ערוך השולחן אורח חיים שנח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שנח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

כל דיני היקף לדירה, ומה נקרא מוקף לדירה
ובו עשרים וחמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה

סימן שנח סעיף א

כבר נתבאר, דמן התורה כל מקום שיש בו ד' מחיצות - הוי רשות היחיד גמור מן התורה. אלא דחכמים אסרו לטלטל בו כבכרמלית, עד שההיקף יהיה היקף לדירה, דאז הוא כביתו וחצירו של אדם. אבל כשלא הוקף לדירה - הוה כמין שדה לחומרא, שלא לטלטל בו יותר מד' אמות.

אך זהו כשמקום ההיקף הוא יותר מבית סאתים, והוא מקום המחזיק שבעים אמה באורך ושבעים אמה ברוחב וקצת טפחים ועוד דבר מועט שלא הקפידו עליו חכמים, ובלשון הגמרא הוא שבעים אמה ושירים, דעד מדה זו ועד בכלל אין צריך היקף לדירה, ומשם ואילך צריך היקף לדירה, ואם לאו - אסור לטלטל בו יותר מד' אמות.

סימן שנח סעיף ב

וטעמו של דבר, דכבר ידוע דכל ענייני שבת אנו למידין ממלאכת המשכן, וחצר המשכן היה ארכו מאה אמה ורחבו חמשים, כדכתיב: "אורך החצר מאה באמה, ורוחב חמשים בחמשים".

ופשטיה דקרא, צותה תורה להעמיד המשכן שהיה ארכו שלשים ורחבו עשר בשפת החמשים, כדי שיהיה חמשים אמה לפניו ועשרים אמה לכל רוח ורוח. (עירובין כ"ג:) ועל פי הדרש (קיבלו) [קבלו] חז"ל, דאמרה תורה טול חמשים, שהאורך יתר על הרוחב, וסבב הנ', שיהא מרובע.

וכשתחתוך חתיכה של חמשים על חמשים לחמש חתיכות, תהיה בכל חתיכה נ' אורך וי' רוחב. ותשים ד' חתיכות לד' רוחות, הרי ע' על ע', אלא שהקרנות פגומים בכל קרן י' על י'. ותקח מהחתיכה החמישית ד' חתיכות של עשר על עשר ותמלא את הקרנות, ונשאר חתיכה אחת של עשר על עשר. וכשנחתכה לרצועות, ונסבב את כל ההיקף שהוא ר"פ אמות, יגיע עוד דבר מועט על האורך ועל הרוחב, ולא תגיע לאמה בשום פנים, שהרי בחתיכה זו אין לנו רק מאה חתיכות של אמה על אמה.

סימן שנח סעיף ג

והנה חצר המשכן לא היה הקיפו לדירה, שלא דר אדם שם, רק הקדושה חופפת שם. ולזה אמרו - שכשיעור היקף זה אין צריך מוקף לדירה, וביותר מזה - צריך היקף לדירה.

ודע, דזה שאמרנו שבעים אמה, לאו (בדווקא), [בדוקא] שזהו ע' אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים וזהו השירים, ועוד דבר מועט נשאר שלא הקפידו על זה. (עיין רש"י שם ותמצא החשבון בדיוק)

וזהו לפי מדת מדינתינו רוסיא, שמנה וארבעים ארשין אורך על שמנה וארבעים רוחב, דכל ד' אמות שבגמרא הם ג' ארשין שלנו. ולפי מדת הסאזע"ן, הם ט"ז סאזע"ן באורך וט"ז ברוחב, דכל סאזע"ן שלנו הם ד' אמות שבגמרא, וכל טפח הוא שני ווייערסקע"ס, כמו שבארנו בחושן משפט סימן רי"ח, ולכן מקום כזה אין צריך היקף לדירה, ויותר מזה צריך.

סימן שנח סעיף ד

שטח זה שאמרנו שאין צריך היקף לדירה, אין נפקא מינה על איזו תמונה הוא, אם מרובע אם בעיגול, אם ארכו יתר על רחבו, אפילו בכפלים כגון שארכו מאה ורחבו חמשים.

אבל אם ארכו יתר על רחבו יותר מבכפלים, צריך היקף לדירה. והטעם - מפני שבחצר המשכן לא היתה ארכו יותר מכפלים ברחבו.

ודוקא באמה יתר, אבל פחות מאמה - אינו כלום. ואמה שלימה אוסרת, אפילו אם בכולל אינו יותר מבית סאתים. (רש"י שם ק"ג. ד"ה 'אם') ונראה, דאף אם בכולל הוי פחות מבית סאתים, דפחות מבית סאתים ובית סאתים דין אחד להם, ואם הוקף לדירה - אפילו יש בו כמה מילין מותר.

סימן שנח סעיף ה

במוקף לדירה, בעינן שבעת ההיקף תהיה לדירה. אבל אם ההיקף לא היתה לדירה, ואחר כך פתח שם בית דירה - אינו מועיל, וזה מקרי הוקף ואחר כך פתח, כלומר שמקודם הקיף שלא לשם דירה, ואחר כך פתח בית דירה, ואנן בעינן פתח ולבסוף הוקף.

אך אם היתה הוקף ולבסוף פתח, יש תקנה, לעשות פירצה יותר מעשר, והוה כביטול ההיקף, ואחר כך יגדור את היותר מעשר, והוה כפתח ולבסוף הוקף, ועוד יתבאר בזה בס"ד.

סימן שנח סעיף ו

ומה נקרא מוקף לדירה, ואינו מוקף לדירה, הנה גנות ופרדסין ובורגונין - אין זה היקף לדירה, ואף על פי שיש שם קצת בנין שהשומר דר בתוכה - אין זה עשוי לדירה אלא לשמירה. ואפילו רוצה אחר כך לעשות שם בית דירה גמורה - אינו מועיל דהוה הקיף ולבסוף פתח.

וכן יראה דבית הכנסת ובית המדרש ומרחץ, אם אין שם דירה להשמש או לשומר המרחץ - לא הוי מוקף לדירה, דמה שמתפללין ולומדין שם, לא הוי דירה, כמו שהמשכן לא נקרא מוקף לדירה, וכן במרחץ, וכן קרפף שאחורי העיר שמניחין שם עצים (משנה ריש פרק ב') או שארי סחורות - לא מקרי מוקף לדירה.

סימן שנח סעיף ז

מוקף לדירה - מקרי חצירות שלפני הבתים ומוקצות, וזהו רחבה שאחורי הבתים, ואפילו מקומות שאין דרין שם ממש, אבל הוא עשוי לכניסה ויציאה תמיד - הוי מוקף לדירה, כגון דיר של בהמות שעושין בשדות היום כאן והיום כאן, כדי לזבלה בגללי הבהמות, (שם במשנה) וכן סהר העשוי לבהמות של עיר.

ומהך טעמא, גם פסי ביראות נקראין מוקפין לדירה, מפני שנכנסין ויוצאין שם תמיד לשתות. (שם וברש"י ד"ה 'וחצר' ותוס' ד"ה 'אפילו')

וכבר נתבאר, דאפילו בהיקף לדירה, בעינן מקודם הדירה ואחר כך ההיקף. אבל הקיף ולבסוף פתח - אינו מועיל. ולכן נתבאר לקמן סימן ת"א, דסתם עיירות - מוקפות לדירה, וסתם מבצרים - אינן מוקפות לדירה, מפני שרוב עיירות - בונים הבתים ואחר כך מקיפין העיר, וסתם מבצרים - מקיפין ואחר כך בונים הבתים. (עיין ברבינו יהונתן שכתב בדיר כשיש שם בית דירה להשומר).

סימן שנח סעיף ח

וכתב רבינו הרמ"א בסעיף א'

"ויש אומרים, דסתם קרפיפות שלנו מקרי מוקפות לדירה, דרגילים לעשות פתח תחלה ואחר כך להקיף. ויש אומרים עוד, דכל קרפף שהוא סמוך לביתו - מקרי היקף לדירה, כי דעתיה עילויה, ויש חולקין בזה" עכ"ל, קיצר בדבריו.

והדין הראשון הוא מהמרדכי שם, שכתב דעכשיו קרפיפות שלנו הן מוקפות לדירה, וכן רגילים לעשות פתח תחלה ואחר כך להקיף, עכ"ל. כלומר, דאף על פי שנתבאר, דקרפף שאחורי העיר שמניחין שם עצים - לא הוה מוקף לדירה, זהו מפני שלא היו נכנסים ויוצאים בה תדיר, אבל עכשיו, נכנסין ויוצאין בה תדיר. ואי משום דבעינן פתח ולבסוף הוקף, גם קרקיפות שלנו כן הוא, דמתחלה פותחין בה הפתח של הדירה הזו, ואחר כך מקיפין אותה.

וכתב עוד, דקרפף הסמוך לביתו בתוך תחום שבת - מקרי היקף לדירה, דדעתיה עליה, ויש חולקין. והנה לפי הנראה, זהו מיותר לגמרי, דכיון שכתב מקודם דסתם קרפיפות שלנו כולן מוקפות לדירה, שאינו דומה להקרפיפות שבזמן הגמרא, מה שייך מחלוקת זו שהיא על זמן הגמרא. וצריך לומר, שהביא זה אפילו למאן דלא סבירא ליה הדין הקודם.

(עיין מג"א סק"ד שכתב דבשומירה ובית דירה גם התוס' מודים דמהני ע"ש. וכבר השיג עליו הא"ר סקי"ב, דמוכח להדיא דגם בזה פליגי ע"ש, וכן מצינו בב"י. ומה שלא הזכיר זה הרמ"א, נראה לי משום דפשיטא ליה כדעת התוס', דלא מהני, ורק בסמוך לעיר, דבלאו הכי להיש אומרים הקודם מועיל בזמן הזה כל קרפף, הביא גם דעת הגהות אשר"י. אך בעיקר הדבר לא ידעתי אם הגהות אשר"י חולקים על התוס', כי כמדומה לי שלא כתבו זה רק לביאור דברי רבי יוחנן בן בורקה, וכן מבואר להדיא באור זרוע הגדול סימן ק"ל ע"ש ודו"ק).

סימן שנח סעיף ט

יראה לי, דחצר בית האסורים - מקרי מוקף לדירה, אף שהוא גדול הרבה, ואין שם דירה לשומר בית האסורים, לפי שהיא דירתן של היושבים בבית האסורים.

ואף על גב דלא ניחא להו לדור שם, ובעל כרחיהן מושיבין אותן שם, מכל מקום סוף סוף דירה היא, ומוכח בפ"ק דיומא (י':), דדירה בעל כרחה - שמה דירה, לחכמים דהלכתא כוותייהו ע"ש. (וגם חייבת במזוזה אם היא של ישראל כמ"ש ביו"ד סימן רפ"ו סוף סעיף ד' ע"ש)

סימן שנח סעיף י

ודע, כי אף על פי שאמרנו דבית סאתים וכל שכן פחות מזה - אין צריך היקף לדירה, והוי כיותר מסאתים שהוקף לדירה, זהו לענין לטלטל בתוכו או לחצר ומבוי. אבל לענין לטלטל לבית - יש חילוק, ויתבאר בסימן שע"ב.

וכבר נתבאר, דבהיקף לדירה בעינן שמקודם יבנה הדירה ואחר כך יקיפנה, או שיקיף סמוך לביתו ומקודם יפתח לו פתח מביתו לזה המקום, ואחר כך יקיפנו להמקום, וזהו פתח ולבסוף הוקף.

וכן נתבאר, דאפילו היה מוקף ולבסוף פתח - אין צריך לפרוץ כל הגדר, אלא פורץ בו פירצה יותר מעשר, ונמצא שהבית פתוח לה בלא היקף, ויחזור ויגדור הפירצה כולה, או המדה היתירה על עשר אמות, והעשר נשאר כפתח, והוי פתח ולבסוף הוקף.

ואפילו לא פרץ בפעם אחת, אלא פרץ אמה וגדרה וחזר ופרץ אמה אצל מה שגדר, וחזר ועשה כן עד שהשלימו ליותר מעשרה - מותר, כיון דכל משך הזה, פנים חדשות באו לכאן. (גמרא כ"ד.)

סימן שנח סעיף יא

ואם קשה עליו (לפרוץ) [ליפרץ] הכותל, יש אומרים דיכול לעשות תקון אחר, והיינו להניח עפר הרבה אצל הכותל משני צדדיה, ומשך העפר במשך הכותל יהיה ביותר מעשר, ורוחב העפר ד' טפחים, כדי שיהא מקום חשוב, וימלא עפר עד שלא ישאר מהעפר עד הכותל למעלה י' טפחים, והוה (כאילו) [כאלו] נתבטלה המחיצה ביותר מעשרה אמות.

ולא מיבעיא אם יש בגובה העפר י' טפחים, דהשתא הרי היא כמחיצה חדשה, והוי כפתח ולבסוף הוקף, אלא אפילו אין בגובה העפר י' טפחים, מכל מקום המחיצה הראשונה נתבטלה, כיון דלא נשתייר י' טפחים מן העפר אל ראש הכותל, ואי אפשר לעשות העפר והכותל כמחיצה אחת, כיון שיש ברוחב העפר ד' טפחים - הרי היא דבר בפני עצמו.

וממילא אחר כך, כשנוטל העפר משני צדדי הכותל, הוה הכותל כמחיצה חדשה, והוי פתח ולבסוף הוקף, דכיון דשבת אחת נתבטלו המחיצות, שוב הוויין כמחיצות חדשות. ואף שבדעתו ליטול העפר - מכל מקום מבטלין המחיצות, דאפילו ארנקי מבטל מחיצה, כמ"ש בסימן שע"ב.

ומכל מקום יש חולקים בתקון הזה, דסבירא ליה דעפר לא הוה ביטול, אלא אם כן אין דעתו לפנותו משם, ודין זה בפרטיות יתבאר בסימן שע"ב בס"ד.

סימן שנח סעיף יב

תל גבוה י' טפחים - דינו כקרפף, דעד בית סאתים מותר לטלטל בכולו, ואם מחזיק יותר - אסור לטלטל בו, רק ד' אמות. ואם עשה מחיצות על התל גבוהות י' טפחים, ועשה שם דירה ופתח ולבסוף הוקף - מותר לטלטל בכולו (כ"מ בגמרא ק"ה. ע"ש)

ויש להסתפק בבור ושיח ומערה הגדולים יותר מבית סאתים, אם מותר לטלטל בכולו, או רק ד' אמות. ולכאורה דמיין לתל, אבל במשנה (כ"ג.) יש מי שסובר דהם עושים דירה לאחרים ע"ש.

ונהי דלא קיימא לן כן, מכל מקום הם עצמם וודאי נקראים דירה. וגם אין ראיה שאין הלכה כן, ובור דפסי ביראות יוכיח, שעושים דירה לבין הפסין. אך מזה אין ראיה, רק לבאר שיש בו מים, אבל לא לבור שיח ומערה שאין שם מים. (וצ"ע, ועיין סוף פרק כיצד מעברין ודו"ק).

סימן שנח סעיף יג

קרפף יותר מסאתים, ובא למעטו באילנות שנוטע לתוכו, עד שלבד מקום האילנות לא יהיה יותר מסאתים - לא הוה מיעוט, דאילנות אין מבטלות האויר, שכן דרך הקרפף להיות בו אילנות. ואפילו זרע בו בהמותר זרעים, דיתבאר לקמן דזרעים מבטלין דירתו של אדם, מכל מקום פשיטא שאת הקרפף אינו ממעט, דהוא עצמו קרפף, וגרע מקרפף, והכל קרפף ארוך הוא.

ואם בנה בו עמוד למעטו מיותר מבית סאתים, ונתמעט בכך, אם הוא רחב ג' טפחים - הוי מיעוט, ופחות מג' טפחים - בטל להקרפף ואינו מיעוט. ואף על גב דכל מקום חשיבות הוי ד' טפחים, מכל מקום כיון שבג' יש חשיבות, שבזה יוצא מתורת לבוד - ממעט. (גמרא)

ודע, דאילנות שאמרנו שאין ממעטין בקרפף, אפילו הם הרבה, ואפילו כל אחת מהאילנות גבוה י' ורחב ד'. ולא דמי לעמוד, משום דאילנות הוויין נוי לקרפף, ואיך ימעיטנו.

וכתב רבינו הב"י בסעיף ד': דהוא הדין אם חפר בו בור - אינו ממעטו. והטעם - דבור הוא תשמיש הגינה להשקותו. (מג"א סק"ט בשם רשב"א)

ולפי זה משמע, דבור שאין בו מים, או שאין זה בגינה רק בקרפף - הבור ממעט. אבל מלשון רבינו הב"י מבואר, דגם בקרפף אינו ממעט, דהא מיירי בקרפף, וגם הריטב"א כתב דאין הבור ממעט בקרפף. ויש לומר הטעם, משום דקרפף ראוי לזריעה, והבור ראוי למים. (ועיין ת"ש סקי"ח שתמה בזה).

סימן שנח סעיף יד

אם בנה מחיצה חדשה באורך יותר מעשר לפני המחיצה הראשונה לבטלה להראשונה, שתהיה כמו שאינה בכדי שמחיצה זו תהיה פתח ולבסוף הוקף, וכגון שעתה פתח לה פתח מהבית קודם שבנה השנייה, אם הרחיקה מהראשונה ג' טפחים - מותר, אבל פחות מג' - אינה אלא כהוספה על הראשונה, וחדא מחיצה היא, ולאו כלום הוא.

וכן אם טח בטיט על מחיצות הראשונות למעט אוירו, כלומר דעל ידי עובי הטיט נתמעט היותר מבית סאתים, ואחר הטיח ליכא יותר מבית סאתים, אם הטיט כל כך עב, עד שאם ינטלו המחיצות יכול לעמוד הטיח בפני עצמו - הוי מיעוט, מפני שהוא דבר המתקיים, ואם לאו - הוי כמי שאינו, ולא הוי מיעוט.

ואין לשאול, אף אם יכול לעמוד בפני עצמו, למה לא מצרכינן שיהא רחוק ג' טפחים מן הכותל, כבדין הקודם.

משום דלא דמי, דבדין הקודם עדיין יש יותר מבית סאתים, וההיתר הוא משום פתח ולבסוף הוקף, לכך צריך שהמחיצות הראשונות יתבטלו לגמרי, וזה אינו אלא אם השניות רחוקות ג' טפחים. מה שאין כן בדין, זה דמשום מיעוט אויר הוא, לא איכפת לן בראשונות, ורק בעינן שהשניות יהיה דבר של קביעות.

(אך לפי סוגית הש"ס כ"ה. קשה, דבדין הקודם פסקו הטור והש"ע כרבה, ובדין השני כרבא. וצריך לומר, דסבירא ליה כרב שימי וכפירוש רש"י ע"ש. והרמב"ם באמת פסק גם בטח בטיט כרבה, דאף כשאינו יכול לעמוד בפני עצמו הוי מיעוט, ועיין ב"י וב"ח ות"ש).

סימן שנח סעיף טו

בנה מחיצות על המחיצות הראשונות להקיפו על ידם - אינו מועיל, דמיותרות הם. אך אם נפלו התחתונות ונשארו העליונות מאיליהם - ניתר על ידם, דהא עכשיו דר בין התחתונות.

וזהו במחיצות על מחיצות, אבל תל יותר מסאתים ועשה מחיצות, אפילו על שפתו, שמבחוץ ניכר הגובה של התל שהם מחיצות בעצמן, והקיפן לדירה כדין - וודאי דמועיל, שהרי דירתו בין המחיצות שעשה, וכיון שבהם הוי פתח ולבסוף הוקף - מותר.

סימן שנח סעיף טז

כבר נתבאר, דאילנות אינן מבטלין דירתו של אדם, שאדרבא שלנוי נוטעים אילנות. אבל זרעים כגינות ותבואות השדה - מבטלין דירתו של אדם, שאין דרך בני אדם לזרוע בדירתן אלא חוץ לדירתן, וכשזרע - ביטל הדירה, אפילו היתה דירה גמורה, שפתח ולבסוף הוקף - הזרעים מבטלין, ונעשה המקום ככל הגינות שהם ככרמלית.

אך יש בזה פרטים, דאם נזרע רובו של חצר - בטל המיעוט לגבי הרוב, ואסור לטלטל בכולו. נזרע מיעוטו, אם אין בהמיעוט רק ב' סאתים, וכל שכן פחות - בטל המיעוט לגבי הרוב, ומותר לטלטל בכולו.

אך אם יש בהנזרע יותר מב' סאתים - אי אפשר שיתבטל, דהרי הוא כרמלית גמור. ונהי דגם החצר לא נתבטל אצלו, כיון שהוא הרוב, מיהו מכל מקום הוא פרוץ במילואו למקום האסור, וממילא שאסור לטלטל בכל החצר.

סימן שנח סעיף יז

כפי מה שכתבנו כן הוא בגמרא (כ"ד.) ובטור וש"ע, אלא שחלקו בין קרפף לחצר כמו שיתבאר.

ודברי הרמב"ם בפרק ט"ז דין ו' תמוה בענין הזה שכתב:

"מקום יתר מבית סאתים שהוקף לדירה, אם נזרע ממנו בית סאתים - מותר לטלטל בכולו. ואם היה המקום הזרוע יתר מבית סאתים - אסור לטלטל (בכולו). [בכולה] נטע רובו - הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו" עכ"ל.

ולא חילק בנזרע בין רובו למיעוטו. ויותר תמוה, שהרי כתב 'מקום יתר מבית סאתים, אם נזרע בית סאתים - מותר', והרי ביתר מבית סאתים נכלל אפילו מעט יתר, וכשנזרע בית סאתים הרי הוא רובו, ואיך מותר לטלטל בכולו. (וצע"ג שלא העירו המפרשים).

סימן שנח סעיף יח

והנראה לעניות דעתי, דדברי הרמב"ם ברורים בטעמן, ומפרש פירוש אחר בגמרא שם. משום דקשה ליה, דאיך אפשר לומר דבנזרע רובו אסור, אפילו אם אין בו יתר מבית סאתים, והרי במשנה שם מבואר דגינה וקרפף שאין יתירות מבית סאתים - אין צריך היקף לדירה, ואם כן למה אוסרין את מותר החצר, והרי אף לעצמן מותרין הן. אלא וודאי שכן הוא, וביותר מבית סאתים אפילו הן מיעוט - בעל כורחו אוסרין החצר, מפני שהוא פרוץ במילואו, וכיון שכן ממילא דאין חילוק בין רוב למיעוט, אלא בין יתר מבית סאתים לבית סאתים.

(ובגמרא שם הכי פירושו, 'הא מיעוטו שרי, לא אמרן אלא בית סאתים וכו' - כלומר לאו מפני מיעוטו, אלא כלפי שאמר שם - 'קרפף שהוא יותר מבית סאתים והוקף לדירה ונזרע רובו - אסור', ויותר מבית סאתים, כולל למעלה למעלה אפילו מאה סאין, ולזה מפרש דזה שנדייק - 'מיעוטו שרי', אינו אלא כשהוא רק בית סאתים, ובכהני גווני באמת לאו מפני מיעוטו מותר, ודו"ק)

סימן שנח סעיף יט

וטעם הטור והש"ע, דסבירא ליה דנזרע רובו הווה ליה כנזרע כולו, דהמיעוט הולך אחר הרוב, ובכולו הוי יתר מבית סאתים, והוי כנזרע יתר מבית סאתים, ובלשון ראשון בגמרא מפורש אומר כן ע"ש. ולכן סבירא ליה, דגם בלשון אחרון כן הוא בפרט הזה.

והרמב"ם סבירא ליה, דללשון אחרון לא אמרינן סברא זו כלל, ונמצא דלהרמב"ם בפחות מיותר מבית סאתים אינו כלום, ולהטור והש"ע כשהוא רובא של קרפף או חצר - מושך אחריו המיעוט וכולו אסור.

ויותר מזה מבואר מדבריהם, דבנזרע רובו, אפילו אין בהנזרע עם יתר החצר רק בית סאתים - אסור לטלטל מתוכן לבית ומבית לתוכן, משום דזרעים מבטלין הדירה, אפילו בפחות מסאתים. (וכן כתב הגר"ז בסעיף י"ז ע"ש) וביותר מסאתים - אסור לטלטל, אפילו בהם יותר מד' אמות.

סימן שנח סעיף כ

וזה לשון רבינו הב"י בסעיף ט':

"קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, ונטע רובו אילנות, אפילו אינם נטועים שורות שורות - אינם מבטלין הדירה. אבל אם נזרע רובו - הזרעים מבטלין הדירה, אפילו אין בהם אלא סאתים.

נזרע מיעוט, אם אין בו אלא סאתים - מותר. יותר מסאתים - אסור" עכ"ל.

והכי פירושו, דברובו - המיעוט נמשך אחר הרוב, והווה ליה נזרע כולו, ואסור. (מג"א סקי"א ומ"ש יותר מסאתים הוא דיבור בפני עצמו ונדפס בטעות)

והכונה, דאם בכולל יש יותר מבית סאתים - אסור לטלטל בכולו יותר מד' אמות, ואפילו אם בכולל אין בו יותר מסאתים, משום דמבטלי לדירה, ואסור לטלטל משם לבית. אבל בשם גופה - מותר לטלטל בכולו, כדין קרפף שאינו יותר מבית סאתים.

אבל אם נזרע מיעוטו, אם אין בו אלא בית סאתים - מותר לטלטל בכולו, שאף על פי שבמקום הזרוע נתבטלה הדירה, הרי אין בו יותר מבית סאתים. והשאר שלא נזרע - אינו מתבטל להנזרע, כיון שהנזרע הוי מיעוט.

אבל אסור לטלטל מקרפף זה לבית ומבית לתוכו, שהרי במקום הזרוע נתבטלה הדירה, ודינו כקרפף שלא הוקף לדירה, שאסור לטלטל ממנו לבית. וממילא דגם מהמותר אסור, מפני שפרוץ במילואו אל הזרעים. (הגר"ז)

ויש מתירים לטלטל מהמותר להבית, דפרוץ במילואו לא מקרי אלא כשנפרץ לכרמלית גמור, שגם בתוכו אסור לטלטל יותר מד' אמות. וזהו אם היה הנזרע יותר מבית סאתים, אבל בכהני גווני שגם בהנזרע מותר לטלטל בכולו, ורק לבית אסור - לא נקרא פרוץ במילואו שיאסור על המותר. (שם)

ואם הנזרע הוא יותר מבית סאתים - אסור לטלטל בכולו יותר מד' אמות, דהזרוע הוא כרמלית גמור, והמותר פרוץ במילואו. ולכן אם יש גדר ביניהם - אין להם שייכות זה עם זה.

וזהו בקרפף כשנזרע בו, אבל בחצר מסתפק הרא"ש אם יש להזרעים כח זה שיבטלו דירת החצר כמ"ש הטור ע"ש, ובשם רש"י כתב דודאי אין מבטלין, ועיין סוף סעיף הבא.

סימן שנח סעיף כא

וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף י':

"מי שיש לו גינה בחצירו, אם הוא רוב החצר, אפילו אין בה אלא בית סאתים - לא יטלטל ממנו ומן החצר לבית. ואם הוא יותר מסאתים, לא יטלטל בה ובחצר אלא בארבע אמות.

ואם הוא מיעוט החצר, מה שיש בה יותר מסאתים - אוסר כל החצר. ואם יש בה סאתים או פחות - אסור להוציא ממנה לבית" עכ"ל.

והכי פירושו, דבסעיף הקודם ביאר דין קרפף כשנזרע בו, ובכאן ביאר דין חצר כשנזרע בו, וקילא חצר מקרפף, (דאילו) [דאלו] בקרפף כשנזרע רובו, אפילו אין בו רק סאתים או פחות, אם בכולל יש יותר מבית סאתים - אסור לטלטל בהם יותר מד' אמות, כמ"ש בסעיף הקודם.

אבל בחצר, אין איסור זה רק כשהנזרע הוא יותר מבית סאתים. אבל כשהנזרע אינו יותר מבית סאתים, אפילו אם בכולל יש יותר מבית סאתים - אין האיסור רק הטלטול משם לבית, אבל בחצר עצמו וכן בהנזרע - מותר לטלטל בכולו, משום דאין כח בהנזרע לבטל את דירת החצר, אלא אם כן הוא רובו, וגם יותר מבית סאתים.

וגם יש נפקא מינה בינו לבין קרפף, כשהוא מיעוט החצר או הקרפף ואין בו יותר מבית סאתים, דבקרפף בכהני גווני בארנו שאסור לטלטל מכל הקרפף לבית לדיעה ראשונה שבסעיף הקודם, ובחצר הכל מודים דרק לטלטל מהזרוע לבית אסור, אבל מהחצר היתר על הזרוע - מותר.

וזה שאמרנו הכל מודים, לאו דוקא אלא כלומר דבכאן הכריע כן רבינו הב"י להיתר, ולא הביא שני דיעות כבסעיף הקודם בקרפף. (כן נראה לעניות דעתי והגר"ז לא הלך בדרך זה ע"ש ודו"ק)

והתוס' והרא"ש מסתפקים, דאולי רק בקרפף מבטלין הזרעים את הדירה, ולא בחצר ורחבה, וגם הטור הביא זה. ואולי בעירובי כל העיר בשעת הדחק - יש לסמוך על זה, וגם אולי לגבי עיר מקרי מיעוטא דמיעוטא, ועתה יש שאין מניחים לעשות צורת הפתח, ובכהני גווני יש יכולת, וכולי האי ואולי וצ"ע.

סימן שנח סעיף כב

והנה עתה בזמנינו, מי שיש לו גינה בחצר - עושה לו גדר בינו ובין החצר. ואם כן, לעצם החצר אין הגינה לא מעלה ולא (מורידה), [מוריד]

ולענין לטלטל מגינה לתוכה, אם היא יותר מבית סאתים - אסור לגמרי, ואם אינה יותר מבית סאתים - מותר לטלטל מתוכה לחצר ומחצר לתוכה. אבל לבית - אסור לטלטל מהגינה, וכן מהבית אל הגינה, ולכן גם מחצר לתוכה אסור לטלטל כלים ששבתו בבית, ויתבאר בסימן שע"ב. (ט"ז סק"ה)

וכשאין בהם גדר, כבר בארנו. (עיין מג"א סקי"ד שמחלק בין בית סאתים לבין פחות מבית סאתים וחולק על הש"ע כמ"ש המחה"ש ע"ש, ואין הכרח לזה, והעיקר כפסק הש"ע וכמו שבארנו ודו"ק).

סימן שנח סעיף כג

קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא בו מים, אם ראוים לשתייה - אין מבטלין הדירה, אפילו אם המקום שנתפשטו שם הוה יותר מסאתים, ואפילו אם עמוקים הרבה. ואם אינם ראוים לשתייה - דינם כזרעים, והוא שיהיה בעמקן י' טפחים, דפחות מי' הווה ליה כטיט ורפש שאין חולקין רשות לעצמן. (מג"א סקט"ו)

וכשהם עמוקים י' ואינם ראוים לשתייה, מכל מקום אין אוסרים החצר, שהם עצמן נעשים מחיצה כיון שעמוקים י' טפחים. (שם) ונראה, דבעינן (שיהו) [שיהא] ראוים לשתיית אדם גם כן. אבל אם אינם ראוים לאדם, אף שראוים לבהמה - מבטלין הדירה ודינן כזרעים, שהרי גם בורות דפסי ביראות היו ראוין לשתיית אדם כמ"ש רש"י ותוס' במשנה דעושין פסין ע"ש.

סימן שנח סעיף כד

קרפף בית ג' סאין ועשה גג על משך בית סאה - הותר הקרפף, משום דהגג הוי כמחיצה, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, ולא נשארו רק שני סאין. ואפילו קירוי הגג הוא באלכסון כגגין שלנו, והיינו שיורדים בשיפוע - מכל מקום הקילו בזה גם כן, לומר פי תקרה יורד וסותם. (טור)

וקרפף שהוא בית סאתים מצומצם וחצר שנפרצו במילואם זה לזה - הקרפף הוא אסור, שהרי הוא עתה יותר מבית סאתים, אף על פי שאויר החצר אינו גורם לו להיות נחשב יותר מבית סאתים, שהרי הוקף לדירה, וכל שהוקף לדירה אין שיעור לאוירו, מכל מקום מקום מחיצה שנפרצה מייתר אותו (ועושהו) [ועושיהו] יותר מבית סאתים.

והחצר מותר - מפני שאין שיעור לאוירו. (שם) ופשוט הוא, דמטעם זה מותר החצר, אבל מטעם אחר - אסור, מפני שנפרץ במילואו לקרפף. ולכן אם לא נשארו לו גיפופים מכאן ומכאן - אסור. וזה שכתבו הטור והש"ע דרק הקרפף אסור והחצר מותר, זהו כשנשארו גיפופים בהחצר. (מג"א סקט"ו ולכן הב"י מסתם לה סתומי ולא הזכיר היתר החצר ע"ש בסעיף י"ג).

סימן שנח סעיף כה

ודע, דזה שנתבאר בסעיף י"ד, דכשעשה מחיצה חדשה באורך הכותל יותר מן י' אמות והמשיכה ג' טפחים מן הכותל הישן, דהותר הקרפף לעשותו פתח ולבסוף הוקף - זהו כל זמן שהמחיצה החדשה קיימת. אבל כשנפלה - חוזר לאיסורו, דכל זמן שהיא קיימת - ביטלה את הראשונה שלא היתה לשם דירה. אבל עתה, בעל כורחה סומכין על הראשונה - וחוזר האיסור למקומו.