ביאור:בבלי סנהדרין דף צו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ושני נפשך [1].
במאי אישני?
אמר ליה: זיל אייתי לי מספרא ואיגזייך אנא [2].
מהיכא אייתי?
אמר ליה: עול לההוא ביתא ואייתי.
אזל, אשכחינהו. אתו מלאכי שרת, ואידמו ליה כגברי, והוו קא טחני קשייתא [3]. אמר להו: הבו לי מספרא!
אמר ליה: טחון חד גריוא דקשייתא [4] - וניתן לך [5].
טחן חד גריוא דקשייתא [6], ויהבו ליה מספרתא; עד דאתא – איחשך. אמר ליה: זיל אייתי נורא!
אזל ואייתי נורא; בהדי דקא נפח ליה - אתלי ביה נורא בדיקניה!
אזל, גזייה לרישיה ודיקניה.
אמרו: היינו דכתיב (ישעיהו ז כ) [ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים] וגם את הזקן תספה [7].
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: גרירתיה לארמאה שפיר ליה [8] - איתלי ליה נורא בדיקניה [9] ולא שבעת חוכא מיניה [## ?? לכאורה נראה שהמספר את הארמי עושה פעולה זו באונס, והארמי לועג ליהודי, ואם יעשה כך היהודי – לא יהיה עוד לעג לארמי];
אזל, אשכח דפא מתיבותא דנחַ [מתיבת נח], אמר: היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא [מהמבול]!
אמר: אי אזיל ההוא גברא ומצלח [אם אצליח] - מקרב להו לתרין בנוהי קמך [אקריב לך את שני בני]! שמעו בנוהי - וקטלוהו; היינו דכתיב (מלכים ב יט לז) ויהי הוא משתחוה בית נסרוך [10] אלהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב [והמה נמלטו ארץ אררט וימלך אסר חדן בנו תחתיו] [11].
[12]: (בראשית יד טו) ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם [וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק]; אמר רבי יוחנן: אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם – 'לילה' שמו [13], שנאמר (איוב ג ג) [יאבד יום אולד בו] והלילה אמר הורה גבר;
ורבי יצחק נפחא אמר: שעשה עמו מעשה לילה, שנאמר (שופטים ה כ) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא [14].
אמר ריש לקיש: טבא דנפחא [15] מדבר נפחא [16].
(בראשית יד יד) [וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות] וירדף עד דן; - אמר רבי יוחנן: כיון שבא אותו צדיק עד דן - תשש כחו: ראה בני בניו שעתידין לעבוד עבודה זרה בדן, שנאמר (מלכים א יב כט) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן; ואף אותו רשע לא נתגבר עד שהגיע לדן, שנאמר (ירמיהו ח טז) מדן נשמע נחרת סוסיו [מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ ויבואו ויאכלו ארץ ומלואה עיר וישבי בה].
אמר רבי זירא: אף על גב דשלח <ר' יהודה בן בתירא מנציבין> [רבי יהושע בן לוי]: הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו [17], והזהרו בוורידין כרבי יהודה [18], והזהרו בבני עמי הארץ [19], שמהן תצא תורה [20] - כי הא מילתא [21] מודעינן להו [22]:
(ירמיהו יב א) צדיק אתה ה' כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה [23] שלו כל בוגדי בגד [פסוק ב] נטעתם גם שורשו ילכו גם עשו פרי [קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם]; מאי אהדרו ליה [24]? - (ירמיהו יב ה) כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן - משל לאדם אחד שאמר: יכול אני לרוץ שלשה פרסאות לפני הסוסים בין בצעי המים [25]; נזדמן לו רגלי אחד - רץ לפניו שלשה מילין ביבשה ונלאה; אמר ליה: ומה לפני רגלי כך - לפני הסוסים על אחת כמה וכמה; ומה שלשת מילין כך - שלשה פרסאות על אחת כמה וכמה; ומה ביבשה כך - בין בצעי המים על אחת כמה וכמה; אף אתה: ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי [26] - אתה תמיה כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב, שרצו לפני כסוסים? על אחת כמה וכמה [27]! היינו דכתיב (ירמיהו כג ט) לנביאים [28]: נשבר לבי בקרבי [29], רחפו כל עצמותי הייתי כאיש שכור וכגבר עברו יין מפני ה' ומפני דברי קדשו.
הני 'ארבע פסיעות' - מאי היא?
דכתיב (ישעיהו לט א) בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים [ומנחה אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו ויחזק]; משום 'כי חלה חזקיהו ויחזק' שדר ליה ספרים ומנחה? אִין! (דברי הימים ב לב לא) [וכן במליצי שרי בבל, המשלחים עליו] לדרוש המופת אשר היה בארץ [עזבו האלקים לנסותו לדעת כל בלבבו], דאמר רבי יוחנן: אותו היום שמת בו אחז - שתי שעות היה [30], וכי חלה חזקיהו ואיתפח [31] - אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה [32], דכתב (ישעיהו לח ח) הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה
אמר [מרודך בלאדן] להו [ליועציו]: מאי האי?
אמרו ליה: חזקיהו חלש ואיתפח
אמר: איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא? כתבו ליה "שלמא למלכא חזקיה! שלם לקרתא דירושלם! שלם לאלהא רבא"!
נבוכדנאצר - ספריה דבלאדן הוה; ההיא שעתא לא הוה התם; כי אתא - אמר להו: היכי כתביתו? אמרו ליה: הכי כתבינן. אמר להו: קריתו ליה 'אלהא רבא' וכתביתו ליה לבסוף? אמר: אלא הכי כתובו: "שלם לאלהא רבא1 שלם לקרתא דירושלם! שלם למלכא חזקיה"! אמרי ליה: קריינא דאיגרתא - איהו ליהוי פרוונקא! רהט בתריה [33]; כדרהיט ארבע פסיעות - אתא גבריאל ואוקמיה.
אמר רבי יוחנן: אילמלא בא גבריאל והעמידו - לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל [34].
מאי 'בלאדן בן בלאדן'?
אמרי: בלאדן - מלכא הוה, ואישתני אפיה והוה כי דכלבא; הוה יתיב בריה על מלכותא; כי הוה כתיב - הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה: 'בלאדן מלכא' [35]; היינו דכתיב (מלאכי א ו) בן יכבד אב ועבד אדניו [ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך]. 'בן יכבד אב' - הא דאמרן;
'ועבד אדוניו' - דכתיב (ירמיהו נב יב) ובחודש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם [36] [פסוק יג] וישרף את בית ה' ואת בית המלך [ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית הגדול שרף באש]
ומי סליק נבוכד נצר לירושלים? והכתיב [37]: (מלכים ב כה ו) [ויתפשו את המלך] ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה [וידברו אתו משפט] [38]; ואמר רבי אבהו: זו אנטוכיא [39]!
רב חסדא ורב יצחק בר אבודימי: חד אמר דמות דיוקנו [40] היתה חקוקה לו על מרכבתו [41], וחד אמר: אימה יתירה היתה לו ממנו, ודומה כמי שעומד לפניו.
אמר רבא: טעין תלת מאה כודנייתא [42] נרגא דפרזלא [43] דשליט בפרזלא [44]; שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן: כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם [45], שנאמר (תהלים עד ו) פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון [46]; בעי למיהדר – אמר: מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב; נפקא קלא ואמר: "שוור בר שוור [47]! נבוזראדן שוור! דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי"! פש ליה חד נרגא, אתא מחייה בקופא [48] – ואיפתח, שנאמר [49] יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות [50].
הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא, אדליק ביה נורא; גבה היכלא [51] - דרכו ביה [52] מן שמיא, שנאמר [53] [סלה כל אבירי ד' בקרבי קרא עלי מועד לשבר בחורי] גת דרך ה' לבתולת בת יהודה.
קא זיחא דעתיה [54]!
נפקא בת קלא ואמרה ליה: "עמא קטילא [55] קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת", שנאמר (ישעיהו מז ב) קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך [56] חשפי שובל [57] גלי שוק עברי נהרות [58]; 'חטים' לא נאמר אלא 'קמח' [59].
חזא דמיה דזכריה דהוה קא רתח, אמר להו: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים הוא דאישתפיך. אמר להו: אייתי ואנסי [60] אי מדמו [61].
אמר להו: גלו לי - ואי לא סריקנא לכו לבשרייכו במסריקא דפרזלא!
אמרו ליה: האי - כהן ונביא הוא, דאינבי להו לישראל בחורבנא דירושלם וקטלוהו.
אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתי רבנן - קטיל עילויה, ולא נח; אייתי דרדקי דבי רב, קטיל עילויה ולא נח; אייתי פרחי כהונה, קטיל עילויה ולא נח עד די קטל עילויה תשעין וארבעה ריבוא ולא נח. קרב לגביה, אמר: זכריה זכריה! טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאיקטלינהו לכולהו!? מיד נח.
הרהר תשובה בדעתיה, אמר: מה הם שלא איבדו אלא נפש אחת כך, ההוא גברא - מה תיהוי עליה?
ערק, שדר פורטיתא [64] לביתיה – ואיתגייר [65].
תנו רבנן: נעמן - גר תושב היה [66]; נבוזר אדן - גר צדק היה; מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים; מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים;
ומאן נינהו - שמעיה ואבטליון;
מבני בניו של המן [הרב ראובן מרגליות: לא 'המן' אלא 'נעמן’] למדו תורה בבני ברק; ואף מבני בניו של אותו רשע [67] - ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה; אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם! מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך - תכניס תחת כנפי השכינה? היינו דכתיב (ירמיהו נא ט) רפינו [בתנ"ך שלנו: רפאנו] את בבל ולא נרפתה [עזבוה ונלך איש לארצו כי נגע אל השמים משפטה ונשא עד שחקים] [68].
עולא אמר: זה נבוכדנצר;
רבי שמואל בר נחמני אמר: אלו נהרות בבל [69], ותרגמה דצינייתא דבבלאי [70].
אמר עולא: עמון ומואב - שיבבי [71] בישי דירושלם הוו; כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם - שלחו לנבוכדנצר: פוק ותא [72]!
אמר: מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי!
שלחו ליה: (משלי ז יט) כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק [73], ואין 'איש' אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שמות טו ג) ה' איש מלחמה [ה' שמו].
שלח להו: בקריבא הוא ואתי [74].
שלחו ליה: 'הלך בדרך מרחוק';
שלח להו: אית להו צדיקי דבעו רחמי ומייתו ליה?
שלחו ליה (משלי ז כ) צרור הכסף לקח בידו [ליום הכסא יבא ביתו] [75], ואין 'כסף' אלא צדיקים, שנאמר (הושע ג ב) ואכרה לי בחמשה עשר [76] כסף וחומר שעורים ולתך שעורים [77][78] [79];
שלח להו: הדרי רשיעי בתשובה ובעו רחמי ומייתו ליה.
שלחו ליה: כבר קבע להן זמן [80], שנאמר (משלי ז יט) ליום הכסא יבא לביתו: אין 'כסא' אלא זמן, שנאמר (תהלים פא ד) [תקעו בחדש שופר] בכסה ליום חגנו.
שלח להו: סיתווא הוא, ולא מצינא דאתי, מתלגא וממיטרא [81].
שלחו ליה: תא אשינא דטורא [82], שנאמר (ישעיהו טז א) שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון [83].
שלח להו: אי אתינא - לית לי דוכתא דיתיבנא ביה [84]!
שלחו ליה: קברות שלהם [85] מעולין מפלטירין שלך [86], דכתיב (ירמיהו ח א-ב) בעת ההיא נאום ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם [87] [88] ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם [אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם לא יאספו ולא יקברו לדמן על פני האדמה יהיו].
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי?
אמר ליה: מאן 'בר נפלי'?
אמר ליה: משיח.
משיח - בר נפלי קרית ליה?
אמר ליה: אִין, דכתיב (עמוס ט יא) ביום ההוא אקים
אימת אתי בר נפלי.:
הערות
עריכה- ^ שנה עצמך כדי שלא יכירוך
- ^ אני אגלחך
- ^ גרעיני תמרים
- ^ טחון אלו גרעינין [סאה אחת של גרעיני תמרים, שקשים לטחון]
- ^ מספרים
- ^ והיינו דכתיב 'בתער השכירה' על שם שטרח נתנו לו תער לגלח; ואיזהו שכר נתנו לו 'בעברי נהר'? דברים שדרכן לעשות על ידי נהר, דהיינו טחינת ריחים
- ^ דלא כתיב 'גלוח' אלא אראש, אבל אזקן כתיב 'תספה', לשון כלוי על ידי אור: שכלתה לגמרי
- ^ אם אתה מחרך את הארמאי, והוטב בעיניו
- ^ הבער לו אש בזקנו
- ^ לשון 'נסר' - שהשתחוה לנסר ועשאו אלוה
- ^ היינו דכתיב 'ויהי הוא משתחוה': משמע מפני שמשתחוה לשם הכוהו
- ^ איידי דאיירי במלאכים איירי נמי בהאי קרא דכתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' וגו' - נקט ויחלק עליהם לילה וגו'
- ^ והוא סייעו
- ^ שנלחמו בשבילו כוכבי לילה, כמו שעשו בשביל ברק
- ^ דרבי יצחק נפחא
- ^ רבי יוחנן דמקרי 'בר נפחא' בכולא הש"ס, כמו (בבא מציעא פה:) 'מאן עייל בר נפחא'; נראה למורי דאביו של רבי יוחנן הוי נפחא, ולהכי מיקרי 'בר נפחא'; ואית דמפרשי 'בר נפחא' על שם יופיו
- ^ אף על פי ששכח תלמודו, הואיל ומחמת אונסו הוא
- ^ דאמר בשחיטת חולין (דף כז.): 'עד שישחוט את הורידין של עוף'; הואיל וצולהו כולו כאחד - אינו חותכו ומולחו כבשר חיה ובהמה
- ^ שנעשו תלמידי חכמים לעשות להם כבוד
- ^ שמהם תצא תורה לישראל: שהרי יצאו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב, ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כדלקמן; ואף על גב דאמר רבי יהודה הכי 'הזהרו בבני עמי הארץ'
- ^ דלקמן
- ^ כי היכי דחזינן לקמן דלא זכה נבוכדנצר לאותו כבוד אלא מפני זכות ארבע פסיעות, כדאמרינן לקמן - הכי נמי אמרינן לבני עמי הארץ דלא זכו לאותו כבוד אלא מחמת זכות מעט שהיה באביהם [מ"ר=מדרש רבה?]. ואית דאמרי דרבי זירא - אדלעיל קאי, אבני סנחריב: אף על גב דשלח רבי יהודה 'הזהרו בבני ע"ה לכבדן שמהם תצא תורה' כי היכי דנפקו מסנחריב כי הא מילתא - מודיעים להו לבני עמי הארץ דהא דמוקרין להו לאו משום אביהם, אלא משום תורה שבהם, שלא תזוח דעתם עליהם ויאמרו "אבותיהם צדיקים היו"
- ^ מפני מה הצליח נבוכדנצר וכבש ירושלים
- ^ לירמיה
- ^ מרש"קו בלעז:
- ^ מפורש לקמן
- ^ שיהו כל אדם יכולין לתמוה על מתן שכר גדול שישתלם עליהם
- ^ אברהם יצחק ויעקב
- ^ כלומר: תמהתי על מתן שכרן
- ^ כדי שלא יהא פנאי לספדו ולקברו
- ^ נתרפא
- ^ לחזקיהו; דאותו היום שנתרפא חזקיה היה של כ"ב שעות
- ^ דשליח
- ^ שהיה שכרו מרובה, והיה לו רשות לאבד שאריתנו
- ^ כדי שיתכבד אביו; לכך נקרא שם אביו עליו: שנקרא 'מרודך בלאדן'; דאי לא כתיב אלא 'מרודך בן בלאדן' - לא הוי מיתקרי עליה שמיה דאבוה, דהכי כתבי כולהו אינשי: 'פלוני בן פלוני'; להכי כתיב 'מרודך בלאדן'
- ^ אלמא נבוכדנצר סליק לירושלם
- ^ בההיא פרשתא
- ^ אלמא ברבלה הוה
- ^ ואנטוכיא קיימא לן דאינה מארץ ישראל
- ^ של נבוכדנצר
- ^ של נבוזראדן, ודומה לו כמו שעומד לפניו, ולכך כתיב 'בא נבוכדנצר' - והיינו כבוד
- ^ משאוי שלש מאות פרדות
- ^ פטישי ברזל
- ^ ברזל חדוד הקוצץ ברזל אחר
- ^ לא בליעה ממש, אלא שיברם: שהיו מתפוצצין הפטישים בהכותם בשער לשברה
- ^ משמע: על פתח אחד הלמו כל הכשילים וכילפות יחד, ולא הועיל כלום
- ^ דולג בר דולג קום וכבש ירושלים - לנבוזראדן קאמר; לישנא אחרינא 'שוור בר שוור': מדלג בר מדלג: קפצת פעם אחת עם סנחריב, ועכשיו פעם שניה
- ^ מגב הפטיש, ולא מחודו; כמו 'קופא דמחטא' (בבא מציעא לח:)
- ^ תהלים עדה
- ^ 'יודע כמביא למעלה' תפלה היא: יודע לפניך אותו סבך עץ קרדומות ששבר בו את ירושלים כאילו הביאו למעלה בכסא הכבוד
- ^ ובקש לעלות לרקיע
- ^ והשפילוהו
- ^ איכה א,
- ^ מתגאה על שהיה מצליח
- ^ שכבר נגזר עליהם על כך
- ^ מקום שהקלעים צומתין בצד הראש
- ^ קלע הראש שדומין לשבלים
- ^ פורענות זה היה הקב"ה אומר לישראל: לכו וטחנו קמח, כלומר: טחונים אתם כבר לקמח, ותחזרו ותטחן; עדיין תגלי קלעי ראשיכם ושוקיכם ותלכו בגלות
- ^ שאין צריך טחינה
- ^ ואנסה
- ^ אם דם זבחים הוא
- ^ שחט בהמות
- ^ הדם
- ^ שטר צוואה
- ^ נבוזראדן
- ^ שלא קבל עליו שאר, מצות וקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים
- ^ נבוכדנצר
- ^ 'רפינו ולא נרפתה': שהיה הקב"ה מבקש לרפאותו להכניס מבני בניו תחת כנפי השכינה
- ^ שהם רעים לשתות
- ^ דקלים מרים הם, שעומדים בנהרות; לישנא אחרינא 'צינונייתא דבבל': דקלים רעים של נהרות בבל, שאין נושאים פירות לפי שהמים רעים הן לגדל פירות; בסוטה (דף מו:) אמרינן: קושטא הוא דאמריתו: הני צנייתא דבבל - מששת ימי בראשית איתנהו, ונהר שתחת הני צינונייתא - מי מרים נינהו
- ^ שכנים
- ^ צא ממקומך ובא אל ארץ ישראל ותכבשנה
- ^ מקרא הוא במשלי
- ^ ויבא בעת דוחקם לפי דרכו של מקרא זה שהם שלחו לו - שומעים אנו שהוא אַכָּל מילתא דהוה אמרי ליה - הוה משיב דבר זה
- ^ צדיקים שבהן מתו
- ^ פדיתי אותה במצרים בט"ו בניסן
- ^ בזכות צדיקים שנקראו כסף - חומר שעורים: שלשים סאין ולתך חמשה עשר סאין: אלו ארבעים וחמשה צדיקים שהעולם מתקיים עליהם בחולין פרק 'גיד הנשה' (דף צב.): פעמים ששלשים כאן, ט"ו בארץ ישראל, ופעמים שט"ו כאן ושלשים בארץ ישראל; ובמסכת חולין, היכא דקא מפרש האי קרא - בצדיקיא אמרי
- ^ Note: כאן דרוש, כי האתנחתא בפסוק זה במלה 'כסף'
- ^ וכן הוא אומר 'צרור הכסף לקח בידו'
- ^ שלא יבא עד ע' שנה שתשלים גלות בבל
- ^ מחמת שלגים ומטרים
- ^ בא דרך תחתית ההרים, וההרים יגֵינו עליך מן השלגים ומן המטרים
- ^ שלחו שליח אל נבוכדנצר, שהיה מושל ארץ שיבא אל הר בת ציון דרך הסלעים וההרים
- ^ לא יהיה לי מקום סביב לירושלים שנוכל אני וחיילי לישב במקום מכוסה מפני הגשמים
- ^ מערות שלהן סביב לירושלים
- ^ ובהן אתה וחיילותיך יכולין לישב
- ^ שעתידים להשליך מן הקברים העצמות שבקברים
- ^ פסוק ב