ביאור:בבלי סנהדרין דף כד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

בעדים פסולין ודיינין כשרין ^[1]: מיגו דפסלי עדים - פסלי נמי דייני; סיפא - בדיינין פסולין ועדים כשרין ^[2]: דמיגו דפסלי דיינין - פסלי נמי עדים ^[3].

מתקיף לה רבא:

בשלמא מיגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני - איכא בי דינא אחרינא ^[4],

אלא מיגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים? והא עדים תו ליכא?

לא, צריכא דאיכא כת אחרת.

הא ליכא כת אחרת מאי? הכי נמי דלא מצי פסלי? היינו דרב דימי!

איכא בינייהו: 'מיגו' - דמר סבר אמרינן מיגו ^[5], ומר סבר לא אמרינן מיגו ^[6].

גופא: אמר ריש לקיש: פה קדוש יאמר דבר זה ^[7]? תני 'עדו' [בלשון יחיד, עד אחד].

איני! והאמר עולא: הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה!

אמר רבינא: והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה ^[8]!

הכי קאמר: בא וראה כמה מחבבין זה את זה ^[9],

כי הא:

דיתיב רבי וקאמר: אסור להטמין את הצונן ^[10].

אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן!

אמר ליה: כבר הורה זקן ^[11].

אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין זה את זה: דאילו רבי יוסי קיים היה כפוף ויושב לפני רבי,

דהא רבי ישמעאל ברבי יוסי ממלא מקום אבותיו הוה ^[12]

והיה כפוף ויושב לפני רבי, וקא אמר "כבר הורה זקן".

(זכריה יא ז) וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן. ואקח לי שני מקלות: לאחד קראתי 'נועם' ולאחד קראתי 'חובלים'. וארעה את הצאן.

אמר רבי אושעיא:

מאי דכתיב "...ואקח לי שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים..." –

'נועם' - אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין ^[13] זה לזה בהלכה,

'חובלים' - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה ^[14].

(זכריה ד יד) ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ.
(זכריה ד ג) ...ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה...

"...ויאמר אלה שני בני היצהר העומדים..." וגו'

"...ושנים זיתים עליה..."

'יצהר' - אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית,

'ושנים זיתים עליה' - אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית.

(זכריה ה ט-יא) ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם, ולהנה כנפים ככנפי החסידה. ותשאנה האיפה בין השמים ובין הארץ. ואומר אל המלאך הדובר בי: אנה המה מוליכות את האיפה? ויאמר אלי: לבנות לה בית בארץ שנער. והוכן. והניחה שם על מכנתה.

"ואשא עיני וארא והנה שתים נשים ^[15] יוצאות ורוח בכנפיהם ^[16] ולהנה כנפים ככנפי החסידה ^[17] ותשאנה האיפה ^[18] בין השמים ובין הארץ ^[19] ואומר אל המלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ^[20] ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער...^[21].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל.

וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר 'עשרה קבין גסות ירדו לעולם תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם כולו'?

אִין, לבבל נחית - ואישתרבובי דאישתרבב לעילם. דיקא נמי - דכתיב 'לבנות לה בית בארץ שנער'!

- שמע מינה.

והאמר מר 'סימן לגסות הרוח עניות', ועניות לבבל נחית?

(שיר השירים ח ח) אחות לנו קטנה ושדים אין לה. מה נעשה לאחתנו ביום שידבר בה...

מאי 'עניות'? - עניות תורה ^[22]

דכתיב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה..."

אמר רבי יוחנן: זו עילם - שזכתה ללמוד ולא זכתה ללַמֵד ^[23].

מאי 'בבל'?

אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד;

(איכה ג ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם" -

אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל ^[24].

משנה:

אמר לו -

"נאמן עלי אבא ^[25]" ^[26],

"נאמן עלי אביך",

"נאמנים עלי שלשה רועי בקר":

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו,

וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.

היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו:

"דור לי ^[27] בחיי ראשך" -

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו ^[28],

וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.

גמרא:

אמר רב דימי בריה דרב נחמן בריה דרב יוסף:

כגון דקבליה עליה בחד ^[29].

אמר רב יהודה אמר שמואל: מחלוקת ב"מחול לך" ^[30], אבל ב"אתן לך" ^[31] - דברי הכל יכול לחזור בו ^[32];

ורבי יוחנן אמר: ב"אתן לך" מחלוקת.

איבעיא להו: ב"אתן לך" מחלוקת, אבל ב"מחול לך" דברי הכל אין יכול לחזור בו? או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת?

תא שמע דאמר רבא:

'מחלוקת ב"אתן לך", אבל ב"מחול לך" - דברי הכל אין יכול לחזור בו'.

אי אמרת בשלמא - ב"אתן לך" מחלוקת, אבל ב"מחול לך" דברי הכל אין יכול לחזור בו: רבא דאמר - כרבי יוחנן.

אלא אי אמרת 'בין בזו ובין בזו מחלוקת', רבא דאמר - כמאן?

רבא טעמא דנפשיה קאמר ^[33].

איתיביה רב אחא בר תחליפא לרבא:

'היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו "דור לי בחיי ראשך":

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו,

וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו'

עמוד ב

מאי? לאו באותן הנשבעין ולא משלמין - דהוה ליה כ"מחול לך" ^[34]?

לא, באותן הנשבעין ונוטלין ^[35], דהוה ליה כ"אתן לך" ^[36].

והא תנא ליה רישא ^[37]?

תנא 'תולה בדעת אחרים' ^[38], ותנא 'תולה בדעת עצמו' ^[39].

וצריכא:

דאי תנא 'תולה בדעת אחרים' - בהא קאמר רבי מאיר דמצי הדר ביה: משום דלא גמר ומקני, דאמר "מי יימר דמזכי ליה" ^[40],

אבל תולה בדעת עצמו ^[41] אימא מודי להו לרבנן ^[42]!

ואי אשמעינן בהא - בהא קאמרי רבנן, אבל בההיא - אימא מודו ליה רבנן לרבי מאיר!

- צריכא.

אמר ריש לקיש: מחלוקת לפני גמר דין ^[43], אבל לאחר גמר דין - דברי הכל אין יכול לחזור בו.

ורבי יוחנן אמר: לאחר גמר דין מחלוקת.

איבעיא להו: 'לאחר גמר דין מחלוקת' - אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו?

או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת?

תא שמע: דאמר רבא:

'קיבל עליו קרוב או פסול:

לפני גמר דין - יכול לחזור בו,

לאחר גמר דין - אין יכול לחזור בו'.

אי אמרת בשלמא ^[44] לאחר גמר דין מחלוקת אבל לפני גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו -

רבא ^[45] דאמר - כרבי יוחנן ואליבא דרבנן.

אלא אי אמרת ^[46] בין בזו בין בזו מחלוקת: רבא דאמר - כמאן ^[47]?

אלא, לאו שמע מינה 'לאחר גמר דין' מחלוקת!?

- שמע מינה.

שלח ליה רב נחמן בר רב <חסדא> [רב יצחק] לרב נחמן בר יעקב:

ילמדנו רבינו: לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי מי?

שלח ליה: לאחר גמר דין מחלוקת, והלכה כדברי חכמים [אינו חוזר].

רב אשי אמר: הכי שלח ליה: ב"אתן לך" מחלוקת או ב"מחול לך" מחלוקת, והלכה כדברי מי?

שלח ליה: ב"אתן לך" מחלוקת, והלכה כדברי חכמים.

בסורא מתני הכי.

בפומבדיתא מתני הכי:

אמר רבי חנינא בר שלמיה:

שלחו ליה מבי רב לשמואל: ילמדנו רבינו לפני גמר דין, וקנו מידו מאי?

שלח להו: אין לאחר קניין כלום.

משנה:

ואלו הן הפסולין ^[48]: המשחק בקוביה ^[49], והמלוה בריבית,

ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית ^[50].

אמר רבי שמעון: בתחילה היו קורין אותן 'אוספי שביעית'.

משרבו האנסין - חזרו לקרותן 'סוחרי שביעית' ^[51].

אמר רבי יהודה: אימתי?

- בזמן שאין להן אומנות אלא הוא ^[52],

אבל יש להן אומנות שלא הוא - כשרין.

גמרא:

משחק בקוביא מאי קא עביד?

אמר רמי בר חמא: משום דהוה אסמכתא ^[53], ואסמכתא לא קניא ^[54].

רב ששת אמר: כל כי האי גוונא - לאו אסמכתא היא ^[55].

אלא לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי, דתנן:

'אמר רבי יהודה: אימתי?

- בזמן שאין להן אומנות אלא הוא, אבל יש להן אומנות שלא הוא – כשרים'.

אלמא - טעמא דמתניתין משום יישובו של עולם הוא.

קשיא לרמי בר חמא?!

וכי תימא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה -

והאמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה...

הערות

^ בעל דין פוסל הדיינין והעדים, ונמצאו דבריו אמת על העדים, ומשום הכי מהימנינן ליה אפילו לגבי דיינין
^ שנמצאו דבריו אמת על הדיינין: שפסולין הם
^ ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דרבי מאיר, ורבנן לית להו מיגו
^ ואינו נוגע בעדות
^ רבין סבר אמרינן מיגו בעלמא, כדקיימא הכא: טעמא משום מיגו הוא, ואי לאו הכי הוא - לא הוה פסיל רבי מאיר
^ ולרב דימי לא אמרינן מיגו בעלמא
^ מטיח ומקיש זה בזה; אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לרבי מאיר דרך ענוה 'פה קדוש'
^ ומאי תמהא? והלא רבי מאיר עוקר הרי הרים הוא, כלומר אלים וגבר טפי טובא
^ כלומר: לא אתמוהי קא מתמהי, אלא הכי קאמר: בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה: דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה, וקרי ליה לרבי מאיר 'פה קדוש', דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים
^ מים צונן; ומתיירא שלא יוחמו - אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]
^ רבי יוסי, דאזלינן בתריה
^ חשוב כאביו
^ גירסת רש"י: 'משמנין': נוחין כשמן
^ בלשון עז וחמה מקשין זה לזה, ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור
^ חנופות וגסות הרוח
^ לשון גסות הרוח
^ זו חנופה שמראין עצמם חסידים
^ זה יצר הרע
^ פסוק י
^ פסוק יא
^ ולא כתיב 'להם', אלמא האחת לבדה נתישבה שם
^ בעילם היא
^ דניאל בעילם הוה, דכתיב (דניאל ח ב) ’[ואראה בחזון ויהי בראתי] ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה [ואראה בחזון ואני הייתי על אובל אולי]’ ולא רבץ תורה; עזרא הוה בבבל ולִמד חק ומשפט בישראל
^ 'במחשכים הושיבני': שאין נוחין זה עם זה, ותלמודם ספק בידם
^ להיות דיין; אבא פסול מן התורה לדונני, לא לזכות ולא לחיוב
^ דנפקא לן בפירקין (דף כז:) מ'לא יומתו אבות על בנים וגו'
^ לשון שבועה
^ ולישאל שבועה גמורה
^ בחד דיינא,
ואף על גב דאיכא תרי אחריני בהדיה - אמר רבי מאיר יכול לחזור בו [תוספות ד"ה אמר רב דימי: לא לשיטת רבי מאיר אלא לרבנן: אם יש שנים לריעותא יכול לחזיר גם לרבנן, כגון: אם קבל עליו אד כשנים]
^ אי תובע אמר לנתבע "נאמן עלי אבא" או "אביך: אם יזכוך יהא מחול לך" - התם קאמרי רבנן 'אינו יכול לחזור בו', דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי
^ דנתבע אמר לתובע "אם יחייבוני אבא" או "אביך אתן לך"
^ דהואיל והממון בידו - אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינין כשרין
^ ופליג אתרוייהו
^ באותן הנשבעין לפטור עצמן שלא ישלמו, דתובע קאמר "דור לי ואני מוחל לך"
^ השכיר והנגזל וכיוצא בהן
^ דנתבע קאמר ליה "דור לי ואתן לך"
^ דאוקמת לה ב"אתן לך", ותרתי למה לי
^ "אבא" ו"אביך"
^ של חבירו בעל דין
^ ואי הוה ידע דמזכי ליה - לא הוה אמר, הלכך הדר
^ של בעל דין
^ דודאי אסיק אדעתיה נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל
^ לאחר שטענו בפניהם וקודם גמר דין בא זה לחזור
^ רבי יוחנן הכי קאמר:
^ דפסיק הלכתא דחוזר לפני גמר דין ולא לאחר גמר דין
^ לרבי יוחנן
^ בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן לרבנן לפני גמר דין קאמרי דלא הדר, והא ליכא למימר דרבא כריש לקיש ואליבא דרבי מאיר אמרה לשמעתיה, דלא שביק רבנן ועביד כרבי מאיר, דפסקינן לקמן הלכה כחכמים; ולא שייך למימר הכא 'רבא טעמא דנפשיה קאמר' וסבירא ליה דכי פליגי רבנן - לאחר גמר דין, אבל לפני גמר דין מודו, אבל לרבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת - דהא לא איירי רבא בפלוגתא כלל, אלא מיפסק פסק דינא
^ לדון ולהעיד
^ כולהו מפרש בגמרא, וכולן מעין גזלנין הן, והתורה אמרה (שמות כגא) ’[לא תשא שמע שוא] אל תשת [ידך עם] רשע [להיות] עד [חמס]’ - וכל שכן דיין
^ הואיל וחימוד ממון מעבירו על דברי תורה - הוה ליה כ'רשע דחמס', ופסול לדון ולהעיד: שנוטה אחרי הבצע
^ מפרש בגמרא
^ דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם - אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן, ואינן יראי חטא
^ היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו אלא סומך על דבר שאינו דסבור שהוא יכול לנצח ופעמים שמנצחין אותו
^ והוה ליה כעין גזילה בידו
^ והיכי דמי אסמכתא? כגון ד"אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא" (בבא מציעא עו.) וכגון משליש את שטרו ד'גט פשוט' (בבא בתרא קסח.), דסומך על לא דבר: דסבור "כל זה ביָדי לעשות" ומרישא כי מתני - אדעתא דלא יהיב ליה, לאסמכתא קא מתני, דטועה וסבור לא יבא לידי כך; אבל הכא - לא סמיך אמִידי, דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח, ואפילו הכי אתני - שמע מינה מספיקא אתני, גמר ואקני ולא גזילה היא

[1] בעל דין פוסל הדיינין והעדים, ונמצאו דבריו אמת על העדים, ומשום הכי מהימנינן ליה אפילו לגבי דיינין

[2] שנמצאו דבריו אמת על הדיינין: שפסולין הם

[3] ומשום הכי מהימנינן להו אעדים אליבא דרבי מאיר, ורבנן לית להו מיגו

[4] ואינו נוגע בעדות

[5] רבין סבר אמרינן מיגו בעלמא, כדקיימא הכא: טעמא משום מיגו הוא, ואי לאו הכי הוא - לא הוה פסיל רבי מאיר

[6] ולרב דימי לא אמרינן מיגו בעלמא

[7] מטיח ומקיש זה בזה; אלמא חריפא טובא הוה מקרי ליה לרבי מאיר דרך ענוה 'פה קדוש'

[8] ומאי תמהא? והלא רבי מאיר עוקר הרי הרים הוא, כלומר אלים וגבר טפי טובא

[9] כלומר: לא אתמוהי קא מתמהי, אלא הכי קאמר: בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה: דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה, וקרי ליה לרבי מאיר 'פה קדוש', דקא מחבב ליה ומיישב את הדבר להתקיים

[10] מים צונן; ומתיירא שלא יוחמו - אסור להטמינן בחול צונן (לצורך שבת) [בשבת]

[11] רבי יוסי, דאזלינן בתריה

[12] חשוב כאביו

[13] גירסת רש"י: 'משמנין': נוחין כשמן

[14] בלשון עז וחמה מקשין זה לזה, ובני ארץ ישראל נוחין יחד ומעיינין יחד ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור

[15] חנופות וגסות הרוח

[16] לשון גסות הרוח

[17] זו חנופה שמראין עצמם חסידים

[18] זה יצר הרע

[19] פסוק י

[20] פסוק יא

[21] ולא כתיב 'להם', אלמא האחת לבדה נתישבה שם

[22] בעילם היא

[23] דניאל בעילם הוה, דכתיב (דניאל ח ב) ’[ואראה בחזון ויהי בראתי] ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה [ואראה בחזון ואני הייתי על אובל אולי]’ ולא רבץ תורה; עזרא הוה בבבל ולִמד חק ומשפט בישראל

[24] 'במחשכים הושיבני': שאין נוחין זה עם זה, ותלמודם ספק בידם

[25] להיות דיין; אבא פסול מן התורה לדונני, לא לזכות ולא לחיוב

[26] דנפקא לן בפירקין (דף כז:) מ'לא יומתו אבות על בנים וגו'

[27] לשון שבועה

[28] ולישאל שבועה גמורה

[29] בחד דיינא,
ואף על גב דאיכא תרי אחריני בהדיה - אמר רבי מאיר יכול לחזור בו [תוספות ד"ה אמר רב דימי: לא לשיטת רבי מאיר אלא לרבנן: אם יש שנים לריעותא יכול לחזיר גם לרבנן, כגון: אם קבל עליו אד כשנים]

[30] אי תובע אמר לנתבע "נאמן עלי אבא" או "אביך: אם יזכוך יהא מחול לך" - התם קאמרי רבנן 'אינו יכול לחזור בו', דהא זכה זה במה שבידו מכיון שיצא זכאי

[31] דנתבע אמר לתובע "אם יחייבוני אבא" או "אביך אתן לך"

[32] דהואיל והממון בידו - אין בו כח לתובע להוציא אלא בדיינין כשרין

[33] ופליג אתרוייהו

[34] באותן הנשבעין לפטור עצמן שלא ישלמו, דתובע קאמר "דור לי ואני מוחל לך"

[35] השכיר והנגזל וכיוצא בהן

[36] דנתבע קאמר ליה "דור לי ואתן לך"

[37] דאוקמת לה ב"אתן לך", ותרתי למה לי

[38] "אבא" ו"אביך"

[39] של חבירו בעל דין

[40] ואי הוה ידע דמזכי ליה - לא הוה אמר, הלכך הדר

[41] של בעל דין

[42] דודאי אסיק אדעתיה נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל

[43] לאחר שטענו בפניהם וקודם גמר דין בא זה לחזור

[44] רבי יוחנן הכי קאמר:

[45] דפסיק הלכתא דחוזר לפני גמר דין ולא לאחר גמר דין

[46] לרבי יוחנן

[47] בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן לרבנן לפני גמר דין קאמרי דלא הדר, והא ליכא למימר דרבא כריש לקיש ואליבא דרבי מאיר אמרה לשמעתיה, דלא שביק רבנן ועביד כרבי מאיר, דפסקינן לקמן הלכה כחכמים; ולא שייך למימר הכא 'רבא טעמא דנפשיה קאמר' וסבירא ליה דכי פליגי רבנן - לאחר גמר דין, אבל לפני גמר דין מודו, אבל לרבי יוחנן בין בזו ובין בזו מחלוקת - דהא לא איירי רבא בפלוגתא כלל, אלא מיפסק פסק דינא

[48] לדון ולהעיד

[49] כולהו מפרש בגמרא, וכולן מעין גזלנין הן, והתורה אמרה (שמות כגא) ’[לא תשא שמע שוא] אל תשת [ידך עם] רשע [להיות] עד [חמס]’ - וכל שכן דיין

[50] הואיל וחימוד ממון מעבירו על דברי תורה - הוה ליה כ'רשע דחמס', ופסול לדון ולהעיד: שנוטה אחרי הבצע

[51] מפרש בגמרא

[52] דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם - אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן, ואינן יראי חטא

[53] היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו אלא סומך על דבר שאינו דסבור שהוא יכול לנצח ופעמים שמנצחין אותו

[54] והוה ליה כעין גזילה בידו

[55] והיכי דמי אסמכתא? כגון ד"אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא" (בבא מציעא עו.) וכגון משליש את שטרו ד'גט פשוט' (בבא בתרא קסח.), דסומך על לא דבר: דסבור "כל זה ביָדי לעשות" ומרישא כי מתני - אדעתא דלא יהיב ליה, לאסמכתא קא מתני, דטועה וסבור לא יבא לידי כך; אבל הכא - לא סמיך אמִידי, דהא לא ידע אי נצח אי לא נצח, ואפילו הכי אתני - שמע מינה מספיקא אתני, גמר ואקני ולא גזילה היא

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]