ביאור:בבלי סנהדרין דף ס
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
(שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, וכתיב (שמות כב יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת; [1]: כל שישנו בכלל 'כל שוכב עם בהמה' ישנו בכלל 'מכשפה לא תחיה'.
ר"א אומר אף על הכלאים:
מנא הני מילי?
אמר שמואל: דאמר קרא: (ויקרא יט יט) את חקתי תשמרו [בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] - חוקים שחקקתי לך כבר; 'בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים' [2]; [3] מה בהמתך בהרבעה [4] אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ [5] - אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ.
אלא מעתה (ויקרא יח ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי [אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה’] [6] - [7] חקים שחקקתי לך כבר [8]?
התם – 'ושמרתם את חקותי' דהשתא; הכא 'את חקותי תשמרו' [9] - [10] חקים דמעיקרא תשמרו [11].
א"ר יהושע בן קרחה כו' [בכל יום דנין את העדים בכינוי: "יכה יוסי את יוסי"]:
אמר רב אחא בר יעקב: אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות [12], לאפוקי בן שתי אותיות, דלא;
פשיטא: 'יכה יוסי את יוסי' תנן!?
מהו דתימא מילתא בעלמא הוא דנקט - קא משמע לן.
איכא דאמרי: אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה: שם בן ארבע אותיות נמי שם הוא.
פשיטא: 'יכה יוסי את יוסי' תנן!?
מהו דתימא עד דאיכא שם רבה [13], ומילתא בעלמא הוא דנקט - קא משמע לן.
נגמר הדין כו' [לא הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו "אמור מה ששמעת בפירוש" והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין; והשני אומר "אף אני כמוהו" והשלישי אומר "אף אני כמוהו"]:
'עומדין' מנלן?
אמר רב יצחק בר אמי: דאמר קרא: (שופטים ג כ) ואהוד בא אליו והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא - והלא דברים קל וחומר: ומה עגלון מלך מואב שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי עמד, ישראל ושם המפורש - על אחת כמה וכמה!
'קורעין' מנלן?
דכתיב (מלכים ב יח לז; ישעיהו לו,כב) ויבא אליקים בן חלקיהו [אשר על הבית] ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו לו את דברי רבשקה [14].
'לא מאחין' – מנלן?
א"ר אבהו: אתיא קריעה קריעה: כתיב הכא 'קרועי בגדים' וכתיב התם (מלכים ב ב יב) ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים; ממשמע שנאמר 'ויקרעם לשנים' איני יודע שהן קרעים? ומה תלמוד לומר 'קרעים'? - מלמד שהן קרועים לעולם.
[## מדוע לא למד רבי אבהו מאליקים בן חלקיהו? הרי אילו היה מותר לאחות – היה חייב לאחות לפני בואו לפני המלך? תשובה: אולי היה צריך לבוא לפני המלך דוקא עם בגדים קרועים שיראה למלך עד כמה חמורים דברי רבשקה.]
תנו רבנן: אחד השומע, ואחד שומע מפי שומע - חייב לקרוע, והעדים [15] אין חייבין לקרוע: שכבר קרעו בשעה ששמעו.
וכי קרעו בשעה ששמעו מאי הוי? הא קא שמעי השתא [16]!?
לא סלקא דעתך, דכתיב (מלכים ב יט א) ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו [ויתכס בשק ויבא בית ה’]; המלך חזקיהו קרע, והם לא קרעו.
[## ומה ההיתר לחזור על הדברים בפני חזקיהו עם השם, שחייב את חזקיהו לקרוע? תשובה: אולי: חלא חזרו על הדברים במפורש, וחזקיהו קרע על תוכן הדברים.]
אמר רב יהודה אמר שמואל: 'השומע אזכרה [17] מפי העובד כוכבים - אינו חייב לקרוע, ואם תאמר: 'רבשקה' [18]? - ישראל מומר היה'.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד - לאפוקי כינוי, דלא;
ופליגי דרבי חייא בתרוייהו, דאמר רבי חייא: 'השומע אזכרה בזמן הזה [19] - אינו חייב לקרוע, שאם אי אתה אומר כן - נתמלא כל הבגד קרעים' [20]! - ממאן? אילימא מישראל, מי פקירי כולי האי? אלא פשיטא מעובד כוכבים! ואי שם המיוחד - מי גמירי [21]? אלא לאו בכינוי, ושמע מינה: [22] בזמן הזה - הוא דלא [23], הא מעיקרא חייב [24]!
שמע מינה.
השני אומר "אף אני כמוהו":
אמר ריש לקיש: שמע מינה: "אף אני כמוהו" כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות, ומעלה הוא דעביד רבנן [25]; והכא [26] - כיון דלא אפשר [27] - אוקמוה רבנן אדאורייתא [28], דאי סלקא דעתא [29] פסול [30] - הכא משום דלא אפשר קטלינן לגברא [31]!?
והשלישי "אומר אף אני כמוהו":
סתמא כרבי עקיבא [32], דמקיש שלשה לשנים [33].
משנה:
העובד עבודת כוכבים: אחד העובד [34], ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה [35], ואחד המקבלו עליו לאלוה [36] והאומר לו [37] "אלי אתה" [38]! אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל [39] - עובר בלא תעשה [40].
הנודר בשמו [41] והמקיים בשמו [42] - עובר בלא תעשה [43].
הפוער עצמו [44] לבעל פעור - זו היא עבודתה [45]; הזורק אבן למרקוליס [46] - זו היא עבודתה.
גמרא:
מאי 'אחד העובד' [47]?
אמר רבי ירמיה: הכי קאמר: אחד העובד [48] כדרכה [49], ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה ואפילו שלא כדרכה [50].
וליחשוב נמי 'זורק' [51]?
אמר אביי: 'זורק' - היינו מנסך [52] דכתיב (תהלים טז ד) [ירבו עצבותם אחר מהרו] בל אסיך נסכיהם מדם [ובל אשא את שמותם עלשפתי].
מנהני מילי [53]?
דתנו רבנן: (שמות כב יט: זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו) אילו נאמר 'זובח יחרם' הייתי אומר: [54] בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר [55], תלמוד לומר 'לאלהים' - בזובח לעבודת כוכבים הכתוב מדבר [56]
[רש"י שמות כב,יט ד"ה לאלהים: לעבודת גלולים; אילו היה נקוד לֵאלהים [57] היה צריך לפרש ולכתוב 'אחרים'; עכשיו שאמר לָאֱלהים אין צריך לפרש 'אחרים', שכל למ"ד, ובי"ת, וה"א המשמשות בראש התיבה אם נקודה בחטף [58], כגון לְמלך לְמדבר לְעיר, צריך לפרש לאיזה מלך, לאיזה מדבר, לאיזה עיר, וכן לִמלכים ולִרגלים בחיר"ק צריך לפרש לאיזה, ואם אינו מפרש - כל מלכים במשמע; וכן 'לֵאלהים': כל אלהים במשמע, אפילו קודש; אבל כשהיא נקודה פת"ח, כמו לַמלך לַמדבר לָעיר [59] נודע באיזה מלך מדבר וכן לעיר נודע באיזה עיר מדבר וכן לָאֱלהים - לאותם שהוזהרתם עליהם במקום אחר; כיוצא בו (תהלים פו): אין כמוך בָאֱלהים: לפי שלא פירש הוצרך להנקד פתח];
אין לי אלא בזובח; מקטר ומנסך מניין? תלמוד לומר: [60] בלתי לה' לבדו: ריקן העבודות כולן לשם המיוחד [61], לפי שיצאה זביחה לידון בעבודות פנים [62];
[63] מניין לרבות השתחואה?
תלמוד לומר: [64] (דברים יז ג) וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם [ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי] [65] וסמיך ליה (דברים יז ה) והוצאת את האיש ההוא וגו' [או את האשה ההוא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו];
עונש שמענו [66], אזהרה מניין?
תלמוד לומר: (שמות לד יד) כי לא תשתחוה לאל אחר [כי ה' קנא שמו אל קנא הוא] [67];
יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמנעיל [68]?
תלמוד לומר: 'זובח'; זביחה בכלל היתה, ולמה יצאה [69]? - להקיש אליה [70] ולומר לך: מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה - אף כל שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה [71]; [72] יצאה השתחואה לידון בעצמה [73], יצאה זביחה לידון [74] על הכלל כולו.
אמר מר: 'הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר' - זובח קדשים בחוץ כרת הוא!?
סלקא דעתך אמינא [75] כי אתרו ביה – קטלא, כי לא אתרו ביה – כרת [76], קא משמע לן.
אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: אימא: יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו [77], וכי תימא [78] 'זובח [לה' יחרם] למה לי' [79] – לגופיה [80]: דמחשבין מעבודה לעבודה [81], דאיתמר: השוחט בהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים: רבי יוחנן אמר
הערות
עריכה- ^ סמוכין הן בפרשת 'ואלה המשפטים'
- ^ כשהזהיר ישראל בסיני 'בהמתך לא תרביע וגו' פתח בהו קרא 'את חקותי תשמרו', מה שלא פתח כן בשאר מקומות; שמע מינה הכי קאמר להו: "את חקותי שחקקתי כבר לבני נח תשמרו, ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים; אבל על חרישת שור וחמור לא הזהרתים"; 'שדך לא תזרע כלאים' - וזריעה זו אינה זריעה ממש, דלא נצטוו בני נח על כלאי הכרם
- ^ אלא שלא להרכיב האילן על שאינו מינו, ד'לא תזרע' דומיא ד'לא תרביע':
- ^ דבר המסויים על דבר המסויים
- ^ דחובת הגוף שאינה תלויה בחובת הארץ נפקא לן בקדושין (לו.) דנוהגת אפילו בחו"ל
- ^ דכתיב בכל התורה כולה
- ^ הכי נמי
- ^ דנצטוו בני נח עליהם
- ^ דהקדים 'חקים' למצות שמירה
- ^ דמשמע:
- ^ ואף על גב דגבי שביעית ויובל כתיב נמי 'את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו' דהקדים נמי חקים למצות שמירה – התם, כיון דרישא דקרא כתיב 'את משפטי תעשו' - ארחיה למיכתב 'ואת חקתי תשמרו'
- ^ שם בן ארבע אותיות שם הוא, ולא בעינן שם המפורש בן ארבעים ושתים אותיות
- ^ ושם המפורש, כלומר: שם המיוחד
- ^ 'קרועי בגדים' - על גדופין ששמעו מפי רבשקה, כדכתיב (מלכים ב יט ד) אשר שלחו מלך אשור [אדניו] לחרף אלהים חי
- ^ בשעה שמעידין בפירוש מה ששמעו
- ^ מפי עצמן
- ^ ברכת השם
- ^ הרי קרעו על רבשקה
- ^ שאנו בגלות, ואין אימת בית דין מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות
- ^ לפי שהדבר תדיר לפי שאין מתיראין מבית דין
- ^ נכרי שם המיוחד כל כך שמקללין בו תמיד, דקאמר 'נתמלא כל הבגד כולו קרעים'
- ^ תדיר
- ^ קרעינן, משום דנתמלא כל הבגד וכו'
- ^ אבל בזמן בית דין - קורעין על עובד כוכבים ואכנוי
- ^ בדיני ממונות ודיני נפשות שהצריכו כל העדים לפרש עדותן
- ^ בברכת השם
- ^ דלא אפשר לפרש מפני כבוד השם
- ^ וקטלינן ליה בהאי עדות
- ^ בעלמא
- ^ עד שיפרשו כולם
- ^ בלא העדאת עדים
- ^ במסכת מכות (ה.)
- ^ דאם נמצא שלישי קרוב או פסול - עדות של כולן בטלין; הלכך בדקינן ליה בהדייהו: דאי מתזם או מתכחש - מבטלין לסהדותייהו
- ^ מפרש בגמרא
- ^ ובגמרא מוקים לה לכולה מתניתין בשאין דרכה של אותה עבודה זרה לעבדה בכך, ואפילו הכי: אהנך עבודות – מיחייב, כדיליף לה בברייתא
- ^ ואפילו אמירה בעלמא
- ^ כגון האומר לו
- ^ דאיתקש לזביחה, דכתיב (שמות לב ח) 'וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל'; לשנא אחרינא: והמקבלו לאלוה - שלא בפניו, והאומר לו אלי אתה - בפניו; ותנא סיפא לגלויי רישא: דאי תנא רישא, הוה אמינא: 'הני מילי בפניו, אבל שלא בפניו – לא' תנא סיפא בפניו, מכלל דרישא - שלא בפניו, ואפילו הכי חייב
- ^ שלא כדרכה
- ^ ד'לא תעבדם' יתירא כתיבי: חד בדברות ראשונות ואחרונות, וחד 'לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם' (שמות כג כד); אם אינו ענין לכדרכה - תנהו ענין לשלא כדרכה; אבל מיתה - לא מיחייב בשלא כדרכה אלא הני דפרט בהו קרא
- ^ בלשון נדר: "קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלונית אם ארחץ"
- ^ שבועה; 'נשבע' מתרגם 'מקיים'
- ^ 'ושם אלהים אחרים לא תזכירו' (שמות כג יג)
- ^ מתריז רעי בפניו
- ^ וחייב עליו מיתה
- ^ מצדדין שלש אבנים: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן, וקורין אותם 'מרקוליס', ועובדין אותה בזריקת האבנים
- ^ אינו כל הני - לאו 'עובד' נינהו
- ^ כל עבודה אף גפוף ונשוק, אף דרך בזיון
- ^ וחייב מיתה, דכתיב: 'וילך ויעבוד אלהים אחרים' (דברים יז ג) וכתיב בתריה [פסוק ה] 'וסקלתם באבנים', ואזהרתיה מהכא: 'ופן תדרוש לאלוהיהם לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם וגו' (דברים יב ל) דהיינו בכדרכה!
- ^ בעבודות הללו, כדיליף לקמן; דכל עבודות הנעשות בפנים לגבוה - חייבין עליה מיתה בעבודת כוכבים, אפילו שלא כדרכה
- ^ דבשלמא מקבל ומוליך(Note: אולי לא כרש"י אלא: מוליך – רבי שמעון סובר שאינה עבודה; וסברתו: שאם אפשר לשחוט על יד המזבח אין צורך בהולכה; ומקבל – אינו אלא הכשר עבודה, שבלי קבלת הדם אין אפשרות לזרוק את הדם! ופי רבי אליעזר הכשר מצוה הרי הוא חלק מהמצוה, כמו בניית סוכה שלפי רבי אליעזר מברכים עליו, ורבי אליעזר הוא בעל המסורת: בור סוד שאינו מאבד טיפה, והוא למד בזמן הבית! רק עוד יש לשאול: ובעבודות העופות: מליקה, מצוי – גם יהא חייב בשלא כדרכה? לכאורה יהא חייב; והגמרא לא עסקה בעבודות אלה כי מצוי מקביל לזריקה, ומליקה לזביחה, ואף על פי שזביחה לאו עבודה היא, שכשרה בזר!.) - לא קשיא לן, אף על גב דעבודת פנים הם: דלא אשכחן דלהוו עבודות הנעשות לשם עבודה זרה, כדאשכחן הנך: זביחה - ויזבחו לו (שמות לב ח) קטור - אשר חלב זבחימו יאכלו (דברים לב לח); ניסוך - ישתו יין נסיכם (שם); ומיהו דם אשכחן בעבודת כוכבים: בל אסיך נסכיהם מדם (תהלים טז ד); וכיון דגמרינן דכל עבודות פנים חייבין בהם אף שלא כדרכה - נתנייה נמי
- ^ זורק בכלל ניסוך דמתניתין, דהא קרא נמי 'ניסוך' קרייה
- ^ דמחייב בהני עבודות אף בשלא כדרכה
- ^ באיזו זביחה בא הכתוב לענוש מיתה? ודאי
- ^ שמצינו שהזהיר עליהם במקום אחר; ולקמן פריך: הרי כבר פרשו להם עונש אחר: ונכרתה דכתיב גבי שחוטי חוץ
- ^ דבא הכתוב לעונשו מיתה; דהאי 'יחרם' - לשון מיתה, דכתיב (ויקרא כז כח) כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת; 'זובח לאלהים' - כל 'אלהים' במשמע, ואפילו שלא כדרכה, מדלא כתביה בלשון 'עבודה': עובד לאלהים בזביחה יחרם - שמע מינה אפילו אינה עבודה שלו קאמר, וכל עבודות שבעולם לכדרכה - נפקא לן בהו מיתה מ'וילך ויעבוד וגו' (דברים יז ג), דמשמע דבר שהוא עבודה לו
- ^ הלמ"ד בציר"י
- ^ ר"ל בשוא
- ^ פת"ח וקמץ ענין אחד בענין זה; וגם י"ל בדרך אחר כמ"ש בדקדוקי רש"י. יעויין בו
- ^ שם
- ^ ריקן ונטל כל העבודות מלעבדה בהן, ונתנן לשם המיוחד; משמע דאכל עבודות הראויות לשם קאמר
- ^ לפי שיצאה זביחה בפירוש מכלל שאר עבודות שנכללו בכלל 'וילך ויעבוד'; ומדה היא בתורה: ד'דבר שהוא בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא': שאין הכלל הזה מחייב אלא עבודה הדומה לזבוח, שהוא עבודת פנים
- ^ ומהשתא לא נפקא לן דליחייב אהשתחואה שלא כדרכה: דלאו עבודה היא בפנים -
- ^ הכי גרסינן בסיפרי(Note:אך אינו בספרי שבידינו! אבל דומה לו במכילתא פרשת בחודש פרשה ו)
- ^ דעל כרחיך לשלא כדרכה קאמר, דאי דרכה לעבדה בכך - בכלל ויעבוד הוא
- ^ דכתיב ביה וסקלתם דלעיל
- ^ והאי נמי: אם אינו ענין לכדרכה - תנהו ענין לשלא כדרכה; וספרים דכתוב בהו (כי) 'לא תשתחוה' - שיבוש הוא, דהא מיתה הכא לא כתיבא
- ^ דנימא: השתחואה, שיצא מן הכלל - ללמד על הכלל כולו יצא: דמה השתחואה מיוחד שהיא דרך כבוד וחייב עליה אף לשלא כדרכה - אף כל שהוא דרך כבוד כגון אלו חייב
- ^ ואם השתחואה ללמד על הכלל באתה - למה פרט לך זביחה? הלא דרך כבוד הוא, ומהשתחואה נפקא ליה
- ^ אלא היא באתה ללמד על הכלל, לומר לך: זביחה בכלל היתה, ויצאה מן הכלל להקיש לה כל הנכללות עמה
- ^ בחוץ לעבודה זרה
- ^ ומשום דהשתחואה לא נפקא לן מהכא לחיובא -
- ^ הוצרכה השתחואה לחזור ולצאת כדי לדון בעצמה לבדה שיתחייבו עליה, ואף על פי שאין חייבין כיוצא בה
- ^ ללמד
- ^ האי 'יחרם' אתא לאוריי לן:
- ^ כדלגבי שבת ועבודה זרה ועריות
- ^ ומתרבי מגפף ומנשק וכל שהוא דרך כבוד כהשתחואה
- ^ וקא קשיא ליה לתנא
- ^ אם כן זובח למאי אתא? תיפוק ליה מהשתחואה, דהא עבודת כבוד הוא
- ^ ולאורויי דאפילו לא שחט שחיטת עצמו לעבודה זרה, אלא שוחט לעצמו [לאכול לעצמו, ולא להקריב את הבשר, אלא רק] וחשב בה על מנת לזרוק דמה לעבודת כוכבים – חייב, ואפילו לא זרק
- ^ כלומר: דמחשבה שהוא מחשב בשעת עבודה זו על עבודה אחרת - מחשבה היא להתחייב עליה