ביאור:בבלי סנהדרין דף כט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
קרובים ונתרחקו הוו [1]; אתו לקמיה לדינא, אמר להו: פסילנא לכו לדינא.
אמרו ליה: מאי דעתיך? כרבי יהודה? אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כרבי יהודה!
אמר להו: אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו [2]! [3] דלא קאמינא "פסילנא לכו לדינא" אלא משום דלא צייתיתו דינא.
אוהב זה שושבינו וכו':
וכמה?
אמר רבי אבא אמר רבי ירמיה אמר רב: כל שבעת ימי המשתה; ורבנן משמיה דרבא אמרי: אפילו מיום ראשון ואילך [4].
השונא כל שלא דבר כו' [שלשה ימים באיבה; אמר לו: לא נחשדו ישראל על כך]:
תנו רבנן [סיפרי פרשת האזינו פיסקא שכג: כבר כתבת לנו שאויב לא דן ולא מעיד שנאמר]: (במדבר לה כג): "והוא לא אויב לו" - יעידנו [5]; "ולא מבקש רעתו" – ידיננו [6].
אשכחן שונא, אוהב מנלן?
קרי ביה הכי: והוא לא אויב לו - ולא אוהב לו – יעידנו, ולא מבקש רעתו ולא טובתו – ידיננו.
מידי 'אוהב' כתיב!? אלא סברא הוא: אויב מאי טעמא? משום דמרחקא דעתיה! אוהב נמי מקרבא דעתיה.
ורבנן - האי 'לא אויב לו ולא מבקש רעתו' מאי דרשי ביה?
חד לדיין [7], אידך [8] - כדתניא: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: 'והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו' - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין כאחד'.
משנה:
כיצד בודקים את העדים?
היו מכניסין אותן לחדר ומאיימין עליהן [9], ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן, ואומרים לו: "אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה?"; אם אמר "הוא [10] אמר לי שאני חייב לו", "איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו" - לא אמר כלום [11], עד שיאמר [12]: "בפנינו הודה לו [13] שהוא חייב לו מאתים זוז"; ואחר כך מכניסין את השני ובודקין אותו; אם נמצאו דבריהן מכוונין - נושאין ונותנין בדבר.
שנים אומרים "זכאי" ואחד אומר "חייב" – זכאי [14];
שנים אומרים "חייב" ואחד אומר "זכאי" – חייב;
אחד אומר "חייב" ואחד אומר "זכאי" - אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין - ואחד [15] אומר "איני יודע" - יוסיפו הדיינין [16];
גמרו את הדבר - היו מכניסין אותן [17]; הגדול שבדיינין אומר: "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב".
ומניין לכשיצא לא יאמר "אני מזכה וחביריי מחייבים, אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי"?
על זה נאמר: (ויקרא יט טז) לא תלך רכיל בעמך [לא תעמד על דם רעך אני ה’], ואומר (משלי יא יג) הולך רכיל מגלה סוד [ונאמן רוח מכסה דבר].
גמרא:
היכי אמרינן להו [18]?
|
שאלה זו נשאלה ונענתה במשנה פ"ד מ"ה, דף לז,א לגבי עדי נפשות; לפיכך לכאורה כאן – בשאר עדים, כגון: מלקות, ממונות ועוד; וכן מעיד לשון הגמרא כאן: 'אמרינן' – אנחנו, שדנים דיני ממונות; ובמשנה בפ"ד נאמר: 'היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן' – בלשון עבר, כי אין אנו דנים בזמנינו דיני נפשות. |
אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו: (משלי כה יד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר [19].
אמר רבא: [20] יכלי למימר [21]: שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף [22];
אלא אמר רבא: אמרינן להו (משלי כה יח) מפץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר [23].
אמר רב אשי: יכלי למימר: שב שני הוה מותנא ואיניש בלא שניה לא שכיב;
אלא אמר רב אשי: אמר לי נתן בר מר זוטרא: אמרינן להו: סהדי שקרי אאוגרייהו זילי [24], דכתיב (מלכים א כא י) והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו [25] ויעידוהו לאמר ברכת אלהים ומלך [והוציאהו וסקלהו וימת] .
אם אמר הוא אמר לי כו' עד שיאמרו "בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז":
מסייע ליה לרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר: "אתם עדיי" [26].
איתמר נמי: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: "מנה לי בידך" אמר לו "הן"!; למחר אמר לו "תנהו לי"! אמר "משטה אני בך" – פטור [27]; תניא נמי הכי "מנה לי בידך" אמר לו "הן"!; למחר אמר לו "תנהו לי"! אמר "משטה אני בך" [28] – פטור; ולא עוד אלא אפילו הכמין [29] לו עדים אחורי גדר, ואמר לו "מנה לי בידך" אמר לו "הן"!; "רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני"! אמר לו "מתיירא אני שמא תכפיני לדין"! למחר אמר לו "תניהו לי"! אמר לו "משטה אני בך" – פטור, ואין טוענין למסית [30].
'מסית' - מאן דכר שמיה?
חסורי מיחסרא והכי קתני: 'אם לא טען [31] - אין טוענין לו [32]; ובדיני נפשות - אף על גב דלא טען [33] - טוענין לו; ואין טוענין למסית'.
מאי שנא מסית?
אמר רבי חמא בר חנינא: מפירקיה דרבי חייא בר אבא שמיע לי: שאני מסית, דרחמנא אמר (דברים יג ט) [לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו] לא תחמול ולא תכסה עליו.
אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? - מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שלא טען הוא [34].
מאי הוה ליה למימר?
"דברי הרב ודברי תלמיד - דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין"!
[תוספות סנהדרין כט,א ד"ה דברי הרב ודברי התלמיד. וא"ת: אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה!?
ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו, אבל מסית שנצטווה שלא להסית - נמצא כשמסית עובר.]
אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר (בראשית ג ג) [ומפרי העץ אשר בתוך הגן] אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו [פן תמתון] [35].
רב משרשיא אמר: מהכא (שמות כה י) [ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו] 'אמתים' וחצי ארכו [36].
רב אשי אמר (שמות כו ז) [ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעת תעשה אתם] עשתי עשרה יריעות [37]!
[יש על זה בשם הגר"א: מה שייך לומר כל המוסיף גורע על דברע הקב"ה- וכי הוא 'מוסיף' או 'גורע'?]
אמר אביי: לא שנו [את דברי רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעיל] אלא דאמר "משטה אני בך", אבל אמר
"לא היו דברים מעולם [38]" [39] - הוחזק כפרן [40].
אמר ליה רב פפא בריה דרב אחא בר אדא: הכי אמרינן משמיה דרבא: כל מילי דכדי [41] - לא דכירי אינשי [42].
ההוא דאכמין ליה עדים לחבריה בכילתיה [43]; אמר ליה: "מנה לי בידך"! אמר ליה "הן"! אמר "עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי [44]" [45]?! אמר ליה "לא"!
אמר רב כהנא" הא אמר ליה "לא"!
ההוא דאכמין עדים בקיברא לחבריה, אמר ליה "מנה לי בידך" אמר ליה "הן"! "חיי ומיתי ליהוו עלך סהדי" אמר ליה "לא"!
אמר רבי שמעון בן לקיש: הא אמר ליה לא"!
אמר רבינא, ואיתימא רב פפא: שמע מינה מהא: הא דאמר רב יהודה אמר רב 'צריך שיאמר "אתם עדיי"' - לא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק לוה; טעמא דאמר לוה "לא", אבל אי שתיק - הכי נמי.
ההוא דהוה קרו ליה 'קב רשו' [46], אמר: "מאן מסיק בי [47] אלא פלוני ופלוני?" אתו תבעוהו לדינא קמיה דרב נחמן; אמר רב נחמן: אדם עשוי שלא להשביע את עצמו [48].
ההוא דהוו קרו ליה "עכברא דשכיב אדינרי [49]"; כי קא שכיב - אמר "פלניא ופלניא מסקו בי זוזי"; בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשין; אתו לקמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי, אמר להו: כי אמרינן 'אדם עשוי שלא להשביע את עצמו' - הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה – לא; פרעו פלגא; תבעינהו לדינא לאידך פלגא; אתו לקמיה דרבי חייא, אמר להו: כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו - כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו.
אמרו ליה: ניזיל וניהדר [50]?
אמר להו: כבר הורה זקן [51].
הודה בפני שנים וקנו מידו - כותבין [52]; ואם לאו - אין כותבין [53];
בפני שלשה ולא קנו מידו: רב אמר: כותבין [54]; ורב אסי אמר: אין כותבין.
הוה עובדא [שלא קנו מידו] וחש לה רב להא דרב אסי [ולא כתב]; אמר רב אדא בר אהבה: הא אודיתא [55], זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן: כניפי ויתבי [56] - [57] לא כתבינן [58]; כנפינהו איהו כתבינן [59].
רבא אמר: אפילו כנפינהו איהו - לא כתבינן עד דאמר להו "הוו עלי דייני".
מר בר רב אשי אמר: אפילו אמר "הוו עלי דייני" - לא כתבינן עד דקבעי דוכתא [60] ושלחי [61] ומזמני ליה [62] לבי דינא [63].
הודה במטלטלי וקנו מידו – כותבין, ואם לאו אין כותבין; במקרקעי [64], ולא קנו מידו - מאי?
אמימר אמר: אין כותבין; מר זוטרא אמר: כותבין.
והלכתא: כותבין [65].
רבינא איקלע לדַמהַרִיַא [66]; אמר ליה רב דימי בר רב הונא מדמהריא לרבינא: מטלטלי ואיתנהו בעינייהו [67] – מאי [68]? [69]
אמר ליה: כמקרקעי דמו.
רב אשי אמר: כיון דמחסרי גוביינא – לא.
ההיא אודיתא [70] דלא הוה כתוב בה 'אמר לנא "כתבו וחתמו והבו ליה"': אביי ורבא דאמרי תרוייהו: היינו דריש לקיש, דאמר ריש לקיש: חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה [71] גדול [72].
מתקיף לה רב פפי, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: מי איכא מידי דאנן לא ידעינן [73], וספרי דבי דינא ידעי?
שאילינהו לספרי דאביי וידעי, לספרי דרבא וידעי.
ההיא אודיתא דהוה כתב ביה דוכרן פיתגמי [74],
הערות
עריכה- ^ שמתה אחותם אשת מר עוקבא
- ^ בקב של שעוה נדבקתי בכם – בתמיה, כלומר: איני דבוק בכם כלל
- ^ אלא
- ^ בטלה שושבינות וכשר להעיד
- ^ דהאי 'והוא' - אעד קאי: דמעיד שהוא חייב גלות: והעד לא אויב לו לָרוצח: דאי ברוצח - הא כתיב (דברים ד מב): "והוא לא שונא לו" וקראי אחריני טובא
- ^ דסמיך ליה (במדבר לה כד): "ושפטו העדה", וקאמר רבי יהודה דהאי 'לא מבקש רעתו' - אשופטים קאי; ולשון זה מצאתי בברייתא דסיפרי, ולא בספרי שלנו: 'והוא לא אויב לו' – העד, 'ולא מבקש רעתו' - השופט
- ^ דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון, דלא מצי חזי ליה זכותא
- ^ לפסול בדין אחד שני דיינין ששונאין זה את זה
- ^ מפרש בגמרא
- ^ הלוֶֹה
- ^ דעביד איניש דאמר "פלוני נושה בי" כדי שלא יחזיקוהו עשיר
- ^ שהיו שניהם בפנינו
- ^ להודות נתכוון: להיות לו עדים בדבר
- ^ דכתיב (שמות כג ב) אחרי רבים להטות
- ^ השלישי
- ^ ואף על גב דאי הוה פליג עלייהו - הוי בטל במיעוטא, כי אמר "איני יודע" הוי כמי שלא ישב בדין, ונמצא הדין בשנים, ואנן - תלתא בעינן!
- ^ לבעלי דינין ובגמרא פריך: הא לא אפקינהו?
- ^ לעדים כשמאיימין עליהם
- ^ בשביל 'מתהלל במתת שקר' - דהיינו מעידי שקר - גשמים נעצרים; ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח להוריד גשמים - אין הגשם בא
- ^ מאי איכפת להו אם לא ירדו גשמים?
- ^ אמרי בלבם משל הדיוט
- ^ על פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא עבר הרעב
- ^ בעון עדות שקר דבר בא; ויתייראו שלא ימותו
- ^ השוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניו
- ^ גבי נבות היזרעאלי כתיב: שיועצי המלך היו יועצים לשוכרם, והיו קורין אותם 'בני בליעל'
- ^ 'בפנינו' משמע שעשאונו עדים
- ^ ואף על פי ששמעו עדים אתמול שהודה לו, הואיל ולא אמר "אתם עדיי"
- ^ שוחק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה
- ^ החביא, כמו 'וארב לו' (דברים יט יא) = ויכמון ליה
- ^ המסית חבירו לעבודת כוכבים - אין טוענין אותו בית דין בשבילו טענת זכות אלא אם כן טוענה הוא
- ^ "משטה הייתי בכך כשהודיתי" אלא אמר "לא אתן לך, הבא עדים שהלוית לי"!
- ^ אין טוענין בשבילו, אלא אומרין לו: אחרי שהודיתה - לך שלם
- ^ אם יש טענת זכות והוא אינו יודע לטעון
- ^ הנחש - לא טען הקב"ה בשבילו
- ^ הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה, ומתוך תוספת – גירעו: שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו; אמר לה: "ראי שאין מיתה על הנגיעה - אף על האכילה לא תמותי"
- ^ 'אמתים': דל אל"ף מהכא קרי ביה 'שתי מאות'; 'אמה': כל אותיות שבתורה הברתם ככתיבתם, כמו 'ועשית' 'ואמרת' כאלו כתובה בה"א, וכן 'אתה' חסר כמו 'אותה' מלא
- ^ 'עשתי עשרה': דל עיי"ן מהכא - הוו להו שתים עשרה
- ^ לא הודיתי לך
- ^ והרי עדים ששמעו
- ^ ואינו נאמן עליו בשבועה
- ^ דברים של חנם; כלומר: הואיל ואותה הודאה - דברי רוח היו, שהשטה בו
- ^ ושכח אותה הודאה
- ^ 'כילתא' = יריעה הפרוסה סביבות המטה
- ^ רוצה אתה שיהו כל השומעין מעידין בין ניעורין בין ישינים
- ^ שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים; אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישינים ויאמר הן
- ^ מלא קב שטרות יש עליו
- ^ למי אני חייב כלום
- ^ אדם עשוי לומר לבריות "חייב אני מעות לפלוני" להתרחק מעין הרע [או] שלא ליראות שבע מממון
- ^ עשיר שלא נהנה מממונו כעכבר זה ששוכב על דינרי זהב ואינו נהנה מהן
- ^ נשלם החצי שקיבלנו
- ^ רבי ישמעאל, שקיבלתם על פיו, ולא אחלוק על מה שעשה
- ^ כותבין שטר הודאה, ואף על פי שלא אמר "כתבו", דסתם קנין - לכתיבה עומד
- ^ ואף על גב דאמר להו "אתם עדיי", וחייב לשלם לו - אפילו הכי ניחא ליה מלוה על פה ממלוה בשטר
- ^ שלשה - עשאן בית דין, והפקירן הפקר, ויכולין לשנותו לעשות מלוה בשטר, ולהיות במקום הלוֶֹה לעשות שליח לכותבה
- ^ שטר הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו
- ^ שלשה שהיו יושבין ובא והודה לו בפניהם
- ^ הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך
- ^ לא נעשו בית דין אלא עדים; דדילמא אי לא הוו אלא תרי - הוה מודי ליה קמייהו, ולא הוה מהדר אחר בית דין
- ^ דמדכניף תלתא דעתא אבי דינא
- ^ כדרך הדיינין
- ^ שליח בשמייהו ללוה
- ^ למיתי קמייהו
- ^ לדינא, ואודויי; והואיל ועומד בדין - נעשית כמלוה בשטר, שגלויה לכל; הלכך כתבינן
- ^ קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו
- ^ דהא כיון דאודי ליה - דידיה הוא, ולא מיחסרא גוביינא: דבשלמא מטלטלי: מלוה להוצאה ניתנה, וחוב בעלמא הוא, ומלוה על פה ריעא ממלוה בשטר, ולא ניחא ליה לאלומה, אבל הכא - גלויי מילתא בעלמא הוא
- ^ שם מקום
- ^ בשעת הודאה
- ^ מי אמרינן כיון דצבורין ומונחין, ואודי ליה - כל היכא דאיתנהו דידיה הוו? או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה - שמא יוציאה, ולא ניחא ליה למיהוי שטרא עילויה
- ^ ובהודאה בפני שני עדים קאמר.
- ^ שנים חתומים עליה
- ^ המוכר
- ^ דקיימא לן (בבא בתרא קנו.) 'ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים' - הכא נמי: כיון דשנים לא מצי כתבי אלא ברשותו - ודאי איהו אמר להו
- ^ כלומר: יש דיינינן הרבה שאין בקיאין בהלכה זו שאמרנו: דשנים שלא קנו מידו אין כותבין
- ^ לא היה כתוב בה זכרון עדות בלשון עדים, אלא בלשון זכרון דברים, והוא לשון דיינין