שבת עט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
עד שיאמר לוה פרעתי ולא פרעתי רבא אמר דכולי עלמא מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו והכא בכותבין שובר קמיפלגי תנא קמא סבר כותבין שובר ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר רב אשי אמר מפני שצריך להראותו לבעל חוב שני דאמר ליה חזי גברא דפרע אנא:
עור כדי לעשות כו':
בעא מיניה רבא מרב נחמן המוציא עור בכמה א"ל כדתנן עור כדי לעשות קמיע [אהמעבדו בכמה א"ל לא שנא] לעבדו בכמה א"ל לא שנא ומנא תימרא כדתנן המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו כמלא רוחב הסיט כפול והאורג ב' חוטין שיעורו כמלא רוחב הסיט (כפול) אלמא כיון דלטוייה קאי שיעורא כטווי ה"נ כיון דלעבדו קאי שיעורו כמעובד ושלא לעבדו בכמה אמר ליה לא שנא ולא שני בין מעובד לשאינו מעובד איתיביה המוציא סמנין שרוין כדי לצבוע בהן דוגמא לאירא ואילו בסמנין שאינן שרוין תנן קליפי אגוזים וקליפי רמונין סטיס ופואה כדי לצבוע בהן בגד קטן [לפי] סבכה הא איתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סמנין לצבוע בהן דוגמא לאירא והרי זרעוני גינה דמקמי דזרעינהו תנן זרעוני גינה פחות מכגרוגרת רבי יהודה בן בתירא אומר חמשה ואילו בתר דזרעינהו תנן זבל וחול הדק כדי לזבל בו קלח של כרוב דברי רבי עקיבא וחכמים אומרים כדי לזבל כרישא הא איתמר עלה אמר רב פפא הא דזריע הא דלא זריע לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה והרי טיט דמקמי דליגבליה תניא מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין לרה"ר ששיעורן ברביעית והוינן [בה] שופכין למאי חזו וא"ר ירמיה לגבל בהן את הטיט ואילו בתר דגבליה תניא טיט כדי לעשות בהן פי כור התם נמי כדאמרן לפי שאין אדם טורח (בהן) לגבל את הטיט לעשות בו פי כור. ת"ש דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא בשלשה עורות הן מצה וחיפה ודיפתרא מצה כמשמעו דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ וכמה שיעורו תני רב שמואל בר רב יהודה כדי לצור בו משקולת קטנה וכמה אמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא חיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדתנן עור כדי לעשות קמיע דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכמה שיעורו כדי לכתוב עליו את הגט קתני מיהת כדי לצור בו משקולת קטנה ואמר אביי ריבעא דריבעא דפומבדיתא התם בבישולא והתנן הבגד שלשה על שלשה למדרס השק ד' על ד' העור ה' על ה' מפץ ו' על ו' בין למדרס בין למת ותאני עלה גהבגד והשק והעור כשיעור לטומאה כך שיעור להוצאה ההוא דבקורטובלא:
רש"י
עריכה
עד שיאמר פרעתי ולא פרעתי - כלומר עד שלא אמר פרעתי חייב משאמר פרעתי פטור דבטל ליה:
דכולי עלמא צריך לקיימו - והכא בפרעו ולא פרעו ממש קאמר ובשטר מקויים ודכולי עלמא אסור לשהות שטר פרוע:
והכא בכותבין שובר קא מיפלגי - יש גורסין ת"ק סבר אין כותבין שובר על שטר פרוע שאתה מצריכו לשמור שוברו מן העכברים אלא מחזיר לו ושורפו ואסור להשהותו ורבי יהודה סבר כותבין שובר ועל ידי שובר מותר לשהות שטר פרוע לצור ע"פ צלוחיתו ולא היא חדא דכיון דאסור לשהות שטר פרוע אפי' על ידי שובר נמי אסור להשהותו שמא יאבד השובר וזה חוזר וגובה בו ועוד לרבי יהודה אין כותבין שובר שמעינן ליה בבבא בתרא (דף קע:) דתנן מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף רבי יוסי אומר יכתוב שובר וה"ג ת"ק סבר כותבים שובר והכי קאמר משפרעו לוה והוציאו מלוה בשבת פטור שאינו צריך לו ואי אמרת כיון דראוי לצור ע"פ צלוחיתו הוא דבעי אהדורי ללוה לא משהי ליה שמא יבא לידי מלוה ויחזור ויתבענו ואי נמי לא מהדר ליה מלוה לא איכפת ליה ללוה דמלוה כתב ליה ללוה שובר עילויה ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר הלכך צריך הוא המלוה דבעי אהדורי ואי לא מהדר ליה חוזר ותובעו לו מה שפרעו דלא סגי ליה בשובר דצריך לשומרו מן העכברים:
רב אשי אמר - פלוגתייהו כשהוציאו לוה הוא ומה הוא צריך לו דקאמר ודאי לא לצור דמשום סתימת פי צלוחית לא משהי ליה שמא יבא ליד המלוה אלא משהי ליה להראותו לשאר בעלי חובות ולהתהלל שהוא פורע חובותיו:
המוציא עור בכמה - משום דבעי למיבעי מיניה הנך בעיי אחרנייתא בעא מיניה הא ואף על גב דמתני' היא:
לעבד - עור העומד לעבדו ועדיין לא עבדו בכמה שיעור הוצאתו:
המלבן - צמר:
סיט - כדי הפרש אצבע מהאמה:
כפול - שני סיטין:
אלמא - כיון דמנפץ ומלבן לטווייה קאי שיעוריה כטוויה:
שלא לעבדו - אינו עומד לעבד:
דוגמא - כלומר מעט כעין שמראין לדוגמא לומר רוצה אתה בזה:
לאירא - והוא כשיעור הצריך לאירא של גרדי לסתום פי קנה שפקעית הערב נתונה בו:
קליפי אגוזים - קליפה לחה שעל קליפי האגוז:
סטיס - וישודא (וישד"א: איסטיס, פַּסטֶל (צמח, שמשורשו מפיקים צבע כחול) [וכן תרגם לעיל סח., אך ראה להלן פט:)) :
פואה - וורנצ"א (ורנצ"א: פואה) :
פי סבכה - קופ"א (קויפ"א: שביס עשוי רשת) נותנין בגד באמצעיתה והאי שיעורא נפיש:
שאין אדם טורח כו' - ואם בא לשרותה שורה כדי פי סבכה אבל עור טורח אדם לעבד כדי קמיע ומעובד נמי פחות מכדי קמיע לא חשיב:
חמשה - גרעינין:
ואילו בתר דזרעינהו תנן - דקלח אחד חשוב:
כרישא - קפלוט:
הא איתמר עלה - לקמן בפרק רבי עקיבא מתרץ לה רב פפא הכי:
נימא - גרעינין:
מצה כמשמעו - שאין לה שום תיקון:
קמיח - משהין אותו בקמח ומים:
עפיץ - מתקנין אותו בשחיקת עפצים כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז שקורין טנא (ט"ן: דֶבַע (אבקה של קליפת אלון המשמשת לעיבוד עורות) [רש"י אינו מתרגם כאן את המונח של התלמוד, אלא מזכיר את החומר השונה, שמשתמשים בו בצרפת לאותה מלאכה. כפי הנראה, נזקק למלה "ארז" כדי לציין עץ, שבלי ספק הוא מה שאנו קוראים "אלון", ובכל אופן אינו יכול להיות הארז המקראי, שאינו גדל בארצות מערב אירופה]):
וכמה שיעורו - להוצאת שבת:
רבעא דרבעא דפומבדיתא - רובע ליטרא של פומבדיתא דרך הסוחרים לצור משקולת של עופרת כדי שלא תפחת לפי שהמתכת נשחקת תמיד ונפחת מאליו:
קמיע - בציר שיעוריה מכדי לצור משקולת:
לכתוב גט - ותנן (גיטין דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ושמו ושמה והעדים והזמן ושיעור זה קטן מכולן:
וקתני מיהת כו' - אלמא שיעור דאין מעובד נפיש:
בבישולא - לח כמו שהופשט קרי בשולא לשון בשול שהוא לח דאכתי לא חזי לעיבוד אבל יבש חזי לעיבוד וכיון דחזי לעיבוד הוי כמעובד:
שלשה על שלשה לטומאת מדרס - אבל למגע שלש על שלש והן אצבעות:
כך שיעור להוצאת שבת - אלמא שאין מעובד חמשה טפחים בעינן ומתניתין מוקי במעובד:
בקורטבלא - מבשלו ברותחין ומתקשה לישב עליו ולכסות דלובקאות שקורין פושדטוויי"ל (פלדישטו"ל: כסא מתקפל) ומטות ולעשותו שולחן:
תוספות
עריכה
ת"ק סבר כותבין שובר. ומיירי שכבר יש לו שובר ולכך משפרע פטור דאין זקוק להחזיר השטר ומתוך פירוש הקונטרס משמע שעדיין לא נכתב השובר וקשה דהרי צריך להחזירו ללוה שלא יצטרך לכתוב שובר:
חזי דגברא דפרע אלא. כרב אשי תניא בתוספתא דמכילתין ר' יהודה אומר אף המוציא שטר פרוע כל שהוא חייב מפני שמשמרו לבעל חוב ולשאר אמוראי קשה לרשב"א:
אלמא כיון דלטוויה קאי. הוה ליה למינקט כיון דלאריגה קאי שהוא רחוק יותר אלא שמא לאו כולהו קיימי לאריגה:
כדי לכתוב עליו את הגט. סבירא ליה כרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי דלר' מאיר אין כותבין על הדפתרא דתנן בגטין (דף כא:) אין כותבין על נייר מחוק ועל הדפתרא וחכמים מכשירין ואמר בגמ' מאן חכמים ר' אליעזר ובחנם פי' בקונטרס דשיעור גט קטן מכולן דהא אשכחן דקלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ונייר דגרע טפי שיעורו לכתוב עליו קשר מוכסין וטעמא דקלף שהוא חשוב אין מצניעין אותו לקשר מוכסין וכן יש לפרש כאן:
וקתני מיהא כדי לצור ואמר אביי. קשה לר"י דלא הוה ליה לאתויי מילתא דאביי הכא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ח (עריכה)
ח א מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ה':
ט ב מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה י"ד:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ח (עריכה)
והכין הוא ראובן שתבע את שמעון במנה והוציא עליו שטר. אמר שמעון שטר זה כתבתיו לו על עצמי אלא שפרעתיו אם יכול ראובן המלוה לקיים את השטר בחותמיו כולי עלמא לא פליגי שחייב שמעון בממון דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה. אבל אם אין ראובן המלוה יכול לקיימו בחותמיו ואין נודע כי נכתב באמת אלא מדברי שמעון. מר סבר אם מודה לוה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו בו ואם לא יקימנו ואמר לוה כתבתיו ופרעתיו. הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומר סבר כיון שהודה לוה שכתבו הרי נתקיים בכך ואין המלוה צריך לקיימו. ואם יאמר לוה כתבתיו ופרעתיו אומרי' לו הבא ראיה או תן זה הממון והילכך צריך לקיימו עכשיו וקאמ' אביי ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולא איכפת ליה ללוה אע"ג דשטרא ביד מלוה וצריך מלוה לקיימו. והילכך לוה פטור על הוצאתו דמתעסק הוא. ור' יהודה סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. וצריך ליה לוה וחייב על הוצאתו:
רבא אמר דכ"ע מודו בשטר שכתבו צריך לקיימו. והכא בכותבין שובר קא מיפלגי. ועיקרא הא בגמ' דגט פשוט במתני' מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף ר' יוסי אומר יכתוב שובר ואמרינן עלה אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון. ודבר זה בין בפריעת מקצת בין בפריעת השטר כולו אם אמר המלוה אבד שטרי דקאמרינן (שם) אמר ר"ה בריה דרב יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר ה"מ אפלגא אבל אכוליה שטרא לא כתבינן. ולא היא אפי' אכולי שטרא נמי כתבינן. ופלוגתא היא דרב ושמואל אמרי אין כותבין שובר. ור' יוחנן ור"ל אמרי כותבין שובר והלכתא כותבין שובר. השתא הכא לענין לוה שהוציא את השטר בשבת אחר שפרעו קאמר רבא בכותבין שובר פלוגתייהו. ת"ק דסבר פטור קסבר כותבין שובר דאסיק אדעתי' [שמא יאמר] שלא פרעו אלא [מבקש ממנו] שובר. וכיון שיש בידו שובר לא צריך ליה. ור' יהודה סבר אין כותבין שובר והאי פרע ליה ועדיין שטר שעליו קיים. והלכך צריך ליה ולא עליה מיניה חורבא. וכולהו הני סבארי אידחו במימרא דרב אשי וקאמר כ"ע כותבין שובר והכא צריך ליה לוה לשטרא דאיבעי למיזף מן איניש אחרינא מחוי ליה וא"ל חזי דגברא דפרע אנא. ומהכא מחייב ליה ר' יהודה:
בעא מיניה רבא מרב נחמן עור שיעורו בכמה א"ל תנינא עור כדי לעשות בו קמיע ולא שנא מעובד (שלא לעבדו) שראוי לקמיע. ולא שנא שלא מעובד לעבדו ול"ש שאינו מעובד שלא לעבדו.
ומנא תימרא דלא שנא לן בין מעובד בין שאינו מעובד דקאי לעבוד דהא המלבן והמנפס שהוא עומד לטויה שיעורו כשיעור טויה. ואיתיביה רבא תלת תיובתא לרב נחמן דאמר לא שנא לן בין מעובד לשאינו מעובד. ראשונה מסמנין שהרי השרויין שיעורן כדי לצבוע בהן (דאמא לאמא) [דוגמא לאירא].
ושאינן שרויין שיעורן גדול מזה. כדי לצבוע בהן בגד קטן פי סבכא דאלמא טובא איכא בין שרויין בין שאינן שרויין ופריק רב נחמן התם שני בין שרויין ובין שאינן שרויין. דהא איתמר עלה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע בהן (ריגמא לאינא) [דוגמא לאירא]. והילכך אין דרך המוציא להוציא סממנין לשרות לצבוע. אבל שרויין מוציא אדם שיעור זה. אבל הכא עוד מעובד ושאינו מעובד כצמר מנופץ וכטויה דמי. שנית איתיביה זרעוני גינה בזמן שאינן זרועין שיעור הוצאתו שנים ובזמן שהן זרועין שיעור המוציא להן זבל כדי לזבל כרישה אחת דאלמא שני בין זרועין לשאינן זרועין. ופריק בהא נמי שאני זרעוני גינה דאמר רב פפא לפי שאין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה וטורח הוא לזבל כרישה אחת אבל עור לא שני לן בין מעובד לשאינו מעובד. שלישית שופכין ששיעורן ברביעית כדי לגבל טיט. אבל טיט מגובל כדי לעשות פי כוש. ופרקי' ההיא שניא בדאמיד בה שאין אדם טורח. אבל טיט [שיעורו] לעשות פי כוש. אבל הכא בעור לא שנא.
תא שמע דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא ג' עורות הן וקא יהיב תלתא שיעורי וחד מנהון מצה דלא מליח ודלא קמיח ודלא נפיץ. וזהו שאינו מעובד. ושיעורו ריבעא דריבעא דפומבדיתא.
והוא כדי לצור משקולת קטנה. (בני) [פי'] רבינו האי גאון זצ"ל צוררין משקל של אבן כדי שלא יחסר. דאלמא פליג על רב נחמן דאמר לא שנא בין מעובד לשאינו מעובד. ופרקי' בישלה שאני. ופירושה בישלה העור שנתעבד כמה שהוא בלא מלח ובישל ונפסד כשמלבישין אותו על משקל או על זולתו יבש וקשה מאד (זהו שהכנת) [ודרך חנוני] לצרור משקולת ולעשות ממנו כלים לשמן שנקראין בכל אחד לאביי ושיעור קטן שלו הוא המפורש. וקא מפרקינן לרב נחמן שאם לא בישל העור ולא נפסד. ועדיין ראוי הוא לעיבוד שיעורו כמעובד כדי לעשות קמיע. אבל מליח וקמיח סגי בפחות מן הלין. תרי שיעורי בין לצור משקולת ובין עשיית קמיע. והכין נמי הא דתנן העור המליח חמשה על חמשה.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ח (עריכה)
עד שיאמר לוה פרעתי ולא פרעתי. פי' הכא במאי עסקינן שבקש ולא מצא עדים, שמתו אותן שחתמוהו ואין שום אדם מכיר חתם ידן שאלו היה הדבר ספק השטר חשוב וראוי שמא יביאו עדים ויקיימוהו ואין לומר שצריך הוא להחזיר השטר ללוה ולפיכך הוא פטור שהואיל ולא מצא עדים שהוא מזוייף בודאי, כך ה"ה שיהא מונח בידו של מלוה זה שמא ימצא עדים לקיימו או עד שימצא הלה עדים שהוא מזוייף או עד שיבוא אליהו, ואפשר לפרש שאפילו הדבר ספק הואיל ולא מצא עדים עכשיו אינו מתחייב משום שמא ימצא עדים שמ"מ אינו ידוע אם הוא דבר הראוי אם לאו, וא"ת עד שלא אמר פרעתי אמאי חייב למאי מהני ליה שטרא אי מודה ליה אפילו בלא שטר נמי חייב אי לא מודה ליה הא אמרת פטור והשטר פסול, וי"ל לא חציף איניש למימר שטרא זייפא הוא אא"כ הוא אמת שהוא מתיירא שמא יבואו עדים ויעידו ונמצא שהוחזק כפרן ובפרעון נמי מתבייש דא"ל אידך אי פרעתני שטרך בידי מאי בעי ואי לא נפיק שטרא מתותי ידיה א"ל לא היו דברים מעולם, וי"א מהני לזה דאי מודה בה גובה מהיתומים ואינן יכולין לומר פרענו ואי לאו שטרא יכולין לומר כן ולמ"ד מלוה ע"פ לא גבי מיתמי לא גבי כלל א"נ מהני ללקוחות שלקחו ממנו אחר שיודה לו בב"ד:
ור"י סבר אין כותבין שובר. פרש"י ז"ל ומ"ה צריך ליה שאם לא יחזור לו שטרו הדין נותן שיחזיר לו ממון שפרעו ומכאן למדנו דבר זה ואין לנו ראיה ממקום אחר שהיה במשמע שאחר שפרעו אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר אינו חייב להחזיר לו שאינה אלא חששא שמא יאבד שטרו והואיל ופרעו פרעו, ור"ח ז"ל פי' כגון שפרעו ולא עמד עמו בדין ולרבנן דאמרי כותבין שובר א"צ ליה זה לשטר שהוא מוציא שוברו ולר"י דאמר אין כותבין שובר הוא צריך לו כדי שלא יוציאנו מלוה ויגבה בו פעם אחרת, ונראה שהוא ר"ל דלרבנן כיון דכותבין שובר וחששא דצריך להיות שומר שוברו מן העכברים לאו חששא הוא אין שטר זה כלום לר"י כיון דחששא היא שטר זה ראוי הוא ומתחייב עליו המוציא:
כדי לכתוב עליו את הגט. פירש"י ז"ל תורפו של גט דהיינו שמו ושמה ומקום העדים והזמן והרי את מותרת לכל אדם והזקיקו לומר כן כדי שיהא שיעור דפתרא דמליח וקמיח מועט משיעור עור דמליח ולא קמיח מועט משיעור עור דמליח ולא קמיח ויפה פירש, וא"ת בגט הא בעינן ודן ותורפיה דגיטא נ"מ להתגרש בדאורייתא ויכולין אנו לומר שאע"פ שהוא יותר מעובד שיעורו מרובה שהרי קלף מעובד הוא ושיעורו גדול משיעור עור כדתנן במתני' ופרש"י ז"ל עצמו דאיידי דדמיו יקרים לא עביד מיניה קשר מוכסין אלא לתפילין ומזוזות ולא מתחייב בשיעורא זוטא מ"מ למדנו דסתם עיבוד היינו מלוח דהא אמרן לעיל דבין מעובד ובין שאינו מעובד שיעורן לעשות ממנו קמיע וכאן במליח וקמיח שיעור אחר לכתוב גט אלמא סתמא לא לקמוחי קאי אלא למלוחי דהיינו עבוד כדאמרן בפ' כלל גדול היינו מולח היינו מעבד וכו':
מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/שבת/פרק ח (עריכה)
ורבי יהודה סבר אין כותבין שובר: [פירש רש"י ז"ל (ד"ה והכא בסופו): ואע"פ שכבר פרעו צריך להחזיר לו מעותיו אם לא ימצא השטר, ודין זה מחודש שלא נמצא בשום מקום אלא בזה. וכתב הרא"ה ז"ל דהוא הנכון שבפירושים]. וראיתי לאחד מן הגדולים שכתב בשם הרשב"א ז"ל דנפקא מינה לדידן דקיימא לן כרבנן דכותבין שובר, שאם יש נאמנות בשטר כגון שכתוב בו ויהא נאמן כשני עדים כשרים לעולם, שאין כותבין שובר, ואם לא יתן לו שטרו מחזיר לו מעותיו ואכיל הלה וחדי, ואינו מספיק לא חותם ידו ולא העדאת עדים לפי שכבר האמינו כשני עדים. ומיהו אם כתב לו בבית דין שובר הא ודאי אין מחזיר לו כלום, אלא אדרבה מגבין אותו לכתחילה בבית דין כיון דקיימא לן כותבין שובר. עד כאן.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
לפי שאין אדם טורח לשרות סממנין לצבוע בהן דוגמא לאירא פי' אבל עור שאינה מעובד חזי לכסות בה קמ"ע כמעובד ומפני זה שיעורן שוה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה