ביאור:בבלי סנהדרין דף פד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וערל בשר [1] - לא יבא אל מקדשי [לכל בן נכר אשר בתוך בני ישראל] [2].
[## וברמב"ם פ"א מהלכות ביאת המקדש כתב שלוקים; וכי לומדים מלקות מדברי נביאים? אולי גלוי מילתא? – תשובות: כסף משנה: שלוקין על לאו מדברי סופרים; ועוד תשובות במרגליות הים]
אונן – מנלן [אזהרה שלא יעבוד במקדש]?
דכתיב [בכהן גדול שמת לו מת] (ויקרא כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו [כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה’] [3] - הא [4] אחֵר, שלא יצא – חילל.
אמר ליה רב אדא לרבא: ונילף 'חילול' 'חילול' מתרומה: מה להלן במיתה אף כאן במיתה?
מי כתיב ביה בגופיה [5]? מכללא קאתי [6]; הוי 'דבר הבא מן הכלל' וכל דבר הבא מן הכלל - אין דנין אותו בגזרה שוה.
יושב [כגון בשעת קבלת הדם; או בהולכה בכסא גלגלים? אבל בזמן שחיטה – אין זו עבודה, שמותרת בזר] – מנלן?
אמר רבא אמר רב נחמן: אמר קרא: (דברים יח ה) כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת [בשם ה' הוא ובניו כל הימים] - לעמידה בחרתיו ולא לישיבה [7]. [8]
בעל מום:
רבי אומר במיתה, וחכמים אומרים באזהרה.
מאי טעמא דרבי?
דכתיב (ויקרא כא כג) אך אל הפרוכת לא יבא וגו' [ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם], ויליף 'חילול' 'חילול' מתרומה [כהן טמא שאכל תרומה טהורה]: מה להלן במיתה - אף כאן במיתה.
ונילף 'חילול' 'חילול' מנותר: מה להלן בכרת אף כאן בכרת?
מסתברא מתרומה הוה ליה למילף, שכן פסול הגוף מפסול הגוף.
אדרבה - מנותר הוה ליה למילף, שכן 1</ref>קודש 2</ref>פנים 3</ref>פיגול ונותר!?
אלא מטמא ששימש גמר פסול הגוף מפסול הגוף, [וכן] קודש, פנים, פיגול ונותר - מקודש פנים פיגול ונותר.
ורבנן?
אמר קרא 'בו' (ויקרא כב ט: ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו אני ה' מקדשם) [9] - [10] ולא בבעל מום [11].
הזיד במעילה: רבי אומר: במיתה, וחכמים אומרים: באזהרה:
מאי טעמא דרבי?
אמר רבי אבהו: גמר 'חטא' 'חטא' מתרומה [12]: מה להלן במיתה אף כאן במיתה;
ורבנן אמרי: אמר קרא 'בו': בו - ולא במעילה [13].
זר ששימש במקדש [רבי עקיבא אומר בחנק, וחכמים אומרים: בידי שמים]:
תניא: 'רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן (במדבר יח ז) [ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם] והזר הקרב יומת, ונאמר להלן (במדבר יז כח) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות [האם תמנו לגוע]; מה להלן בידי שמים [14] - אף כאן בידי שמים
רבי עקיבא אומר: נאמר כאן 'והזר הקרב יומת' ונאמר להלן (דברים יג ו) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת [כי דבר סרה על ה' אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך]; מה להלן בסקילה - אף כאן בסקילה;
רבי יוחנן בן נורי אומר: מה להלן בחנק אף כאן בחנק [15]' [16]
במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא?
רבי עקיבא סבר דנין 'יומת' מ'יומת' ואין דנין 'יומת' מ'ימות', ורבי ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא;
ורבי עקיבא?
כיון שהדיח - אין לך הדיוט גדול מזה.
במאי קמיפלגי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי?
בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן [17], דתניא: 'נביא שהדיח - בסקילה; רבי שמעון אומר: בחנק'.
הא אנן תנן: '[18] רבי עקיבא אומר בחנק' [19]?
תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא: מתניתין רבי שמעון ואליבא דרבי עקיבא [20], ברייתא רבנן [21] ואליבא דרבי עקיבא.
הדרן עלך אלו הן הנשרפין
סנהדרין פרק עשירי אלו הן הנחנקין פד,ב
משנה:
אלו הן הנחנקין: המכה אביו ואמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי בית דין [22], ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודת כוכבים, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן [23] ובועלה [24].
גמרא:
מכה אביו ואמו מנלן?
דכתיב (שמות כא טו) ’[ו]מכה אביו ואמו מות יומת', וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
אימא עד דקטיל ליה מיקטל?
סלקא דעתא קטל חד [מן השוק] - בסייף [25], ואביו בחנק [26]? [אלא ודאי חנק על הכאה סתם, ללא קטילה.]
הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא למימר [27]?
אלא מדכתיב (שמות כא יב) 'מכה איש ומת מות יומת', וכתיב (במדבר לה כא) או באיבה הכהו בידו וימות [מות יומת המכה רצח הוא גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו] [28] - שמע מינה: כל היכא דאיכא הכאה סתם - לאו מיתה הוא.
ואצטריך למיכתב 'מכה איש' ואיצטריך למכתב 'כל מכה נפש [לפי עדים ירצח את הרצח ועד אחד לא יענה בנפש למות] (במדבר לה ל): דאי כתב רחמנא מכה איש ומת הוה אמינא: איש, דבר מצוה – אִין, קטן - לא; כתב רחמנא 'כל מכה נפש'; ואי כתב רחמנא 'כל מכה נפש' הוה אמינא: אפילו נפלים [29], אפילו בן שמונה – צריכי.
תוספות ד"ה הוה אמינא אפילו נפלים: תימה אם כן היכי מיחייב דמי וולדות - הא מיחייב מיתה!? ויש לומר: דהוה אמינא דהכא גזירת הכתוב היא, היכא דלא נתכוין לוולדות, כדאשכחן לרבי 'ונתתה נפש תחת נפש' = ממון; אי נמי: נהי דהוה מיחייב [חנק] אנפל לאחר שנולד - קודם שנולד לא מיחייב [אלא ממון].
תוספות ד"ה ה"ג ואצטריך למכתב 'מכה איש ומת' ואצטריך למכתב 'ואיש כי יכה כל נפש', ולא כמו שכתוב בספרים 'כל מכה נפש', דבפרק יוצא דופן [30] גמרינן בן יום אחד דההורגו – חייב, ומפיק ליה מדכתיב 'ואיש כי יכה כל נפש' - נפש כל דהו;
תוספות ד"ה איש דבר מצוה אין: יש ספרים [## וכן הוא במכילתא משפטים מסכת דנזיקין פרשה ד] שכתוב בהן 'אשה - לא', ואף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' - הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר, אבל היכא דכתיב 'איש' בהדיא - ממעטין אשה, כדפירש שלהי פרק 'ארבע מיתות' (לעיל סו.) גבי מקלל אביו ואמו.
ואימא אף על גב דלא עביד ביה חבורה; אלמה תנן [(להלן פה,ב)] 'המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה'?
אמר קרא: מכה אדם ומכה בהמה (ויקרא כד כא: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת): מה מכה בהמה: עד דעביד בה חבורה, דכתיב בה 'נפש' (ויקרא כד יח: ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש) [31] - אף מכה אדם עד דעביד חבורה.
מתקיף לה רב ירמיה: אלא מעתה הכחישה [32] באבנים [33] - הכי נמי דלא מיחייב?
תוספות ד"ה הכחישה באבנים כו'. בהכחשה דלא הדרא איירי , דאם לא כן לא שייך נזק, דמקרי 'שבת', מידי דהוה אהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור, ובבהמה לא שייכי ארבעה דברים.
אלא: אם אינו ענין לנפש בהמה - דהא אי נמי הכחישה באבנים – חייב, תניהו ענין לנפש אדם [34]; אלא הקישא למה לי [35]? לכדתניא דבי חזקיה [36].
הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה, אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה [37] - היקישא למה לי?
מה מכה בהמה לרפואה [38] פטור [39] - אף מכה אדם [40] לרפואה פטור [41]; דאיבעיא להו: בן - מהו שיקיז דם לאביו? רב מתנא אמר (ויקרא יט יח) [לא תקם ולא תטר את בני עמך] ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] [42]; רב דימי בר חיננא אמר: מכה אדם ומכה בהמה: מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור.
רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא [43]; מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא [44] דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור.
אי הכי אחֵר נמי [45]?
אחר - שיגגת לאו [46], בנו - שגגת חנק.
והדתנן [שבת פ"יז מ"ב] 'מחט של יד [47] ליטול בה את הקוץ [48]' [49] - ליחוש דילמא חביל [50], והויא לה שגגת סקילה!?
התם - מקלקל הוא [51].
הניחא למאן דאמר מקלקל פטור, אלא למאן דאמר חייב - מאי איכא למימר?
[## ולכאורה נראה לומר שאפילו למאן דאמר מקלקל חייב, הרי כאן המוציא את הקוץ אינו אלא מתעסק, ולא שוגג, ופטור גם מקרבן!?]
מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב - רבי שמעון היא,
הערות
עריכה- ^ שמתו אחיו מחמת מילה
- ^ 'לא יבא' - והיינו אזהרה; מדברי קבלה בעלמא, ולא לקי עלה
- ^ כלומר: אף על פי שמתו אביו ואמו - אין צריך לצאת מן המקדש: שאם יעבוד - לא יחלל
- ^ כהן
- ^ מי כתיב בכהן הדיוט גופיה 'חילול'
- ^ מכלל דמכהן גדול דכתיב ביה אונן ואינו מחלל - הוא דקא אתי
- ^ דכיון דלא נבחר - הוה ליה כזר
- ^ ובפ"ב דזבחים (דף כג:) רמינן: מכדי יושב - כזר דמי, ומיחל עבודה? אימא: במיתה הוא, כזר; אלמה תניא 'אינו במיתה'? והתם מפרק לה: משום דהוי זר, ושלא רחץ ידים ורגלים, ושתויי יין - שלשה כתובים הבאים כאחד דכתיב בהו מיתה, ואין מלמדין.
- ^ בתרומה במיתה, דכולהו נמי מיניה גמרי
- ^ ואתא 'בו' למיעוטא:
- ^ ומסתברא בעל מום - הוא דקא ממעט, ולא טמא וטבול יום, שהן - פסול טומאתן במיתה
- ^ מעילה כתיב בה 'וחטאה בשגגה' (ויקרא ה טו) והכא כתיב 'ולא ישאו עליו חטא ומתו' (ויקרא כב ט)
- ^ וממיתה לחודה - הוא דאמעיט, דגבי מיתה הוא דכתיב 'בו', אבל אזהרה מגמרא גמר להזיד במעילה בגזרה שוה ד'חטא' 'חטא' מתרומה
- ^ דבמאתים וחמשים איש דקרח בשרופים כתיב (במדבר יז)
- ^ דסבירא ליה נביא שהדיח את הרבים - בחנק
- ^ ולקמן מפרש במאי פליגי:
- ^ ב'אלו הן הנחנקין', ויליף טעמא מקרא
- ^ זר ששימש:
- ^ ובברייתא קתני לרבי עקיבא בסקילה
- ^ דאמר נביא שהדיח בחנק וזר ששימש - מיניה גמר; ורבי שמעון - תלמידו של רבי עקיבא הוא, ואמר: לרבי עקיבא - זר ששימש בחנק, נביא שהדיח בחנק
- ^ בני מחלוקתו של רבי שמעון, ואף הם תלמידי רבי עקיבא, הוו ואמרי משמו סקילה בתרוייהו
- ^ כמו 'ממרים הייתם עם ה’’ (דברים ט ז): שמסרב על פי בית דין הגדול שבלשכת הגזית
- ^ אף על פי שהם היו מחייבין אותה שריפה - אין נדונין אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל, והיינו חנק, כשאר בא על אשת איש, כדמפרש קרא: 'היא תשרף' - ולא בועלה; וזוממיה ילפינן מ'כאשר זמם לעשות לאחיו' לאחיו - ולא לאחותו
- ^ בנשואה בת כהן קמיירי; אבל ארוסה בועלה – בסקילה [זו דעת רבי שמעון – האם רש"י סובר שזו משנת רבי שמעון?]
- ^ כדתנן בפרקין (לעיל דף עו:) 'אלו הן הנהרגים" ... הרוצח ועיר הנדחת'
- ^ בתמיה
- ^ הכא, דאיכא למדרש דאביו בחנק
- ^ היכא דבעי מיתה - מפרש מיתה בהדיא
- ^ כגון בן תשעה וראשו אטום, או שיש לו שני גבין דלא חיי
- ^ נדה מד: ושם
- ^ ו'נפש' משמע דם, דהוה חבורה
- ^ לבהמה
- ^ דלא עשה בה חבורה
- ^ דהיינו אביו: דאף על גב דלא בעינן מיתה - חבורה מיהא בעינן
- ^ דאתקש מכה אדם למכה בהמה בחד קרא (ויקרא כד כא: ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת), הואיל וילפת ליה מ'אם אינו ענין'
- ^ בבבא קמא ב'המניח' (דף לה.) [וכן כאן עט,ב] לפטור חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין: מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו'
- ^ פלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש בכתובות ב'אלו נערות' (דף לד:)
- ^ כגון מקיז דם
- ^ מן התשלומין, שהרי לא הזיקהּ
- ^ דהיינו אביו
- ^ ממיתה, ואף על גב דחבורה היא
- ^ לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו
- ^ קוץ ישב לו בבשרו
- ^ כויה להוציא ליחה ממנה
- ^ לא ליפתח, שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו, דכתיב (דברים כה ג) 'לא יוסיף פן יוסיף'
- ^ כשאין מתכוין - הוי שגגה באיסור שזדונו 'לאו' בעלמא, דקיל
- ^ היא מחט קטנה, שתופרין בה בגדים
- ^ ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ
- ^ ומשום דקתני לה להלן במסכת שבת בפרק 'כל הכלים' (דף קכב:) גבי 'ושל שקאין לפתוח בו את הדלת' קרי ליה להא קטנה 'מחט של יד'
- ^ ועביד חבורה בשבת
- ^ וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת, ד'מלאכת מחשבת' כתיב