ערוך השולחן אורח חיים קיג

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קיג | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני הכריעות בשמונה עשרה ברכות
ובו תשעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט

סימן קיג סעיף א

ברכה ראשונה "אבות".

ומנין שאומרים אבות? שנאמר: "הבו לה' בני אלים" (מגילה יז ב) – הזכירו לפניו אילי הארץ (רש"י).
ומנין שאומרים "גבורות"? שנאמר: "הבו לה' כבוד ועוז".
ומנין שאומרים "קדושות"? שנאמר: "הבו לה' כבוד שמו, השתחוו לה' בהדרת קודש".

ופותחים ב"אלהי אברהם", דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "ואעשך לגוי גדול"? זהו שאומרים "אלהי אברהם". "ואברכך"? זהו שאומרים "אלהי יצחק". "ואגדלה שמך"? זהו שאומרים "אלהי יעקב". יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר: "והיה ברכה" – בך חותמין שאומרים "מגן אברהם", ולא בכולן (פסחים קיז ב). וזה שאומרים "אלהי" על כל אחד, מפני שכל אחד מהאבות היה כדאי לעצמו שעליו יקרא שם ה', כמו כלל ישראל שאומרים "אלהי ישראל".

(ומה שאין אומרים "ואלהי ישראל" אלא "ואלהי יעקב", שמעתי מפני שהאבות בגימטריה שלוש עשרה, וכן האימהות שרה רבקה רחל ולאה בגימטריה שלוש עשרה, וביחד הם עשרים ושש כמספר שם הוי"ה. וזהו שאומר הכתוב: "לולי ה' שהיה לנו, יאמר נא ישראל". ודייק ותמצא קל.)

ויש בה ארבעים ושתים תיבות (טור). ועם פסוק "ה' שפתי" יש ארבעים ושמונה (פרי עץ חיים).

סימן קיג סעיף ב

ברכה זו פותחת ב"ברוך" מפני שהיא ראשונה. ואף על גב דסמוכה ל"גאל ישראל", מכל מקום בתפילה היא הראשונה.

וחותמת ב"ברוך" מפני שהיא ארוכה, שיש בה כמה ענינים משבחיו יתברך. ושארי הברכות חותמין ב"ברוך" ואין פותחין ב"ברוך" כדין ברכה סמוכה לחבֵרתה.

ואף על גב דקיימא לן: כל ברכה שאין בה מלכות – אינה ברכה (ברכות מ ב), ולמה אין בפתיחתה "מלך העולם"? אך "אלהי אברהם" הוי כמו מלכות, דאברהם אבינו המליך את הקדוש ברוך הוא על כל העולם, שהודיע מלכותו (תוספות שם). ועוד: ד"האל הגדול הגבור והנורא" הוי כמו מלכות, כדאמרינן בראש השנה (לב ב) ד"שמע ישראל" הוי מלכות (טור).

סימן קיג סעיף ג

וכשאומר "ברוך אתה" – ישחה. דתניא (סוף פרק חמישי דברכות): אלו ברכות שאדם שוחה בהן תחילה וסוף: ב"אבות" וב"הודאה". וכשאומר "ברוך אתה" – ישחה, וכשאומר "ה'" – יזקוף, דכתיב: "ה' זוקף כפופים" (יב א).

ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה – מלמדין אותו שלא ישחה, שלא יבואו לעקור תקנת חכמים, שלא יאמר כל אחד: אשחה במקום שארצה (טור). ורק הכהן הגדול היה שוחה בתחילת כל ברכה.

והמלך כיון שכרע – שוב אינו זוקף, שנאמר "ויהי ככלות שלמה להתפלל..., קם מלפני ה' מכרוע על ברכיו" (שם). דכל מה שהאדם יותר גדול – צריך להראות יותר הכנעה לפני הקדוש ברוך הוא. ולכן סתם בני אדם כשכורעים יותר ממה שתיקנו חכמים מראים בעצמן כאילו הם אנשים גדולים וצריכין יותר הכנעה, ומיחזי כיוהרא (תוספות שם).

סימן קיג סעיף ד

וכתבו הטור והשולחן ערוך דדווקא בתחילתה ובסופה מלמדין אותו שלא ישחה, אבל באמצען יכול לשחות. כלומר: ואין מוחין בידו. ואף על גב דזה וודאי אם בא לשאול אם ישחה אם לאו, אומרים לו שלא ישחה; אמנם בשוחה מעצמו שם אין מוחין בידו, דכיון דבאמצע הברכה לא שייך כלל השתחוואה, דאין השתחוואה אלא או בראשיתו או באחריתו. וגם במנהגי מלך בשר ודם כן הוא. ולפיכך זה המשתחוה באמצע – אין כאן לא חשש עקירת תקנת חכמינו ז"ל, ולא חשש יוהרא.

(ובזה מתורץ קושית הט"ז סעיף קטן ב', וגם מה שגמגם המגן אברהם סעיף קטן א' שם. ודייק ותמצא קל.)

ולפיכך אותן אנשים הרגילים לשחות בראש השנה וביום הכיפורים בתפילת השמונה עשרה – יזהרו לזקוף בכל סוף ברכות. וגם במקום שמחויב לשחות – יזקוף מקודם מעט ואחר כך ישוח, כדי שיהא נראה ששוחה בשביל חיוב חכמינו ז"ל. וב"השם" יזקוף, ואחר כך אם ירצה ישוח לו.

(כתב בעט"ז אות א' לכוין בכריעה ראשונה באות יו"ד של שם הוי"ה ובאות אל"ף של שם אדנות, ובשניה האותיות השניות, ובשלישית השלישיות, וברביעיות האחרונות מהשמות, עיין שם. ואין להאריך בענינים כאלו. והבאים בסוד ה' יודעים הרבה כוונות נסתרות.)

סימן קיג סעיף ה

אמרו חכמינו ז"ל (לד ב): הכורע בהודאה של ברכת המזון כשאומר "נודה לך...", ובהודאה של הלל כשאומר "הודו לה' כי טוב" – הרי זה מגונה, שאין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים.

ויש בזה שאלה: דאם כן איך אנחנו כורעים באמירתנו "ואנחנו כורעים", ובראש השנה ויום הכיפורים נופלים על פניהם? וכן בעבודת יום הכיפורים.

אמנם ביאור הדברים כן הוא: דוודאי במקום שאין שם תקנת חכמינו ז"ל כלל – אין שום חשש בדבר, כמו שכתבתי בענין הכריעה באמצע הברכות בסעיף הקודם. ולכן יש שכורעים גם באמירת "ברכו" ובקדיש.

סימן קיג סעיף ו

והענין כן הוא: דבאמת לשון "ברכה" או "הודאה" אינו מלשון השתחוואה כלל אלא מלשון החזקת טובה והילול. וזה שתיקנו חכמים ארבע כריעות בשמונה עשרה – ידעו על מה תיקנו.

ולכן הכורע בהודאה של ברכת המזון או בהודאה של הלל – הרי זה מגונה, כלומר: שסכלות הוא זה. וכן כשאומר ב"נשמת": "כי לך לבדך אנחנו מודים", או ב"ויברך דוד": "ועתה ה' אלהינו אנחנו מודים לך" – הרי זה סכלות. וגם ב"נשמת" ב"וכל קומה לפניך תשתחוה" – הרי זה רק סיפור דברים. אבל מי שכורע באיזה מקומות של שבחים או תחנונים, או מחמת איזה טעם שנראה לו שישתחוה באותו המקום, או מחמת המנהג כמו הכריעות שבקדיש או ב"ברכו", או שנתלהב לבו בתפילה – הרי זה משובח, ואינו כמוסיף על תקנת חכמים, שהרי אין לחכמינו ז"ל שום תקנה בזה (הגר"ז).

וזהו שאמרו על רבי עקיבא, שכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו היה מרבה בכריעות והשתחויות. וכשאומר "ואנחנו כורעים" – יפה עושים שכורעים. וכן בעבודת יום הכיפורים לזכר שהיינו עושים בבית המקדש – טוב ויפה לעשות כן (שם). אמנם כל הכריעות האלו נכון לכרוע מעט, לבד בראש השנה ויום הכיפורים שאנו נופלים על פנינו לזכרון בית מקדשינו.

סימן קיג סעיף ז

המתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. פירוש: שיהיו בולטין הקשרים שבפרקי חוליותיו (טור). ולא יכרע באמצע מתניו וראשו ישאר זקוף, אלא גם ראשו יכוף כאגמון. ומכל מקום לא ישחה כל כך עד שיהא פיו כנגד החגור של מכנסיים, דמיחזי כיוהרא כששוחה יותר מדאי.

וזהו באדם בריא. אבל קצת חולה או זקן, שקשה עליו לשהות עד שיתפקקו חוליותיו, כיון שהרכין ראשו – דיו, שהרי ניכר שחפצו לכרוע אלא שקשה עליו.

וכשהוא כורע – יכרע במהירות בפעם אחת. וכשזוקף – זוקף בנחת ראשו תחילה ואחר כך גופו, שלא תהא עליו כמשא.

וכבר נתבאר דכשכורע כורע ב"ברוך". ועל פי הזוהר כשיאמר "ברוך" – יכרע בברכיו, וכשאומר "אתה" – ישחה (מגן אברהם סעיף קטן ד'), וזוקף בשם.

ואם בשעת התפילה בעת שצריך לשחות בא כנגדו עבודת כוכבים – לא ישחה כלל, דלא ליתחזי כמשתחוה אף שלבו לשמים. ויתפלל בלא שחייה.

(עיין מגן אברהם סעיף קטן ה', שהקשה מיום הכיפורים שהיו כורעים בשמעם את השם, עיין שם. תמיהני: דשם מפחד שם המפורש היו כורעים, ומה ענין זה לזה? אך באמת הך דמה שכתוב "ה' זוקף כפופים" – אינו לעיכובא, כמו שכתב המגן אברהם בסימן קכ"ז סעיף קטן ב'. וראיה ממלך וכהן גדול, ורמז בעלמא הוא.)

סימן קיג סעיף ח

אסור להוסיף על תארי השם יתברך יותר מ"האל הגדול הגבור והנורא", לפי שכשאומר יותר מדאתקינו רבנן – נראה כאלו סיים כל שבחיו. ומי יכול להשמיע כל תהילתו? וגם אלו השלושה תארים, אם לא שאמרן משה רבינו בתורה, ובאו אנשי כנסת הגדולה ותיקנום בתפילה – לא היינו אומרים אותם. ולפיכך לא יוסיף על דברי חכמים.

וזהו דווקא בתפילת שמונה עשרה. אבל בתחנונים או בקשות שמבקש בעצמו לא בתוך התפילה הקבועה – יכול לומר כמו שירצה, דאז אומרם מפני שצריך אותם בענין בקשתו ותחינתו, ולא כדי להזכיר שבחיו יתברך. מה שאין כן בתפילה הקבועה שנסדרה לשבחיו יתברך, שהרי הבקשות מתחילין מ"אתה חונן". ומכל מקום גם שם לא ירבה בשבחים כיון שעומד בתפילה.

ולדעת הרמב"ם אסור בכל ענין, מפני שלדעתו שבחי השם יתברך אסור לומר על צד החיוב אלא על צד השלילה, כמו שכתב בספר המורה. ולדעת המקובלים אינו כן, והעיקר לדינא כדעה ראשונה. ומכל מקום טוב למי שירצה לומר שבחים – יאמרן בפסוקים, שזהו מותר גם לדעת הרמב"ם ז"ל.

ואסור לומר בתחנונים "על טוב יזכר שמך", שהרי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואסור לומר: כשם שהגיעו רחמיך על קן צפור, שאמרת "שלח תשלח את האם" – כמו כן יגיעו רחמיך אלינו. דמצוות הקדוש ברוך הוא גזירות הן, ולא מצד רחמים בלבד, ואנו מצווים לקיים גזירת מלך.

סימן קיג סעיף ט

מה שאומרים "וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל..." – פירש הטור דהכי פירושו: שאף אם תמה זכות אבות – יביא הגאולה למען שמו יתברך, עיין שם.

ועוד נראה לי מה שאומרים "למען שמו באהבה" על פי מה דאיתא במדרש רות: כתוב אחד אומר "למענכם למענכם אני עושה", וכתוב אחד אומר "למעני למעני אעשה" – כאן בזמן שישראל עושין רצונו יהיה למענם, וכאן בזמן שאין עושין רצונו יהיה למען שמו יתברך ולא למענינו. וזהו שאומר שאפילו הגאולה תהיה למען שמו ולא למענינו, מכל מקום תהיה באהבה וחיבה.