ביאור:בבלי סנהדרין דף קו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
מחליף [1], ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הוא הולך ובא עמהן - כיון שדוממו הרוחות עמד קנה במקומו; אבל בלעם הרשע ברכן בארז: מה ארז זה אינו עומד במקום מים [2], ושרשיו מועטין, ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית [3] - מיד עוקרתו והופכתו על פניו; ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס לכתוב ממנו ספר תורה נביאים וכתובים.
(במדבר כד כא) וירא את הקיני וישא משלו [ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך]; אמר לו בלעם ליתרו: קיני! לא היית עמנו באותה עצה [4]? [5] מי הושיבך אצל איתני עולם [6]?
והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם, איוב ויתרו; בלעם, שיעץ – נהרג; איוב, ששתק - נידון ביסורין; ויתרו, שברח - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר (דברי הימים א ב נה) ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב (שופטים א טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים [את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם].
(במדבר כד כג) וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל;
אמר רבי שמעון בן לקיש: אוי מי שמחיה עצמו בשם אל [7].
אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו [8]; מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה [9].
(במדבר כד כד) וצים מיד כתים [וענו אשור וענו עבר וגם הוא עדי אבד] [10]; [11].
אמר רב: ליבון אספיר [12].
'וענו אשור וענו עבר' [13] - עד אשור קטלי מיקטל, מכאן ואילך משעבדי שיעבודי.
(במדבר כד יד) הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך [באחרית הימים]; 'עמך'? 'לעם הזה' מיבעי ליה [14]?
אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים [15]: אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן; בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים [16], והושיב בהן זונות: זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עָשָׂה להן קלעים מהר שלג [17] עד בית הישימות, והושיב בהן זונות: זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק - אומרת לו הזקינה: "אי אתה מבקש כלי פשתן"? זקינה אומרת לו בשוה [18], וילדה אומרת לו בפחות [19]; [20] שתים ושלש פעמים, ואחר כך אומרת לו: "הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך [21]", וצרצורי [22] של יין עמוני מונח אצלה; ועדיין לא נאסר יין של נכרים; אמרה לו: "רצונך שתשתה כוס של יין"? כיון ששתה - בער בו [23]; אמר לה: "השמיעי לי [24]"! הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: "עבוד לזה"! אמר לה: "הלא יהודי אני"! אמרה לו: "ומה איכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור"? [25] [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]; [26] ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך [27], שנאמר (הושע ט י) [כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם] המה באו בעל פעור וינזרו לבשת [28] ויהיו שקוצים באהבם [29].
(במדבר כה א) וישב ישראל בשטים [ויחל העם לזנות אל בנות מואב];
רבי אליעזר אומר: שטים שמה; רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות
(במדבר כה ב) ותקראן לעם לזבחי אלהיהן [ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן]
רבי אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן [30]; רבי יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין [31].
רבי אליעזר אומר: רפידים שמה; רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה, שנאמר (ירמיהו מז ג) [מקול שעטת פרסות אביריו מרעש לרכבו המון גלגליו] לא הפנו אבות אל בנים [34] מרפיון ידים [35].
אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, שנאמר:
(במדבר כה א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב; (בראשית לז א) וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען - [פסוק ב] [אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו] ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם;
ונאמר (בראשית מז כז) וישב ישראל [בארץ מצרים] בארץ גשן [ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד] – [שם, פסוק כט] ויקרבו ימי ישראל למות [ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים];
(מלכים א ה ה) וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו [מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה] - (מלכים א יא יד) ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי מזרע המלך הוא באדום.
(במדבר לא ח) ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם [את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין ו]את בלעם בן בעור הרגו בחרב - בלעם מאי בעי התם?
אמר רבי יוחנן: שהלך ליטול [36] שכר עשרים וארבעה אלף [שהפיל מישראל] [37]
אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גמלא אזלא למיבעי קרני - אודני דהוו ליה גזיזן [38] מיניה [39].
(יהושע יג כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם [הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם] [40]; 'קוסם'? - נביא הוא?
אמר רבי יוחנן: בתחלה נביא, ולבסוף קוסם [41].
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: מסגני ושילטי הואי [42] - אייזן [43] לגברי נגרי [44].
(יהושע יג כב) [ואת בלעם בן בעור הקוסם] הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם; אמר רב: שקיימו בו ארבע מיתות [45]: סקילה ושריפה הרג וחנק [46].
אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא: מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה?
אמר ליה: מיכתב לא כתיב; אלא מדכתיב [47] אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם - בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע
אמר ליה: שפיר קאמרת! לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה 'בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא [48] כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה [49]'.
[50].
אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה: בכולהו [51] לא תפיש למדרש [52] לבר מבלעם הרשע, דכמה [53] דמשכחת ביה [54] - דרוש ביה.
כתיב 'דואג' (שמואל א כא ח) וכתיב 'דוייג' (שמואל א כב יח)!?
אמר רבי יוחנן: בתחילה יושב הקב"ה ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה; לאחר שיצא - אמר "ווי שיצא זה" [55].
<סימן גבור ורשע וצדיק חיל וסופר>
אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נב ג) מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום - אמר לו הקב"ה לדואג: לא גבור בתורה? אתה מה תתהלל ברעה [56]? לא חסד אל נטוי עליך כל היום [57]?
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי [ותשא בריתי עלי פיך] - אמר לו הקב"ה לדואג הרשע: מה לך לספר חוקי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים [58] ופרשת מספרי לשון הרע - מה אתה דורש בהם?
[סוף הפסוק] ותשא בריתי עלי פיך - אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ [59].
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נב ח) ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו? בתחילה ייראו [60], ולבסוף [61] - ישחקו.
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (איוב כ טו) חיל בלע ויקיאנו מבטנו יורישנו אל? אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! ימות דואג!
אמר לו: חיל בלע ויקיאנו [62].
אמר לפניו: מבטנו יורישנו אל [63].
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נב ז) גם אל יתצך לנצח [יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה]?
אמר הקב"ה לדוד: ניתי דואג לעלמא דאתי.
אמר לפניו: גם אל יתצך לנצח!
מאי דכתיב [סוף הפסוק] יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה?
אמר הקב"ה: לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה
אמר לפניו: יחתך ויסחך מאהל [64].
ליהוי ליה בנין רבנן
ושרשך מארץ חיים סלה [65].
ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב (ישעיהו לג יח) [לבך יהגה אימה] איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים? איה סופר כל אותיות שבתורה [66], איה שוקל ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה [67], איה סופר את המגדלים: שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר [68].
אמר רבי [אמי]: ארבע מאה בעיי' בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר [ולא איפשט להו חד]
אמר רבא: רבותא למבעי בעיי [69]: [70] בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין [71] ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין! וכי הוה מטי רב יהודה 'אשה שכובשת ירק [72] בקדירה [73]' [74] ואמרי לה 'זיתים שכבשן בטרפיהן [75] – טהורים [76]' [77] – אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא [78]! ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא [79]; [80] ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא, ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן! אלא הקב"ה - ליבא בעי, דכתיב (שמואל א טז ז) [ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו כי לא אשר יראה האדם כי האדם יראה לעינים] וה' יראה ללבב.
אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא [הוו] סברי שמעתא [81].
מתקיף לה מר זוטרא: מאן דכתיב ביה 'איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים' ואת אמרת 'לא הוו סברי שמעתא'? אלא: דלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא [82], דכתיב (תהלים כה יד) סוד ה' ליראיו [ובריתו להודיעם].
אמר רבי אמי: לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר (משלי ה כג) הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה
רב <אשי> אמר: נצטרע, שנאמר (תהלים עג כז) [כי הנה רחקיך יאבדו] הצמתה כל זונה ממך; כתיב התם (ויקרא כה כג) לצמיתות [והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי], ומתרגמינן 'לחלוטין'; ותנן [83]: 'אין בין מוסגר ומוחלט אלא פריעה ופרימה'.
<סימן שלשה ראו וחצי וקראו>
אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג: אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
אמר רבי יוחנן: דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה: דואג בימי שאול, ואחיתופל בימי דוד.
ואמר רבי יוחנן: דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם.
תניא נמי הכי: (תהלים נה כד) [ואתה אלקים תורדם לבאר שחת] אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם [ואני אבטח בך]: כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.
ואמר רבי יוחנן: בתחלה קרא דוד לאחיתופל רבו, ולבסוף קראו חבירו, ולבסוף קראו תלמידו: בתחילה קראו רבו (תהלים נה יד) ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי [84], ולבסוף קראו חבירו (תהלים נה טו) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, ולבסוף קראו תלמידו (תהלים מא י) גם איש שלומי אשר בטחתי בו
הערות
עריכה- ^ לאחר שנקצץ
- ^ והאי דכתיב 'כארזים עלי מים' - שכינה היא דאמרה; איהו אמר 'כארזים', כלומר: שאין עומדין במקום מים - שכינה אמרה 'עלי מים'; וכן כולהו מפרש באגדה בכהאי גוונא 'כנחלים נטיו': הוא אמר 'כנחלים' - פוסקין לפעמים, יצאה בת קול [אמרה] 'נטיו'; הוא אמר 'כגנות' אמרה בת קול 'עלי נהר' הוא אמר 'כאהלים' - יצאה בת קול ואמרה 'נטע ה’’
- ^ קשה
- ^ שגזר פרעה 'כל הבן הילוד היאורה' בתמיה
- ^ ודאי היית, כדלקמן;
- ^ שעתידים בניך לישב בלשכת הגזית; והיינו דכתיב 'איתן מושבך': וכי בין איתני עולם אתה יושב? מי הזקיקך לכך
- ^ עושה עצמו אלוה, כמו פרעה וחירם; לשון אחר: מי שמחיה עצמו, כלומר: אוי להם לאותן בני אדם שמחיין ומעדנין עצמן בעוה"ז ופורקין עול תורה מעל צוארם, ומשמנין את עצמן; 'משמו אל': כשמשים הקב"ה פדיון לעצמו, ומשלם גמול לצדיקים לעתיד לבא; כך שמעתי
- ^ אוי לה לאומה שתהיה באותן הימים שיעלה על דעתה לעכב ישראל
- ^ לעכבן שלא יזדקקו זה לזה, דמסוכן הוא, כלומר: מי הוא שיכול לעכב את ישראל והקב"ה מכניסם
- ^ 'ציים' = ספינות גדולות, כמו (ישעיהו לג כא) וצי אדיר לא יעברנו
- ^ 'כתים' = רומים, כלומר: אותן אומות שהביא הקב"ה בצים - עתידין להרוג את כל האומות עד אשור, ומאשור ואילך - מניחין אותן, ומשעבדין בהם (ומניחין אותן); ולעתיד קא מיירי
- ^ דכתים היינו מקום ששמו כך
- ^ וענו אשור דקטלי להו, וענו עבר דמשעבדי להן עד אשור
- ^ שהשיא עצה לבלק שנכשלו בה ישראל!
- ^ וכך בלעם לא רצה לתלות שפלות זה בבלק, שיהא הוא צריך לבקש עצה היאך יכשלו בה ישראל, אלא בישראל תלה השפלות: לומר שהן צריכין לעצה שיכשלו בה בני מואב, שלא תתקוף ידי מואב על ישראל; והיינו דכתיב 'אשר יעשה העם הזה לעמך' [מ"ר]; לישנא אחרינא 'תולה קללתו בחברו' כלומר: שתלה הכתוב קללה במואב, ולא רצה לכתוב כלפי ישראל כמו שאמר בלעם הרשע
- ^ אהלים של קלעים כמו שעושין בשוקים
- ^ שניר
- ^ דמי שוויו
- ^ מכדי שוויו
- ^ וכן עושין
- ^ כל תכשיטין שאתה רוצה
- ^ נודות
- ^ שהיה משתכר, ובוער בו יצר הרע
- ^ הוי שומעת לתשמיש
- ^ כך היתה עבודתו של פעור: שמתריזין לפניו.
- ^ הכי גרסינן: והוא עושה ושוב אומרת לו:
- ^ והוא עושה
- ^ סרו מדרכם והלכו אחר הבשת
- ^ מתוך תאות אהבתם לזנות היו משוקצים שכופרין בהקב"ה
- ^ 'ותקראן' - בגופן
- ^ ותקראן [משמע] לשון מקרה [קרי, מקרה לילה]
- ^ Note: שמות יז,א: ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם שמות יט,ב: ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר
- ^ איידי דלעיל איפליגו ביה רבי אליעזר ורבי יהושע במשמעות ד'שטים' - נקיט נמי נמי 'רפידים' דפליגי בה בכי האי גוונא.
- ^ להטיב להם
- ^ של תורה ומצות; והכי נמי 'רפידים' - רפיון ידים הוא, כלומר: מפני שרפו ידים מן התורה בא עליהם עמלק
- ^ מבלק ומזקני מדין
- ^ שהרגו בעצתו
- ^ חתכו
- ^ כך בלעם שאל שכר ונהרג
- ^ ההוא קרא ביהושע כתיב
- ^ שנתן עיניו לקלל את ישראל ניטלה ממנו נבואה ונעשה קוסם
- ^ אשת סגנים ושרים היתה
- ^ זינתה
- ^ למושכי חבל ספינה; לישנא אחרינא: חרָשים
- ^ 'הרגו אל חלליהם' מיתות הרבה משמע
- ^ שתלאוהו והציתו אש תחת צליבה, וחתכו ראשו ונפל לתוך האש; תלייה - היינו חנק; חתיכת הראש - הרג; כשנפל – סקילה; כשנפל לאור - היינו שריפה
- ^ תהלים נה,
- ^ תרגום של פיסֵחַ
- ^ שר צבא, ואפילו קטליה אחר - כל המלחמה נקראת על שמו
- ^ ורבי חנינא לית ליה דרבי סימאי, דאמר לעיל 'שלשה היו באותה עצה דפרעה בלעם ואיוב ויתרו'; דלרבי סימאי - בלעם חיה יותר מן מאתים ועשר שנים! דהא היה בעצת פרעה ד'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו': דלרבי סימאי - כל אותן מאתים ועשר שנים שהיו ישראל בגלות מצרים עד מלחמת מדין חיה בלעם
- ^ מלכים והדיוטות
- ^ לגנאי
- ^ דכל מה
- ^ לגנאי
- ^ לכך כתוב 'דוייג'
- ^ למה תתהלל לספר לשון הרע על דוד
- ^ לא חסד תורה עליך? לא חכם בתורה אתה, דכתיב (משלי לא כו) 'תורת חסד על לשונה'
- ^ שהרג נוב
- ^ 'עלי פיך' - ולא בלב
- ^ הצדיקים היו יראים שלא ילמד אדם ממעשיו של דואג: שהולך וחוטא ומצליח
- ^ כשמת בחצי ימיו, ושב גמולו בראשו
- ^ המתן עד שתשכח תורתו
- ^ אל תמתין לו עד שתשתכח, אלא תמהר ותשכיחנו
- ^ 'מאהל' זה בית המדרש
- ^ שורש שלו תכסח מארץ חיים: דלא להוו ליה בנין רבנן
- ^ שהיה בקי בחסירות ויתירות
- ^ יודע לדרוש בקל וחומר
- ^ מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד - מפני מה כפופה למטה - לשון מ"ר מפי השמועה; לישנא אחרינא: במגדל הפורח באויר הנכנס לארץ העמים: בשידה תיבה ומגדל, אם הוא טמא אם לאו; לישנא אחרינא 'שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר' - לעשות כישוף: להעמיד מגדל באויר, כגון 'שלש מאות הלכות בנטיעות קשואין' דאמרן בפירקין ד(לעיל דף סח.); ולמורי נראה דהכי גרסינן: שלש מאות הלכות במגדל העומד [באויר]; ומשנה אחת באהלות (פ"ד משנה א) דמשתעי בהכי: 'מגדל העומד באויר וטומאה בתוכה - כלים שבתוכו טמאים'; וכן נראה לרבי
- ^ וללמוד תורה - רחמנא לבא בעי
- ^ דהא
- ^ בסדר נזיקין היה; כל הגמרא שלהן לא הוה אלא בסדר נזיקין שלא היו מרבין כל כך [לדרוש]
- ^ בחומץ או בציר
- ^ טהורים: דאין מקבלין טומאה ע"י עוקצין: שאם נגע טומאה בשרשיו - העלין טהורין, שאין נעשין יד לעלין מאחר שכבשם: שאין מניחין לשם אלא למראה
- ^ לא אשכחתיה במסכת עוקצין
- ^ עלין שלהן
- ^ טהורין הזיתים שאין נעשין להם בית יד להכניס להם טומאה
- ^ איתא במסכת עוקצין (פ"ב מ"א)
- ^ דלא הוה ידע מאי טעמא הן טהורין
- ^ י"ג ישיבות שאנו עוסקין כולן במסכת עוקצין, ויודעין אותה יפה
- ^ ואפי' הכי בהם היו חסידים יותר ממנו דאלו
- ^ לא היו יודעין הלכה לפרשה כתקנה בטעמא
- ^ שלא זכו לקבוע הלכה כמותן
- ^ ואנן תנן לשון חלוטין גבי מצורע
- ^ 'אלופי' היינו רבי