ערוך השולחן אורח חיים רסו

קיצור דרך: AHS:OH266

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה


<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן רסו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

מי שהחשיך לו בדרך ויש עמו מעות, כיצד יעשה
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן רסו סעיף אעריכה

שנו חכמים במשנה (קנ"ג.): "מי שהחשיך לו בדרך - נותן כיסו לעכו"ם". ואף על גב דשלוחו הוא לישא המעות, הוכרחו להתיר מטעמא דאמרינן בגמרא: 'קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואי לא שרית ליה - אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים'.

ופירש רש"י: נותן כיסו מבעוד יום. אבל הרמב"ם בפרק ו' דין כ"ב כתב דגם משחשיכה, וכן כתב הרא"ש והטור והש"ע, דזהו פשיטא דאף על גב דמשחשיכה יש גם איסור מוקצה - התירו לו כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא. וגם כוונת רש"י כן הוא, דוודאי יהדר ליתנו מבעוד יום כדי להנצל מאיסור מוקצה.

אבל אם לא נתן לו מבעוד יום - גם רש"י מודה שיתן לו משחשיכה, וגם מדקדוק לשונו של הרמב"ם נראה גם כן כן, שכתב: "נותן כיסו... ואף על פי שנתנו לו משחשיכה - מותר" ע"ש. והכי פירושו: נותן מבעוד יום, ואף אם נתן משחשיכה - מותר.

סימן רסו סעיף בעריכה

וזה לשון הרמב"ם והש"ע:

"מי שהיה בא בדרך וקדש עליו היום והיה עמו מעות, נותן כיסו לעכו"ם להוליכו לו, ולמוצאי שבת לוקחו ממנו, ואף על פי שלא נתן לו שכר על זה. ואף על פי שנתנו לו משחשיכה - מותר, מפני שאדם בהול על ממונו... ואם לא תתיר לו דבר זה, שאין איסורו אלא מדברי סופרים, יבא להביאו בידו, ועובר על מלאכה של תורה"

עכ"ל.

והנה זה שכתב: "ובמוצאי שבת לוקחו ממנו" - זהו כשהוא רחוק מביתו חוץ לתחום. אבל אם היה תוך התחום ויבא לביתו - גם העכו"ם יביא הכיס לביתו ויניחה שם. רק אם מוכרח לשבות בדרך, מזהירו הרמב"ם שאסור לו ליטלו מן העכו"ם כל השבת, שהרי הוא מוקצה.

סימן רסו סעיף געריכה

אמנם בזה שכתב אף על פי שלא נתן לו שכר על זה יש לעיין, הלא אם יתן לו שכר יהיה היתר בדבר, דבדנפשיה עסיק כמ"ש בסימן רמ"ג. ואם כן למה לא גזרו חכמים עליו שיתן לו שכר דבר, מה שלא יהיה להדיא כשלוחו של ישראל.

ונראה לי דוודאי כן הוא, דאם מוסר לו הכיס מבעוד יום - צריך להבטיח לו איזה שכר, אבל הרמב"ם מיירי משחשיכה, דיש איסור לשכור בשבת, ולא נרויח בזה מאומה, ומה לי איסור לשלוח שליח או איסור לשכור בשבת. וזהו שמסיים: 'ואף על פי שנתנו לו משחשיכה - מותר', כלומר דאימתי התרנו בלא שכר - כשנתנו לו משחשיכה.

סימן רסו סעיף דעריכה

יש מי שאומר דכיון דעיקר הטעם הוא כדי שלא לבא לידי איסור תורה בהעברת ד' אמות ברשות הרבים, או בהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, אם כן בזמן הזה שאין לנו רשות הרבים - לא נתיר לו שבות דרבנן, כיון דאפילו כשיטלם בעצמו לא הוי רק שבות, (מג"א סק"ג) וכמ"ש הטור לקמן סימן של"ד, דלא התירו טלטול מוקצה משום פסידא מהך טעמא.

אבל באמת לא דמי, דהתם בין כך ובין כך השבותים שוים ע"ש. אבל כאן ממה נפשך, אם אין רשות הרבים, וכשנוטלם בעצמו הוי שבות, אם כן במוסרן לעכו"ם הוי שבות דשבות, וקילא טובא משבות. ובכמה דברים התירו שבות דשבות במקום מצוה או פסידא, אפילו בלא חשש שלא יבא לידי איסור גדול מזה. (והמג"א בעצמו שם סק"ג הביא בשם הב"ח להיתר ע"ש ועיין מחה"ש ודו"ק)

סימן רסו סעיף העריכה

זה שהתרנו למסור הכיס לעכו"ם, זהו אפילו כשיש לו חמור או סוס שיכול להניח הכיס עליהם - מכל מקום מוטב יותר ליתנו להעכו"ם, מפני שבבהמתך אתה מצווה על שביתתה.

ולכן דווקא כשהבהמה היא שלו, אבל אם הבהמה היא של העכו"ם, ששכרו עם הבהמה - מוטב יותר להניחו על הבהמה. ואפילו שכר ממנו הבהמה ומוליכה בעצמו - גם כן יעשה כן, דכבר נתבאר בסימן רמ"ו דשכירות לא קניא. אך יש מי שאומר בשם דלחומרא קניא, אם כן מצווה על שביתתה, אך כבר נתבאר שם דהעיקר לדינא דאין שכירות קונה כלל.

מיהו יש ליזהר שלא ילך אחריה כשנושאת המשא, דהוה מחמר, ובמחמר אין חילוק בין בהמתו לבהמת עכו"ם וכמ"ש שם, ועוד יתבאר בזה בס"ד.

סימן רסו סעיף ועריכה

ואם אין עמו עכו"ם - מניחו על הבהמה, אבל כיצד יעשה שלא יעבור על מחמר, דבשלמא שביתת בהמתו כשאינה שלו - אינו עובר, אבל במחמר אין חילוק כמ"ש, וכיצד יעשה. כתב הטור: "יניחנו על החמור כשהוא הולך, ויזהר ליטול ממנו בכל שעה שיעמוד, וכשיחזור וילך יניחנו עליו" עכ"ל, וכן הוא בגמרא שם.

וביארו העניין בגמרא, דהנה כל חיובי הוצאה בשבת אינו אלא בעקירה והנחה, ושבעצמו יעשה זה. אבל אם חבירו טוען עליו המשא כשהולך - אף שעמד פטור מן התורה, מפני שחבירו עשה העקירה והוא ההנחה, ושנים שעשו פטורין. ולכן גם כשאסרה תורה מלאכת הוצאה בבהמתו - גם כן החיוב הוא רק כשהבהמה עשתה העקירה וההנחה, אבל כשהוא נתן עליה, אף על פי שעמדה - הרי עשתה ההנחה בלא עקירה, שאי אפשר לחייב בבהמתו יותר מבגופו. ולכן אף על פי שבשני בני אדם כהני גווני פטורים מן התורה אבל אסורים מדרבנן - מכל מקום בבהמתו מותר לכתחלה בכהני גווני. (גמרא שם)

ופשטא דגמרא ולשון הטור מבואר להדיא, דמניח עליה אחר שעקרה כל גופה. ולפי זה צריך לומר דרבינו הב"י שכתב בסעיף ב': "מניחו לאחר שעקרה יד ורגל" - אין כוונתו יד אחת ורגל אחת, אלא שמא בעלמא הוא, וכוונתו שעקרה לגמרי שני ידים ושני רגלים, וכן כתב הלבוש. (והרע"ב וכן כתב הא"ר סק"ו דלא כמערב יום טוב ע"ש. וגם רש"י שכתב לשון רגל גם כן כוונתו כן, כדכתיב: "משלחי רגל השור והחמור")

סימן רסו סעיף זעריכה

ותקנה זו אינה אלא כשאין עמו עכו"ם או שאינו מאמינו, אבל בלאו הכי - אין לעשות כן, אף שהיתר גמור הוא, מכל מקום שמא לא יזהר בכך והבהמה תעשה העקירה וההנחה. (ר"ן ומג"א סק"ו) והנה מדברי הטור והש"ע מתבאר דכשעושה תקון זה בהבהמה ליתן עליה כשהיא מהלכת - די, וכן כתב הרשב"א. אבל הרמב"ם בפרק כ' דין ו' הוסיף בזה תנאי.

סימן רסו סעיף חעריכה

וזה לשון הרמב"ם:

"מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת, וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה, כדי שלא תעמוד והוא עליה, וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה. ואסור לו להנהיגה אפילו בקול כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת"

עכ"ל.

והוסיף שני דברים: האחת שקודם העמידה יטול הכיס ממנה, ולבד זה אסור לו להנהיגה אפילו בקול, אף כשאינה עושית לא עקירה ולא הנחה. והרשב"א חולק עליו, וסבירא ליה דכיון דאין כאן עקירה והנחה - אין כאן שום איסור מחמר אפילו מנהיגה. ורבינו הב"י, הך דיטול קודם העמידה - לא הזכיר כלל, והך שלא ינהיגה בקול כתב בשם יש אומרים, משום דדעתו לעיקר דינא כהרשב"א, ובאמת דברי הרמב"ם תמוהין דמנא ליה לומר כן.

סימן רסו סעיף טעריכה

והנה בזה שהצריך ליטול ממנה קודם שתעמוד, נראה לי דמסוגית הש"ס מוכח כן, שאומר שם כשהיא מהלכת מניחו עליה, כשהיא עומדת נוטלו הימנה. ופריך אי הכי אפילו חבירו נמי ע"ש. וקשה, אי סלקא דעתך כשהיא עומדת ממש - אם כן איך מקשה 'אי הכי אפילו חבירו נמי', הא משנה ראשונה דשבת: 'פשט העני... ונטל בעל הבית מתוכה - שניהם פטורים', ומפרש בגמרא שם דפטור אבל אסור, משום דעקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה אסור מדרבנן, ואם עומדת ממש שעשתה ההנחה - איך מותר בחבירו לכתחלה, אלא וודאי הכוונה קודם שתעמוד.

וכי תימא מאין יודע שתרצה לעמוד, יש לומר דכל בהמה הנושאת משוי אינה עומדת פתאום, אלא מכנת עצמה לעמוד, שתלך לא במהירות כמקדם עד שתעמוד. ולכן כשיראה שרצונה לעמוד - יטול הכיס ממנה.

סימן רסו סעיף יעריכה

ובהך דמחמר גם כן היה לו שיטה אחרת, בשנדקדק דהנה בבהמה מצינו שני איסורים בשבת: שביתת בהמתו דנפקא לן מ"למען ינוח שורך וחמרך", (שמות כג יב) וזהו כשנושאת משא גם בלא הבעלים, וכל פרק 'במה בהמה' מיוסד על זה. והשנית: מחמר, כלומר דהוא מחמר אחר בהמתו, דנפקא לן מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" (שמות כ ט), ואיזהו מלאכה שהיא על ידי שניהם - זו מחמר, שהיא טעונה והוא מחמר. (רש"י שם)

ואינו מובן תרתי למה לי, ובשלמא לשביתת בהמתו צריך מחמר, משום דשביתת בהמתו אינו אלא בבהמה שלו, אבל מחמר הוא גם בבהמת עכו"ם, כמ"ש הר"ן שם ע"ש, אבל למה לן שביתת בהמתו, הלא במחמר בלבד די. אלא וודאי דשביתת בהמתו אינו אלא בעקירה והנחה כמ"ש, אבל מחמר הוי רק כשהוא מנהיגה בעת שהמשא עליה, אפילו אינה עושית עקירה והנחה - חייב משום מחמר, וכן מבואר מדבריו ריש פרק כ' ע"ש, ולפיכך הוכרח לומר ואסור לו להנהיגה וכו'.

ולדעת הרשב"א והטור נצטרך לומר דהכי פירושו, דהתורה אסרה בין כשהבהמה לבדה טעונה משוי אם היא שלו, ובין כשהוא מחמר אחריה אפילו אינה שלו. ואי הוה כתיב מחמר בלחוד, הייתי אומר דדווקא על ידי שניהם אסרה תורה. (ועוד אפשר לומר דהרמב"ם סבירא ליה דגם מחמר אינו אלא בבהמה שלו, ואם כן מחמר מיותר לגמרי, אלא וודאי דאין צריך למחמר עקירה והנחה)

סימן רסו סעיף יאעריכה

ואצלינו שנוסעים בעגלה: אם העגלון אינו יהודי והוא לא רחוק מהעיר, ורואה שהשמש קרובה להשקע - ירד מעל העגלה וישים מעותיו וחפ[י]ציו בעגלה וילך רגלי, והעגלון יסע לביתו והוא ילך ברגליו, ובלבד שיהיה משתחשך בתוך תחום העיר, שלא ילך חוץ לתחום משחשיכה.

ואם הסוס שלו או העגלון הוא יהודי, ואיך ילך הסוס בהאוכף וקשור בעגלה משתחשך, הא עובר על שביתת בהמתו - בוודאי מחוייב לעיין מקודם ולשבות באיזה מקום מקודם שקיעת החמה. אמנם אם לא עשה כן, ולישאר בדרך אי אפשר - נראה שיפקיר הסוס, ויניח על העגלה מעותיו וחפיציו, ויניחו לילך מעצמו והוא ילך ברגליו עד שיכנס לעיר, ויבקש אינו יהודי שיטול המעות והחפצים מהעגלה ויכניסם לבית, וגם את הסוס יתיר ממאסרו. ואולי זה יכול לעשות בעצמו, שאין כאן מלאכה.

והנוסעים במסילת הברזל, כשבאו סמוך לחשיכה וצריך ליכנס לעיר הסמוך להתחנה שירד ממנה - יבקש או ישכור אינו יהודי שישא חפ[י]ציו ומעותיו לתוך העיר לביתו או לאכסניא, והוא ילך רגלי. ולא ישא עמו דבר לא בידיו ולא בכיסיו, ואם נושא מורה שעות - גם כן ימסור להאינו יהודי במקום שאסור לטלטל. והכלל החכם עיניו בראשו, ויזהר שלא יבא לידי כך.

סימן רסו סעיף יבעריכה

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב':

"והוא לא ירכוב על החמור אלא ילך ברגליו, ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים או שאר סכנה, ואפילו הוא תוך התחום - יכול לישב על החמור ולרכוב"

עכ"ל.

ביאור הדברים: דהנה מי שהוא בדרך וקידש עליו היום, ומוכרח לילך חוץ לתחום שאין לו מקום לשבות ויש עמו חמור או סוס, יש מי שאומר דטוב יותר לרכוב מלילך ברגליו חוץ לתחום, משום דכשירכוב ויהיו רגליו למעלה מעשרה טפחים - אין תחומין למעלה מעשרה, מה שאין כן בהולך ברגליו. ואי משום שביתת בהמתו - הא 'חי נושא את עצמו'. ואי משום האוכף - הא בטל האוכף לגבי הרוכב. אבל כשילך ברגליו יעשה שני איסורים: שילך חוץ לתחום ויעבור על שביתת בהמתו, מפני שהיא נושאת האוכף. (עיין ב"י ומג"א סק"ז)

סימן רסו סעיף יגעריכה

אבל רבינו הרמ"א חולק בזה, וסבירא ליה דאדרבא ילך ברגליו ולא ירכוב. דהנה גם ברכיבה יש שבות, דמשתמש בבעלי חיים, ומה ירויח בזה. ואפילו אם ילך חוץ לי"ב מיל, דלדעת הרמב"ם הוי דאורייתא - מכל מקום גם ברכיבה יש איסור תחומין, דרכוב כמהלך דמי. וכמו הנוסע בקרון, שהוא גבוה י' טפחים מן הארץ - מכל מקום יש בו איסור תחומין, דכארעא סמיכתא הוא, כמ"ש בסימן ת"ד, והוא הדין נמי ברכיבה.

אלא ילך ברגליו, ואם יש אוכף על הבהמה ישליכה מעליו, דלא שרינן ליה משום הפסד האוכף שיעבור על שביתת בהמתו, (עיין מג"א שם) ולבד זה לא פסיקא מילתא דאין תחומין למעלה מי', כמ"ש שם.

אמנם זהו הכל כשאין סכנה בהליכתו, אלא שלישאר שם כל השבת אין ביכולתו. אבל כשיש סכנה בהליכתו, שלא יפגעו בו לסטים או סכנה אחרת, וצריך למהר הליכתו - פשוט הוא שירכב על הבהמה למהר הליכתו אפילו הוא תוך התחום, דברגליו אין איסור כלל, משום דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש. (כן נראה לעניות דעתי בביאורו)

סימן רסו סעיף ידעריכה

והנה כבר בארנו בסעיף י"א בנוסע בעגלה כיצד יעשה, ועתה נוסיף בזה דברים:

דע, דאם העגלה בעצמה בלא הגלגלים גבוהה י' ורחבה ד' - הוי רשות היחיד, ואסור לטלטל מתוכה לרשות הרבים. ולכן אם יושב בעגלה וחשכה לו - לא י[ו]רד מן העגלה עם מעותיו וחפ[י]ציו שבתוך בגדיו, אלא מוציא חפ[י]ציו לתוך העגלה בעוד שיושב בה, ואחר כך יורד מן העגלה.

אבל אם בעצמה אינה גבוה י' - אין מצרפים הגלגלים לה, מפני דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה, אם יש מהגלגלים ג' טפחים לארץ, והוי העגלה מקום פטור אף שרחבו ד', משום דאין כרמלית בכלים, ויכול לירד מהעגלה עם חפ[י]ציו.

ואפילו אם נדונה כעמוד, דהוי כרמלית - מכל מקום לדידן דלית לנו רשות הרבים אלא כרמלית, מותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. (מג"א סק"ז) ואם העגלה והסוס שלו או של ישראל אחר - אין תקנה אלא בהפקר, כמ"ש שם. (והמג"א כתב דאין בזה שביתת בהמתו וצ"ע, ועוד הא גם האוכף והדוה"ע עליו, ופשיטא שיש בזה שביתת בהמתו ודו"ק)

סימן רסו סעיף טועריכה

היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן - יתננו על החמור ולא יתננו לאחד מאלו. והטעם: דהם מין אדם ואתי לאחלופי בגדול פיקח. (רש"י שם) ואם היו עמו רק חרש ושוטה - יתננו לשוטה לפי שאין בו דעת כלל, אבל חרש יש לו דעתא קלישתא. (יבמות קי"ג.) שוטה וקטן - יתננו לשוטה, דקטן יבא לכלל דעת כשיגדל.

חרש וקטן - יתננו למי שירצה. דשוין הם, דחרש יש לו דעתא קלישתא ולא יבא לדעת גמור לעולם, והקטן אין לו דעת כלל אבל יבא לכלל דעת גמור.

סימן רסו סעיף טזעריכה

ואף על גב דאסור להאכילם איסור בידים, ואיך נותנים להם שישאו בשבת, אך באמת אמרו הגאונים דצריכים לנהוג עמהם כמו שבארנו בחמור, ליתן עליהם כשהם מהלכים וכשעומדים ליטול מהם, ואחר כך כשילכו יתן עליהם.

אך רבינו הרמ"א כתב בסעיף ו', דדווקא כשנותן להם משחשיכה. אבל כשנותן להם מבעוד יום - מותר בכל עניין, עכ"ל. והטעם, דבשעה שנותן עליהם עדיין יום, ואחר כך כשהולך בלילה עם המשא - הרי עושה מעצמו, וקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, כמ"ש בסימן שמ"ג.

אבל יש חולקין, וסבירא ליה דגם מבעוד יום כשנותן עליהם צריך לעשות כן, דהא על כל פנים הוא נותן להם בידים, וזהו דעת הרשב"א. ודיעה ראשונה היא דעת הרמב"ם. (עיים מג"א סק"ח ות"ש ומחה"ש)

סימן רסו סעיף יזעריכה

אין עמו לא שום אדם ולא מין בהמה אלא הוא לבדו מה יעשה: אמרו חכמים עוד היתר אחד יש, ולא רצו לגלותה משום דקרוב היתר זה לבא בקל לידי איסור, והיינו שיטלטל בעצמו פחות פחות מד' אמות, וקודם גמר ד' אמות יעמוד לנוח בינתים, וכן יעשה בכל פחות מד' אמות, דאם לא כן אף כשיעמוד מצטרפין יחד. ויש מי שמצריך לישב דווקא, ואינו עיקר. (עיין מג"א סק"ט)

ונראה דהוא הדין בזמן הזה, דליכא רשות הרבים - גם כן צריך לעשות כן, לפוש קודם גמר כל ד' אמות. (וכ"מ בט"ז סק"ד) ופשוט הוא דלהכניס מרשות הרבים לרשות היחיד - אינו מועיל עמידה לנוח, דבזה אין צריך ד' אמות. (שם) וכן כשם דברשות הרבים אין היתר זה רק כשאין עמו אדם ובהמה, כמו כן בזמן הזה דליכא רשות הרבים, דהא איך שהוא קילא בהמה או מיני אדם שנתבארו מעל ידי עצמו.

סימן רסו סעיף יחעריכה

אמרו חז"ל (שם): דכל ההיתירים האלו אינו אלא דווקא בכיסו או בחפ[י]ציו שכבר היו אצלו, והוכרחו להתיר מטעם דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, כמ"ש ריש הסימן. אבל אם מצא מציאה - לא התירו לו כלל, אלא יניחנה וילך, דבכאן מעמיד עצמו ולא יפרוץ גדר, דאין יצרו תוקפו כל כך, כיון דעדיין לא אתי לידיה. ולכן אם המציאה כבר באה לידו - הרי זה כממונו, והתירו לו כל ההיתירים שנתבארו.

ודע, דלכאורה כיון דהטעם משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו - לא שייך זה אלא בממון הרבה או חפ[י]צים הרבה, ולא בממון מועט או חפ[י]צים מועטים. אבל לא מצינו זה לא בגמרא ולא בפוסקים, וכיון שהתירו - התירו אפילו במעט ממון, דלא פלוג רבנן בתקנתם.

סימן רסו סעיף יטעריכה

ודע שהרמב"ם כתב בפרק ו' ובפרק כ': דזה שאסרו במציאה - אינו אלא שארי התירים, אבל ההיתר דפחות פחות מד' אמות - מותר גם במציאה ע"ש. וכבר תמהו עליו כל חכמי הדורות, והרי אדרבא היתר זה חמור מכולם, והרי לא התירוהו כשיש היתר אחר, ואיך נאמר במציאה ממש היפך מזה.

וחכמי לוניל שאלו אותו, והשיב שכך נראה לו מצד הסברא, מצד שהיתר זה לא אוושי מילתא ונעשית בצינעא שאין איש עמו, וגם בהמה אין עמו והוא לבדו הוא, לכן יש להתיר גם במציאה. (כ"מ) ומובן שאין דבריו מספיקין, ופלא על הראב"ד שלא השיגו בזה. והטור והש"ע לא הביאו דעתו כלל, כי דבר תמוה הוא.

אמנם הגדולים האחרונים מצאו גמרא מפורשת כדבריו (עבודה זרה ע'.): "אמר רבי יצחק: המוצא כיס בשבת - מוליכה פחות פחות מד' אמות", ע"ש. (ומזה הוציא דין זה, אלא שלא נזכר על זה בעת ששאלוהו) (ואין לפרש המוציא כיס מביתו, דאם כן מאי מהני פחות מד' אמות, הא הכנסה לבית אסורה. ואם נפרש מוציא מביתו - מסתמא התקנה להביאו לביתו, וזה אי אפשר. אבל כשנפרש מוצא לשון מציאה - לא נפרש להביאו לביתו, אלא למקום המשתמר ודו"ק)

סימן רסו סעיף כעריכה

כתב רבינו הב"י בסעיף ח':

"יש אומרים דדווקא מי שהחשיך לו בדרך, שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום. אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה, ושכח והוציא לרשות הרבים - לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו"

עכ"ל, דזהו כקרוב למזיד. אבל אם יצא הרבה קודם מן סמוך לחשיכה - מותר, שאין זה קרוב למזיד.

ויש מי שהקשה מגמרא שהבאנו: "המוצא כיס בשבת - מוליכה פחות פחות מד' אמות", דמבואר אפילו כשמוצא בשבת מותר, וכל שכן סמוך לחשיכה. ונדחק לחלק דהתם מיירי בשוכח, וכאן מיירינן במזיד. (מג"א סק"י) אבל באמת בשם הפירוש 'המוצא' - לשון מציאה, ולא לשון הוצאה, ובכל הספרים הגירסא 'המוצא', שזהו מציאה, ולא המוציא ביו"ד, שהוא לשון הוצאה, ומזה הוציא הרמב"ם דינו כמ"ש. (מ"ש הט"ז סק"ד במילה מקומו בסימן של"א)

סימן רסו סעיף כאעריכה

שנינו במשנה דמי שהחשיך: (שבת קנג א)

"הגיע לחצר החצונה - נוטל את הכלים הניטלים בשבת, ושאינן ניטלין בשבת - מתיר את החבלין והשקין נופלין מאליהן"

ע"ש, ולא התירו לו לטלטל מוקצה כשהגיע למקום המשתמר.

ונראה פשוט דכאן מיירינן במי שהוא נוסע בדרך ועדיין לא בא לעירו, דבבא לעירו לא שייך חצר החיצונה, דילך עד ביתו ושם יעשה כן. או אפשר דאפילו בבא לעירו לא התירו לו אלא עד החצר הראשון של העיר ששם הוא מקום המשתמר, וכן משמע מדלא חילקו הפוסקים בזה, וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם פרק כ"א דין י' ע"ש.

סימן רסו סעיף כבעריכה

ודע שראיתי מי שהקשה על דין זה, דכי קאי פורתא לפני הפתח - מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. ותירץ, דגבי בהמתו לא החמירו כל כך. (מג"א סקי"א) ויש מי שתירץ דזורק כלאחר יד, ועוד תירוצים דחוקים. (עיין פמ"ג ומהרש"א ותוי"ט שם) ולולי דבריהם היה נראה לי דבאמת אין הכוונה להכניסה להחצר, אלא העניין כן הוא, דכל זמן שהוא בדרך - הוכרחו חכמים לתקן לו היתר לבלי יעמוד בדרך, דיכול לבא לידי נזק מל(י)סטים וחיות רעות. אבל כשהגיע להעיר, ששם אין פחד מכל אלה - יעמוד אצל החצר ויניח שם כיסו וחפ[י]ציו, וישמור שם עד מוצאי שבת או יעמיד שומר, אבל אין הכוונה להכניסו לחצר.

ולא דמי להדין שיתבאר בחבילתו מונחת על כתיפו, דרץ תחתיה עד שמגיע לביתו וזריק לה כלאחר יד כמו שיתבאר - דזהו בהולך בעירו והמשא על כתפו התירו לו בכהני גווני, ולא במי שהחשיך לו בדרך. והרי לדעת כמה פוסקים לא התירו זה רק בחבילה ולא בכיס, כמו שיתבאר, ובמי שהחשיך מיירינן בכיס. ועוד, דהאדם בעצמו יכול לעשות כן, ולא בהמתו, ולכן נראה לעניות דעתי כמ"ש.

(ובפירוש המשניות להרמב"ם יש בזה דברים שאינם מובנים, שכתב: 'עד שיגיע לפתח ביתו ויטלנו מעליו כשהוא מתהלך, ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד' ע"ש. וקשה, הא לחצר החיצונה תנן, ולא לביתו, וגם הרע"ב כתב דהגיע לחצר החיצונה לאו אמי שהחשיך קאי ע"ש. ואולי סבירא ליה דבעירו התירו לביתו, כסברא ראשונה שכתבנו בסעיף הקודם, וצ"ע בכל זה ודו"ק)

סימן רסו סעיף כגעריכה

פשוט הוא דלא התירו להתיר את החבלים ושיפלו השקים אלא כשמונח על הבהמה, דאז משום צער בעלי חיים בהכרח לעשות כן. ואפילו היתה טעונה בהרבה משא יותר מט"ו סאין, דאסור לפנותם בשבת, כמ"ש בסימן של"ג - התירו משום צער בעלי חיים. אבל כשהמשא מונח בעגלה כמו הנהוג אצלינו - פשיטא שאסור להתיר החבלים ולהוציא המשא, אפילו אינה מוקצה, אלא תעמוד כך עד מוצאי שבת. (מג"א סקי"ב)

סימן רסו סעיף כדעריכה

וזה שנתבאר דכשהמשא על הבהמה מתיר החבלים והשקין נופלין - זהו בסחורה שלא תשתבר בנפילה לארץ. אבל סחורה המשתברת, כגון כלי זכוכית וכלי חרס - מפרקן בידיו, כיון שאינן מוקצות, דמותר לטלטלן בשבת, שהרי ראוי להשתמש בהם בשבת.

ואם הם זכוכית של מוקצה שאסור לטלטלם, כגון כוסות של מקיזי דם, או זכוכית של חלונות או של מנורות וכיוצא בהם, כיצד יעשה: מניח בארץ כרים וכסתות הרבה, כדי שיפלו עליהם ולא ישב[ו]רו. ודווקא במשאות קטנים, שיכול לשמטן מתחתיהן בנחת ואינם נעשים בסיס לדבר האסור, שהרי לא הניחם בין השמשות, ועוד שנתנן על דעת לשומטן. (שם סקי"ד)

אבל אם הם גדולות וכבידות שאי אפשר להשמיט הכר מתחתיהן - אסור להניחם תחתיהן, מפני שמבטל כלי מהיכנו. ואין לזה תקנה אלא שיפרוק בנחת מעל הבהמה באופן שלא ישברו, ולא יניחם שישארו על הבהמה, מפני צער בעלי חיים.

ופשוט הוא דאם יכול לפרוק הסחורה על ידי אינו יהודי - שיעשה כן, דהוא שבות דשבות במקום צער בעלי חיים, ופשיטא דשרי. אבל מן העגלה - אסור, אלא אם כן חושש שלא יגנובו, דאז מותר על ידי אינו יהודי. ואף שיכול לשמור בעצמו עד מוצאי שבת - מכל מקום גם זה צער הוא לו, ומותר בשבות דשבות.

(והר"ן כתב דאפילו לפי שעה אסור לבטל כלי מהיכנו אלא במקום הפסד מרובה, ובגמרא שם אומר דזכוכי חלונות הוה הפסד מועט בשבירתן, והפוסקים השמיטו זה. ונראה לי דהאמת כן הוא, דבזמנם שהיו החלונות קטנים -לא היה הפסד מרובה בזה, ולא עכשיו, ואנו רואים בחוש דבשבירת תיבה זכוכית של חלונות היא כמעט כולה הפסד, עיין מג"א שם)

סימן רסו סעיף כהעריכה

חשכה לו בדרך ותפילין בראשו, או שיושב בבית המדרש בשדה וחשכה לו - מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו, דתפילין דרך מלבוש אין בזה איסור תורה. והגם דלכתחלה אסור, אך כדי שלא ישארו בבזיון מונחים בשדה - התירו לו להכניסם כשהם בראשו ועל ידו, ורק הצריכוהו לכסותם בהנחת ידו עליהם מפני הרואים. (רש"י ביצה ט"ו.)

סימן רסו סעיף כועריכה

אמרו חז"ל בריש מי שהחשיך: היתה חבילתו של משא מונחת לו על כתפו - רץ תחתיה עד ביתו, כדי שיזכור שאסור לו לעמוד, כדי שלא יעשה עקירה והנחה בשבת, דעקירת גופו כעקירת חפץ, אבל השתא היתה עקירתו מבעוד יום.

ולכן לא ילך לאט לאט, דכיון דלית ליה הכירא - יבא לעמוד לנוח, ויתחייב חטאת. אך בעמידה לתקן משאו - פטור, כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ג, אבל רץ אית ליה הכירא ולא יעמוד.

וכאשר יגיע לביתו ויהיה הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, ואף על גב דלא עביד עקירה משחשיכה, אך אצל ביתו מהנמנע שלא ישהה מעט, ולכן תקנתו שיזרוק המשא כלאחר יד, ומכתפו לאחוריו יזרקנה, דהיינו שלא כדרך זריקה. ויש אומרים דדווקא בחבילת משא התירו לו לעשות כן, דבזה יש היכר כשירוץ, משום דאין דרך לרוץ במשא כבידה. אבל בכיסו בכהני גווני כשנשא אותה - לא התירו, דבזה אין היכר בריצתו. ויש אומרים דהוא הדין לכיסו, ואם ירצה יוליכנה פחות פחות מד' אמות. (עיין מג"א סקי"ח, ולפמ"ש בסעיף כ"ב, אין זה שייכות לדין דמי שהחשיך לו בדרך ודו"ק)

סימן רסו סעיף כזעריכה

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף י"ב:

"ומי ששכח כיסו עליו בשבת: אם הוא בביתו - יכול לילך עמו לחדר להתיר חגורו ולהפיל שם ולהצניעו. ואם הוא בשוק - אסור להביאו לביתו, רק מתיר חגורו בשוק והוא נופל, ואומר לאינו יהודי לשומרו, ואם הביאו - אין לחוש"

עכ"ל.

וזה שהתיר כשהוא בביתו לילך לחדר להפיל שם, ולא הצריכו להפיל כאן ולא יטלטל המוקצה להחדר, משום דכיון דהמוקצה בידו - יכול להניחה באיזה מקום שירצה, כמו שיתבאר בסימן ש"ח ע"ש.

והקשו עליו, דאיך כתב בפשיטות דבשוק אסור, הא כבר נתבאר שיש מחלוקת אם התירו גם בכיס כמו בחבילה אם לאו, ולדברי המתיר הא יכול לעשות כמו בחבילה, (ט"ז סק"ו) ובדרבנן אזלינן לקולא. (שם) ולי נראה דרבינו הרמ"א סבירא ליה דגם מי שהתיר בכיסו אינו אלא בהלך מבעוד יום וקידש עליו היום בהלוכו, ולא כשיצא בשבת. (ועיין מג"א סק"ך דמשמע שמחלק בין כשמתיירא להניחה בשוק ע"ש)

וכתב רבינו הב"י בסעיף י"ג:

"מצא ארנקי בשבת - אסור ליטלו אף על פי שמתיירא שמא יקדמנו אחר"

עכ"ל, וגם אסור לומר לעכו"ם ליטלו. (מג"א סקכ"א) וכבר הבאנו בסעיף י"ט דעת הרמב"ם, דפחות מד' אמות גם במציאה מותר ע"ש.

סימן רסו סעיף כחעריכה

ויש לדעת איך להתנהג עתה במקום שאסור לטלטל, כשנמצא לו מעות או חפ[י]צים בכיסו, דעכשיו לא שייך התרת חגורה, ובהכרח ליטול בידיו מהכיס לפי בגדים שלנו, ואיך יטלטל המוקצה בידיו.

ופשוט דאם יש לפניו אינו יהודי - יאמר לו ליתן ידו לתוך כיסו וליטול משם המעות, וממילא יביאם אל ביתו. ואם אין אינו יהודי לפניו: אם ברשות הרבים - מחוייב לפשוט בגדו בשוק ולנערם מכיסו. ואם בכרמלית, וכגון אצלינו ברוב עיירות שאין בהם ששים רבוא ולא מיקרי רשות הרבים - גדול כבוד הבריות וילך לביתו, ובשם יפשוט בגדיו וינערם.

ונראה דגם על ידי תינוק מותר, וטוב לומר להתינוק שיטלם מכיסו ולהביאם אל ביתו, ואפילו ברשות הרבים כשאי אפשר לו להניחם בכאן, משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו. וגם בכרמלית טוב יותר על ידי תינוק משיעשה על ידי עצמו. (כן נראה לעניות דעתי) ואם הכיס תפור בבגדו עם המעות - יתבאר בסימן ש"י.