ביאור:בבלי סנהדרין דף עט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

[המשך המשנה]

והיה בה כדי להמית על לבו, והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת ^[1] – פטור ^[2];

נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת – פטור;

נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת – פטור;

אבל

נתכוון להכות על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו ומת – חייב;

נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן ומת – חייב;

רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה - פטור.

גמרא:

רבי שמעון – אהייא? אילימא אסיפא ^[3] – 'רבי שמעון פוטר' מיבעי ליה ^[4]! אלא ארישא: 'נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לעובד כוכבים והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא – פטור', הא נתכוון להרוג את זה ^[5] והרג את זה – חייב ^[6]; רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה – פטור ^[7].

פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר "אנא לראובן קא מיכוונא, לשמעון לא קא מיכוונא" - היינו פלוגתייהו; אמר "לחד מינייהו ^[8]" – מאי ^[9]? אי נמי ^[10] כסבור ^[11] ראובן ונמצא שמעון – מאי ^[12]?

תא שמע, דתניא: רבי שמעון אומר: עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון" ^[13] .

מאי טעמא דרבי שמעון?

אמר קרא (דברים יט יא) [וכי יהיה איש שנא לרעהו] וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל] ^[14] - עד שיתכוון לו.

ורבנן ^[15]?

אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו ^[16].

היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהן - תיפוק ליה דרובא כותים נינהו ^[17]; אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל ^[18]?

לא, צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהן, דהוה ליה כותי 'קבוע', וכל קבוע - כמחצה על מחצה דמי ^[19].

בשלמא לרבנן דאמרי 'נתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב' דכתיב (שמות כא כב) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה [ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפללים], ואמר רבי אלעזר: בְּמַצּוֹת שבמיתה ^[20] הכתוב מדבר, דכתיב (שמות כא כג) ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש' [(לעיל עד,א) מובא דרש זה על ידי אביי בשם יונתן בן שאול] ^[21], אלא לרבי שמעון - האי 'ונתתה נפש תחת נפש' מאי עביד ליה?

ממון ^[22], וכדרבי, דתניא: רבי אומר: 'ונתתה נפש תחת נפש' – ממון; אתה אומר ממון - או אינו אלא נפש ממש? - נאמרה נתינה למטה ונאמרה

עמוד ב

נתינה למעלה ^[23]: מה להלן ממון - אף כאן ממון.

אמר רבא: האי דתנא דבי חזקיה - מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן ^[24], דתנא דבי חזקיה: (ויקרא כד כא) מכה אדם ומכה בהמה ^[25]: מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה ^[26] לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון ^[27] - אף מכה אדם: לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון ^[28] אלא לפוטרו ממון ^[29]. ^[30]

מאי 'שאין מתכוין'? אילימא שאין מתכוין כלל - היינו שוגג! אלא פשיטא: שאין מתכוין לזה אלא לזה, וקתני 'לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון', ואי בר קטלא הוא - מאי איצטריך למיפטריה ממון? אלא לאו שמע מינה: לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא!

משנה:

רוצח שנתערב באחרים ^[31] - כולן פטורין.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה ^[32].

כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה - נידונין בקלה ^[33]:

הנסקלין בנשרפין ^[34] - ^[35] רבי שמעון אומר: נידונין בסקילה, שהשריפה חמורה ^[36]; וחכמים אומרים: נידונין בשריפה, שהסקילה חמורה. אמר להן רבי שמעון: אילו לא היתה שריפה חמורה - לא נתנה לבת כהן שזנתה ^[37]! אמרו לו: אילו לא היתה סקילה חמורה - לא נתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים ^[38]!

הנהרגין בנחנקין: רבי שמעון אומר: בסייף ^[39], וחכמים אומרים: בחנק ^[40].

גמרא:

מאן 'אחרים'? אילימא אחרים כשרים – פשיטא! ותו בהא לימא רבי יהודה 'כונסין אותן לכיפה'?

<סימן בשר"ק>

אמר רבי אבהו אמר שמואל: הכא - ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסקינן: רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ^[41], הלכך כולן פטורין, ורבי יהודה - מיפטרינהו לגמרי נמי לא, כיון דרוצחין נינהו ^[42] ^[43]; הלכך כונסין אותן לכיפה.

ריש לקיש אמר: באדם דכולי עלמא לא פליגי דפטירי ^[44] אבל הכא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשורים אחרים שנגמר דינן קמיפלגי: רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור, ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו, הלכך כולן פטורין, ורבי יהודה סבר כונסין אותן לכיפה.

אמר רבא:

הערות

^ האבן הזאת, אם תכה על לב - ראויה להרוג; אבל על המתנים - אין בה כדי להמית
^ דתרתי בעינן: שיהא מתכוין למכת מיתה, ושיכנו מכת מיתה; דאם לא נתכוין למכת מיתה - התראת ספק היא, דהתרו בו "אל תזרוק דשמא תלך על לבו"
^ דקאמר תנא קמא נתכוון להכות את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב - אלמא 'נתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב'
^ דהא בהדיא קאמר לה תנא קמא, ולמה ליה לרבי שמעון למהדר פרושא? ומאי 'אפילו'?
^ והתרו בו עליו, דהתראת ודאי הוא
^ דאיכא התראה על בן ברית, והרי מתכוון לבן בריתו, והרגו
^ והאי דשביק רבי שמעון לסיפא בהדיא, ומהדר אדוקיא דרישא - דלא תימא 'רבי שמעון פוטר אכולהו, ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו'
^ קא מיכוינא, ולא איכפת להי מינייהו
^ לרבי שמעון מקרי ליה 'מיתכוון לו', ומיחייב? או דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבקיה ליה להאי - הוה נמי ניחא ליה - לאו 'מתכוון' הוא
^ [נתכוון] להכות את הגוף הזה, אבל
^ שהוא
^ מי אמרינן כיון דלהאי גופא איתכוון – 'מתכוון' הוא לן, או דילמא כיון דלהאי גברא לא איכוין - פטר ליה רבי שמעון
^ ואותו פלוני הרג; וכי אמר "לחד מינייהו" - לא ייחד אותו; וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון - לא זהו פלוני שנתכוון לו
^ 'וארב לו' קרא יתירא הוא: נכתוב 'כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו'
^ דפליגי עליה דרבי שמעון - מאי דרשי ביה
^ לתוך חבורה של בני אדם כותים וישראלים; אבל נתכוין לישראל זה והרג את חבירו - לא אתא קרא למעוטי
^ ולמה לי קרא
^ למה לי קרא למפטריה? הא כיון דמצי למימר לכותים קא מתכווינא - אית לך למפטריה משום דספק נפשות להקל, מו'הצילו העדה' (יומא פד)
^ ואשמעינן קרא דפטור משום דהוה ליה כותי קבוע ביניהם, וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה על מחצה והוי ספק נפשות להקל; ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי! והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי לן? דילמא האי דפטר ליה להאי - משום דספק נפשות להקל, ולא משום דחשבינן ליה כרובא? אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה, דאי לאו כמחצה על מחצה דמי - לא הוה ליה ספק נפשות להקל, ואמאי פטור? הא רובא דישראל נינהו, ורבנן אית להו 'נתכוון לזה והרג את זה חייב'?
^ שהיה מתכוון להרוג את חבירו
^ ואי לא נתכוון להרוג - היאך מקטיל? וכי איתכוון? מיהא חייב אף על גב דלא נתכוון אלא לחבירו, דהא כתיב 'וכי ינצו אנשים וגו'
^ דמי האשה יתן ליורשיה
^ גבי לא יהיה אסון 'ונתן בפלילים' (שמות כא כב): דמי ולדות
^ דרבנן מחייבי ליה מיתה לנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ורבי מחייב ליה ממון, ואילו לתנא דבי חזקיה לא מיחייב ממון ולא מיתה
^ לכך הוקשו בהאי קרא: ’[ו]מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת', ומשמע בבהמה חייב ממון, ובאדם פטור מממון, דכתיב 'בהמה ישלמנה' - ולא אדם; והקיש לך הכתוב פטור תשלומין של אדם לחיוב תשלומין של בהמה: מה להלן לא חלקת בין מתכוין ... לקמן מפרש ואזיל מאי היא
^ דרך עלייה לא שייך למתני גבי בהמה, אלא משום דבאדם אשכחן ביה חילוק בהורג בשוגג: דרך ירידה חייב גלות, אבל דרך עלייה: בהרימו את ידו - פטור מגלות, דכתיב (במדבר לה כג) 'ויפל עליו וימת' - דרך נפילה בעינן
^ כלומר: לא חלקת בו שום צד להפטר מן תשלומין, אלא בכל צדדין הוא דמחייב, דרבינן כל נזקין בבבא קמא (כו:) מ'פצע תחת פצע' לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, ומכה בהמה - נזק הוא
^ אין דין פטור תשלומין הכתוב בו חלוק לשום צד שיתחייב ממון, אלא: כל שעה פטור מממון, בין בשוגג ואין נתכוון - דפטור ממיתה, בין במזיד ונתכוון - דחייב מיתה
^ אלמא פטור מממון לתנא דבי חזקיה
^ וממיתה נמי שמע מינה דפטר ליה, מדאצטריך למפטריה מתשלומין, כדמפרש ואזיל; ואי בר קטלא - מי אצטריך למפטר?
^ בגמרא מפרש הנך אחרים מאן נינהו
^ ושם מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסן, כדתני לקמן בפירקין (דף פא:)
^ מאחר שנתערבו ואי אתה מכיר מי המחויב את החמורה ומי המחויב את הקלה - אי אתה רשאי להחמיר עליו למושכו למיתה חמורה שלא נתחייב בה, אלא ידונו בקלה שישנה בכלל החמורה
^ אף על גב דרובא דהני נשרפין, כדקתני 'נסקלין בנשרפין' משמע חד נסקל שנתערב בנשרפין טובא
^ אפילו הכי
^ ידונו כולן בסקילה, מפני שהשריפה חמורה
^ שעבירתה חמורה: שמחללת את אביה, כדאמר ב'ארבע מיתות' (לעיל נב.) שנוהגין בו חול
^ שפושטין ידן בעיקר
^ שחנק חמור
^ שסייף חמור וטעמא מפרש ב'ארבע מיתות'
^ כיון דאין מכירין אותו - לא הויא 'בפניו'
^ גירסת רש"י: וכיון דרוצח הוא
^ שהרי קבלו העדיות ונשאו ונתנו בדבר
^ הואיל ואיכא חד דלא נגמר דינו - אין לך ראיה לזכות גדולה מזו, ורחמנא אמר 'והצילו העדה' (במדבר לה כה)

[1] האבן הזאת, אם תכה על לב - ראויה להרוג; אבל על המתנים - אין בה כדי להמית

[2] דתרתי בעינן: שיהא מתכוין למכת מיתה, ושיכנו מכת מיתה; דאם לא נתכוין למכת מיתה - התראת ספק היא, דהתרו בו "אל תזרוק דשמא תלך על לבו"

[3] דקאמר תנא קמא נתכוון להכות את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב - אלמא 'נתכוון להרוג את זה והרג את זה - חייב'

[4] דהא בהדיא קאמר לה תנא קמא, ולמה ליה לרבי שמעון למהדר פרושא? ומאי 'אפילו'?

[5] והתרו בו עליו, דהתראת ודאי הוא

[6] דאיכא התראה על בן ברית, והרי מתכוון לבן בריתו, והרגו

[7] והאי דשביק רבי שמעון לסיפא בהדיא, ומהדר אדוקיא דרישא - דלא תימא 'רבי שמעון פוטר אכולהו, ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו'

[8] קא מיכוינא, ולא איכפת להי מינייהו

[9] לרבי שמעון מקרי ליה 'מיתכוון לו', ומיחייב? או דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבקיה ליה להאי - הוה נמי ניחא ליה - לאו 'מתכוון' הוא

[10] [נתכוון] להכות את הגוף הזה, אבל

[11] שהוא

[12] מי אמרינן כיון דלהאי גופא איתכוון – 'מתכוון' הוא לן, או דילמא כיון דלהאי גברא לא איכוין - פטר ליה רבי שמעון

[13] ואותו פלוני הרג; וכי אמר "לחד מינייהו" - לא ייחד אותו; וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון - לא זהו פלוני שנתכוון לו

[14] 'וארב לו' קרא יתירא הוא: נכתוב 'כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו'

[15] דפליגי עליה דרבי שמעון - מאי דרשי ביה

[16] לתוך חבורה של בני אדם כותים וישראלים; אבל נתכוין לישראל זה והרג את חבירו - לא אתא קרא למעוטי

[17] ולמה לי קרא

[18] למה לי קרא למפטריה? הא כיון דמצי למימר לכותים קא מתכווינא - אית לך למפטריה משום דספק נפשות להקל, מו'הצילו העדה' (יומא פד)

[19] ואשמעינן קרא דפטור משום דהוה ליה כותי קבוע ביניהם, וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה על מחצה והוי ספק נפשות להקל; ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי! והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי לן? דילמא האי דפטר ליה להאי - משום דספק נפשות להקל, ולא משום דחשבינן ליה כרובא? אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה, דאי לאו כמחצה על מחצה דמי - לא הוה ליה ספק נפשות להקל, ואמאי פטור? הא רובא דישראל נינהו, ורבנן אית להו 'נתכוון לזה והרג את זה חייב'?

[20] שהיה מתכוון להרוג את חבירו

[21] ואי לא נתכוון להרוג - היאך מקטיל? וכי איתכוון? מיהא חייב אף על גב דלא נתכוון אלא לחבירו, דהא כתיב 'וכי ינצו אנשים וגו'

[22] דמי האשה יתן ליורשיה

[23] גבי לא יהיה אסון 'ונתן בפלילים' (שמות כא כב): דמי ולדות

[24] דרבנן מחייבי ליה מיתה לנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ורבי מחייב ליה ממון, ואילו לתנא דבי חזקיה לא מיחייב ממון ולא מיתה

[25] לכך הוקשו בהאי קרא: ’[ו]מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת', ומשמע בבהמה חייב ממון, ובאדם פטור מממון, דכתיב 'בהמה ישלמנה' - ולא אדם; והקיש לך הכתוב פטור תשלומין של אדם לחיוב תשלומין של בהמה: מה להלן לא חלקת בין מתכוין ... לקמן מפרש ואזיל מאי היא

[26] דרך עלייה לא שייך למתני גבי בהמה, אלא משום דבאדם אשכחן ביה חילוק בהורג בשוגג: דרך ירידה חייב גלות, אבל דרך עלייה: בהרימו את ידו - פטור מגלות, דכתיב (במדבר לה כג) 'ויפל עליו וימת' - דרך נפילה בעינן

[27] כלומר: לא חלקת בו שום צד להפטר מן תשלומין, אלא בכל צדדין הוא דמחייב, דרבינן כל נזקין בבבא קמא (כו:) מ'פצע תחת פצע' לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון, ומכה בהמה - נזק הוא

[28] אין דין פטור תשלומין הכתוב בו חלוק לשום צד שיתחייב ממון, אלא: כל שעה פטור מממון, בין בשוגג ואין נתכוון - דפטור ממיתה, בין במזיד ונתכוון - דחייב מיתה

[29] אלמא פטור מממון לתנא דבי חזקיה

[30] וממיתה נמי שמע מינה דפטר ליה, מדאצטריך למפטריה מתשלומין, כדמפרש ואזיל; ואי בר קטלא - מי אצטריך למפטר?

[31] בגמרא מפרש הנך אחרים מאן נינהו

[32] ושם מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסן, כדתני לקמן בפירקין (דף פא:)

[33] מאחר שנתערבו ואי אתה מכיר מי המחויב את החמורה ומי המחויב את הקלה - אי אתה רשאי להחמיר עליו למושכו למיתה חמורה שלא נתחייב בה, אלא ידונו בקלה שישנה בכלל החמורה

[34] אף על גב דרובא דהני נשרפין, כדקתני 'נסקלין בנשרפין' משמע חד נסקל שנתערב בנשרפין טובא

[35] אפילו הכי

[36] ידונו כולן בסקילה, מפני שהשריפה חמורה

[37] שעבירתה חמורה: שמחללת את אביה, כדאמר ב'ארבע מיתות' (לעיל נב.) שנוהגין בו חול

[38] שפושטין ידן בעיקר

[39] שחנק חמור

[40] שסייף חמור וטעמא מפרש ב'ארבע מיתות'

[41] כיון דאין מכירין אותו - לא הויא 'בפניו'

[42] גירסת רש"י: וכיון דרוצח הוא

[43] שהרי קבלו העדיות ונשאו ונתנו בדבר

[44] הואיל ואיכא חד דלא נגמר דינו - אין לך ראיה לזכות גדולה מזו, ורחמנא אמר 'והצילו העדה' (במדבר לה כה)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]