ערוך השולחן אורח חיים שט

קיצור דרך: AHS:OH309

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שט | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני טלטול מוקצה על ידי דבר אחר, איך דינו
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן שט סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק כ"ה דין י"ט:

"פירות שאסור לאכול, כגון פירות שאינם מעושרים, אפילו הן חייבין במעשר מדבריהם, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו או תרומה טמאה או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן - אסור לטלטלן. אבל הדמאי, הואיל וראוי לעניים, וכן מעשר שני והקדש שפדאן אף על פי שלא נתן החומש - מותר לטלטלן"

עכ"ל.

וכל שכן שנבילה וטריפה וכל דבר האסור אפילו מדרבנן, כמו יין נסך וחלב וגבינה שלהם - דאסורין בטלטול, אמנם הראוי לבהמה מותר בטלטול. וכן כל כלים האסורים בתשמיש מפני שנאסרו על ידי בישול בשר בחלב או בישול טרפות, אפילו אינם בני יומן - אסורים בטלטול, כיון דלכתחלה אסורים בתשמיש, מיהו אם ראוי ליתן בהן מזון לבהמה או לעופות - מותרין בטלטול. וכן מטלטל ישראל תרומה, כיון שהיא ראויה לכהן.

סימן שט סעיף ב

אף על פי שמוקצה אסור בטלטול, מכל מקום אם מטלטל המוקצה על ידי דבר אחר - מותר כשצריך לזה. ולכן שנינו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו, כגון בן שיש לו גיעגועים אל אביו שאם לא יטלנו יחלה, והבן מוכרח לאחוז האבן בידו ואם יטלו ממנו האבן יבכה, התירו לו להאב לאחוז על ידו הבן והבן אוחז האבן. ואף על גב דהוה קצת כמו שאוחז בעצמו האבן - מכל מקום התירו זה מפני צערו של תינוק. אבל אם לא הגיעגועין - לא התירו.

ואפילו יש לו גיעגועין לא התירו רק באבן, אבל שיאחז התינוק מעות בידו, אסור אפילו לאחוז התינוק בידו והוא מהלך ברגליו - אסור, דילמא יפלו המעות מיד התינוק ויבא להביאם בידיו. ויש אומרים דבכהני גווני שהתינוק הולך ברגליו והאב אוחזו בידו – מותר, דלא גזרו מעולם שלא יעמוד אצל תינוק שנושא מעות, ואין האיסור אלא כשנושא התינוק עם המעות על ידיו, אבל לאחוז בידו אין בכך כלום, ובמקום סכנה הכל מותר.

סימן שט סעיף ג

כלכלה שהיתה נקובה וסתמה באבן וה(י)דקה - מותר לטלטלה שהרי נעשה דופן, כן כתב אחד ממפרשי הש"ע (מג"א סק"ג). ולא אבין, דאם כן איזה רבותא יש בזה. ולעניות דעתי נראה דדוקא באבן שבקירויה שיתבאר אמרו בגמרא (קכ"ה:) דצריך הידוק, דאם לאו נופלת במים, אבל באבן שבכלכלה אין צריך הידוק, וזהו הרבותא דבהנחה בעלמא נעשה דופן. (ודברי המחה"ש תמוהין ונראה דבמג"א יש איזה טעות, וכן כתב הא"ר סק"ד דכאן לא בעי הידוק ע"ש)

סימן שט סעיף ד

וכן אבן שבקירויה, והיינו דלעת חלולה שתולין בה אבן להכבידה כדי למלאות בה מים, אם הוא קשור יפה שאינו נופל - מותר למלאות בה, שהאבן כמו הדלעת עצמו שבטל לגביה, ואם לאו - אסור אפילו הכינה מערב שבת, משום שהיא נופלת.

והנה בגמרא (שם) אמרו לשון הידוק, כיון דה(י)דקה שויא דופן, אך רש"י ז"ל פירש דההידוק הוא על ידי קשירה ע"ש, אבל הרע"ב בפירוש המשנה שם כתב שהדקה יפה ע"ש, ומשמע דלא בעי קשירה. אבל הטור וש"ע סעיף ב' כתבו קשירה, ומשמע דוקא קשירה.

אבל בירושלמי על משנה זו מפורש דלא כרש"י, שאומר: "האבן שבקירויה... כיון שהיא אפוצה לה - כגופה היא" ע"ש, ו'אפוצה' הוא לשון הידוק ולא לשון קשירה, כדאיתא שם בפרק כירה (הלכה ז') דהפתילה אפוצה בתוך הנר, כלומר דחוקה. וכן במשנה פרק ט' דאהלות (משנה ג) בכוורת: "היתה פחותה ופקוקה בקש או אפוצה, איזו היא אפוצה - כל שאין לה טפח ממקום אחד" ע"ש, אלמא דלשון דחיקה היא, וכן פירש בערוך ע"ש. וכן מפורש בירושלמי שם דאבן שבכלכלה אינה דחוקה ע"ש (דלא כמג"א בסעיף הקודם), ונראה לעניות דעתי דלדינא יש לסמוך על הירושלמי.

סימן שט סעיף ה

כלכלה מליאה פירות והאבן בתוכה, והאבן הוא מוקצה כיון שהכלכלה אינה נקובה דליהוי לה דופן, ונמצא דהכלכלה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר. אם הם פירות רטובים כגון תאנים וענבים, לא הטריחוהו ליטול אחד אחד עד שיטול כולם ואחר כך ינער האבן מתוכה, משום דטרחא גדולה היא, ולכן התירו לו לטלטל הכלכלה כמות שהיא עם האבן. אמנם אם הם פירות יבישים שאינם נפסדים כשינערם על הקרקע - ינערם וינער גם האבן עמהם ולא יטלנה עמהם.

וכן אפילו בפירות רטובים רק שמונחים בסלים קטנים תוך הכלכלה - יטלם מתוך הכלכלה וינער האבן ואחר כך יכניסם (מג"א סק"ד בשם תוספות). וכל זה כשאינו צריך אלא לפירות או לכלכלה, אבל אם היה צריך למקום הכלכלה - מטלטלה כמו שהיא.

סימן שט סעיף ו

כפי מה שכתבנו כן פסקו הרמב"ם בפרק כ"ה והטור והש"ע סעיף ג'.

ולרש"י ותוספות שם מגמרא (ריש פרק נוטל), גם בפירות לחין אין מתירים לטלטל הכלכלה כמות שהיא, אלא אם כן היתה כלכלה פחותה. אבל בשל[י]מה - צריך ליטול הפירות משם ולנער האבן ע"ש. מיהו על כל פנים אף להמקילים לא הותרה לטלטלה כמות שהיא אלא במקום טירחא גדולה כמ"ש.

ולמדנו מזה דהא דמתירינן בבסיס לדבר האסור ולדבר המותר - לאו היתר גמור הוא, אלא רק בשעת הדחק שמוכרח לכך. (וצריך לומר גם כן הך דכירה (מ"ז.): "כי הוינן ביה רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא, ואף על גב דאיכא עלה שברי עצים" - זהו במקום ההכרח דוקא, ובאור זרוע הגדול סוף סימן פ"ו נשאר בתימה)

סימן שט סעיף ז

וכן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה כשהם בכלי אחד. במה דברים אמורים - כשהיתה הטהורה למטה, והיו פירות המתטנפין בקרקע אם היה מנערן. אבל אם היו אגוזים ושקדים וכיוצא בהן - נוער הכלי ונוטל הטהורה ומניח הטמאה, אלא אם כן צריך למקום הכלי כמ"ש, וכן הדין בחולין עם תרומה טמאה, או כל מיני דברים המותרים שהונחו יחד עם דברים האסורים בכלי אחת.

סימן שט סעיף ח

שכח אבן על פי החבית או מעות על הכר - לא נעשה בסיס, ומטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים. ודוקא כשעושה כן לצורך הכר, אבל אסור לעשות כן לצורך המעות שלא יגנבו (מג"א סק"ה), דטלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור, לבד במת כמ"ש בסימן שי"א.

ואם היתה החבית בין החביות בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה - יכול להגביהה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול האבן מעליה, דזהו גם כן טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

סימן שט סעיף ט

וזהו בשוכח, אבל במניח בכוונה מדעתו כדי שישארו שם בכניסת השבת - אסור להטות ולנער, דנעשה החבית בסיס להאבן האסור, וכן הכר להמעות. ובסימן ש"ח סעיף מ"ג בארנו למה לא נאמר דבמניח נעשה האבן כיסוי להחבית ולא יהיה מוקצה כלל ע"ש, שבארנו ג' טעמים בזה.

ולא עוד אלא אפילו נפל האבן מעצמו בשבת - אסורה החבית בטלטול, דמיגו דאתקצאי לבין השמשות - אתקצאי לכולי יומא, דכבר בארנו שם בסעיף ט' דבמוקצה זו אין הלכה כרבי שמעון ע"ש.

וזהו דעת רש"י, דבהניח המוקצה שתהיה על דבר ההיתר בין השמשות - נעשית בסיס להאיסור. אבל דעת ר"ת דלא נעשית בסיס אלא במניח על דעת שהמוקצה תהיה שם כל השבת, אבל אם הניח המוקצה רק על דעת שתהיה שם בין השמשות בלבד, דהיינו בכניסת השבת ולא לכולי יומא - לא נעשית בסיס להמוקצה, ומותר להטות ולנער בשבת, ויש לסמוך על דיעה זו במקום הפסד (ב"ח ומג"א סק"ז).

ופשוט הוא דאם הניחה בערב שבת על דעת ליטלה משם קודם כניסת השבת, ואחר כך שכח ולא נטלה - דזה מקרי שכח (שם סק"ו בשם תה"ד).

סימן שט סעיף י

ויש בזה שאלה גדולה, למה אסור במניח אבן על פי החבית, הא בהחבית יש יין כמו שפירש רש"י והרע"ב, אם כן הוה החבית בסיס להיתר ולאיסור (א"ר סק"ט). ויש מי שתירץ דמפני שהאבן מונח על פי החבית ואי אפשר להגיע אל היין בלא נטילת האבן, ולכן גם החבית גם היין נעשים בסיס להאבן (ת"ש סקי"ד), אבל למה לא הזכירו זה הפוסקים.

סימן שט סעיף יא

ועוד שאלו דאיך מצאנו ידינו ורגלינו לדיעה ראשונה, והיא דעת רש"י, דכשהניח להיות שם בין השמשות - נעשה בסיס ואסור בכל השבת אף לאחר שניטל המוקצה ממנה, ואם כן כשמעמידים הנרות על מפה ועיקרם לכניסת שבת, איך מותרים לטלטל המפה למחר גם אחר שניטלו הנרות על ידי אינו יהודי, והא נעשית בסיס להנרות (ט"ז ססק"א ונשאר בצ"ע).

ויש מי שאומר טעם ההיתר דהנה בדרך אקראי מותר כמו שיתבאר, ולכן הנרות שעל המפה הוי כאקראי, שאין רצונו להניחם על המפה אלא על השלחן, רק שאין יכול לפנות מקום בהשלחן בלא המפה ולכן לא נעשית המפה בסיס (הגר"ז בסעיף ט'). ואין זה טעם ברור, דאדרבא כיון שאינו יכול להעמידם רק על המפה, ממילא דאין זה כאקראי.

ויותר נראה לי הטעם דהשלחן נעשה בסיס להמפה ולהנרות, וכן המפה נעשית בסיס להשלחן ולהנרות, והוה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ושרי לטלטל כשיש צורך בזה כמו שנתבאר. ובפרט כמו שרגילין להניח הלחם משנה בעת הדלקת הנרות - לא נעשית המפה בסיס להנרות בלבד, וסברא זו הזכרנו בסימן רע"ז סעיף י' ע"ש. אבל לפי מ"ש בהחבית, דלכן אינה בסיס גם להיין מפני שאי אפשר להגיע אל היין בלא נטילת האבן, ולכן כולם בסיסים להאבן, אם כן הכי נמי הא אי אפשר ליטול המפה בלא הנרות, ואם כן כולן בסיסין להנרות.

סימן שט סעיף יב

ולכן נראה לעניות דעתי דהענין כן הוא, דודאי אם בשעה אחת הונחו האיסור וההיתר על איזה מקום - הוה זה המקום בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, דשניהם שולטים עליו בזמן אחד. מה שאין כן אם ההיתר הונח עליו מכבר, וסמוך לבין השמשות בא עליו האיסור - הרי נתייחד הדבר לזמן כניסת השבת רק לדבר האסור, דאם לא כן גם בעיקר בסיס לדבר האסור מאי חזית לומר דההיתר נעשה בסיס להאיסור, נימא להיפך דהאיסור נעשה בסיס לההיתר. אלא ודאי דעיקר החשיבות הוא במי שמתעסקין בו סמוך לכניסת השבת.

ולפי זה אתי שפיר המנהג שלנו בהמפה, דכיון דסמוך לבין השמשות מניחין על השלחן המפה והנרות - הוה השלחן בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, וכן המפה. אבל ביין שבחבית דהיין מכבר הוא בתוך החבית והאבן בא עליו סמוך לבין השמשות - נעשו כולם בסיסין להאבן (והלבוש משמע שהיה מפרש בחבית ריקנית ע"ש, ודבריו תמוהים).

סימן שט סעיף יג

יש מי שאומר דלא נעשה בסיס אלא אם כן הניח עליו דבר המוקצה בשביל שתתיישב שם בטוב, אבל מה שמניחין בדרך אקראי, כמו שרגילין להשים בתיבה חפ[י]צים אלו מפני שאין לו ריוח לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה - בכהני גווני לא חשיב מניח אלא שוכח (השואל בתה"ד סימן קצ"ג). ויש חולקין בזה, דאין היתר רק בשכח, אבל בכוונת הנחה אין חילוק בזה (תה"ד שם).

ואין לשאול דלפי זה למה לא תיעשה בסיס התרומה הטהורה להטמאה בסעיף ז', דזהו מפני שהסל נעשית בסיס לשניהם, וכן כל כיוצא בזה. (והמג"א סק"ו הסכים להשואל ואין דבריו מוכרחים, כמ"ש הא"ר סק"ט והת"ש סקי"ד, אך הגר"ז סעיף ט' פסק כהמג"א ע"ש, ולעניות דעתי נראה דאין זה תלוי באקראי ולאו אקראי אלא בעיקר וטפל, ויתבאר בסימן ש"י בס"ד, ובזה מסולק גם ראיית המג"א שם מהרשב"א בשק שיש בו כיס מעות ע"ש, מיהו המיקל בדרבנן לא הפסיד)

סימן שט סעיף יד

אם אדם הניח דבר מוקצה על דבר של חבירו - לא אמרינן דנעשה בסיס לדבר האסור, דאין אדם אוסר דבר של חבירו שלא מדעתו, והרי אפילו באיסורים חמורים בדבר שאין בו מעשה קיימא לן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כגון המשתחוה לבהמת חבירו, כמ"ש ביורה דעה סימן ד', וכל שכן במוקצה דרבנן.

אמנם במקום שיש לומר דניחא ליה להבעלים בכך, כגון ראובן שנתן כלי של שמעון תחת נר של שמעון, בכדי שכשתפול הנר לא תפול על השלחן, ונפלה הנר על הכלי, יש להסתפק אם נעשית מוקצה אם לאו. וכן יש להסתפק כשהוא בעצמו עשה כך, ונפל הנר להכלי בין השמשות ואחר כך נפלה מהכלי, אם נעשית הכלי מוקצה לכל השבת (שם סק"ח בשם הא"ז). והתוספות כתבו (מ"ד: ד"ה יש) דכשהניח עכו"ם או תינוק לדעת ישראל הוי מוקצה ע"ש. אבל אין ראיה מזה, דיש לומר דהכי פירושו: כגון שבקשם הישראל לעשות (והמג"א שם כתב דמתוספות מ"ד משמע לאיסור וכוונתו לזה, אבל אין ראיה כמ"ש).

סימן שט סעיף טו

ואף על פי שחלקנו בבסיס לדבר האסור בין מניח לשוכח, דבשוכח לא נעשה בסיס לכל השבת, מיהו בדבר שהיה יודע שבהכרח תפול המוקצה בתוך הכלי בין השמשות - הוי בסיס ואסור לכל השבת. כגון קינה של תרנגולים, כיון שבהכרח שתפלנה שם ביציהן, אם נמצא שם ביצת אפרוח, והיינו ביצה שיש בה אפרוח - הוה כמניח ולא כשוכח (תוספות מ"ה: ד"ה 'דאית'), וכן כל כיוצא בזה.

ודע שדבר פשוט הוא, דאף על גב דבשכח לא נעשה בסיס ומותרת בטלטול, זהו כשנזרק המוקצה ממנו, אבל לא כשהיא עליו, אלא מטה על צדה והיא נופלת. אלא אם כן היתה בין הכלים, דאז מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת, כמו שנתבאר. וכן אם צריך למקום הכלי שתהא פנויה ולא תספיק לו ההטייה והניעור בכאן - יכול לטלטלה עם המוקצה שעליה כדי לפנות המקום, ועוד יתבאר בסימן ש"י בס"ד.