ביאור:בבלי סנהדרין דף פג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לא משום זרות [1], ולא משום טומאה [2] , ולא משום מחוסר בגדים [3], ולא משום רחוץ ידים ורגלים [4]' - הא מקטר [5] - חייב [6]; מאי - לאו מיתה?
לא, באזהרה [7].
[8] אלא זר נמי לאזהרה [9]? והכתיב (במדבר יח ז) [ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם] והזר הקרב יומת [10] [קשיא לרב ששת]!?
הא כדאיתא והא כדאיתא [11].
מכלל דיוצק ובולל [12] - [13] לאו נמי לא [14]? והתניא: 'אזהרה ליוצק ובולל [15] מניין? תלמוד לומר: (ויקרא כא ו) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו [שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש] [16]'!?
מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.
מיתיבי [17]: 'ואלו הן שבמיתה: ... טמא ששימש ...'
תיובתא.
גופא: ואלו שבמיתה [18]: האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, וזר ששימש, וטמא ששימש, וטבול יום ששימש, ומחוסר בגדים, ומחוסר כפרה, ושלא רחץ ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש [19]; אבל ערל [20], ואונן [21] ויושב [22] [23] - [24] אינן במיתה אלא באזהרה [25]; [26] בעל מום [27]: רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה [28]; הזיד במעילה [29]: רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה.
'האוכל את הטבל' מנלן?
דאמר שמואל משום רבי אלעזר: 'מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה? דכתיב: (ויקרא כב טו) ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' - [30] בעתידים לתרום הכתוב מדבר [31]' ויליף 'חילול' 'חילול' מתרומה [32]: מה להלן [בתרומה] במיתה - אף כאן במיתה.
ונילוף 'חילול' 'חילול' מנותר [33]: מה להלן בכרת אף כאן בכרת?
מסתברא מתרומה הוה ליה למילף, שכן 1</ref> תרומה 2</ref> חוצה לארץ 3</ref> הותרה, 4</ref> ברבים, 5</ref> פירות, 6</ref> פיגול, 7</ref> ונותר [34]תרומה - וזה [הטבל] - תרומה מעורבת בו; 2</ref>ואין נוהגין בחוצה לארץ, אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר הבמות בכל מקום; 3</ref> ויש היתר לאיסורו: זה יש היתר לאיסורו: בהפרשה, וזה יש היתר לאיסורו: דטביל ומותר בתרומה; אבל נותר אין היתר לאיסורו; 4</ref> זה נאמר בו 'חלול' בלשון רבים: 'ולא יחללו' וזה בלשון רבים 'כי יחללוהו', אבל נותר - לשון יחיד: 'קדש ה' חלל'; 6</ref>פגול 7</ref>ונותר - אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה, אלא בקדשים</ref>;
אדרבה מנותר הוה ליה למילף, שכן 1</ref> פְּסוּל אוֹכל [35] 2</ref> אין לו היתר במקוה [36]!
הנך נפישן.
רבינא אמר: חילול דרבים מחילול דרבים עדיף.
'וכהן טמא שאכל תרומה טהורה' – מנלן?
דאמר שמואל: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה - שהוא במיתה בידי שמים? - דכתיב [37] (ויקרא כב ט) ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' [ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם];
[38] טהורה – אִין [39], [40] טמאה – לא [41], דאמר שמואל אמר רבי אלעזר: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה? - שנאמר 'ומתו בו כי יחללוהו' -
פרט לזו שמחוללת ועומדת.
וזר שאכל את התרומה:
אמר רב: זר שאכל את התרומה לוקה.
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימא מר במיתה, דכתיב [42] (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קדש [תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש]? [43]
'אני ה' מקדשם' [44] הפסיק הענין [45].
מיתיבי: 'ואלו הן שבמיתה: זר האוכל את התרומה'?
מתניתא אדרב קא רמית? רב תנא הוא, ופליג.
וזר ששימש - דכתיב (במדבר יח ז) [ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם] והזר הקרב יומת.
וטמא ששימש - כדבעא מיניה רב חייא בר אבין מרב יוסף: מניין לטמא ששימש שהוא במיתה?
דכתיב (ויקרא כב ב) דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו [46] מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי [אשר הם מקדשים לי אני ה’], ויליף 'חילול' 'חילול' מתרומה: מה להלן [כהן טמא שאכל בקדשים] במיתה - אף כאן [כהן טמא שעבד עבודה] במיתה.
ונילף 'חילול' 'חילול' מנותר: מה להלן כרת אף כאן כרת?
מסתברא מתרומה הוה ליה למילף, שכן גוף, טמא, מקוה, ברבים [47]!
אדרבה: מנותר הוה ליה למילף, שכן קדש, פנים, פגול ונותר [48]!
חילול דרבים מחילול דרבים עדיף.
טבול יום ששימש - מנלן?
דתניא: רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד – חילל, מניין?
תלמוד לומר: (ויקרא כא ו) קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו [שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש]; אם אינו ענין לטמא ששימש, דנפקא לן מ'וינזרו' - תניהו ענין לטבול יום ששימש, ויליף 'חילול' 'חילול' מתרומה: מה להלן במיתה אף כאן במיתה.
ומחוסר בגדים – מנלן?
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון: (שמות כט ט) וחגרת אותם אבנט [אהרן ובניו וחבשת להם מגבעת והיתה להם כהנה לחקת עולם ומלאת יד אהרן ויד בניו]: [49] בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם, והוו להו 'זרים', ואמר מר: זר ששימש – במיתה.
ומחוסר כפרה – מנלן?
אמר רב הונא דאמר קרא (ויקרא יב ח) [ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תרים או שני בני יונה אחד לעלה ואחד לחטאת] וכפר עליה הכהן וטהרה – 'טהרה' - מכלל שהיא טמאה [50], ואמר מר: טמא ששימש – במיתה.
ושלא רחוץ ידים ורגלים – מנלן?
דכתיב (שמות ל כ) בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו [או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה’].
ושתויי יין - דכתיב (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת וגו' [אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם].
ופרועי ראש - דכתיב (יחזקאל מד כ) ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו [כסום יכסמו את ראשיהם] וכתיב בתריה (יחזקאל מד כא) ויין לא ישתו [כל כהן בבואם אל החצר הפנימית]: איתקש פרוע ראש לשתויי יין: מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש במיתה.
[## ומדוע לא למדו מן הפסוק: ויקרא י,ו: ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'? – מרגליות הים]
אבל ערל, אונן, יושב - באזהרה [ולא במיתה בידי שמים]:
ערל – מנלן?
אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי, ולמדנו: (יחזקאל מד ט) [כה אמר ה' אלקים] כל בן נכר [51], [52] ערל לב [53]
הערות
עריכה- ^ זר שעשה אחת מהם בפנים - אינו חייב מיתה, דנפקא לן בסדר יומא (דף כד.) מ'ועבדתם עבודת מתנה' (במדבר יח ז), ודרשינן: עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה, וכל הני יש אחריה עבודה: יוצק ובולל ושאר עבודות דמנחה - יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר כולן; מסדר השולחן - עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן; המטיב את הנרות - המדשנם שחרית יש אחריה הדלקת ערבית, מקבל דמים - יש אחריו זריקה
- ^ כהן טמא ששימש; דזרות ושמוש בטומאה - מחד קרא נפקי אזהרה דידהו, בפרק 'כל הזבחים', תנינא ב'שחיטת קדשים' (זבחים דף טו:): 'וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו' (ויקרא כב ב) - דהיינו טומאה, כדכתיב בתריה 'אמור אליהם לדורותיכם וגו' [שם, פסוק ג]; וזר נמי מיניה דרשינן: מדאיצטריך קרא למיכתב 'בני ישראל': למעטי מאי? אי למעוטי קדשי נכרים וקדשי נשים - וכי בטומאה קרבי? והא אמרינן התם דלא, אלא הכי קאמר: בני ישראל נמי שהם זרים - לא יעבדו, שלא יחללו; וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי - מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה
- ^ דאינהו נמי מזרות אתרבאי, בפ"ב דזבחים (דף יז:), דכתיב (שמות כט ט) 'וחגרת אותם אבנט וגו': בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם, אין בגדיהם וכו', והוו להו 'זרים'
- ^ ד'חוקה' 'חוקה' ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה; והאי תנא נמי יליף מינה, דאמר 'מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה - האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר'
- ^ דהויא עבודה תמה: שאין אחריה עבודה
- ^ משום טומאה
- ^ לאו הוא דמחייב, דכתיב 'ולא יחללו'
- ^ ופרכינן:
- ^ הא דדייקינן 'הא מקטיר' לענין זרות - תימא נמי דלאו הוא דמחייב?
- ^ והא מיתה בהדיא כתיב
- ^ בזרות דייקינן 'הא מקטר חייב מיתה', ולענין טומאה - לאו
- ^ מדקאמר 'מקטר' לאו בעלמא הוא דאית ביה, ומההוא חיובא ממעיט ליוצק ובולל
- ^ אלמא
- ^ אפילו לאו לא מיחייב משום טומאה
- ^ לטומאת הגוף
- ^ אם אינו ענין לעבודה תמה, דהא כתיב 'וינזרו... ולא יחללו' (ויקרא כב ב) - תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה
- ^ ברייתא היא, וחשיב נמי טובא, ותני נמי טמא ששימש
- ^ כולה מתניתא יליף לה מקראי לקמן
- ^ ששימשו פרועי ראש: שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גלחו ראשם
- ^ שמתו אחיו מחמת מילה
- ^ וכן אונן ששימש
- ^ וכן מי ששימש מיושב
- ^ דכל הני כולהו קים להו בהוא דמחלי עבודה בפ"ב דזבחים (דף טו:)
- ^ אפילו הכי
- ^ לקמן מפרש לה
- ^ כהן
- ^ ששימש
- ^ לקמן מפרש פלוגתייהו
- ^ נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד
- ^ 'אשר ירימו'
- ^ וקאמר דלא יחללום = שאסור לאכלם בטבלם
- ^ שאכלה בטומאה דכתיב 'ומתו בו כי יחללוהו' (ויקרא כב ט)
- ^ 'כי את קדש ה' חלל' (ויקרא יט ח)
- ^ סימן הוא זה: 1
- ^ נותר וטבל שניהם פסול המאכל, אבל תרומה - פסול הגוף הוא, ד'כי יחללוהו' - בטומאת הגוף כתיב
- ^ טבל ונותר אין להם טהרה במקוה, אבל טמא [לאכול] בתרומה - יש לו טהרה במקוה
- ^ לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור (ויקרא כב ד) 'איש איש מזרע אהרן'
- ^ מילתא באפי נפשה היא וקאי אדשמואל דאמר 'טמא שאכל תרומה':
- ^ טהורה דווקא
- ^ אבל
- ^ לאו במיתה אם אכלה בטומאת הגוף
- ^ 'ומתו בו כי יחללוהו' ובתריה:
- ^ וכל פרשתא - בתרומה קאי, דכתיב (ויקרא כב ז) 'ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדושים [כי לחמו הוא]’: שאין כפרתו מעכבתו, ואילו קדשים לא אכיל עד שיביא כפרה.
- ^ סוף הפסוק דלעיל: ויקרא כב,ט
- ^ הפסיק בין 'ומתו בו' ובין 'כל זר', ומשמע דלא כתיב מיתה אלא לגבי כהנים, ומשום טומאה
- ^ ויבדלו מלעבוד
- ^ טמא ששימש, וטמא שאכל תרומה - שניהם פסולי הגוף, ושניהם פסולי טומאה, ויש להם היתר במקוה, וחלולו בלשון רבים
- ^ טמא ששימש ועסק בקדשים ובנותר קדש ושניהם בפנים מה שאין כן בתרומה
- ^ 'וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה' משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה:
- ^ קודם כפרה
- ^ כהן מומר לעבודת כוכבים
- ^ שהוא
- ^ ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים