ביאור:בבלי סנהדרין דף עב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
גמרא:
תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה: שסוף מגמר [1] נכסי אביו, ומבקש למודו [2] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות - אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב: שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם; שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם; שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם [3]; פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם.
[שמות כב,א: אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים (שמות כב ב) אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו]
משנה:
הבא במחתרת [4] - נידון על שם סופו [5];
היה בא במחתרת ושבר את החבית: אם יש לו דמים [6] – חייב [7], אם אין לו דמים [8] – פטור [9].
גמרא:
אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת [10]? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו [11], [12] והאי - [13]מימר אמר [14]: "אי אזילנא [15] קאי לאפאי ולא שביק לי; ואי קאי לאפאי - קטילנא ליה", והתורה אמרה [16]: אם בא להורגך [17] - השכם [18] להורגו.
אמר רב: 'הבא במחתרת [19] ונטל כלים ויצא – פטור [20]'; מאי טעמא? - בדמים קננהו [21].
אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב [22] בששיבר [23] דליתנהו [24], אבל נטל – לא [25]; והאלהים [26]! אמר רב [27] אפילו נטל [28], [29] דהא '[30] יש לו דמים' [31] ונאנסו [32] חייב [33], אלמא [34]: ברשותיה קיימי [35]; הכא נמי [36] - [37] ברשותיה [38] קיימי [39];
ולא היא [40]כי אוקמינא רחמנא ברשותיה [41] - לענין אונסין [42], אבל לענין מקנא</ref>- ברשותיה דמרייהו קיימי [43], מידי דהוה אשואל [44].
תנן: 'בא במחתרת ושיבר את החבית יש לו דמים חייב אין לו דמים פטור'; טעמא דשיבר דכי אין לו דמים פטור, הא נטל – לא [וקשיא לרב]!
הוא הדין דאפילו נטל נמי, והא דקא תני 'שבר את החבית' - קא משמע לן דכי יש לו דמים - אף על גב דשיבר - נמי חייב.
פשיטא: מזיק הוא!?
הא קא משמע לן: דאפילו שלא בכוונה.
מאי קא משמע לן? אדם מועד לעולם [45]? תנינא [בבא קמא פ"ב מ"ו] 'אדם מועד לעולם בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.'!
קשיא [46].
מתיב רב ביבי בר אביי [47]: [תוספתא בבא קמא פ"ט מ"ו] 'הגונב כיס בשבת [48] – חייב [49]שהוציאו אחר כך לרשות הרבים ונתחייב בהוצאתו מיתה</ref>, שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת [50]; היה מגרר ויוצא [51] – פטור [52]' שהרי איסור גנבה ואיסור סקילה באין כאחד [53]!
והלכתא [54] - דשדנהו בנהרא [55].
רבא איגנבו ליה דיכרי [56] במחתרתא; אהדרינהו ניהליה [57] ולא קבלינהו, אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב.
תנו רבנן: (שמות כב א) [אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת] אין לו דמים [וסמיך ליה: פסוק ב] אם זרחה השמש עליו [דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו]; וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא: אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך – הרגהו [58], ואם לאו [59] -אל תהרגהו.
תניא אידך: אם זרחה השמש עליו דמים לו - וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא: אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך [60] - אל תהרגהו, ואם לאו [61] הרגהו.
קשיא סתמא אסתמא?
לא קשיא:
כאן באב [62] על הבן [63], כאן בבן על האב [64].
אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא - קטילנא ליה לבר מרב חנינא בר שילא.
מאי טעמא? אילימא משום דצדיק הוא - הא קאתי במחתרתא! אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן.
תנו רבנן: '(שמות כב ב) [אם זרחה השמש עליו] דמים לו [שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו] -בין בחול בין בשבת [65]; (שמות כב א) [אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת] אין לו דמים - בין בחול בין בשבת [66]'; בשלמא 'אין לו דמים בין בחול בין בשבת' -איצטריך: סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אהרוגי בית דין, דבשבת לא קטלינן [67] - קא משמע לן דקטלינן [68]; אלא 'דמים לו בין בחול בין בשבת' – השתא: בחול לא קטלינן ליה, בשבת מבעיא?
אמר רב ששת: לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל [69].
תנו רבנן: '(שמות כב א) [אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים] 'והוכה' - בכל אדם, 'ומת' - בכל מיתה שאתה יכול להמיתו'; בשלמא 'והוכה בכל אדם' [70] – איצטריך: סלקא דעתך אמינא בעל הבית הוא [71] דקים ליה [72] דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו [73], אבל אחֵר [74] לא [75] - קא משמע לן דרודף הוא, ואפילו אחֵר נמי [76]; אלא 'ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו' למה לי? מרוצח נפקא, דתניא: (במדבר לה כא) [או באיבה הכהו בידו וימת] מות יומת המכה רוצח הוא [גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו] - אין לי אלא במיתה האמורה בו, ומנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו [77] שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר: מות יומת מכל מקום'!?
שאני התם, דאמר קרא 'מות יומת'.
וניגמר מיניה?
משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין [78].
תנו רבנן: (שמות כב א) [אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת אין לו דמים] 'מחתרת' - אין לי אלא מחתרת [79], גגו [80] חצירו וקרפיפו [81] מנין? תלמוד לומר: 'ימצא הגנב' מכל מקום [82]; אם כן מה תלמוד לומר 'מחתרת'? - מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת [83].
תניא אידך: מחתרת - אין לי אלא מחתרת, גגו חצירו וקרפיפו מנין? תלמוד לומר 'ימצא הגנב' מכל מקום; אם כן מה תלמוד לומר 'מחתרת'? מחתרתו זו היא התראתו [84].
אמר רב הונא: קטן הרודף [85] - ניתן להצילו בנפשו [86].
קסבר [87]: רודף אינו צריך התראה [88], לא שנא גדול ולא שנא קטן.
איתיביה רב חסדא לרב הונא: [תוספתא יבמות פ"ט מ"ט, ודומה לו משנה אהלות פ"ז מ"ז – 'יצא רובו' ] 'יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש' [89] – ואמאי? רודף הוא?
שאני התם דמשמיא קא רדפי לה [90].
נימא מסייעא ליה 'רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אומר לו "ראה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך [כי בצלם אלוקים עשה את האדם]"; אמרה תורה: הצל דמו של זה בדמו של זה [91].
ההיא - רבי יוסי ברבי יהודה היא, דתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: חבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד [92].
תא שמע: 'רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו; אמר לו "ראה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"! אם אמר "יודע אני שהוא כן" – פטור; "על מנת כן אני עושה" – חייב' [93]!?
לא, צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא [94], דלא מצי אצוליה [95].
מאי איכא [96]?
דבעי איתויי לבי דינא [97] 'ובערת הרע מקרבך'</ref>; בי דינא בעי התראה [98].
איבעית אימא: אמר לך רב הונא: אנא דאמרי כתנא דמחתרת, דאמר: 'מחתרתו זו היא התראתו' [99].
הערות
עריכה- ^ מכלה
- ^ מה שהורגל בבשר ויין
- ^ שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות
- ^ שאמרה תורה יהרג
- ^ דהא לא קטל – ומִקטיל, משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו
- ^ אם אינו ראוי ליהרג, כגון אב על הבן, דתניא לקמן דאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת משום דרחמי האב על הבן, ולא בא על עסקי נפשות, ואי הוה קאי בריה לאפיה להציל ממונו - אין בדעתו של אביו להורגו
- ^ לשלם החבית כשאר מזיק
- ^ כגון שאר כל האדם שניתן רשות לבעל הבית להורגו
- ^ פטור מלשלם: דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד, ואף על פי שניצל - פטור מן התשלומין, דקיימא לן (כתובות דף לה.): חייבי מיתות שוגגין, כגון שלא התרו בהן - אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין
- ^ שאמרה תורה 'אין לו דמים', כלומר: הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה, ומותר להורגו
- ^ שרואה שאחר נוטלו - ושותק
- ^ הלכך יודע
- ^ הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו ו
- ^ הגנב
- ^ לגביה
- ^ 'אין לו דמים', ומלמדתך
- ^ מאחר שהוא בא להרגך
- ^ אתה
- ^ חתר את הבית ממש
- ^ מלהחזירם אע"פ שהם קיימין
- ^ בדמי נפשו קנאן הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם
- ^ דפטור
- ^ בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן
- ^ ותשלומין מדידיה לא מצינן לחיוביה במקום מיתה
- ^ לא מסתברא בהא מילתא דרב דפטר בה: דכיון דקיימין הן - כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו, ואין זה 'חייב בתשלומין', דפקדון בעלמא נינהו גביה
- ^ שבועה
- ^ דפטור
- ^ ואפילו איתנהו
- ^ וטעמא מהכא:
- ^ אם
- ^ וכגון אב על הבן, דמודה בהו רב דלא קנה וחייב להחזיר אחרי כן
- ^ אמרינן דאפילו נאנסו מיניה משבאו לרשותו
- ^ להחזיר דמיהן
- ^ לא אמרינן פקדון הוו גביה ואבדו לבעלים, אלא אמרינן
- ^ ברשותו הן, ואבדו לו
- ^ לענין 'אין לו דמים'
- ^ אף על פי דאיתנהו – אמרינן: לאו פקדון נינהו, אלא
- ^ ובאחריותו
- ^ וכי גבו להו בי דינא מיניה - יש כאן תשלומין עם חיוב מיתה - כאילו גובין משאר נכסים
- ^ 'ולא היא' מסקנא דמילתא דרבא הוא: לא מסתברא טעמא דרב בהא דאף על גב דהיכא דיש לו דמים חייבין באחריותו - לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו, ד
- ^ וחייב את הגזלנין לשלם
- ^ הני מילי לענין שלומי: דלא מצי למימר ליה "נאנסו": דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע 'אם לא שלח יד במלאכת רעהו', הא שלח - אף על גב דטעין "מת" או "נשבר", דהיינו אונס – חייב: דנעשה עליה גזלן בשליחות יד
- ^ אם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר "דמים אני מחזיר לך" - לא קני, ומהדר להו בעינייהו, דכתיב (ויקרא ה כג) 'והשיב את הגזילה'
- ^ והאי דכי נאנסו מחזיר דמים, ולא מצי אמר ליה "נאנסו" ומיפטר - משום דלא גרע גזלן משואל, דמשום דכל הנאה שלו - אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס: דכל כמה דקיימא הדרא בעינא; הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי
- ^ אפילו שלא בכוונה
- ^ קשיא מתניתין לתרוצה אליבא דרב; ומכל מקום תיובתא לא הוי: דלאו בהדיא קתני לה 'נטל חייב', ואיכא לשנויי בדוחקא כדשנין: דמשום רישא נקט 'שבר'; והיינו דאיכא בין 'קושיא' ל'תיובתא'
- ^ לרבא פריך, דאמר 'נטל דאיתנהו חייב'
- ^ שהגביהו וקנאו בהגבהה
- ^ להחזיר, ואף על גב
- ^ ובשביל חיוב מיתה הבא עליו לאחר מכן - אינו נפטר מן התשלומין
- ^ שלא הגביהו ולא קנאו בתוך הבית, אבל כשיוצא לרשות הרבים קנאו בשנוי רשות: שהוציאו מרשות הבעלים וצירף ידו למטה משלשה וקבלה בידו - דידו חשובה לו כארבעה על ארבעה, והרי הוא לו כחצרו, ואף על פי שאין כאן הגבהה; והכי מוקים לה בכתובות
- ^ מתשלומין
- ^ אלמא אף על פי שהכיס והמעות קיימין, אמרינן: בדמי קננהו, ולא מפקינן ליה מיניה, ותיובתא דרבא, דאמר 'נטל לא'
- ^ הא דקתני 'פטור'
- ^ דליתנהו
- ^ אילים
- ^ הגנבים
- ^ ודרשינן סמוכין: אימתי מותר להורגו? בזמן שהשמש זרחה עליו, כלומר: שברור לך שלהרגך בא אם תעמוד כנגדו
- ^ אבל מספק
- ^ אימתי אסור להרגהו? בזמן ש'זרחה השמש עליו', כלומר: שברור הדבר לך כאור שהוא רחמני עליך, ואפילו אתה עומד כנגדו להציל ממונך מידו - לא יהרגך
- ^ שספקא הוא לך
- ^ הבא
- ^ במחתרת, מספק - אל יהרגהו בנו, דודאי רחמי האב על בנו, ואפילו הוא מציל ממונו - לא יהרגהו; הלכך 'דמים לו' עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך
- ^ וכל שכן איניש דעלמא: הרגהו מספק, דודאי אדעתא דהכי אתא: דאי קיימת ליה לאפיה - קטיל לך, עד שיודע לך כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן
- ^ 'דמים לו' לשון רבים הוא; להכי אתא: לומר לך: דבין בחול בין בשבת - אסור לבן להרוג את אביו במחתרת, שהרי לא בא על עסקי נפשות
- ^ 'דמים' לשון רבים דכתיב גבי אינש דעלמא - להכי אתא: לומר לך: אין לו דמים לא בחול ולא בשבת, והרגהו
- ^ כדאמרינן בפרק 'אחד דיני ממונות' (לעיל דף לח.), מ'לא תבערו אש בכל מושבותיכם'
- ^ משום פקוח נפש דהאיך
- ^ אם כשהיה חותר נפל עליו הגל - מפקחין עליו היכא דלא בא על עסקי נפשות, אבל אם בא על עסקי נפשות - כיון דניתן להרגו בלא התראה - גברא קטילא הוא משעת חתירה
- ^ אפילו אינו בעל הממון מותר להרגו מדלא כתיב 'והכהו'
- ^ הוא דמותר להרגו, משום
- ^ להאי גנב בגוויה
- ^ דבעה"ב אינו מעמיד עצמו על ממונו, הלכך אדעתיה דלמקטליה אתא
- ^ שאר כל אדם
- ^ שהרי גנב זה לא בא אלא על עסקי נפשות של זה
- ^ דכיון דעל עסקי נפשות ישראל אתא - רודף הוא וניתן להצילו לבעל הבית בנפשו של זה
- ^ שאם אי אתה יכול להרגו בסייף, כגון שהיה מכשף, או שהיה לו נהר מפסיק ואתה יכול לירות בו חץ או אבן
- ^ בפרק 'נגמר הדין': דלא בעינן בהו קרא כדכתיב, הלכך: אי לא רבייה - הוה אמינא ליבעי מיתה הכתובה בו, כגון הכאה, אבל לא לחונקו להטביעו במים
- ^ שחתר כותל
- ^ ועלה לו בסולם
- ^ ונכנס בו דרך הפתח שמצאו פתוח
- ^ מדלא כתיב 'אם במחתרת ימצאנו' וכתיב 'הגנב' יתירה - משמע בכל צדדין שיהא נראה לך גנב
- ^ כלומר מצויין ורגילין לחתור
- ^ שאינו צריך התראה אחרת, אלא הורגו מיד; דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור - אדעתא דהכי אתא: דאי קאי לאפאי - קטילנא ליה, ואמרה תורה: כיון דרודף הוא - אינו צריך התראה, אלא מצילין אותו בנפשו; אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח - אינו הורגו עד שיתרו בו בעדים: "חזי דקאימנא באפך וקטילנא לך", וזה יקבל עליו התראה ויאמר "יודע אני ועל מנת כן אני עושה: שאם תעמוד לנגדי - אהרוג אותך"! אבל בלא התראה – לא, דדילמא לאו אדעתא דנפשות קא אתי, אלא דאשכח פתחא להדיא, ועל אדעתא דאי קאי באפאי - ליפוק
- ^ את קטן אחר להרגו
- ^ כדילפינן (לקמן דף עג.): רוצח נתן להצילו בנפשו; והאי - אף על גב דקטן הוא, ולאו בר קבולי התראה הוא, לגבי רדיפה - דינו כגדול
- ^ רב הונא
- ^ לענין להצילו בנפשו: דלא ניתנה התראה אלא לענין בית דין: דלא מצי למקטליה אם הרג בלא התראה
- ^ באשה המקשה לילד ומסוכנת וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם - לאו נפש הוא, וניתן להורגו ולהציל את אמו; אבל יצא ראשו - אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד, ואין דוחין נפש מפני נפש; ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב כ כא) 'הנה ראשו מושלך אליך', דדחו נפש מפני נפש? - התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, והן נהרגין עמו; אבל אם היה הוא ניצול - אף על פי שהן נהרגין - לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן; אי נמי משום דמורד במלכות הוה; והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות פ"ו
- ^ לאמיה
- ^ כל הרואה אותו ישפוך דמו בשביל אותו אדם שהוא רודף, דהיינו 'באדם': בשביל הצלת אדם הנרדף; והא הכא דלא קתני "יודע אני, ועל מנת כן אני עושה", ואין כאן קבלת התראה, ואפילו הכי מיחייב
- ^ דאפילו בהרוגי בית דין לא בעי התראה אלא להבחין, הלכך: חבר לא בעי התראה ולא הבחנה, ועם הארץ בעי לאיתרויי, דלא נימא "שוגג הייתי", אבל קבלת התראה - אפילו בעם הארץ לא בעי
- ^ פטור כל כמה דלא אמר "על מנת כן אני עושה, שאהרג עליו", כדילפינן ב'היו בודקין' (לעיל דף מא.): 'יומת המת - עד שיתיר עצמו למיתה' קא תני הכי גבי רודף דבעי התראה, ואם לאו - אין מצילין אותו בנפשו
- ^ המתרה מצד זה והרודף והנרדף מצד אחר
- ^ והאי 'פטור' 'וחייב' דקאמר - אמיתת בית דין קאי, ולאחר שהרגו לנרדף
- ^ כלומר: מאי קא רמי עלייהו דהנך רואין למעבד
- ^ ומקטליה, דכתיב (דברים כב כא ועוד מקומות רבים)
- ^ הלכך בעי התראה: דבלאו הכי לא מקטלי ליה
- ^ אלמא משום דמחזקינן ליה רודף - לא בעי התראה