שבת קג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ת"ל אחת הא כיצד אינו חייב עד שיכתוב שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל נח מנחור דן מדניאל גד מגדיאל ארבי יהודה אומר אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח א"ר יוסי וכי משום כותב הוא חייב והלא אינו חייב אלא משום רושם שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו לפיכך שרט שריטה אחת על שני נסרין או שתי שריטות על נסר אחד חייב רבי שמעון אומר (ויקרא ד, כב) ועשה אחת יכול עד שיכתוב את כל השם עד שיארוג כל הבגד עד שיעשה את כל הנפה ת"ל מאחת אי מאחת יכול אפילו לא כתב אלא אות אחת ואפילו לא ארג אלא חוט אחד ואפילו לא עשה אלא בית אחד בנפה ת"ל אחת הא כיצד אינו חייב עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן ופעמים שחייב על כל אחת ואחת קתני מיהא רבי יהודה אומר אפילו לא כתב אלא שתי אותיות והן שם אחד חייב לא קשיא הא דידיה הא דרביה דתניא רבי יהודה אומר משום רבן גמליאל אפילו לא כתב אלא ב' אותיות והן שם אחד חייב כגון שש תת רר גג חח ור"ש היינו ת"ק וכ"ת אלף אלף (ישעיהו מה, ה) דאאזרך איכא בינייהו דת"ק סבר באלף אלף דאאזרך לא מיחייב ור"ש סבר כיון דאיתיה בגלטורי בעלמא חייב למימרא דר"ש לחומרא והתניא גהקודח כל שהוא חייב המגרר כל שהוא דהמעבד כל שהוא ההצר בכלי צורה כל שהוא רש"א עד שיקדח את כולו עד שיגרור את כולו עד שיעבד את כולו עד שיצור כולו אלא ר"ש הא אתא לאשמעינן עד שיכתוב את השם כולו ומי מצית אמרת הכי והתניא רש"א ועשה אחת יכול עד שיכתוב את השם כולו ת"ל מאחת תריץ ואימא הכי יכול עד שיכתוב את הפסוק כולו ת"ל מאחת ר' יוסי אומר ועשה אחת ועשה הנה פעמים שחייב אחת על כולן ופעמים שחייב על כל אחת ואחת א"ר יוסי בר' חנינא מ"ט דר' יוסי אחת מאחת הנה מהנה אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת אחת שמעון מאחת שם משמעון הנה אבות ומהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות:
א"ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול:
מי דמי מ"ם דשם סתום מ"ם דשמעון פתוח אמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר מיתיבי (דברים ו, ט) זוכתבתם שתהא כתיבה תמה חשלא יכתוב אלפין עיינין עיינין אלפין ביתין כפין כפין ביתין גמין צדין צדין גמין דלתין רישין רישין דלתין היהין חיתין חיתין היהין ווין יודין יודין ווין זיינין נונין נונין זיינין טיתין פיפין פיפין טיתין כפופין פשוטין פשוטין כפופין מימין סמכין סמכין מימין סתומין פתוחין פתוחין סתומין טפרשה פתוחה לא יעשנה סתומה סתומה לא יעשנה פתוחה יכתבה כשירה או שכתב את השירה כיוצא בה כאו שכתב שלא בדיו לאו שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו הוא דאמר כי האי תנא דתניא רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם מים מכאן רמז לניסוך מים מן התור' ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום נמי סתום ועשאו פתוח כשר מי דמי פתוח ועשאו סתום
רש"י
עריכה
ת"ל אחת - שתהא מלאכה שלימה במקום אחד:
שם משמעון - ולגבי בגד נמי שני חוטין ובנפה שני בתין שמקיימין כך לפי שאין אדם אורג בגד ביום אחד ועושה נפה בבת אחת ומתחיל ועושה כדי קיום שלא יהא נסתר מאליו:
אפילו לא כתב - מתיבה גדולה:
אלא ב' אותיות של שם אחד כגון שש תת - והן מתיבות גדולות כגון שש מששבצר מששך ששמם תת מתתראו תתנו וכ"ש אם נתכוין לקטנה תחילה:
שכיוצא בה מתקיימת - ולקמיה פריך היינו ת"ק:
ר' יוסי אומר - מפרש למילתיה לקמן:
היינו ת"ק - שש תת:
וכ"ת אלף אלף דאאזרך - שהם שתי אותיות מתיבה גדולה אבל לא מצינו שהיא תיבה קטנה בכל המקרא:
כיון דאיתא בגלטורי - קמיעות וכתבים של מכשפות ושל שמות קורין בלשון לטי"ן (לטינית) של מינין קלוטרוס (קלטירי"ש: סימנים (של כישוף)) ורגילין סופרין לכתוב בהן תיבות של שתי אותיות ואינם תיבות במקום אחר:
המגרר - כלונסות או קלפים דהויא תולדה דממחק:
הקודח כל שהוא - קצת הנקב ואע"פ שלא עבר עובי העץ לראות בעבר השני:
כל שהוא - מן הצורה:
את כולו - כל מה שנתכוין לגרר או לעבד מתחלה בבת אחת:
כל השם - כל התיבה:
מ"ט דר' יוסי - היכי דריש ליה:
אחת מאחת - אחת ה"ל למכתב ולשתוק וכתב מ"ם יתירה [ומהנה יתירא]: הנה מהנה א"נ הנה הוה ליה למכתב וכתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה הלכך למדרשינהו לכולהו כתבינהו ודרוש אחת הנה בלא מ"ם הכי אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת לתרי גווני איכא למידרש משמעותייהו ועשה עבירה אחת והיא לו הנה חייב חטאות הרבה אי נמי ועשה אחת עשייתו חשובה לו כאחת ואע"פ שהנה היו משמע שהרבה עבירות עשה והיינו הנה שהיא אחת הלכך תרוייהו דריש ביה פעמים שהיא כן ופעמים שהיא כן כדמפרש לקמיה:
אחת שמעון - כלומר דריש מ"ם יתירה אחת הוי משמע דאינו חייב עד שיכתוב כל התיבה שנתכוין לכתוב:
מאחת שם משמעון - כתב מאחת למימר דאפילו לא כתב אלא מקצתה ובלבד שתהא מקויימת במקום אחר דומיא דאחת דרישיה דקרא: הנה הוי משמע אבות כתב מהנה לרבויי תולדות:
אחת שהיא הנה - דאמרן לעיל ה"ד כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ואע"ג דכולן אינן אלא חילול שבת אחת מיחייב לכל מלאכה ומלאכה דגופי מלאכות מחלקין הואיל ואיכא שגגה טובא:
הנה - שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות. שאף על פי שהן גופי מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת דחדא שגגה היא:
מי דמי כו' - זה שנתכוין לכתוב שם משמעון מ"ם פתוחה כתב והיכי קרי ליה מתקיימת במקום אחר והא לא הויא:
וכתבתם - דתפילין ומזוזה:
תם - שלם כהלכתה:
אלפין עיינין - יש שכותבין כן מפני שדומין בקריאתן:
ביתין כפין - דומין בכתיבתן:
גמין צדין - דומין בכתיבתן אלא שזה למעלה וזה למטה:
זיינין נונין - פשוטין:
כפופין - כף פה צדי נון:
פשוטין - הכפולות שלהן פשוטות:
ממין סמכין - מ"ם סתומה שדומה לסמך:
סתומין - מ"ם סתומה:
פתוחין - מ"ם פתוחה:
כתבה - לספר תורה:
כשירה - בדילוגין אריח ולבינה:
מכאן רמז כו' - כלומר מ"ם דונסכיהם דריש ליה בפתוחה [שמע מינה] בפתוח ועשאו סתום דכשר ומדפתוח ועשאו סתום כשר הוא הדין נמי סתום ועשאו פתוח כגון שם משמעון וכשר להתקיים במקום שם:
תוספות
עריכה
בגלטורי בעלמא חייב. פירוש א"א שכותבין בקמיע וכן פירש ר"ח ויש מפרשים א"א היינו אמן אמן (סלה) שכותבין בקמיעין וליתא דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג':
א"א דאאזרך איכא בינייהו. לאו דוקא דהא ת"ק פטר אפי' שתי אותיות משם אחד עד שיכתוב שם משמעון אלא משום ר"ש נקטיה דאפי' בהא מיחייב:
המעבד כל שהוא. לאו דוקא כל שהוא אלא כשיעור המפורש בהמוציא (לעיל דן עט:) ולא נקט כל שהוא אלא לאפוקי מדר"ש דאמר עד שיעבד כל העור:
תריץ הכי יכול עד שיכתוב כל הפסוק כו'. וא"ת ומ"ש אריגה מהני דהכא לא מחייב ר"ש עד שיתקן את כולו וי"ל דבאריג שעושה דבר חדש שאינו בעולם מחייב שפיר בשני בתי נירין אבל עיבוד שאינו אלא תיקון העור בעלמא וכן גורר וצר צורה בעי ר"ש עד שיתקן את כולו:
טיתין פיפין. מכאן נראה לר"ת שצריך לכוף ראש הטית לתוכה דדמי כעין פ':
בשביעי כמשפטם גרסינן. כדמוכח בפרק קמא דתענית (דף ב:) וכן הוא במסורת הגדולה ודלא כרש"י דגרס בשמיני בס"פ לולב וערבה (סוכה דף מז:):
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק יב (עריכה)
טו א ב מיי' פי"א מהל' שבת הלכה י':
טז ג מיי' פ"י מהל' שבת הלכה ט"ז:
יז ד מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ה':
יח ה מיי' פ"י מהל' שבת הלכה ט"ז:
יט ו מיי' פ"ז מהל' שבת הלכה ז':
כ ז מיי' פ"א מהל' תפילין הלכה י"ט, סמג עשין כב, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' רע"ד סעיף ג':
כא ח מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ו סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' רע"ד סעיף ה':
כב ט מיי' פ"ז מהל' תפילין הלכה י"א, ומיי' פ"ח מהל' תפילין הלכה א' והלכה ב, סמג עשין כח, טור ושו"ע יו"ד סי' רע"ה סעיף א':
כג י מיי' שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רע"ה סעיף ג':
כד כ ל מיי' פ"א מהל' תפילין הלכה ה', סמג עשין כח, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ב סעיף ג', וטור ושו"ע יו"ד סי' רע"א סעיף ו', וטור ושו"ע יו"ד סי' רע"ו סעיף ה':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק יב (עריכה)
חד משום בונה וחד משום מכה בפטיש דלאו תולדה דבונה נינהו ובהא פליג רב סבר כיון שהמסתת אבני גויל הוא ואינון אבני דלא משפרין ומשוי להו גזית כדכתיב כל אלה אבני יקרות במדת גזית מגוררות במגירה והויא כמכה אבן בפטיש להשוות עקמו (מיהו) [וכן] נקב בלול נמי כיון דמשום אויר הוא לבנין דמו ותולדת בנין הוא ושמואל סבר נקב לפתוח פה בכלי דמי שהוא סוף מלאכה וכן מכניס ידי הקורדום (בעשהו) אע"פ שכלי הוא רב סבר דיש בנין בכלים ושמואל סבר אין בנין בכלים וגרסינן בכלל גדול משום דרבי יהושע כן כי המסתת חייב משום מכה בפטיש כשמואל ומותבינן לשמואל מהא דתניא הקודח כל שהוא חייב בשלמא לרב דאמר משום בונה היינו דחייב הקודח דמחזי כמי שעושה חור בכותל כדי לבנות שם בנין ותולדת בנין הוא. אלא לשמואל דמחייב הנוקב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכ' מאי [גמר] מלאכה איכא בקודח והלא הנוקב צריך לקבוע באותו [הנקב] מסמר נמצאת קביעת המסמר הוא הגמר מלאכה ומשני כגון שקדח ברימצא פי' במקדח והניח המקדח במקום שקדח במסמר קבוע באותו העץ שקדח כדי לחזקו שזהו גמר מלאכתו ואשכחן סוגיא דשמעתא בענין המחזיר מטה של טרסיים בשבת (לעיל שבת ד' מז) כרב דסבר עיולי שופתא בקופינא והוא יד הקורדום בנקבו שהוא כהחזרת מלבנות המטה ורב ושמואל דאמרי תרווייהו [התם] המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת ומותבינן [מהא] המחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת קנה של ציידין לא יחזיר ואם החזיר פטור. ר' הימאי אמר המרכיב קרן עגולה חייב קרן פשוטה פטור ופרקינן הוא דאמר כי האי תנא מלבנות המטה וכרעי המטה ולוחים של סקבס לא יחזיר ואם החזיר פטור אבל אסור לא יתקע ואם תקע חייב רשבג"א אם היה רפוי מותר ופשיטא לרבנן בתראי דהני כולהו משום בונה אינון. ומשום הכי מתרינן במן דעביד להו דאמרינן בי רב חמא הואי ההוא מטה גוליתא דהוו מהדרי ליה בשבתא. א"ל ההוא מרבנן לרב חמא מ"ט שריין דמשום בנין מן הצד הוא ונהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא מדרבנן [מיהא] איכא א"ל אנא כרבן שמעון ב"ג סברי לי דאמר אם היה רפוי מותר וגרסינן בירושלמי קנה מנורה למה הוא חייב. ר' אבהו בש"ר יוחנן ורב הונא תרווייהו אמרו משום בונה וקי"ל בהני כולהו כרב פי' חק קפיזא בקבא כגון שחקק חריץ בקב מקום שהוא מדת קפיזא ונמצא שעשה כמין השנתות שהיו סימנין בהין:
המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה חייב.
אמר רבה ורב יוסף מפני שמאמן את ידיו וסברי בני רחבה דהאי מאמן מלמד את ידיו אומנות הכאה היא ונדחת ופשוט אביי ורבא שכן מרדדי טסי משכן עושין כן ותניא נמי הכי ופי' מאמן דאמר רבה ורב יוסף מרגיל את ידיו לאותה מלאכה היא שכן מנהג מרקעי פחים כשמניחין הטס על הסדן מכין תחלה בקורנס על הסדן כשמתחיל במלאכה ולרשב"ג מלאכה גמורה היא ולא דמי לנוטל מגל לקצור ולא קצר ולנוטל קורנס לרדד ולא רידד אלא אותה הכאה מלאכה חשובה (ליתא) [היא] החורש כל שהוא ראויה לעשות גומא לדלעת ובמשכן היו חורשים לקלח אחד של סממנים והמנכש והמלקט עצים קשיא לן מכדי המתקן קרקע בכל שהוא חייב למה לי למיתנא לבהמה כמלוא פי גדי ולהיסק כדי לבשל ביצה קלה אטו בהני לאו מייפה קרקע הוא למה לי שיעורא ומשני רבה ורב יוסף באגם שאין הקרקע מתייפה בליקוט עצים ולא בניכוש לפיכך צריכין שיעור [להתחייב] אביי אמר היכא צריך שיעור בשדה דלא קא מכוין ליפותה ואע"ג דהוא מתייפה אינו חייב אלא בשיעור דקא מכוין ליה אם לבהמה אם להיסק ואקשינן עליה איני והא אביי ורבא דאמרינן תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות כלומר אפילו ר' שמעון דסבר דבר שאין מתכוין מותר כי האי גוונא דודאי לא אפשר לתלוש מן הקרקע אלא שהקרקע מתייפה מתלישתו ורצונו בכך מחייב ומשני בתולש מן הקרקע שאינו שלו שאין רצונו ליפוי הקרקע כלל לפיכך אינו מתחייב אלא במחשבתו שמתכוין לה:
הכותב ב' אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב והא אין דרך כתיבה בכך. ואוקמה ר' ירמיה באיטר שהוא דרכו לכתוב שנמצא שמאלו במקום ימין ואקשינן תוב אי הכי אימינו לא ליחייב דהא כל איטר שמאלו במקום ימינו ונמצא הימין של איטר כי הוא שמאלו ואין דרך כתיבה בכך ונדחה זה. ואוקמה אביי בשולט בב' ידיו דתרווייהו מיומנות הן שנמצא כותב בשתיהן ודרך כתיבה בשתיהן אבל מי שאינו שולט אלא בידו אחת לא מיחייב משום כותב בשבת אלא בזמן שהכותב בידו המיומנת אבל אם כתב בידו אחרת לא מיחייב שאין דרך כתיבה בכך לפיכך איטר שאין שולט אלא בשמאל שמאל דידיה כימין דעלמא היא וחייב עלה ואם כתב בימינו אין דרך כתיבה בכך ולאידך מיחייב עליה. ור' יעקב ברא דבת יעקב אוקמה למיתני' כר"י ומשום רושם הוא ומחייב לפיכך חייב הרושם בין בימינו בין בשמאלו שאינו כותב אלא רושם ואקשינן היכא יכלת למימר דמתני' ר' יוסי היא והא איכא בתר הכין מימרא דר' יוסי דאלמא רישא לאו ר' יוסי היא.
הא דאמרינן שלא יכתוב אלפין עייני"ן עייני"ן אלפי"ן. פי' רש"י ז"ל מפני שדומין בקריאתן, ואחרים פי' שהן דומין בכתיבתן לפי שגוף האל"ף שהוא הקו האמצעי צריך לכתוב כפוף כגון זה(1) ואם מרחיק הירך שלמטה הימנה ולא יחברנה לה ויעשה הקו האמצעי יותר כפוף מדינו כזה(2) ידמה לעי"ן הפוך:
וצדי"ן גמלין. נראה שפי' לא יפריש צדדי של צד"י מגופה שא"כ ידמה ליו"ד גימ"ל כזה(3) ואע"פ שהוא דומה יותר לנו"ן משום גמלי"ן צדי"ן אמר כן שאם יעשה ראשה של גימל כפופה כלפי מעלה עושה צד"י כזו(4) ושוב ראיתי במקצת נוסחאות צדי"ן נו"ן נו"ן צדי"ן והוא הנכון כי הנו"ן יותר עלול להתדמות לצד"י והצד"י לנו"ן צד"י לנון(5) ונו"ן לצד"י(6) כשיהיה ראשה כפוף למעלה ובלבד שלא יהא מן המגיהין:
טיתי"ן פופי"ן. פי' שלא יפריש קו הטי"ת האחרון מגופה ותדמה לפה כזה(7) ומכאן יש ללמוד שהיא כפופה גדון זה(8) ולא ככתיבת מקצת סופרים הצרפתים שכותבין אותה פשוטה כזה(9) ומדאמרינן זייני"ן נוני"ן שפי' נו"ן פשוטה ש"מ שהנו"ן ראשה גס ואינו כפוף כוי"ו כזה(10) אלא כגון הזיין לגמרי כזה(11) מדלא אמרינן ווי"ן נוני"ן:
ודאמרינן לקמן מ"ט פשוטה כרעיה דדל"ת לגבי גימ"ל. י"מ שכן דרך כתיבה אשורית המאושרת להיות רגלה של דל"ת נוטה לגבי ג' כגון זו(12) ולא לגבי הה"א כזו(13), ולא מחוור אלא לא לגבי גימ"ל ולא לגבי ה"א מכרעה אלא זקופה ועומדת ופי' פשוטה כרעה מפני שרגלה כלפי הגימל ולא כזה(14):
ודאמרינן מ"ט מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש. פי' מ"ט אינה מראה לו פנים כגון זו(ק):
ומדאמרינן כרעיה דקוף תליא ש"מ שהיא עשויה כגון ירכה של ה"א שאינה נוגעת כלל לקו העליון כזו (ק) וש"מ דתי"ו נוגעת כחי"ת דאי לא ליבעי טעמא בתי"ו כדבעינן טעמא בקו"ף ומדאמרינן שי"ן שקר אין לו רגלים ולא קאי ש"מ שהיא עשוי במדרון כגון זה(15) ולא כמו שטעו מקצת סופרים לכופפה כזו (ש), ומפני שצריך ליזהר בכל זה בכתיבת ס"ת ותפילין מזוזות לפיכך כתבתי דברים הללו שכל הטועה בציור האותיות פסול והפסיל הכל:
ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח נמי כשר. ק' ל"ל למימר הכי בלא"ה נמי משכחת לה כגון שהיה דעתו לכתוב שמעון וכתבו במ"ם סתומה שכשר הוא לשמעון ולא קושיא הוא דכיון דעיקר כתיבת שמעון במ"ם פתוחה והוא כ' במ"ם סתומה ולא כתב אלא שם פשיטא דחייב שמתחלת כוונתו נראית יותר לכתיבת שם מכתיבת שמעון אבל שם במ"ם פתוחה ודאי היינו רבותא:
המעבד כל שהוא: לאו דוקא, דהא אמרינן בפרק המוציא (עט, א) שיעור המעבד כדי לכתוב קמיע. אלא לאפוקי מדרבי שמעון דאמר עד שיעבד את כולו, נקט איהו כל שהוא.
זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר: פירוש: וכן פשוט שעשאו כפוף, דהא תנן נמי דן מדניאל. ואיכא למידק מנא ליה הא, דלמא כשכתב שם במ"ם סתומה ודן בנו"ן פשוטה. ומסתברא דהא ליתא, דאם כן לא זהו שם משמעון אלא תיבה אחרת היא, ולא מקצת התיבה הראשונה היא זו, ואפשר נמי דפטור הוא דמלאכה אחרת היא לכשתמצא לומר דסתום שעשאו פתוח ופתוח שעשאו סתום פסול. ועוד דהא מפרשינן לעיל בפרק הזורק (צז, ב) משום דכל אימת דלא מיכתיב שם לא מכתיב שמעון, כלומר: וזו היתה כוונתו מתחלה, ואם איתא הא לא מיכתב שמעון בשם הזה. כך נראה לי.
שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ועייני"ן אלפי"ן: פירש רש"י ז"ל: כי הוצרך לומר כן מפני שדומין בקריאתן, שיש בני אדם שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. ואינו מחוור בעיני, דזה אינו בכלל כתיבה תמה, אלא מהפך לגמרי הוא הענין ומאבדו, שאילו כתב במקום את השמים ואת הארץ, עת השמים ועת הארץ היה מחריב העולם. אלא שלא יכתוב אל"ף כענין שיראה ממנה צורת עי"ן הפוכה, שאם ירחיק הרגל השמאלי מן הקו האמצעי יראה כאילו עי"ן הפוכה כזה: ומכאן יש ללמוד שצריך לזקוף ראש הקו האמצעי בכתיבת האלף ולא כזה: שאילו לא כן לא היתה כצורת העי"ן אפילו כשירחיק ממנה הרגל השמאלי. ואגב דאמר שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן אמר נמי ולא עייני"ן אלפי"ן, אף על פי שאי אפשר לכתוב עי"ן בצורת אל"ף, וכמו שאמר שלא יכתוב טיתי"ן פפי"ן בגררא דלא יכתוב פפי"ן טטי"ן.
חיתי"ן ההי"ן: כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון, מגג האות כעין ה"א, וכן צריך להיות שני חטוטרות לחי"ת בגגה כגון ולא כגון זה: ותדע מדתנן בפרקין (דף קד, ב) נתכוון לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן, ותניא נמי בגמרא כגון שנטלו לגג של חי"ת ועשאו שני זייני"ן, דאלמא לשני ראשי הגג יש כמין חטוטרות כצורת הזי"ן.
זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן: כלומר: נו"ן פשוטה, ומכאן צריך לעשות לנו"ן חטוטרת כזה: שהיא כצורת זי"ן, ולא שיעשה אותה בראש כפוף כגון ראשו של וא"ו כזה: שאילו כן היה לו לומר ווי"ן נוני"ן נוני"ן ווי"ן.
טטי"ן פפי"ן: כלומר: שלא ירחיק הקו האחרון מן האות כגון זה: ומכאן דקדק ר"ת ז"ל שצריך לכוף הקו האמצעי בתוך הטי"ת כזה שאם לא יכוף אותו אפילו כשירחיק הקו האחרון לא ידמה לפ"א, שהרי הקו האמצעי של פ"א כפוף לתוך האות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה