ביאור:בבלי סנהדרין דף לד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר יהודה?

דאמר קרא (במדבר לה ל) [כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח] ועד אחד לא יענה בנפש למות: למות הוא דאינו עונה, אבל לזכות עונה.

ורבנן [1]?

אמר ריש לקיש: משום דמיחזי כנוגע בעדותו [2].

ורבנן האי 'למות' מאי דרשי ביה?

מוקמי ליה באחד מן התלמידים [3], כדתניא [דומה למשנה פ"ה מ"ד ולתוספתא פ"ט מ"ב]: אמר אחד מן העדים "יש לי ללמד עליו זכות" - מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר: (במדבר לה ל) [כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרצח ו]עד אחד לא יענה [בנפש למות]; מניין לאחד מן התלמידים שאמר "יש לי ללמד עליו חובה" - מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר: 'אחד לא יענה בנפש למות' [4].

[## אולי דרוש זה מבוסס על המילה 'יענה'; אך נראה שכאן מכל מקום אסמכתא בעלמא.]

דיני נפשות: המלמד כו' [חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה]:

אמר רב: לא שנו [5] אלא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין מלמד זכות [6] חוזר ומלמד חובה.

מיתיבי [7]: 'למחרת משכימין ובאין; המזכה אומר "אני המזכה ומזכה אני במקומי" המחייב אומר "אני המחייב ומחייב אני במקומי"; המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה' והא למחרת גמר דין הוא!?

וליטעמיך למחרת משא ומתן מי ליכא? - כי קתני 'בשעת משא ומתן'.

תא שמע [המשך המשנה שם]: [8] 'דנין [9] אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין [10]'; [11] ואם איתא [12], ליתני נמי איפכא [13]!?

תנא אזכות קא מהדר [14], אחובה לא קא מהדר [15].

תא שמע דאמר רבי יוסי ב"ר חנינא: 'אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו [16] כאילו חי ועומד במקומו' ואמאי? נימא אילו הוה קיים הדר ביה!?

השתא מיהא לא הדר ביה.

והא שלחו מתם [17]: 'לדברי רבי יוסי ב"ר חנינא מוצִא מכלל רבינו [18]'!?

[19] 'אין מוצִא' איתמר [20].

תא שמע [משנה [פ"ד מ"ג] (להלן לו,ב)]: 'שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין [21]'; בשלמא דברי המחייבין [22]: למחר חזו טעמא אחרינא [23] ובעו למעבד הלנת דין [24], אלא דברי המזכין [25] מאי טעמא [26]? לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו [27]?

לא! כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות [28],

כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו?

אמר ליה: אין מונין להן אלא אחד [29].

מנהני מילי?

אמר אביי: דאמר קרא: (תהלים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים [30]: מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות; דבי רבי ישמעאל תנא: (ירמיהו כג כט) [הלוא כה דברי כאש נאם ה’] וכפטיש יפוצץ סלע: מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות - אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.

היכי דמי 'טעם אחד משני מקראות'?

אמר רב זביד: כדתנן [זבחים פ"ט,מ"א]: מזבח מקדש את הראוי לו [31]; רבי יהושע אומר [32]: כל הראוי לאִשים [33] - אם עלה לא ירד, שנאמר (ויקרא ז ב) [צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא] העולה על מוקדה [על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו] [34]: מה עולה שהיא ראויה לאשים, אם עלתה לא תרד - אף כל שהוא ראוי לאשים: אם עלה לא ירד; רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח - אם עלה לא ירד, שנאמר: 'היא העולה על מוקדה על המזבח [35]: מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח, אם עלתה לא תרד - אף כל שהוא ראוי למזבח: אם עלה לא ירד' - ותרוייהו מאי קמרבו? פסולין [36], [37] מר מייתי לה מ'מוקדה' ומר מייתי לה 'ממזבח'!

[38] והא התם מיפלג פליגי [39], דקתני סיפא 'אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים [40], שר"ג אומר לא ירדו ורבי יהושע אומר ירדו [41]'.

אלא אמר רב פפא: כדתניא: 'רבי יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר


עמוד ב

(שמות כט לז) [שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו והיה המזבח קדש קדשים] כל הנוגע במזבח יקדש [42]; שומע אני [43] בין ראוי בין שאינו ראוי [44], תלמוד לומר: (שמות כט לח): [וזה אשר תעשה על המזבח] כבשים [בני שנה שנים ליום תמיד] [45]- מה כבשים ראויין אף כל ראוי.

רבי עקיבא אומר 'עולה' [46]: מה עולה ראויה - אף כל ראוי; ותרוייהו מאי קא ממעטו? פסולי [47]: מר [רבי יוסי הגלילי] מייתי לה מ'כבשים' ומר [רבי עקיבא] מייתי לה מ'עולה'!

והאמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו: מאן דמייתי לה מ'כבשים', כבשים – אִין, אבל עולת העוף – לא; ומאן דמייתי לה מ'עולה' - אפילו עולת העוף נמי!

אלא אמר רב אשי: כדתניא (ויקרא יז ד) ’[ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה’] דם יחשב לאיש ההוא דם שפך [ונכרת האיש ההוא מקרב עמו] - לרבות את הזורק [48], דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: (ויקרא יז ח) [ואלהם תאמר איש איש מבית ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם אשר יעלה עלה] או זבח [49] - לרבות את הזורק'; ותרוייהו מאי קא מרבו? – זריקה; מר מייתי לה מ'דם יחשב' ומר מייתי לה מ'או זבח'!?

והאמר רבי אבהו: שחט וזרק [50] איכא בינייהו: לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא [51] אחת [52]; לדברי רבי עקיבא [53] - [54]חייב שתים'!

הא - איתמר עלה: אמר אביי: אף לדברי רבי עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא (דברים יב יד) [כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך] שם תעלה עולותיך ושם תעשה [כל אשר אנכי מצוך] ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות.

[55]

דיני ממונות דנין ביום וכו' [וגומרין בלילה, דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום]:

<סימן משפ"ט מענ"ה מט"ה>

מנהני מילי?

אמר רב חייא בר פפא: דאמר קרא (שמות יח כב) ושפטו את העם בכל עת [והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו אתך].

אי הכי תחלת דין נמי!?

כדרבא, דרבא רמי: 'כתיב 'ושפטו את העם בכל עת' וכתיב (דברים כא טז) והיה ביום הנחילו את בניו [את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר]; הא כיצד? - יום לתחלת דין [56], לילה לגמר דין [57].'

מתניתין דלא כרבי מאיר, דתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר: (דברים כא ה) [ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה’] על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע - [58] וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? אלא מקיש ריבים לנגעים: מה נגעים ביום, דכתיב (ויקרא יג יד) וביום הראות בו [בשר חי יטמא] - אף ריבים ביום; ומה נגעים שלא בסומין, דכתיב (ויקרא יג יב) ’[ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו] לכל מראה עיני הכהן' - אף ריבים שלא בסומין; ומקיש נגעים לריבים: מה ריבים שלא בקרובים - אף נגעים שלא בקרובים; אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה? ודין הוא: ממונו בשלשה, גופו לא כל שכן! - תלמוד לומר: (ויקרא יג ב) [אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת] והובא אל אהרן הכהן או אל אחד וגו' [מבניו הכהנים] - הא למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא, ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי - היכי עביד הכי? והאמר רבי יוחנן: 'הלכה כסתם משנה', ותנן [נדה פ"ה מ"ו] 'כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון' , ואמר רבי יוחנן: לאתויי סומא באחת מעיניו [59] -

רבי יוחנן - סתמא אחריתא [משנתנו] אשכח [60]: 'דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה [61]'.

מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?

אי בעית אימא: סתמא דרבים עדיף [62], ואי בעית אימא: משום דקתני לה [63] גבי הלכתא דדינא [64].

ורבי מאיר - האי 'ושפטו את העם בכל עת' מאי דריש ביה?

אמר רבא: לאיתויי יום המעונן [65], דתנן [פ"ב מ"ב] 'אין רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים [66], ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן מפני שכהה נראית עזה [67] ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה [68]'.

ורבי מאיר - האי 'ביום הנחילו את בניו' מאי עביד ליה [69]?

ההוא מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: 'והיה ביום הנחילו את בניו': ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה [70].

אמר ליה: אלא מעתה מאן דשכיב ביממא ירתון ליה בניה, ומאן דשכיב בליליא לא ירתון ליה בניה!? - דילמא 'דין נחלות' קאמרת [71], דתניא (במדבר כז יא) [ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אתה] והיתה לבני ישראל לחקת משפט [כאשר צוה ה' את משה] [72] - אורעה [73] כל הפרשה כולה להיות דין [74], כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: 'שלשה שנכנסו לבקר את החולה: רצו כותבין [75], רצו עושין דין [76]; שנים [77] – כותבין, ואין עושין דין'; ואמר רב חסדא: לא שנו אלא ביום, אבל בלילה [78] - כותבין ואין עושין דין [79], משום דהוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין [80].

אמר ליה: אִין, הכי קאמינא.

דיני נפשות דנין ביום וכו' [וגומרין ביום]:

מנהני מילי?

אמר רב שימי בר חייא: אמר קרא (במדבר כה ד) [ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם] והוקע אותם לה' נגד השמש [וישב חרון אף ה' מישראל].

אמר רב חסדא: מניין ל'הוקעה' שהיא תלייה? - דכתיב (שמואל ב כא ו) [ינתן לנו שבעה אנשים מבניו] והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה',

הערות עריכה

  1. ^ דאמרי אפילו לזכות לא יענה
  2. ^ משום דנוגע הוא בדבר: שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה, ויביא זה עדים להזימן, ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור, ד'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד'
  3. ^ אבל בעדים - לא מיתוקם, משום נגיעת עדות כדאמרינן
  4. ^ למות הוא דאינו עונה כו'
  5. ^ דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות, דשמא לא טעה
  6. ^ שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה
  7. ^ משנה היא בפרק 'היו בודקין אותו' [פ"ה מ"ה] (לקמן דף מ.) גבי הלנת דין
  8. ^ היכא דנחלקו בדין שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין, וקיימא לן (לעיל דף ב.) 'אין מטין לחובה על פי אחד'
  9. ^ בראיותיהן
  10. ^ עד שיחזור בו אחד מן המחייבין, דהוו להו מזכין רובא
  11. ^ אבל לחזור בו אחד מן המזכין - לא קתני!
  12. ^ דבגמר דין יכול לחזור וללמד חובה
  13. ^ ונימא 'או אחד מן המזכין את דברי המחייבין', דאיכא הטייה לרעה על פי שנים
  14. ^ ניחא ליה לאהדורי ומיתני משום לישנא מעליא
  15. ^ והוא הדין נמי איפכא
  16. ^ לענין המנין
  17. ^ כלומר היכי מצית לתרוצא להא דרבי יוסי בר חנינא כרב והא שלחו מתם
  18. ^ הא דרבי יוסי לא סבירא ליה דרב דאמר בשעת גמר דין חוזר לחובה
  19. ^ ומשני:
  20. ^ הכי שלחו ליה: 'לדברי רבי יוסי ברבי חנינא אין מוציאין מכלל דברי רב'; דטעמיה דרבי יוסי: משום דהשתא מיהא לא הדר ביה
  21. ^ "פלוני חייב ומן הטעם הזה, פלוני זיכה ומן הטעם הזה"
  22. ^ בעי למיכתב ביום ראשון, ואף על גב דמצי למיהדר
  23. ^ דבעינן לידע למחר הטעמים, משום דאי הדר ביה חד מינייהו מטעמא קמא ומחייב ליה למחר מטעמא אחרינא - בעי למיהדר
  24. ^ ומיבעי הלנת דין בטעמא בתרא: אולי יחזור בו הלילה
  25. ^ אם איתא דיכול לחזור בו
  26. ^ למה לי למכתבינהו? אי משום שעת משא ומתן דלמחר, הא מילתא בעלמא היא: כדי שיחזר אחר הזכות לכתוב "פלוני זיכה", למה לי למכתב טעמא
  27. ^ אלא לאו משום דאי הדר ביה לא צייתינן ליה, הלכך בעי למיכתב טעמא דלא נינשייה לטעמיה ונימא "בדבר שהצדוקין מודים בו הייתי טועה"
  28. ^ מפרש לקמן היכי דמי
  29. ^ דחד מהנך קראי - לאו להכי אתא, דקיימא לן: לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד; הלכך חד מינייהו מטעא טעי
  30. ^ אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת
  31. ^ פסולין, שאם עלו לא ירדו, ובלבד שיהא דבר שנראה כבר למזבח; ובזבחים מפרש: למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי, אבל פיגול ונשפך דמו ונשחט במחשבת פסול - אם עלו לא ירדו; והתם מפרש טעמא: שהיה פסולן בקדש, כלומר: שנפסלו בעזרה
  32. ^ קא סלקא דעתך דרבי יהושע לאו לאיפלוגי אתא, אלא למילפא מקרא
  33. ^ גרסינן לאשים. להקטרה על האש
  34. ^ מ'מוקדה' דייק, דהיינו אִשים, דאמר קרא כל הלילה תהא שם: דכיון שעלתה לא תרד, ומשום כשירה לא איצטריך! 'כל הראוי לאשים' גרסינן, ולא גרסינן 'כל העולה לאשים';
  35. ^ וטעמא דרבן גמליאל מ'על המזבח'
  36. ^ שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו, ולא פליגי אהדדי
  37. ^ אלא
  38. ^ ופרכינן:
  39. ^ ולא טעם אחד הוא
  40. ^ שנפסלו לא ירדו דהא נראו למזבח
  41. ^ דאינן לאשים
  42. ^ ולא ירד
  43. ^ 'כל הנוגע' - אפילו פסולין
  44. ^ בין שנראה, בין שלא נראה – כגון: שאור ודבש ואיל וצבי וחולין
  45. ^ דסמיך ליה (שמות כט לח) 'וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו' [רש"י אינו מביא את סוף הפסוק!]
  46. ^ בההוא קרא נמי כתיב [אך לא בספרי התורה שלנו]
  47. ^ קא ממעטי פסולין שלא נראו מעולם
  48. ^ לרבות את הזורק דם קדשים בחוץ שהוא בכרת, ומתרבי מ'דם שפך'; ובפרשת שחוטי חוץ כתיב
  49. ^ גבי מעלה בחוץ כתיב
  50. ^ בהעלם אחד
  51. ^ חטאת
  52. ^ דמייתי ליה לזורק מכרת דכתיב בשוחט; וכיון דחד כרת וחד לאו אתרוייהו - אין חילוק חטאת ביניהם כי עבדינהו בהעלם אחת
  53. ^ דיליף זורק מכרת דכתיב גבי מעלה
  54. ^ הוו להו שוחט וזורק שני כריתות ו
  55. ^ אף לרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת: דאף על גב דאיכא שתי כריתות, הואיל ואין בהן אלא אזהרה אחת - אין חילוק חטאת ביניהם; דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי נפשה (דברים יב יג) 'השמר לך פן תעלה עולותיך [בכל מקום אשר תראה]’ ואילו שוחט וזורק אין בהם אזהרה, אלא מהיקש דאיתקש ל'מעלה', דכתיב 'שם תעלה עולותיך ושם תעשה': איתקש שאר עשיות להעלאה; ומהכא נפקא לשוחט וזורק (זבחים דף קז.) .
  56. ^ 'ביום הנחילו' - משפט נחלות, דהיינו דיני ממונות - ביום
  57. ^ דכתיב 'ושפטו', ועיקר משפט היינו גמר דין
  58. ^ [’כל ריב’] אפילו גמר דין משמע
  59. ^ ורבי מאיר היא, דמקיש ריבים לנגעים
  60. ^ דמכשר סומין
  61. ^ דומיא דסומא
  62. ^ דההיא - רבי מאיר היא; וכיון דבדוכתא אחריתי הדר רבי וסתם כרבנן - עבדינא כוותיה
  63. ^ להא דדנין בלילה הכא בסנהדרין (לב.) תניא רבי
  64. ^ גבי דיני ממונות; שמע מינה עיקר היא למילף מינה; דאילו ההיא ד'כל הכשר' - במסכת נדה (דף מט:) תניא רבי, אגב גררא, דתניא התם כי הני מילי טובא בפרק 'בא סימן'; הלכך לאו אליבא דהלכתא סתם, אלא משום דמצריך ותני הנך דדמו אהדדי, כגון: 'כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז', ודכוותיה טובא
  65. ^ אף על גב דלראיית נגעים לא חזו - לשפוט חזי
  66. ^ אין כח אור החמה קיים
  67. ^ ומטמאינן ליה שלא כדין
  68. ^ שאור החמה חזק ומבלבל את העינים ואתי לטהר את הטמא
  69. ^ הא נפקא ליה מהיקשא
  70. ^ מפרש לה ואזיל
  71. ^ דביום הויא צואת מת דין פסוק, ואין צריך עוד לדיינין, ובלילה לא הוי דין פסוק וצריך דיינין, ואֵלוּ ששמעו צואת המת יעידו בפניהם
  72. ^ בפרשת נחלות דאיש כי ימות וגו' כתיבא
  73. ^ נסתיימה
  74. ^ דמשמע: הפלת נחלות - דין קצוב הוא: בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת, ואין הדבר צריך דיינין, אלא כל אחד מיורשיו יחזקוהו שומעי הצוואה בשלו
  75. ^ בלשון עדות, והיורשים יבאו לבית דין, ובית דין יעשו כפי הצוואה
  76. ^ השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו, הכל כמו ששמעו
  77. ^ דמתחילתו לא נראו להיות לדיינין
  78. ^ שאינו ראוי לדון
  79. ^ אפילו למחר
  80. ^ שמתחלתן לא נראו לישב לשֵם דין