(ויקרא כה כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי"

בדרך כלל, התורה לא מתערבת בחיי המסחר, ומתירה לקנות ולמכור באופן חופשי.  אולם יש יוצא-מן-הכלל אחד, והוא הארץ - קרקע בארץ ישראל. מי שיש בבעלותו קרקע, אינו רשאי למכור אותה לצמיתות, אלא רק עד שנת היובל.

מה מיוחד בארץ? מדוע דווקא לארץ ישנו דין מיוחד? תשובות שונות הוצעו לשאלה זו, וניתן לסדר אותן בחמש "קומות":

1. הקומה התחתונה היא הכלכלית-חברתית: ""חמלה על העבדים והעניים... ודאגה לתקינות הפרנסה בתמידות, בכך שתהא הארץ כולה נחלות בלתי-ניתנות-להעברה, שלא תיתכן לגביהן מכירה מוחלטת: והארץ לא תִמָּכֵר לצמִתֻת, כך שהקרן של רכושו של אדם שמורה לו וליורשיו, וְ(הקונה) יאסוף את יבולה ולא יותר" ( רמב"ם, מורה נבוכים ג לט ) .

ארץ היא אמצעי ייצור חשוב - בזמן המקרא היא שימשה בעיקר לייצור תוצרת חקלאית, ובימינו היא משמשת גם לתוצרת מסוג אחר (כגון: כריית מחצבים, הקמת מפעלים, בניית בתים להשכרה, סלילת כבישים וכד'). לפי זה, המצוה "והארץ לא תימכר לצמיתות", ומצוות היובל הקשורה אליה, נועדו לדאוג שלכל אדם יהיה אמצעי ייצור בסיסי, שיאפשר לו להתפרנס בעצמו: "תמציתו של רעיון היובל נעוצה בעקרון ההענקה המחזורית של המשאבים ואמצעי הייצור הדרושים לשיקומו של הנזקק. אלמנט המחזוריות הוא השומר על השפעתו הממוקדת של אקט זה בלי שיהווה תחליף של קבע לעקרון השוק החופשי. הגבלת היקף הטובין המחולקים מחדש למשאבים ולאמצעי ייצור בלבד מבטיחה הענקת הזדמנות אותנטית להיחלצות ממעגל העוני, אך היא גם מבטיחה כי נטל האחריות לניצולו המלא של חלון הזדמנויות זה יוטל על כתפי מקבל הסיוע לא פחות משהוא מוטל על כתפי נותנו" (בנימין פורת, 'צדק חברתי לאורו של דין היובל - עקרון ההזדמנות החוזרת', אקדמות יג (ניסן ה'תשס"ג), עמ' 77-101; וברשת: http://www.bmj.org.il/files/221295565628.doc;    וראו גם:   זאב ז'בוטינסקי, רעיון היובל - השיטה המקראית לצדק חברתי , ה'תר"צ-1930;   שבתי בן דב, משטר היובל , בתוך גאולת ישראל במשבר המדינה , ה'תש"ך-1960 ;    הרב יעקב אריאל, "תורת הכלכלה וכלכלת התורה", בתוך "על הכלכלה ועל המחיה", עמ' 241-256 ) .

ריכוז של אמצעי-הייצור בידי קבוצה קטנה יוצר קרטל, הפוגע לא רק ברווחת העניים אלא גם ביעילות הכלכלית (יעקב רוזנברג ואבי וייס, פרק 3 בספר The Oxford Handbook of Judaism and Economics) .

הפסוק מציג גישה כלכלית-חברתית מאוזנת: מצד אחד, הארץ תימכר - מותר למכור קרקע, בניגוד לדעה הסוציאליסטית הטוענת שכל הקרקע צריכה להיות מנוהלת באופן ריכוזי ע"י המדינה; מצד שני - לא לצמיתות, בניגוד לדעה הקפיטליסטית המאפשרת חופש מוחלט, העלול לגרום לריכוז של כל הקרקעות בידי בעלי הון (ראו כלכלה מאוזנת ).

• אולם, קומה זו אינה מספיקה: הרי, גם בזמן המקרא היו אמצעי ייצור נוספים, כגון בקר וצאן, מחרשות וגרזנים; אין שום איסור למכור אותם לצמיתות, ואין שום חובה להחזיר אותם לבעליהם המקוריים בשנת היובל.

2. הקומה השניה היא הקניינית.    "כִּי לִי הָאָרֶץ" = הארץ שייכת רק לה', כי ה' יצר אותה לבדו. מוצרים אחרים נוצרים בשיתוף פעולה בין האדם לבין הטבע, למשל: החיטה נוצרת בשיתוף פעולה בין החקלאי הזורע וקוצר לבין הקרקע; החלב נוצר בשיתוף פעולה בין הרועה לבין הצאן; וכן הלאה. לכן ה' מתיר לאדם לתבוע בעלות על מוצרים אלה, ולמכור אותם לצמיתות. אולם הקרקע היא כולה יצירה אלהית, אין לאדם שום חלק בה, ולכן לאף אדם אין זכות לתבוע בעלות פרטית עליה.   זכות הקנין היא ערך חשוב בתורה - פגיעה בקניינו של הזולת נחשבת ל"גזל" וזהו איסור חמור. אולם קניין נובע מיצירה, והקרקע לא נוצרה ע"י אף אדם, ולכן זכות הקניין על קרקע היא מוגבלת.   לפיכך, גם האיסור לגזול קרקע אינו נובע ישירות מהאיסור לגזול חפצים אחרים, אלא ישנו איסור מיוחד, (דברים יט יד): "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ": הארץ היא של ה', והוא קבע שהארץ צריכה להיות מחולקת בצורה שווה בין נוחלי הארץ, ולכן אנחנו צריכים לכבד את החלוקה הזאת ולא להפר אותה.

לקומה זו, כמו למצוות אחרות הקשורות לויתור על רכוש, ישנו גם צד חינוכי - ללמדנו שהבריאה (ובפרט, ארץ ישראל) אינה שייכת לנו, ואין אנחנו רשאים לעשות בה כרצוננו: "והארץ לא תמכר לצמִתֻת - לחולטנית, כי לי הארץ - אל תרע עיניך בה (שאינה שלך), כי גרים ותושבים אתם - אל תעשו עצמכם עיקר (ואיך ימכור אדם בית או שדה של אחר?! הרי אתם כאורחים בביתי ובארצי, ואיך תמכרו אותה?!)" ( ספרא , מלבי"ם, אברבנאל דרך א) . 

רעיון חינוכי נוסף הוא, להזכיר לנו שאנחנו רק זמניים בעולם הזה, "(האדם אינו תושב בזה העולם, כי נשמתו היא ממעל, משם בא ולשם ישוב... ומצד החלק האלוקי שבו הוא גֵר פה...) וכן הוא אומר (דברי הימים א כט, טו): "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו". וכן דוד אומר (תהלים לט, יג): "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי". אתם עמדי - דיו לעבד שיהיה כרבו (שרשו ממקום גבוה, ופה, בחיים האלה הזמניים, כגר יתגורר פה משך זמן, ואל מקומו שואף זורח הוא שם); כשתהיה שלי הרי הוא שלכם" ( ספרא , מלבי"ם) ; ולכן, לאחר חמישים שנות עבודה, "יתנהג הזקן בקדושה, ויקרא דרור בארץ, שהגוף יהיה חופשי ובן חורין מכל עמלו; ולכן קראו יובל, מלשון בליה והשחתה. ואמר ושבתם איש אל אחוזתו - רומז לגוף, ואיש אל משפחתו תשובו - רומז לנפש שתשוב למחצבה" (אברבנאל דרך ב) . וכן, העולם הזה עצמו הוא זמני, "שיחזרו הכל, רוצה לומר שמיים וארץ וכל מה שבתוכם, להעדר הגמור; ולהעדר המוחלט והכולל הזה תרמוז מצוות היובל, שאחרי עבור שבע שמיטות אלפים מן השנים, בשנת החמישים אלף ייפסד הכל, עליונים ותחתונים, הפסד כללי..." (אברבנאל דרך ג) .

"רצה ה' להודיע לעמו שהכל שלו, ולבסוף ישוב כל דבר לאשר חפץ הוא ליתנה" (ספר החינוך) .

• אולם, גם קומה זו עדיין אינה מספיקה, כי ישנם דברים נוספים שנוצרו רק ע"י ה', וההשתתפות של האדם בהם היא מזערית, כגון: מים, מחצבים למיניהם, ועוד.
• מעבר לכך, במקומות אחרים במקרא נאמר בפירוש, (חגי ב ח): "לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב, נְאֻם ה' צְבָאוֹת",  (דברי הימים א כט יד): "וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת? כִּי מִמְּךָ הַכֹּל, וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ", ובכל זאת אין שום איסור למכור כסף וזהב לצמיתות, ואין שום חובה להחזיר אותם ביובל.

3. הקומה השלישית היא הפיסיקלית.   הארץ היא המקום שבו מתרחשת כל פעילות אנושית. הרי האדם, כמו כל גוף פיסיקלי, חייב להיות במקום כלשהו. ולכן, אדם שאין לו ארץ הוא בהכרח עבד, כי הוא חייב למלא את כל הוראותיו של אדוני הארץ שהוא נמצא בה. במקרה הטוב, שיעבוד זה יתבטא בחובה לשלם דמי שכירות לבעל הארץ; במקרה הפחות טוב, זה יתבטא בגירוש, כמו שעשה יוסף לאחר שקנה את הקרקעות במצרים (ראו איך הפכה מצרים לבית עבדים ).  בכל שאר תחומי החיים, האדם יכול להסתפק במועט: הוא יכול, למשל, לגור במערה ולאכול חרובים, וכך לא יצטרך לעבוד עבור אף אדם. אולם לגבי ארץ, אין אפשרות "להסתפק במועט", הרי האדם חייב להימצא איפשהו.

רק אדם שיש לו ארץ הוא חופשי.  זו הסיבה שהתורה מדגישה, שחוק היובל נועד לשמור על החופש, (ויקרא כה י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאֵתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ"; דרור - בתרגום אונקלוס - "חירות"; ובדברי חז"ל - "דמדייר בי דיירא" (רבי יהודה, ראש השנה ט:) - מלשון דיור - החופש לדור בארץ בלי לשלם שכר-דירה ובלי לחשוש מפינוי.  גם הנביא יחזקאל הדגיש, שהחופש הוא הערך המרכזי של שנת היובל, ולכן קרא לה, (יחזקאל מו יז): "שְׁנַת הַדְּרוֹר".

מעבר לכך: אזרח שיש לו קרקע הוא למעשה מלך בקרקע שלו; חברה שבה לכל אזרח יש קרקע היא החברה החופשית ביותר - כל אזרח הוא מדינה עצמאית. ואכן, החברה הישראלית הקדומה, בימי השופטים, הייתה חופשית במיוחד, (שופטים כא כד): "וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ. בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"(במשמעות חיובית; ראו אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא, הוצאת הקיבוץ המאוחד ה'תשס"ט, פרק ח) .

• אולם, גם קומה זו עדיין אינה מספיקה, כי היא יכולה להתאים לכל ארץ בעולם, בעוד שדין היובל חל רק בארץ ישראל.

4. הקומה הרביעית היא הלאומית. בעלות על חלקת אדמה מחברת את האזרח לארצו, ומגדילה באופן משמעותי את המוטיבציה שלו להשקיע בה להגן עליה: "‫היהודים בארצות הגולה הרגישו זרים, חסרי שרשים ובלתי‬ ‫רצויים. הציונות שאפה להעניק לכל יהודי תחושה של קשר עמוק וטבעי לכל‬ ‫רגב באדמת מולדתו, אך הבעלות הריכוזית יצרה תחושה שגם בארץ ישראל ‫חי היהודי על אדמה שאינה שלו. תחושת החרות הלאומית אינה יכולה לנבוט‬ ‫בלב אדם שאינו מרגיש חופשי כפרט. אין הוא יכול לפתח רגש פטריוטי לעמו‬ ‫ולארצו, אם מקום מגוריו אינו שייך לו. ישראלים רבים משועבדים כיום לבנק‬ ‫שנתן להם משכנתא ולממסד השולט ברוב קרקעות המדינה בשיטות‬ ‫מונופוליסטיות מובהקות. השיטה הזו מזמינה שחיתויות, בולמת את התפתחות‬ ‫הכלכלה החופשית וגורמת ליאוש ומרירות אצל אזרחים רבים" (אהוד טוקטלי, "שבע", עמ' 169) .

5. והקומה העליונה היא הרוחנית. "כִּי לִי הָאָרֶץ" = ארץ ישראל מקודשת לה'. בניגוד לארצות אחרות, שעליהן נאמר,  (תהלים קטו טז): "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם"( פירוט ), ארץ ישראל לא ניתנה לבני אדם אלא נשארה "ארץ ה'" (ספורנו) . גם עם ישראל מקודש לה', ולכן כל אדם מישראל צריך להיות קשור לארץ ישראל, זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלו. התורה קובעת שיש לחלק את ארץ ישראל באופן שווה לבני ישראל, ולשחזר את החלוקה הזאת פעם בחמישים שנה, כך שלכל אדם יהיה חלק בארץ הקודש.

היחידים שאינם צריכים חלק בארץ הם בני שבט לוי, שהרי יש להם חלק במקדש, (דברים י ט): "עַל כֵּן לֹא הָיָה לְלֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֶיךָ לוֹ".

לטעמים השונים של מצוות היובל ישנן השלכות מעשיות ("נפקא מינה"). לדוגמה:

• נניח שאדם קנה קרקע, ואז השביח אותה - האם הבעלים המקורי יצטרך לשלם לו ביובל? לפי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל יא ח) , אם הקונה משביח את הקרקע, אז הבעלים המקורי צריך לשלם לו את השבח. אולם מה קורה אם לבעלים המקורי אין כסף לשלם? התשלום יהיה מוטל עליו כחוב, והוא יהיה משועבד לתשלום חוב שנוצר  ללא ידיעתו... זה לכאורה מנוגד לחלוטין למטרה של מצוות היובל, שהיא לצאת לחירות, "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (3). אולם, אם המטרה היא הקשר לארץ (4, 5), אז שיקול זה אינו רלבנטי.
• נניח שאדם קנה קרקע, ואז השחית אותה ועשה אותה בלתי ניתנת ליישוב (למשל, פיזר בה פסולת רדיואקטיבית) - האם יצטרך לשלם פיצויים לבעלים המקורי? הרמב"ם לא מתייחס לשאלה זו. אם המטרה היא שלכל אדם יהיה מקום לגור בו (3), אז הקונה יצטרך למצוא לבעלים קרקע אחרת, במקום הקרקע שהשחית; אולם אם המטרה היא רוחנית (5) - אז ייתכן שהקונה בכלל לא צריך לגור על הקרקע - מספיק שהקרקע בבעלותו.