאי הא אין דרך הוצאה בכך ומהדרינן כיון דאחשביה מחייב הכא נמי הכין או דלמא כל לענין שבת כגרוגרת בעינן א"ל ר"נ תנינא אבא שאול אמר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת וקא דייק מינה רב נחמן דהא מפיק מן המקדש בשבת שתי הלחם ולחם הפנים אע"ג דמפסיל לענין יוצא בכזית לא קא מחייב לענין שבת בשבת עד דהוי כגרוגרת ואם איתא דכיון דאחשביה מיחייב ואע"ג דפחות משיעור הוה מחייב בשבת על כזית בהוצאת שתי הלחם ולחם הפנים ואהדר ליה רבא הכי השתא התם מדאפקיה חוץ לחומת עזרה איפסיל ליה ביוצא ועדיין לא מחייב ליה לענין שבת כל עיקר עד דמפיק ליה לרה"ר אבל הכא לענין האי בעיא דהוא זרק כזית תרומה לבית טמא להשלים אוכל לכביצה שבת וטומאה בהדי הדדי קא אתיין ולא איפשיט:
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
מתקיף לה ר' יצחק בריה דר' יהודה אלא מעתה חשב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מחייב עד דמפיק ליה כולה. פי' אדאבוה מקשי היכי מחייב ר"מ אחטה אחת והלא אין דרך בני אדם להוציא פחות מכזית לזריעה ולשום דבר נמי לא חשוב בכל התורה אלא אמרינן בתר דעתיה דידיה אזלינן לגמרי א"כ חשב להוציא כל ביתו לא ליחייב עד דמפיק ליה כוליה אם הלכנו אחר מחשבתו לחומרא לא נלך אחר מחשבתו לקולא, ומפרקינן בטלה דעתו אצל כל אדם שאין מחשבתו מבטלת מה שהוא ראוי לכל בני אדם אבל היא ראויה לעשות מה שאינו חשוב לכל כסתם חשוב לו שהרי חשב עליו לזריעה וזריעה כל דהו ראויה היא וכל אדם מחשבין כן וזה הפירוש יותר ראוי ממה שפי' רש"י ז"ל במקום הזה:
הא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו. ק"ל עלה מאי קמבעיא ליה דהא איהו דאמר במס' מנחות בפרק כל המנחות כל היכי דמעיקרא הוה ביה והשתא לית ביה הא לית ביה וכל היכי דמעיקרא לא הוי ביה והשתא אית ביה מדרבנן כי פליגי היכי דמעקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח מ"ס יש דיחוי באיסורין ומ"ס אין דיחוי באיסורין וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מיחייב דהא בהנחה נמי לית ביה שיעור אוכלין לענין שום דבר כדקתני התם בברייתא הרי אלו טהורין ואין חייבין עליהן משום פגול ונותר וחלב וכן נמי לענין תרומה ואין בידי טעם נכון לחלק בין שבת לשאר איסורין בדבר זה, אבל יש לי לתרץ דהכא בגרוגרת ממש עסקינן ואמרינן התן שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למ"ד התם גבי תרומה דשיעור הוא, א"נ באוכלין שיש בהן שיעור וצמקו והוציאן ותפחן דודאי השתא יש בהו שיעור דהכי אסקינן התם תיובתא למ"ד דיחוי באיסורין לענין שיעורא:
זרק כזית תרומה לבית טמא. פרש"י ז"ל בכמה מקומות בתלמוד שאוכלין מקבלין טומאה בכזית ולטמא אחרים בכביצה ושמעתין ל"ק עליה דכיון דחשיב צירוף לענין לטמא אחרים מחייב נמי משום שבת אע"פ שכבר נטמאת, ואינו מחוור דמשמע דהכי מבעי ליה מדמחייב משום מטמא תרומה מחייב נמי משום שבת ואי כזית מקבל טומאה אין עליו תוספת חיוב בצירוף אוכלין בפחות מכביצה עם כזית וכ"ש דלטומאת אחרים לא השתא מתעבדא בהנחתה שאפילו נטמאו זו בפ"ע וזו בפ"ע אף בשעת טומאת אחרים אינן מצטרפין ומטמאין אותן שהרי מכיון שנכנסה נטמאת באויר וצירוף זה שבשעת הנחה אינו מעלה ואינו מוריד ושנינו במס' אהלות בפי"ג אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין וקתני סיפא זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט משמע מיהא שאין פחות מכביצה אוכלין מקבלין טומאה לא מד"ת ולא מד"ס, וה"ר משה הספרדי ז"ל מפרק להא בשלא הוכשרו וכביצה אין ממעטין לפי שהן חשובין ואינו מבטלן, (ובמס' חולין פ' השוחט אשלים זה הענין בס"ד):
בתוס' מקשים בשלמא הנחה איכא שיעורא מדמצטרף לענין טומאה אלא אעקירה הא ליכא שיעורא, ולדידי ל"ק דאנן הכי אמרינן מדמחייב לענין מטמא תרומה חשיבא זריקה ומחייב נמי לענין שבת דחשיבא זריקה דאי אפשר בלא עקירה והנחה וכדאקשינן מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית וכענין ששינינו המוציא כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דמגו דחשוב לענין טומאה חשיב נמי לענין שבת אע"פ שאינו דומה לזו לגמרי והם אמרו בשם ה"ר שמואל ז"ל דאשעת עקירה ודאי חייב כיון שהוא אוכל לענין זר שהזר האוכלה לוקה עליו בכזית ואלו זרקה לבית טהור חייב אבל מכיון שנטמאת פרח ממנה איסור זרות שאין זר לוקה עליה עוד ומ"ה בעי צירוף להנחה, ע"כ, ואינו יודע מה הוא שהזר בין טמאה בין טהורה לוקה עליו בכזית וחייב עליה מיתה ומפני שהיתה ראויה לאכילת כהנים אף החולין ראוין לאכילת כל אדם וכן נמי בהא דמתרצין בלחם הפנים מדאפקיה אפסיל ליה אכתי ק' דהא חשיב דזר וכהן לוקין עליו בכזית ועוד שא"כ על כל האוכלין האוסרין לחייב בכזית ולא שנינו אלא בגרוגרות לכולן ולא דמי לכזית מן המת דהתם מהני ליה הוצאתו להציל שלא יטמא לעומדין שם ומש"ה הויא הוצאה גופה חשובה ודוקא נקט נמי תרומה דבחולין כיון שאין טומאתן אוסרת אינה חשובה כלום:
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק י (עריכה)
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב יהודה וכו': פירש רש"י ז"ל: דאדאביי קאי דאוקי מתניתין בששכח למה הצניעו, ואפילו הכי אזלינן בתר מחשבתו הראשונה. ואינו מחוור. שאם כן היה לו לבעל הגמרא לסדר דברי ר' יצחק אחר דברי אביי ולא יפסיק ביניהם בהא דרב יהודה. ובתוספות פירשו דאהא דרב יהודה אביו קאי, משום דפירש כל שהוא היינו אפילו חטה אחת הואיל ועל ידי מחשבתו אתה מחייבו בדבר שאינו ראוי להוציאו אפילו לזריעה שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה, אלא שאנו הולכין לגמרי אחר מחשבתו, אם כן חשב להוציא כל ביתו הכי נמי. ופרקינן התם בטלה מחשבתו אצל כל אדם, כלומר: שאין כח בידו שלא להחשיב מה שהוא חשוב אצל הכל, אבל להחשיב מה שאינו חשוב אצל הכל לטרוח בכך לכתחלה הרשות בידו, כיון שאף השיעור הזה ראוי הוא וחשוב אצל הכל אלא שאין טורחין בכך לכתחלה.
פשיטא זיל הכא איכא שיעורא וזיל הכא איכא שיעורא: קשיא לי, מאי קושיא שהרי דרך התלמוד הוא כן בהרבה מקומות לפתוח בדבר פשוט כדי לשאול אחריו מה שצריך לשאול, ואף כאן מפני שרצה רבא לשאול אחריו הוציא חצי גרוגרת לזריעה. והוציא כגרוגרת לאכילה, עשה להן פתח מזה אע"פ שאינו צריכה, ולמה הוצרך לתת טעם מהו דתימא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה, בלאו הכי ניחא. ובפרקין (צב, ב) תנינן המוציא ככר לרשות הרבים חייב, והא אינה צריכה אלא משום דבעי למיתני הוציאוהו שנים פטורין. וניחא לי דמרא דשמעתא קמייתא ר' נחמן, ואיהו לא בעי הנך בעייתא, אלא רבא הוא דאיבעיא ליה, ומשום הכי אקשינן לר' נחמן, למה ליה לאשמועינן הכי פשיטא.
בהא דבעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו: הקשה הרמב"ן ז"ל, מאי קא מיבעיא ליה, דהא איהו הוא דאמר במסכת מנחות בפ' כל המנחות באות מצה (נד, א), כל היכא דמעיקרא הות ביה והשתא לית ביה הא לית ביה, וכל היכא דמעיקרא לית ביה והשתא אית ביה מדרבנן, כי פליגי דמעיקרא הוה ביה וצמק וחזר ותפח, מר סבר יש דיחוי באיסורין, ומר סבר אין דחוי באיסורין, וכיון שכן גבי שבת נמי בדלית ביה ותפח היכי מחייב.
ותירץ הוא ז"ל, דהכא בגרוגרת ממש עסקינן, ואמרינן התם שאני גרוגרת הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו, וכיון שכן כשתפחה יש בה שיעור, ומיהו בעוד שלא תפחה לא חשיבא שיעור ואפילו למאן דאמר התם (שם נה, א) גבי תרומה דשיעור הוא. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמאי שנא שבת מאי שנא תרומה, הא אפילו קודם ששלקה חשבינן ליה התם לענין תרומת מעשר כתאנה מדתורמין גרוגרת על התאנים במנין, ואף על גב דהשתא בציר ליה שיעורא.
ולי נראה דאינו דומה שיעור הוצאת שבת לשאר האיסורין, דאילו פגול ונותר וחלב לא חייבה התורה בהם אלא בשיעור אכילה דהיינו כזית, וכיון שכן כל שאין בו כזית אף ע"פ שתפח ונראה ככזית הרי אין בו כזית ולא נהנה גרונו בכזית, אבל הוצאות שבת בחשיבותא תליא מלתא, וכל שדרך הבריות להחשיב ולהצניע חייבין עליו בהוצאתו, ועל כן אין שיעור הוצאה אחד לכל הדברים אלא כל אחד ואחד לפי מה שהוא חשוב, עד שהעלו הענין שאפילו מה שאינו חשוב לכל ואין מצניעין כמוהו והצניע המצניע חייב, וכיון שכן אף פחות מכגרוגרת שתפחה ונראה (ככזית) [כגרוגרת] מחשיבין אותו ומצניעין כמוהו ולפיכך חייב. כך נראה לי.
זרק כזית תרומה לבית טמא מהו: ואסיקנא כגון שהיה פחות מכביצה אוכלין וכזית זה מצטרף לכביצה, ומשום דאיסור שבת ואיסור טומאה בהדי הדדי אתיין, ומשום הכי נקט זרק ולא נקט הוציא, דאילו הוציא קדים ליה איסור שבת לטומאה, דכשיצרף ידו למטה משלשה מיד הוה ליה כמונח לענין שבת, ואפילו לרבנן דבעי הנחה על גבי משהו, הני מילי בזורק אבל במעביר לא וכדאמרינן לעיל בפרק המוציא (פ, א), ולענין טומאה לא נטמא עד שנתחבר ממש לאוכלין. ונקט נמי תרומה דאילו חולין לא עבד ולא מידי, שהרי החולין מותרין הן באכילה אף לאחר שנטמאו.
ואם תאמר אע"ג דמצטרף לענין טומאה היאך יתחייב לענין שבת, דהא בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ואילו בהנחה איכא דבר חשוב כיון דמצטרף לאוכלין, אבל בשעת עקירה דלא היה שם אלא כזית אינו חשוב. יש לומר עקירה צורך הנחה היא, וכיון דבשעת הנחתו יהא חשוב, אף עכשיו חשבינן ליה כדבר חשוב, דהא לצורך אותו הנחה עקרה, ודאי חייב, ואילו זרקו לבית טהור פשיטא ליה דחייב הואיל וזר לוקה עליו בכזית גם ראוי לאכילת כהנים, אבל כשנטמא בטל חשיבותו דאף זר אינו לוקה עליה, וכדאמרינן במסכת יבמות בריש פרק הערל (עג, ב) דהאוכלה בטומאת עצמה אינו לוקה עליה, וליכא אלא איסור עשה דכתיב (דברים טו, כב) בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה, והיינו דלא בעי לה הכא אלא שזרקו לבית טמא ומשום צירוף אוכלין שבה, והלכך בשעת עקירה ודאי שיעור הראוי לענין שבת הוה ביה, כן תירץ רבנו שמואל.
אבל הרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאם מפני שראויה היתה לאכילת כהנים אם כן אף החולין ראוין לאכילת כל אדם, וכן בהא נמי דמשני בלחם הפנים מדאפקיה איפסיל ליה, אכתי קשיא דהא חשיב הוא דזר וכהן לוקין עליו בכזית. ועוד שאם כן כל האוכלין האסורין ליחייב בכזית. ונראה לי שעיקר טעם רבי שמואל ז"ל אינו אלא מפני שהיא ראויה לאכילת כהנים כלומר: מחייבת להם הכתוב ושמרתם את משמרת תרומותי (במדבר יח, א), מה שאין כן בחולין, ועם דברי רבי שמואל ז"ל עלה לנו תירוץ למה נקט כזית, הואיל ואינו מתחייב אלא משום צירופו ואם כן אפילו פחות מכזית, אבל עם דברי הרב ז"ל אינו קשה, דמשום עקירה נקט כזית דפחות מכזית אינו כלום.
ועוד יש לומר דדוקא כזית משום דחשיב בעלמא ללקות עליו, מה שאין כן בפחות מכזית, דאפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא עג, ב) חצי שיעור דאורייתא איסורא בעלמא הוא דאיכא. ואע"ג דלגבי תרומה טמאה ליכא חילוק בין כזית לפחות מכזית, דאפילו בכזית ליכא אלא עשה כדאמרן, ובפחות מכזית נמי איכא איסורא דאורייתא מדרבי יוחנן דאמר חצי שיעור דאורייתא וקיימא לן כותיה, מכל מקום כיון דבעלמא חמירא כזית ללקות עליו ופחות מכזית לעולם לא, הכא נמי כזית הוי חשוב פחות מכזית לא הוי חשוב.
הא דנקט הכא: כגון דאיכא אוכלין פחות מכביצה. ולא אמר דאיכא פחות מכביצה תרומה, מסתברא דאפילו איכא פחות מכביצה אוכלין חולין, והדין נותן דהא תלמודא משום צירוף הוא דבעי, ואפילו על ידי צירוף דחולין מיטמא כזית של תרומה. אבל ראיתי לרבינו האי גאון ז"ל שכתב אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן, שאם טימא תרומה פחות מכביצה פטור, ואהדרינן לעולם לענין שבת וכגון שזרקו לאותו בית טמא תרומה פחות מכביצה ואיתא התם וזרק עכשיו כזית שהוא משלימו לההוא דאיתיה התם לכביצה. ע"כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כך, דאפילו כזית מקבל טומאה על ידי צירוף ומתחייב הוא עליה משום מטמא תרומה.
ומיהו דוקא בשלא היה שם אלא פחות מכביצה אוכלין, שלא ירדה להן טומאה אלא ע"י צירוף הכזית דאז מקבל טומאה אף כזית זה, אבל אם יש שם כביצה אוכלין כבר נטמאו בלא צירוף כזית זה, ואע"פ שנצטרף להם כזית זה לא נתוסף להם טומאה שכבר שבעו להם טומאה, וכיון שכן אין מצטרפין עם זית זה שיקבל טומאה על ידיהם כאילו הוא משיעור הכביצה, ואינו אלא כזית העומד לעצמו שאינו מקבל טומאה ולפיכך נקט הכא פחות מכביצה וכענין שאמרו במנחות בפרק הקומץ רבה גמ' (כד, א) שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו, בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהן והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, כלומר: שבע ליה טומאה אותו חצי שנטמא כבר ולפיכך אינו מצטרף לטהור לטמאו, ואע"פ שאם היו שניהם טהורין ונגע באחד מהם פשיטא ליה דמצטרף.
מהא דאמרינן הכא: למאי אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן. שמעינן דאין אוכלין מקבלין טומאה פחות מכביצה, והכי נמי משמע מדתנן במסכת אהלות (פי"ג, מ"ה) (משנה, אהלות יג, ה) אלו ממעטין בחלון פחות מכביצה אוכלין, וקתני סיפא (במ"ו) זה הכלל, הטהור ממעט והטמא אינו ממעט, אלמא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאילו כן לא היה ממעט.
והא דתניא בספרא (ויקרא יא, לד) מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא. יש מפרשים אותה בצירוף כלי כגון ההיא דתניא (פסחים מד, א) המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין ונגע טבול יום במקצתן פסל את כולן. והא דתניא בפרק קמא דחולין גמרא (כד, ב) הטהור בכלי חרס תוכו אע"פ שלא נגעו כו', נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אע"ג שלא נגע, תוכו האמור ליטמא גם כן אע"פ שלא נגע, ואמרינן עלה התם מנא לן אמר רבי יונתן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל, כלומר ואילו מחמת נגיעה לא היה אפשר שיטמא אלא לכל היותר בגרגיר שלישי, אלא שכל גרגיר וגרגיר מיטמא מאויר כלי, דאלמא אפילו כל שהוא מקבל טומאה. יש לומר דלאו דוקא מלא חרדל, דהתם לא איירי בהאי דינא דכביצה ופחות מכביצה, אלא הכי קאמר התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חתיכות כמלא חרדל, ולעולם כשיש בהן חתיכות גדולות כביצה. ורש"י ז"ל כתב בהרבה מקומות (פסחים לג, ב ועוד) דכל שהוא אוכלין מקבלין טומאה, אבל לטמא אחרים בעינן כביצה. ושמעתין דהכא לכאורה הויא תיובתיה, וההיא נמי דאמר באהלות הויא תיובתיה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה