ביאור:בבלי סנהדרין דף טו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
(ערכין ה א; כ,א) 'האומר "ערך כלי זה עלי" - נותן דמיו [1]; מאי טעמא? אדם יודע שאין ערך לכלי [2], וגמר ואמר לשום דמים [3]; משום הכי נותן דמיו'.
האי 'ערכין המטלטלין [4]'? – 'ערכין של מטלטלין' מיבעיא ליה!?
תני 'ערכין של מטלטלין'.
רב חסדא אמר אבימי: במתפיס מטלטלין לערכין [5].
האי 'ערכין המטלטלין'? – 'מטלטלין של ערכין' מיבעי ליה!?
תני 'מטלטלין של ערכין'.
רבי אבהו אמר: באומר "ערכי עלי" [6] - בא כהן לגבות ממנו [7] מטלטלין בשלשה [8], קרקעות בעשרה.
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: בשלמא לאפוקי מהקדש [9] - [10]בעינן שלשה [11], אלא לעיולי להקדש [12] - שלשה למה לי?
אמר ליה: סברא הוא: מה לי עיולי מה לי אפוקי? אפוקי מאי טעמא? - דילמא טעי? עיולי נמי דילמא טעי [13].
רבי יהודה אומר כו' [אחד מהן כהן]:
אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא לרבי יהודה - היינו דכתיב 'כהן', אלא לרבנן – 'כהן' למה להו?
קשיא.
הקרקעות - תשעה וכהן:
מנהני מילי?
אמר שמואל: עשרה 'כהן'ים כתובין בפרשה; חד לגופיה [14]; הנך הוי מיעוט אחר מיעוט [15], ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות: דאפילו ט' ישראל ואחד כהן.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים [16]?
קשיא.
ואדם כיוצא בהן [17]:
אדם - מי קדוש?
אמר רבי אבהו: באומר "דָמַי עלי", דתניא: 'האומר "דָמַי עלי" שמין אותו כעבד הנמכר בשוק' - ועבד אתקש לקרקעות [18].
בעי רבי אבין: שער העומד ליגזוז [19] בכמה? כגזוז דמי [20], ובשלשה? או כמחובר דמי, ובעשרה?
תא שמע: 'המקדיש את עבדו - אין מועלין בו [21]; רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו [22]' וקיימא לן דבשערו העומד ליגזוז [23] פליגי - שמע מינה [24].
נימא הני תנאי כהני תנאי, דתנן : רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע [25] ואינן כקרקע [26], ואין חכמים מודים לו; כיצד? "עשר גפנים טעונות מסרתי לך" והלה אומר "אינן אלא חמש": רבי מאיר מחייב, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע - הרי הוא כקרקע; ואמר רבי יוסי בר חנינא: בענבים העומדות ליבצר עסקינן: מר סבר כבצורות דמיין, ומר סבר לאו כבצורות דמיין. [27].
לא! אפילו תימא רבי מאיר: עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם [28] כל כמה דשבקה להו מיכחש כחשי, אבל שערו - כל כמה דשבקה להו אשבוחי משבח [29].
דיני נפשות כו' [בעשרים ושלשה; הרובע והנרבע בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא כ טז) [ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אתה] והרגת את האשה ואת הבהמה [מות יומתו דמיהם בם] ואומר (ויקרא כ טו) [ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת] ואת הבהמה תהרוגו]:
קא פסיק ותני [30], לא שנא רובע זכר [31] ולא שנא רובע נקבה [32]! בשלמא רובע נקבה [33] דכתיב (ויקרא כ טז) [ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אתה] והרגת את האשה ואת הבהמה [מות יומתו דמיהם בם] [34], אלא רובע זכר מנא לן [35]? – דכתיב: (שמות כב יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת [36]; [37]אם אינו ענין לשוכב [38] - תניהו ענין לנשכב [39], ואפקיה רחמנא בלשון 'שוכב' לאקושי נשכב לשוכב: מה שוכב - הוא ובהמתו בעשרים ושלשה - אף נשכב - הוא ובהמתו בעשרים ושלשה [40].
שור הנסקל בעשרים ושלשה:
שנאמר: (שמות כא כט) [ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה] השור יסקל וגם בעליו יומת' כמיתת הבעלים כך מיתת השור [## ומנין שזה מלמד דוקא לגבי ההרכב בית דין, ולא לגבי צורת המיתה? לפי דרך אחת בגמרא להלן – כי צורת המות ממילא אינן שוות!];
אמר ליה אביי לרבא: ממאי דהאי 'וגם בעליו יומת' ל'כמיתת בעלים כך מיתת השור' הוא דאתא?
אימא לקטלא הוא דאתא [41]!?
אם כן ליכתוב 'וגם בעליו' ולישתוק.
אי כתב רחמנא הכי - הוה אמינא בסקילה [42]?!
בסקילה סלקא דעתא? קטל איהו בסייף [43], ממונו [44] בסקילה [45]?
ודילמא האי דכתב רחמנא 'יומת' לאקולי עילויה: לאפוקי מסייף לחנק?
[46] הניחא למאן דאמר חנק חמור [47], אלא למאן דאמר חנק קיל [48] - מאי איכא למימר [מדוע מפקינן מפשטיה דקרא]?
לא סלקא דעתא, דכתיב (שמות כא ל) אם כופר יושת עליו [ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו], ואי סלקא דעתא בר קטלא הוא - והכתיב (במדבר לה לא) [ו]לא תקחו כופר לנפש רוצח [ אשר הוא רשע למות כי מות יומת] !
אדרבה: משום היא גופה [49]: [50]קטל איהו - לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא, [51] קטל שורו - ליפרוק נפשיה בממונא [52]!
אלא אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה: אמר קרא: (במדבר לה לא) [או באיבה הכהו בידו וימת] מות יומת המכה - רוצח הוא [גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו]; על רציחתו אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו. [## חזקיה אינו סותר את אביי: אביי גם אומר שאינו מת אלא משלם כופר, שנאמר אם כופר יושת עליו; וכי תימא אמרי כתיב 'אם'? הכוונה: כאשר כופר יושת עליו, דהיינו כאשר מתברר שהשור הרג בהיותו מועד ולא ישמרנו בעליו!]
איבעיא להו: שור סיני [53] – בכמה [54]? מי גמר שעה מדורות או לא?
תא שמע: דתני רמי בר יחזקאל: (שמות יט יג) [לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה] אם בהמה אם איש לא יחיה [במשך היבל המה יעלו בהר]; מה איש בכ"ג [55] - אף בהמה בכ"ג.
הארי והזאב כו' [הדוב והנמר והברדלס [56] והנחש מיתתן בעשרים ושלשה; רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן זכה]:
אמר ריש לקיש: '[57] והוא שהמיתו [58], אבל לא המיתו – לא'; אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים [59]; רבי יוחנן אמר: 'אף על פי שלא המיתו [60]' [61]; אלמא קסבר: אין להם תרבות ואין להם בעלים [62].
תנן: 'רבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה' - בשלמא לרבי יוחנן: למאי זכה? - זכה לעורן [63], אלא לריש לקיש - למאי זכה? כיון שהמיתו [64] - שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו, ואיסורי הנאה נינהו [65]?
מאי 'זכה'? - זכה לשמים [66].
תניא כוותיה דריש לקיש: אחד שור שהמית ואחד בהמה וחיה שהמיתו בכ"ג; רבי אליעזר אומר: שור שהמית בעשרים ושלשה, ושאר בהמה וחיה שהמיתו - כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים.
רבי עקיבא אומר כו' [מיתתן בעשרים ושלשה]:
רבי עקיבא היינו תנא קמא?
איכא בינייהו נחש [67].
אין דנין כו' [את השבט... אלא על פי בית דין של שבעים ואחד]:
האי שבט - דחטא במאי? אילימא שבט שחלל את השבת - אימר דפליג רחמנא בין יחידים למרובין לענין עבודת כוכבים [68], בשאר מצות מי פליג? אלא בשבט שהודח.
למימרא [69] דבדינא דרבים דיינינן ליה [70]? כמאן? לא כרבי יאשיה ולא כרבי יונתן, דתניא: 'עד כמה עושין עיר הנדחת? מעשרה ועד מאה [71], דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: ממאה ועד רובו של שבט' - ואפילו רבי יונתן לא קאמר אלא רובו, אבל כולו לא!?
אמר רב מתנה: הכא -
הערות
עריכה- ^ כמו שהוא שוה
- ^ דיודע הוא שאין לומר לשון 'ערך' לכלי, ואין ערכו קצוב
- ^ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה
- ^ משמע שהערכין מיטלטלין
- ^ גירסת רש"י: 'לערכו': שאומר "ערכי עלי", ונתחייב ערך הקצוב לפי שניו, והיה לו מטלטלין, ואמר: "הרי אלו לערכי", וחלה עליהן קדושה, ובא לפדותן - צריך שלשה להוציאן מיד הקדש
- ^ ואינו פורע
- ^ למשכנו, ומצא לו מטלטלין, והכי קאמר:
- ^ הערכין - דהיינו ערך אדם ובא ליתן מטלטלין - נגבין בשלשה שמאין
- ^ כגון דרב גידל ורב חסדא
- ^ הוא ד
- ^ דבעי שלשה, דכיון דחל עליו הקדש - לא ניפוק עד שיפדנו בשויו
- ^ כגון דרבי אבהו
- ^ ויקחנו להקדש ביותר משויו
- ^ דניבעי כהן
- ^ דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל
- ^ בעינן: דקמא – לגופיה, ושני לו הוי מיעוט אחר מיעוט, ושלישי הדר איצטריך לגופיה דניהוי כהן: דכיון דאיתרבי ליה ממיעוט אחר מיעוט דאפילו ישראל - כי הדר כתב 'כהן' - דוקא כתביה: דלאו מיעוט אחר מיעוט הוא, דהא שני לאו מיעוט הוא אלא ריבוי! וכן כולם: חד דווקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט
- ^ כקרקעות: דבעי נמי תשע וכהן לשומו
- ^ 'והתנחלתם אותם' (ויקרא כה מו)
- ^ והקדישו, ובא לפדותו בשויו: שעושין משער אדם נפה וקילקלי וחבק
- ^ והוו להו מטלטלין
- ^ דעבד הרי הוא כקרקע, ואין מעילה בקרקע; ובמסכת מעילה (דף יח:) גמר 'חטא' 'חטא' מתרומה, בפרק 'הנהנה'
- ^ דשערו לאו כגופו, והוה ליה כשאר מטלטלין
- ^ שכבר שילח פרע, וראוי להסתפר
- ^ פלוגתא דתנאי הוא: לתנא קמא דאמר 'לית בהו מעילה' - סבר כמחובר דמי, ולענין פדייה נמי בעי עשרה, ולרבן שמעון - כגזוז דמיא
- ^ מחוברין לקרקע
- ^ אלא כמטלטלין
- ^ רבי מאיר [מחייב] לישבע על השאר, שהודה מקצת הטענה, אף על גב דאין נשבעין על הקרקעות כדילפינן ב'שבועת הדיינים' (שבועות מב.) כיון דאין צריכין לקרקע: דעומדות ליבצר הן, כדמוקי רבי יוסי בר חנינא לפלוגתיה: כבצורות דמיין, ונשבעין
- ^ בענבים
- ^ הלכך אפילו רבי מאיר, בשער - כרבנן סבירא ליה
- ^ מתניתין 'רובע' סתמא בכ"ג
- ^ שור שרבע אדם זכר
- ^ ולא שנא שור שרבע אשה נקבה, דנפקא לן תרוייהו מקראי בפרק 'ארבע מיתות' (לקמן נד:) שהן בסקילה, ותנא דמתניתין מרבי להו לכ"ג
- ^ כתיב ביה כ"ג
- ^ איתקש בהמה לאשה, ודיני נפשות נפקינן לקמן בעשרים ושלשה
- ^ דבעי כ"ג
- ^ ומהאי נפקא לן ב'ארבע מיתות' לרובע זכר
- ^ ד
- ^ לאדם הבא על הבהמה, דהא קרא אחרינא כתיב (ויקרא כ טו) 'איש אשר יתן שכבתו וגו'
- ^ למביא בהמה עליו
- ^ ומדאפקיה בלשון 'שוכב' לידון כשוכב: מה בא על הבהמה - הוא והיא בכ"ג, כדילפינן מ'ואת הבהמה תהרוגו' (שם), דאיתקש בהמה לאדם - אף מביא בהמה עליו: שניהם בכ"ג
- ^ לחייב מיתה לבעליו, וניחייביה מיתה, והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי
- ^ קושיא היא, כלומר: איצטריך 'יומת' לדונו במיתה האמורה בתורה סתם, דאינו אלא חנק: דלא תימא גם בעליו יסקל
- ^ דקיימא לן לקמן (דף נב) רוצח בסייף
- ^ שורו
- ^ דחמירה מכולן! בתמיה
- ^ הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש
- ^ מסייף בפרק 'ארבע מיתות' (לקמן נ:); הלכך איכא למיפרך 'קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק?'
- ^ אימא למיתת חנק אתא
- ^ משום הך קשיא גופא: דלא תימא 'לא תקחו כופר' כתב רחמנא, וליקטול - כתב רחמנא 'ונתן פדיון נפשו' למימר
- ^ דהיכא ד
- ^ אבל
- ^ סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק
- ^ בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם, דכתיב 'אם בהמה אם איש לא יחיה'
- ^ דיינים נידון
- ^ דאיש פשיטא לן, דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך
- ^ חיה היא ובלע"ז קורין אותה פוטויו"ש
- ^ הא דאמר רבי אליעזר: 'כל הקודם להורגן זכה'
- ^ שהמיתו נפש, ואמילתא דתנא קמא, דאיירי כשהמיתו קאי רבי אליעזר
- ^ מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו; הלכך שם בעלים נקרא עליהן, ולא הוי כהפקר, ואסור להורגן אם לא המיתו; אבל אם המיתו - סופן מוכיח על תחילתן, שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן
- ^ אמר רבי אליעזר 'כל הקודם להרגן זכה'
- ^ והכי קאמר ליה לתנא קמא: דקאמרת כשהמיתו צריכי כ"ג דיינין - אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם, וכל שכן אם המיתו
- ^ כלומר: אין שם הבעלים חל עליהם, ולא הוו אלא כהפקר, לפי שלא היה לו לגדלן
- ^ העור שלו כיון דאין להם בעלים
- ^ ואמור רבנן דאין צריך לדונן בבית דין
- ^ כדקיימא לן שאם שחטו לאחר שנגמר דינו – אסור [בפרק 'שור שנגח' (בבא קמא מא.)]
- ^ צדקה עשה
- ^ דתנא קמא חשיב ליה בהדי הנך, ובעי כ"ג, ורבי עקיבא באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש, כדאמרינן ב'ארבעה אבות נזיקין' (שם טו:) 'נחש מועד לעולם דברי הכל'
- ^ חלק בין יחידים למרובים: דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה, כדיליף (לקמן דף טז.), ויחיד נידון בכ"ג, דכתיב (דברים יז ה) 'והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך' - בית דין שבשעריך
- ^ דשבט שלם שהודח
- ^ כדינא דעיר הנדחת, דמיקרי מרובין דיינינן ליה: בסייף ובסנהדרי גדולה
- ^ בציר מעשרה לא מקרי עיר, וטפי ממאה נפקא מתורת 'עיר' והוו להו ציבור, ובציבור לא כתיב סייף; הלכך כל אחד נידון בפני עצמו, ובסקילה