שבת קמב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי איריא אבן אפילו דינר נמי אלמה אמר רבא אלא שנו אלא אבן אבל דינר אסור אבן אי נפלה לה לא אתי אבוה לאיתויי דינר אי נפיל אתי אבוה לאתויי תניא כוותיה דרבא בהמוציא כליו מקופלים ומונחים על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידו חייב ואם היה מלובש בהן פטור גהמוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור ואילו הוציאן כמות שהן חייב:
כלכלה והאבן בתוכה:
ואמאי תיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן ולישדינהו לפירי ונישדי לאבן דונינקטינהו בידים כדרבי אלעי אמר רב בפירות המיטנפין הה"נ בפירות המיטנפין ולינערינהו נעורי אמר רב חייא בר אשי אמר רבא והכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה:
זמטלטלין תרומה וכו':
אמר רב חסדא לא שנו חאלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל ליה לטהורה ושביק ליה לטמאה וכי טהורה למטה נמי לישדינהו ולינקטינהו אמר רבי אלעי אמר רב טבפירות המיטנפין עסקינן מיתיבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין בין שטהורה למעלה וטמאה למטה בין שטמאה למעלה וטהורה למטה תיובתא דרב חסדא אמר לך רב חסדא ימתניתין לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקמי מתניתין לצורך גופו אמר רבא מתני' כוותיה דייקא דקתני סיפא מעות שעל הכר מנער את הכר והן נופלות ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא לצורך גופו אבל לצורך מקומו מטלטלו ועודן עליו ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו:
רבי יהודה אומר אף מעלין וכו':
ואמאי כהא קא מתקן רבי יהודה כר' אליעזר סבירא ליה דאמר תרומה בעינא מחתא דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר רבי אליעזר אומר מדמעת כתרומת ודאי וחכמים אומרים לאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אימר דשמעת ליה לחומרא לקולא מי שמעת ליה אלא הוא דאמר כר"ש כדתנן מסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור"ש מתיר וממאי דילמא התם בהא קמיפלגי דתנא קמא סבר אע"ג דנפלו בזה אחר זה כמאן דנפל בבת אחת דמי והא לחמשין נפלה והא לחמשין נפלה ור"ש סבר קמייתא בטיל במאה והא תיבטיל במאה וחד אלא הוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר ומי סבר ליה כוותיה
רש"י
עריכה
אתי לאתויי - וטעמא לאו משום טלטול הוא דאפילו לאוחזו בידו והתינוק מהלך ברגליו אסר ליה רבא דילמא נפיל ואתי לאתויי וכיון דלאו סכנת נפש היא לא שרו ביה טלטול:
תניא כוותיה דרבא - דכי נקט לה עליון כמאן דאפקא תחתון גופיה דמי ומיחייב:
וסנדליו וטבעותיו בידו - בקומצו שלא כדרך מלבוש:
המוציא אדם וכליו עליו - מלובש בהן:
וטבעותיו בידיו - באצבעותיו מדלא תנא בידו כדנקט רישא:
פטור - דבגדיו בטלי לגביה ועליו הוא פטור כרבי נתן:
ואילו הוציאן כמות שהן - שהיה אותו עליון אחוז בהן ולא מלובש חייב הנושא והיינו כרבא:
תיהוי כלכלה בסיס - והיא עצמה תיאסר:
מליאה פירות - דעיקר נעשית בסיס לפירות הלכך אבן מיטלטלת אגב כלי ופירות שהוא מותר:
ונינקטינהו בידים - ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירה לכלכלה ויטלטלם ולמה התירו אבן לטלטל אגב כלי ופירות:
בפירות המיטנפין - בפירות מבושלין ורכין מאד כגון תאנים ותותים וענבים שאם ישליכם לארץ יטנפו:
ולנערינהו נעורי - עד שיסתלקו הפירות מן האבן לתוך הכלכלה לצדדין וישליך האבן לבדה בנעורתה:
פחותה - שנפחית דופנה או שוליה:
וטמאה למעלה - והוא צריך לטהורה ואינו יכול ליטול הטמאה בידים לפי שהיא מוקצה לפיכך יטלטל הכל עד השלחן וישליך הכל עליו ויטול הטהורה:
לישדינהו - לארץ כולן:
ולינקטינהו - לטהורה ביד ויחזירה לכלכלה:
מתני' לצורך גופו - שצריך לטהורה לגופה לאוכלה הלכך אי לאו דטהורה למטה לא שרו ליה לטלטולי לטמאה אלא שקיל לטהורה וממטי לה לשלחן:
ברייתא לצורך מקומו - שצריך למקום הכלי וע"כ כולו הוא צריך לסלקו משם ושרו ליה רבנן לטלטל האי אטו האי:
ומאי דוחקיה כו' - דאיצטריך למימר לא שנו אלא שהטמאה למעלה לשבקי כדקס"ד דעתך בין שטמאה למעלה בין שטמאה למטה ולוקמי בצריך למקומו:
אלא לצורך גופו - שצריך לכר לשכב עליו שם ולא לסלקו לפיכך לא התירו לו ליטלו עם המעות אלא מנערו במקומו אבל צריך למקום הכר מטלטל הכל ביחד:
ומדסיפא כו' רישא נמי לצורך גופו - הלכך אי הוה טהורה למעלה לא הוי שרי ליה לטלטולי טמאה כדקתני גבי מעות מנערו ונופלות ומטלטל היתרא לחודיה:
הא קמתקן - שמביאה לידי היתר ונגזר ביה אטו תיקון שע"י מלאכה:
כר"א דאמר תרומה - הואיל וניתנה להעלות אחת שירצה בעינא מחתא כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת הלכך לא קמתקן מידי:
מדמעת - זה שנפרד משם ואוסר צ"ט של חולין כאילו היא תרומה ודאי:
וחכ"א אין המדומע מדמע - חולין אחרים אלא לפי חשבון התרומה שבמדומע כגון אם תחילתו נדמע ס' של חולין ע"י סאה תרומה וחזרה סאה ממנו ונפלה לתוך אחרים לא חשבינן תרומה אלא ס' שבסאה זו ומדמע עד צ"ט שכנגדו ואם יש חולין יותר מק' כנגדו עולה:
אימר דשמעת ליה - לר"א דאמר תרומה כמאן דמחתא בעינא:
לחומרא - לדמעה כתרומה ודאי:
לקולא - דלא ליהוי המעלה אותה בשבת כמתקן:
מי אמר - הא ודאי מתקן הוא ע"כ:
הוא דאמר - רבי יהודה דמתני' כרבי שמעון דאמר לקולא נמי כמאן דמחתא בעינא דמיא:
למאה - וראויה להעלותה ויתכשרו החולין:
עד שנפלה אחרת - ועכשיו אין בה חולין כדי להעלותה באחד וק':
ר"ש מתיר - קס"ד משום דס"ל ליה קמייתא כמאן דמחתא בעינא דמיא ונמצאת אחרונה זו נופלת בתוך ק' של חולין:
בטל בק' - והוו להו כולהו חולין ומיהו כיון דצריך להעלותה ע"כ המעלה מתקנו:
נותן עיניו - במדומע בצד זה להעלותו לתרומה ואוכל בצד אחר הלכך הואיל ובלא העלאה מתחיל ואוכל אין תיקון בהעלאתו:
תוספות
עריכה
ונשדיינהו לפירי ונשדייה לאבן. ואם תאמר גבי קטן נמי נשדייה לאבן מידו ואמאי שרי לטלטולי עם האבן וי"ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל תינוק אלא כשיש לו גיעגועין תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מלאה פירות וי"ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק וא"ת אפילו אין הכלכלה מלאה פירות תיבטל האבן אגבה כי היכי דבטלי בפ"ב דביצה (דף כא:) שיורי. הכוס אגב הכוס אי לאו דאיסורי הנאה נינהו וי"ל שאני שיורי דגריעי יותר מדאי ובטלו טפי וכן צ"ל מתוך שמעתא גופה דביצה כמו שפירשתי לעיל בסוף כירה (דף מז. בד"ה הוה):
ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן כו'. וא"ת מכל מקום נינקטינהו לפירי בידים ויניח האבן בכלכלה והא אמרינן לקמן לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה והיינו על כרחך בידיו דאי זריק לה בכלי א"כ גם בטמאה למעלה יכול לזורקה בכלי אלא שמע מינה דשקיל לה בידיו וא"כ הכי נמי לשקלינהו לפירי בידיו וי"ל דמיירי שפי הכלכלה צר הוא ואינו יכול להכניס שם ידיו אי נמי י"ל דההיא דלקמן מיירי בתרומה שהיא בכלים קטנים בתוך הקופה שאין דרך להניח טמאה וטהורה ביחד אלא בכלים זה בפני עצמו וזה בפ"ע ולהכי מצי שקיל לטהורה שהיא למעלה בידיו אבל כלכלה דהכא אין כאן כלים ולא מצי נקיט להו בידיו פן יפול לארץ והשתא לא צריכנא לשינויא קמא דפירות המיטנפין דהא כיון דאבן עצמה הוי דופן לכלכלה אפ' הוי שדי לפירות ולאבן והדר שקיל לפירי ושבק לאבן לא הוי ליה במאי לאנחינהו כיון שהכלכלה פחותה שהאבן נעשה לה דופן. והא דלא קאמר אלא לפי שלא הוזכר אמורא לעיל. א"נ השתא יש להעמיד נמי בפירות המיטנפין דאל"כ נוכל להשליך הסל בקרקע ולהוליך בכלכלה מעט מעט כמה שתוכל להחזיק עד מקום הפחת. מ"ר:
הכא נמי בפירות המיטנפין. וא"ת אכתי יטלם בידו ויניחם בתוך כלי אחר או על גבי טבלא או ע"ג סודר כדמוכח בסמוך גבי תרומה דאמר רב חסדא לא שנו אלא שטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה למעלה וטמאה למטה שקיל לטהורה ושביק הטמאה ואע"ג דמוקמינן נמי בפירות המיטנפין וי"ל דהתם מיירי כגון שטהורה מונחת בסלים קטנים בפני עצמה וכן הטמאה ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול והיו סלים של טהורה למעלה מסלים של טמאה דיכול ליקח סלי טהורה ולהניחם ע"ג קרקע אבל אם מונחת זו על גב זו בלא שום כלי כי הכא שהפירות מונחים ביחד בהא ודאי לא אמר שביק לה לטמאה ושקיל לה לטהורה. מ"ר:
שנפלה לפחות מק' חולין. מכאן משמע דתרומה עולה באחד ומאה עם האיסור ורש"י לא פירש כן בפרק גיד הנשה (חולין דף צט:) גבי כל איסורין שבתורה במאה דלפירו' שיטתו לא אתי' מסקנא הכי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק כא (עריכה)
ד א מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ט"ז, סמ"ג לאוין סה, וטור ושו"ע או"ח סי' ש"ט סעיף א':
ה ב ג מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה י"ז, ומיי' פי"ט מהל' שבת הלכה י"ט:
ו ד טור ושו"ע או"ח סי' של"ה סעיף ה':
ז ה מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ט סעיף ג':
ח ו מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ט סעיף ב':
ט ז ח ט י מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ':
י כ (מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ט' והלכה טו):
ראשונים נוספים
נוטל אדם את בנו ר' יהושע אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. פירושו שבעת שיפול חלק אחד תרומה בצ"ט חלקים חולין כולן אסורין לישראל וימכרו לכהן ואם יפול חלק במאה חלקים.
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק כא (עריכה)
פי' תינוק מת לקברו והכיס עמו כדאמר ריש לקיש פוטר היה ר' שמעון במוציא את המת לקברו והלכתא כרבא דקאי כר' שמעון דסבר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ובפרק יציאות השבת אוקימנא להא דתני זב שיצא בכיס שלו בשבת פטור כר' שמעון דסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא תימא מלאכה צריכה לגופה כגון מר לעשות טס וס"ת להגיהו אלא אפי' מר לחפור בו וס"ת לקרות בו מלאכה צריכה לגופה היא וכי לא פטר ר' שמעון אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל מלאכה שצריכה לגופה אפי' ר' שמעון מחייב ותניא כרבא המוציא כלים מקופלין ומונחין לו על כתפו וסנדליו וטבעתו בידו חייב.
ואם היה מלובש בהן פטור.
המוציא אדם וכליו וסנדליו ברגליו וטבעתו בידו פטור. שאלו הוציא כמות שהן חייב והלכתא כוותיה:
מתני' מטלטלין תרומה טמאה עם הטהור' אוקמה רב חסדא למתניתין הא בשטהורה למטה וטמאה למעלה ואותבוה הא מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין בין טהורה למטה וטמאה למעלה ובין טהורה למעלה וטמאה למטה. ופרקה רב חסדא מתני' לצורך גופו כדי לאכלו. שאינו מותר לו לטלטלו אלא הראוי לו לאכילה.
וברייתא לצורך מקומו שצריך לפנות המקום לבית המדרש או לאורחים שמותר לו לטלטל לצורך מקומו. אפילו מה שאינו ראוי לאכילה.
ואמרינן מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקימנא למתני' לצורך גופו אמר רבא מתניתא קשיתיה דקתני סיפא מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות ואוקימנא ר' יוחנן לצורך גופו דאי לצורך מקומו אפי' עודן עליו מטלטלן ואמר רב חסדא לא מוקמינן מתניתין בתרי טעמי ומדסיפא לצורך גופו רישא נמי לצורך גופו:
פיסקא דמתני' ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. פי' מדומע תרומה שנפלה בחולין ודימעה מעלין אותה אם יש שם מאה ואחד.
האי דאקשינן: למה לא תהוי הכלכלה בסיס לדבר האסור: קשיא לי היכי מקשה הכא להדיא, דדלמא בשוכח הוא, דכולה מתניתין בשוכח דתנן (לקמן עמוד ב) האבן שעל פי החבית מטה על צדה ותנן מעות שעל הכר נוער את הכר, ואוקימנא בגמרא דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. ויש לומר דעל כרחנו משנתינו קשיא, דהא אפילו נוקמה בשוכח, תקשי לן אמאי נוטלה והאבן בתוכה, ינער את הכלכלה והיא נופלת, וכדתנן באבן שעל פי החבית ובמעות שעל גבי הכר, וכדאקשינן נמי לבתר דאוקמה ר' יוחנן במלאה פירות, וכיון שכן לא דק לאקשויי אי בשוכח לנערה ואי במניח נעשה בסיס. ומיהו לא אסיק אדעתיה לאוקומה בצריך למקומה, משום דכולה מתניתין לאו בצריך למקומה היא, דאם כן מטלטל הוא אפילו את החבית ואת הכר בעודן עליהן וכדאיתא בגמרא, ועוד דדומיא דנוטל אדם את בנו קתני לה דלגעגעו לבן ולא לצורך מקומו של תינוק. כך נראה לי.
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכא בכלכלה מלאה פירות עסקינן: כלומר: דהוי ליה בסיס לדבר המותר ולדבר האסור דשרי, ואקשינן ולישדינהו לפירי ולישדינהו לאבן. קשיא לי היכי דמי, אי באבן שאינה חשובה למה ליה דשדי לה דהא בטילה ולא חשיבא, וכדאמרינן גבי כנונא בשלהי פרק כירה (מז, א) מטלטלין כנונא אגב קיטמא ואע"ג דאיכא שברי עצים משום דלא חשיבי. ואי באבן חשובה אע"ג דמלאה פירות תיתסר, וכדאמרינן גבי מוכני (מד, ב) בשיש עליה מעות שאסור לטלטלה אע"ג דהוי בסיס לדבר המותר ולדבר האסור, וכן נמי בתיק הספר עם הספר אע"ג שיש בתוכו מעות, דדוקא משום הצלת כתבי הקודש התירו כדאיתא פרק כל כתבי הקדש (קטז, ב). ויש לומר דמעות חשיבי ולא בטילי, ולעולם נעשה כלי בסיס להן אף על פי שהן מעורבין עם כלים, אבל אבן כיון שיש עמה פירות אין הכלי נעשה בסיס לה אלא לפירות, ומיהו כל היכא דמצי לנערה מנערה דחשיבא קצת. ועוד דיש לומר דאפילו דלא חשיבא כל היכא דמצי לנערה מנערה, וכנונא לא אפשר לנער שברי עצים שבתוכה, כדי שלא יתפזר האפר שבתוכה.
הכא בכלכלה פחותה עסקינן: ואיכא למידק, ולישקול להו לפירי ולישבוק לה לכלכלה וכדאמרינן בסמוך גבי תרומה טהורה, לא שנו אלא כשהטהורה למטה וטמאה למעלה, אבל טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה. ויש לומר דהתם כשתרומה טהורה בכלי אחד וטמאה בכלי אחר ושניהם בתוך כלי גדול, דהא אפשר ליה דלשקול טהורה בכלי אלא שהוא כלי פתוח דאי מנער לה נפלה, אבל הכא אי שביק לכלכלה לית ליה כלי דליטלטלה בגויה. כך תירצו בתוס'.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
אי הכי מאי אריא אבן אפילו דינר נמי. פי' הניחא אי מוקמית לה בכל תינוק דעלמא ואע"פ שיאן לו געגועין שא"צ לאבן כלל וטעמא משום דלא נקיט לה איהו דמי היינו דשני לו בין אבן לדינר דבאבן א ניחא לי' לאב דלינקטה תינוק ולא ישליכנה אבלדינהר כיון דניחא לי' לאב דלינקטי ואל ישליכנה אסור ומיהא קשיא לרבא דאע"ג דניחא לי' בכיס דלינקטי' כיון דלאו איהו נקיט לי' בידי' לא מצית לחיובי'. אלא אי תיקמה בבן שיש לו געגועין ומשום צורך התירו לו יתירו לו נמי גם הדינר דאע"ג דניחא לי' שיתפשם יפה טלטול מן הצד הוא והיתרוהו לצורך ומהדר דילמא אתי לאתויי בידי' והו"ל טלטול גמור שלא היתירוהו אפילו לצורך:
אמאי תיהוי בסיס לדבר אסור. פי' אין זה דומה למאי דאמרי' אבל במניח נעשה בסיס לדבר אסור דכל מתני' בשוכח מיייר כדבעי' למימר לקמן אלא הפ' אע"ג דהוא טלטול מן הצד שאינו נוגע באבן אלא בכלכלה תיאסר כל הכלכלה בעוד שהאבן בתוכה שלמה יטלטלנה עם האבן באל צורך ישליך האבן ויטלטלנה וכל זמן שהאבן בתוכ' יהא אסור לטלטל הכלכלה ומוקמה בכלכלה מליאה פירות שאינו יכול להליך האבן מפני הפירות שבה. שאם יטנה להשליך האבן יפלו גם הפירות ופתרון המורה שפירש טעם הפירות משום דעיקרה נעשה בסיס לפירות והילכך אבן מטלטלת אגב כלי שהיא ותר אינו נ"ל דאין כאן שום בסיס כלל דבשוכח מיירי מתני' וטעם ההיתר הוא משום טלטול מן הצד ובלא צורך לא התירו לו והילכך הקשה לי שיטנה וישליך האבן ותירץ לו מפני שהוא מליאה פירות וא"א לו להטותה ושקיל וטרי ומסיק אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקי' דאבן עצמה נעשית דופן לכלכלה פי' האי דופן כלכלה אינו דומה לדופן קרוי' דהתם קשורה ומהודקת יפה והילכך הואי ההוא אבן כלי אבל הכא לפי שעה הוי דופן לכלכלה ולא הוי כלי שיהא מותר לטלטל הבלי צורך כגון מחמה לצל אלא לצורך כגון שהיא מליאה פירות או אע"פ שאינה מלאה פירות רוצה להבאי פירות וכדי לא יפלו הפירות הוא צריך לאותה האבן ומפני שהוא טלטו מן הצד התירו אותו לצורך ונ"ל שכ זה הוא בשוכח אבל במניח נעשית הכלכלכה בסיס דבר האסור ואסור לטלטל הכלכלה ואע"פ שיש בתוכה פירות שהוא עצמה נעשית מוקצה בעבור האבן ואפילו ר"ש מודה בזה דכיון שהאבן מוקצה גם הכלכלה נעשית מוקצה כיון שהניחה שם ע"ד לעמוד שם בשבת אבל ודאי אם נפלה משם האבן בשבת הויא פלוגתא דר' יהודא ור"ש דר' יהודא סבר מיגו דאיתקצאי האי כלכלה ביה"ש איתקצאי לכולי יומא ור"ש האי סברא לית לי' וכי היכא דכולה מתני' מיירי בשוכח כדמוקמי' לקמן באבן שע"ה החבית ובמעות שעל הכר הה"נ מתוקמא האי והאי דלא פרשו הכי אלא במניח כדפי' לקמן מפני שסתם אבן אינה חשובה לו להצניעה בכלכלה כמו מעות שעל הכר או אבן שע"פ החבית שהיא חשובה לכסות החבית אבל מיהו מדסיפא בשוכח רישא נמי בשוכח כיון שביארתי דבמניח נעשית הכלכלה בסיס לדבר האסור ואע"פ שיש בתוכה פירות אסור לטלטלה א"כ מ שכתבתי ב"פ כירה במהדורא תנינא גבי מיכני דתנן שאם אינה נשמטת גורר אותה בשבת אע"פ שיש בתוכה מעות ותליתי ה דכיון דכלי אחר היא עם השידה הו"ל כאלו הוי המעות בתוך השידה ומפני שיש בשידה כלים התרנו לטלטל הדומיא דכלכלה והאבן בתוכה שאם יש בה פירות מותר לטלטלה עם האבן אין הדבר כן שאם הניח המעות בתוך השדה אע"פ שיש בתוכה הרבה כלים אסור לטלטלה דכל השחדה נעשית בסיס לדבר האסור ' אלא כך נ"ל פירושה כל זמן שהמוכני נשמטת מן השידה היא כלי בפני עצמה ואם יש בה מעות אסור לטלטל השנעשית המוכני בסיס להן. אבל אם אינה נשמטת היא כלי אחד עם התיבה וכשגוררה כאלו גורר התיבה הוא ולפיכך מותר שהשידה לא נעשית בסיס למעות שתיאסר שבודאי אלו הי' משים המעות בתוך השידה היתה נאסרת כל השידה אבל עתה ששם אותה במוכני לא נאסרה השידה וכיון שא"א לגרור השידה ע"י המוכני מותר לגרור המוכני בשבת אע"פ שהמעות עלי' שכל הטלטו' הזה אינו אלא בעבור השידה והשידה לא נאסרה אבל כשהיא נשמטת אע"פ שלצורך השידה גוררין אותה כאלו היא מופרדת ממנה חשבי' לה ואסור לטלטלה:
דתנן סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה כו'. אי קשיא אמאי לא אייתי רישא דתני' סאה של תרומה שנפלה למאה ואחד הגביה ונפלה מקום אחר ר"א אומר מדמע כתרומה ודאי וחכ"א אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון אלמא דס"ל לר"א תרומה בעינה מחתה. תשובה התם הוהו אמרי' דטעמא מושם דהגביה ואמר זו תהא התרומה שנפלה משום הכי מדמעת כתרומת ודאי אבל כ"ז שהיא מעורבת עם החולין דומיא דמתני' לא אמרינן להכי אייתי הך סיפא דאע"ג שהיא מעורבת קסבר תרומה בעינה מחתה:
רשב"א אומר נותן עיני' מצד זה ואוכל מצד זה. קשיא לי טובא דהאי בטבל גמור נמי אמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. כדאמרי' בחולין בפ"ק על ר"מ שאכלם עלה של ירק בבית שאן ודילמא נותן עיניו מצד זה ואוכל מצד זה הוי ולא תימא דוקא במעשר ירק מדרבנן הוא דאמרי' הכי אבל במעשר דגם דאורייתא לא. דהא תנאי בפ"ח דתוספת דמאי הקורא שם לשולי החבית לא ישתה מפי' לפי' לא ישתה משולי' מפני שהמשקין מעורבין אבל הקורא שם לפום מגורה אוכל מפי' לפיה אוכל משילי' אלמא אף במעשר תירוש ודגם דמדאורייתא נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. ולא תימא דוקא דיעבד דהא הקורא קתני' אבל לכתחלה לא דהא תנן בפ"ג דתרומות האומר תרומה הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר זה בתוכו. ר"ש אומר קרא השם וח"א עד שיאמר בצפונו או בדרומו אלמא כל היכי דמסמן לי' מקום שרי. ול"פ אלא כשאמר בתוכו ועד שיאמר לכתחל' ושמע וכיון דלגבי טבל גמור אשכחן דנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה אמאי תנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ואצ"ל בשבת ונימא כיון דיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה כמתוקן דמי ונגבי' בשבת תרומה ומעשר כדשריר' יהודא להעלות את המדומע משום האי טעמא ותו ר' יהודא אמאי פליגי בהעלאת המדומע בלחוד. ליפלוג נמי בהגבהת תרומה ומעשרות ולישר' להו להגביהן ותו אמאי תנן לעיל ב"פ מפנין את הדמאי אבל לא את הטבל ולא מעשר שני והקדש שנפדו ומקשי' בדמאי. והא לא חזי לי' ומתרץ כיון דאי בעי מפקר להו ניכסי' והוי עני וחזי ליה. ומה צורך לכל זה הדוחק הטבל בעצמו נפנה מיגו דיא בעי מצי מתקן לי' דנותן עיניו בצד זה ומטלטל מצד זה. וגם מעשר שני והקדש נמי נפנה מתוך שיכול לומר יהא מחולל על המעות שיש לו. כדאמרי' בלוקח יין מבין הכותים בפ"ק דחולין ותו אמאי אמרי' בפ' כירה טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. ומה צורך לומר שאם עבר והלא בלא עבירה יכול לתקנו ליתן עיניו בצד זה וליכול מצד זה ונ"ל דאע"ג דאמרי' נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה דוקא בחול אבל לא בשבת. דאע"ג דבלא שום מעשה יכול לתקנם באמירה בעלמא אסור לתקן את הטבל בשבת ע"י אמירה דכיון דמתקן הוא מה לי באמירה מה לי ע"י מעשה. ודייקא נמי דאפילו האמירה אסורה בשבת מדתנן בפ' בתרא דדדמאי המזמין את חבירו שיאכל אצלי והיא אינו מאמינו על המעשרות אומר בע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומה מעשר עליו ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות אלמא דוקא מערב שבת מותר לומר כן. אבל בשבת אסור שאפי' בדיבור בעלמא אסור לתקן בשבת. והא דתנן התם בסיפא מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס ה"ז מעשר ושאר מעשר סוך לו זה שעשיתי מעשר עשוי תרומה מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות דמשמע שבשבת הוא אומר כן מדקתני מזגו לו את הכוס אומר כו' דלבתר דמזגו לו את הכוס בשבת הוא אומר כן האו ליתא דכי היכי דברישא תני אומר מע"ש וא בשבת דה"נ סיפא מע"ש הוא והאי דתני מזגו לאו דוקא אלא כלומר כשימזגו לו את הכוס אומר (מהיום) ע"ש מה שאני עתיד לשייר מחר בשולי הכוס הרי הוא מעשר כו' ומשום דפריש ברישא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר לא איצטריך למיתניי' בסיפ' בפירו' ובוודאי דהכי מיפרש' ולעול' אסור לומר בשבת שום דיבור שעל ידו יתקן טבלו והכי תנן ב"פ בכל מערבין ועוד אמר ר' יהודא מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט הראשון ואוכלה בשני היו לפניו שתי כלכלות של טבל אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו. ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עליו שם ומניחה ולמחר הוא אומר אם היום חול תהא זו תרומה על זו ואם היום קודש אין בדברי כלום וקורא עלי' שם ואוכלה אלמא אפילו הדיבור בעלמא שהרי שתי כלכלות היו ולא הי' צריך להפריש אסור לאומרו ביו"ט כיון שבדיבור זה מתקן טבלו. והילכך אין שום תקנה לתקן את הטבל בשבת. ואי אמרת נהי אדאפילו אמירה אסורה בשבת כי גמר תיקוני' בההיא אמירה אבל יאמר בשבת שנים שאני עתיד להפריש למוצאי שבת הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון. תשעה מעשר שני וניססמוך אברירה ונטלטל הטבל בשבת כדאמרי' גבי לוקח יין מבין הכותים ואמאי אמרי' אין מפנין את הטבל תשובה גם זה אסור לומר בשבת והאי תנן גבי הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' דוקא מע"ש הוא מותר לו לומר כן אב בשבת אסור לו לומר שום אמירה ואע"פ שגמר התיקון תלוי בהפרשת מוצאי שבת דהא סמכי' אברירה ואמרי' דלהני קרא שם ונמצא שתיקן בשבת ותדע דהאי אומר שני לוגין מע"ש הוא דהא בפ' המזמן תנינן לה וכבר תני ברישא אומר מערב שבת א"כ כל הני אומר דתנן בההוא פירקא מע"ש הן. אבל לעילם לומר בשבת אסור הוא. ואי קשיא כיון דהאי אומר דיין הכותים מע"ש הוא. א"כ מאי מוורתלהפריש בשבת כדתנן ברישא פירקא אומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר אלמא כל הכיא דאמר מע"ש מותר להפריש בשבת. והכא נמי אי מע"ש אמר יפריש בשבת ואמאי תניא אמרו לו שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע כשישתה יפריש קודם שישתה ותו ליכא למיחש לבקיעת הנוד. א"ו האמירה בשבת היתה ומש"ה אסור להפריש בשבת שנמצא גומר הכל בשבת והדר קושיין לדוכתא תשובה לעולם כל אמירה בשבת אסורה והאי אומר דיין כותים מערב שבת הוא ומאי דקשיא לך א"כ יפריש בשבת כדתני ברישא לאו קושיא שחילוק יש בין הדמאי ובין הוודאי שהדמאי א"צ להפריש אלא תרומת מעשר בלבד מפני שהוא אסורה לזרים אבל מעשר ראשון הוא שלו שאומר לו הבא ראי' שלא נתעשר וטול כדפרישית בפ"ק דחולין והילכך כיון שא"צ להפריש המעשרות כ"א לוגמא הראשונה שבוצע וכל שאר המעשרות מסומנים מאיליהן אחרי' מותר לבוצעה ומניחה ואינה אוכלה והשאר ניתקן מעלי' וכיון דמע"ש אמר כן נמצא שבשבת לא עשה כלום אבל בטבל גמור הוא צריך להפריש המעשרות והתרומה וליתן לבעליהן והילכך אע"פ שמערב שבת אמר מה שאני עתיד להפריש אסור להפריש המעשרות למחר שנראה שהוא מתקן הטבל בשבת ומפני זה הוא צריך לומר מה שאני עתיד להפריש למוצאי שבת ואיכא למיחש לבקיעת הנוד תדע דהכי הוא דתנן בההוא פירקא היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבית המדרש או בשדה אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו מעשר שני בצפונו או בדרומו. ומחולל על המעות. פי' היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו והוא בבה"כ או בשדה ואינו יכול לילך לביתו ולעשרם וצריך ליכל מהן בשבת אומר מע"ש שני תאנים שאני עתיד להפריש כו' פי' האי להפריש למוצאי שבת הוא ואל בשבת מדתני בסיפא בהיו של דמאי מה שאני עיתיד להפריש למחר וברישא לא תני למחר ש"מ להפריש דרישא לוצאי שבת הוא ואתא תנא לפלוגי ולמימר דבטבל גמור אינו יכול לומר להפריש למחר ובדמאי יכול לומר מה שאני עתיד להפריש למחר וזו טעם הדבר בטבל גמור שהוא צריך להפריש התררומה והמעשרות ולא די לו בהפרשת האחת שהוא חייב ליתנם ללוי אם יפריש המעשר בשבת הו"ל מתקן גמור אבל הדמאי שבאחת די לו וא"צ להפריש המעשרות התיר לו להפריש לחר מפני שאינו נוטל אלא אחת. ונראה כי הוא נוטלה לאוכלה ואח"כ נמלך עלה ומניחה ולעולם כל אמירה אסורה בשבת ומש"ה אין מגביהין תרומה ומעשרות ואין מפנין את הטבל וכי היכי דאמירה דמעשר אסורה בשבת הה"נ הלול דמעשר והקדש אסורה בשבת ואע"פ שבדיבור בעלמא יכול לחללם ולומר הרי הן מחוללין על המעות שבבית שכיון שבאותו הדיבור נתקנו הו"ל מתקן בשבת והאי דתני חילול גבי יין כותים מע"ש הוא או בשבת ששום תיקון אסור לעשות בשבת או ביו"ט ומש"ה אין מטלטלין מעשר שני והקדש שלא נפדו ואע"פ שכל תיקון דטבל הוא אסור בשבת ואפילו ע"י אמירה הכא במדומע פליגי רבנן ורשב"א דרשב"א סבר יכול הו' גבי מדומע ליתן עיניו בצד זה וליכל מצד זה בשבת דכיון דבטלה התרומה בא' ומאה חולין גמורין היא ומשום גזל כהן אמרו חכמים דצריך להרים ואסרו לו לאכול מאותם החולין עד שירים הילכך אע"ג דלגבי טבל או דמאי אסור בשבת ליתן עיניו בצד זה וליכל בצד זה משום דהוי מתקן בשבת הכא שרי ורבנן פליגי עלי' ואמרו כיון דאסרו אותו חכמים ליכול עד שירים אם יתן עיניו בצד זה ויאכל בצד זה הו"ל מתקן בשבת וכ"ש שאסרו להרים. ורשב"א היה מתיר ליתן עיניו בצד זה ולכול בצד זה שאינו ע"י מעשה אבל להרים שהיא מעשה בידים היה אוסר ואע"פ שהמדומע קל ור' יהודא ס"ל כרשב"א בנותן עיניו מצד זה וכיון שזה מותר הי' מתיר להעלות, דכמתוקן דמי כיון שיכול ליתן עיניו בצד זה וליכול בצד זה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה