ביאור:בבלי סנהדרין דף פה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

ורבי שמעון - האמר ^[1] כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ^[2].

בעו מיניה מרב ששת: בן - מהו שיעשה שליח ^[3] לאביו להכותו ולקללו ^[4]?

אמר ליה: ואחֵר - מי התירו ^[5]? אלא כבוד שמים עדיף - הכא נמי כבוד שמים עדיף.

מיתיבי ^[6]: 'ומה מי שמצוה להכותו - מצוה שלא להכותו, מי שאינו מצוה להכותו - אינו דין שמצוה שלא להכותו?' מאי לאו אידי ואידי ^[7] ^[8] במקום מצוה, הא בבנו הא באחר ^[9]?

לא, אידי ואידי לא שנא בנו ולא שנא אחר, ולא קשיא: כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה, והכי קתני: ומה ^[10] במקום מצוה ^[11], שמצוה להכותו - מצוה שלא להכותו ^[12], שלא במקום מצוה ^[13] שאינו מצוה להכותו ^[14] - אינו דין שמצוה שלא להכותו ^[15]!? ^[16].

תא שמע: 'היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו – חייב; בא אחֵר והכהו וקיללו – פטור' ^[17]; והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר? ואמר רב חסדא: במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ^[18] [## במקרה זה אין גם צער רפוי שבת ובושת, דגברא קטילא הוא, ואין לו רפוי, ואין לו שבת, ואין לו בושת, וצערו לא איכפת לן?].

רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת.

אי הכי - אחר נמי?

אחֵר - גברא קטילא הוא [ולפיכך פטור מכל].

והאמר רב ששת: 'ביישו ישן ומת ^[19] חייב ^[20]' ^[21]?

הכא במאי עסקינן? - בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה.

והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה?

מאי 'פטור' דקאמר? פטור מממון.

מכלל דבנו חייב בממון ^[22]?

אלא ^[23] בדינו ^[24] - הכא נמי ^[25] בדינו ^[26]; ^[27]

אלא אחֵר - היינו טעמא דפטור: דאמר קרא: (שמות כב כז) [אלהים לא תקלל] ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך ^[28];

התינח קללה ^[29], הכאה מנלן?

דמקשינן הכאה לקללה ^[30].

אי הכי - בנו נמי ^[31]?

כדאמר רב פינחס ^[32]: בשעשה תשובה - הכא נמי בשעשה תשובה.

אי הכי אחֵר נמי?!

אמר רב מרי: 'בעמך' - במקוים ^[33] שבעמך.

אי הכי - בנו נמי!?

עמוד ב

מידי דהוה לאחר מיתה ^[34].

מאי הוה עלה?

אמר רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו - חוץ ממסית, שהרי אמרה תורה (דברים יג ט) [לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו] לא תחמול ולא תכסה עליו.

משנה:

המכה אביו ואמו - אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה.

זה חומר במקלל מבמכה: שהמקלל לאחר מיתה - חייב ^[35], והמכה לאחר מיתה – פטור ^[36].

גמרא:

תנו רבנן: '(ויקרא כ ט) [כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת] אביו ואמו קלל [דמיו בו] - לאחר מיתה ^[37]; שיכול: הואיל וחייב במכה וחייב במקלל: מה מכה אינו חייב אלא מחיים אף המקלל אינו חייב אלא מחיים? ועוד: קל וחומר: ומה מכה שעשה בו שלא 'בעמך' כ'בעמך' ^[38], לא חייב בו לאחר מיתה ^[39] - מקלל שלא עשה בו שלא בעמך כבעמך, אינו דין שלא חייב בו לאחר מיתה! תלמוד לומר: אביו ואמו קלל - לאחר מיתה'.

הניחא לרבי יונתן, דמייתר ליה קרא 'אביו ואמו'; אלא לרבי יאשיה - מאי איכא למימר?

דתניא: '(ויקרא כ ט) [כי] איש איש [אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו] - מה תלמוד לומר 'איש איש'? - לרבות בת, טומטום, ואנדרוגינוס, אשר יקלל את אביו ואת אמו - אין לי אלא אביו ואמו ^[40]; אביו שלא אמו, אמו שלא אביו – מניין? - תלמוד לומר: אביו ואמו קלל: אביו קלל, אמו קלל ^[41] - דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: משמע שניהן כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב 'יחדיו' ^[42]'; - מנא ליה?

נפקא ליה מ'ומקלל אביו ואמו מות יומת' ^[43].

ואידך ^[44]?

ההוא מיבעי ליה לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס.

ותיפוק ליה מ'איש איש'?

דברה תורה כלשון בני אדם.

וליתני ^[45] 'חומר במכה מבמקלל שהמכה עשה בו שלא בעמך כבעמך, משאינו כן במקלל'?

קסבר: מקשינן הכאה לקללה.

לימא הני תנאי ^[46] כהני תנאי, דתני חדא: 'כותי - אתה מצווה על הכאתו ואי אתה מצווה על קללתו'; ותניא אידך: 'אי אתה מצווה לא על קללתו ולא על הכאתו'! סברוה דכולי עלמא: כותים גירי אמת הן ^[47]; מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר מקשינן הכאה לקללה ומר סבר לא מקשינן הכאה לקללה? [## הכותים עכשיו ודאי אינם 'עושים מעשה עמך', וותר לקקלם, ואי מקשינן הכאה לקללה – מותר גם להכותם.]

לא! דכולי עלמא לא מקשינן הכאה לקללה, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר כותים גירי אמת הן, ומר סבר כותים גירי אריות הן ^[48].

אי הכי ^[49] - היינו דקתני עלה 'ושורו כישראל' ^[50]!? ^[51]

אלא שמע מינה בהיקישא פליגי - שמע מינה.

משנה:

הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו ^[52];

רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר (דברים כד ז) [כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל] והתעמר בו ומכרו [ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך].

הגונב את בנו: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין.

גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין: רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

גמרא:

ותנא קמא לא בעי עימור ^[53]?

אמר רב אחא בריה דרבא: עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו.

[## ו(להלן דף פו,א) נראה בעליל שרבי עקיבא, רבנן, חזקיה ורבי יוחנן כולם סוברים שאין צריך עימור: איתמר: עידי גניבה ועידי מכירה בנפש ^[54] שהוזמו: חזקיה אמר אין נהרגין ^[55], רבי יוחנן אמר נהרגין:

חזקיה דאמר כרבי עקיבא ^[56], דאמר 'דבר - ולא חצי דבר', ורבי יוחנן אמר כרבנן, דאמרי 'דבר - ואפילו חצי דבר'; -

ואם היה צריך עימור – אין פה גם בעדי גניבה ומכירה כלום, עד שיעידו על העימור!?]

בעי רבי ירמיה: גנבו ומכרו ישן – מהו ^[57]? מכר אשה לעוברה ^[58] - מהו? יש דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך?

ותיפוק ליה דליכא עימור ^[59] כלל?!

לא, צריכא: ישן - דזגא עליה ^[60]; אשה - דאוקמא באפי זיקא ^[61]:

דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך - מאי?

תיקו.

תנו רבנן: '(דברים כד ז) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו [מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך] - אין לי אלא ^[62] איש שגנב; אשה מניין? תלמוד לומר (שמות כא טז) וגונב איש [ומכרו ונמצא בידו מות יומת] ^[63] אין לי אלא איש שגנב בין אשה ובין איש, ואשה שגנבה איש; אשה שגנבה אשה מניין?

תלמוד לומר: 'ומת הגנב ההוא' - מכל מקום ^[64].

תניא אידך [תוספתא בבא קמא פ"ח מ"א]: כי ימצא איש גונב נפש מאחיו - אחד הגונב את האיש ואחד הגונב את האשה, ואחד גר ואחד עבד משוחרר וקטן – חייב;

גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין ישנו ברשותו ^[65] – פטור ^[66];

מכרו לאביו ^[67] או לאחיו או לאחד מן הקרובים – חייב;

הגונב את העבדים - פטור.

[## גנבו ומכרו לאביו של נגנב – מה בין זה לבין פדיון שבויים? אולי: שמכר לאביו של נגנב בתור עבד? וכי האב אינו יודע שזהו בנו?]

הערות

^ בפרק 'המצניע' (שבת צג:) גבי המוציא את המת במטה
^ ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון; ומקלקל בחבורה - רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך, דהוי צריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ - אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל
^ בית דין
^ אם נתחייב נדוי או מלקות
^ לקללו ולהכות את חבירו? והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם, כדילפינן ב'ארבע מיתות' (לעיל נח:) - אפילו הכי נעשה שליח בית דין לכך, דכתיב (דברים כה ג) 'ארבעים יכנו' וכתיב (במדבר ה כא) 'יתן ה' אותך'
^ ברייתא תניא הכי במכילתא [פרשת משפטים מסכת דנזיקין פרשה ה]
^ 'מצוה' ו'אינה מצוה'
^ תרוייהו
^ והכי קאמר: ויליף אזהרה למכה אביו
^ אחר שמצוה להכותו
^ דכתיב 'יכנו'
^ יותר מארבעים, דכתיב (דברים כה ג) 'ולא יוסיף פן יוסיף'
^ בנו
^ אפילו במקום מצוה - אלמא אינו נעשה שליח לכך
^ שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה
^ ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא
^ קסלקא דעתא פטור ממלקות [אבל מתשלום צער רפוי שבת ובושת - חייב]
^ ואשמעינן דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת, וקשיא לרב ששת
^ תוך שינתו
^ דהא מתביישין בניו
^ והאי נמי לא שנא
^ מכלל ד'חייב' דקתני גבי בנו - ממון קאמר? בתמיה! והא באין בה שוה פרוטה מוקמת לה
^ על כרחך
^ חייב בדינו קאמר: מיתה
^ דתני גבי אחֵר 'פטור'
^ קאמר, וממלקות פטר ליה
^ ואכתי מאי שנא?
^ וזה שעובר עבירה שחייב מיתה - לאו 'עושה מעשה עמך' הוא
^ דכתיב ביה 'בעמך'
^ כלומר: גמרינן ב'מה מצינו'; ואיכא דאמרי: היקשא, דכתיב: 'מכה אביו' (שמות כא טו) ו'מקלל אביו' (שמות כא יז) גבי הדדי ב'אלה המשפטים', אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים
^ דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו, שאביו בכלל 'עמך' בפרק 'ארבע מיתות' (לעיל סו.)
^ משמיה דרבא במסכת חגיגה בסוף 'חומר בקודש'
^ הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו
^ דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב. וא"ת והתנן 'מכה לאחר מיתה - פטור' והכא מחייב ליה אהכאה, דקתני 'הכהו וקללו' - היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה: משום דבעינן חבורה, ולאחר מיתה ליכא חבורה, דליכא 'נפש',: דנפקא ליה לעיל מ'נפש'; ויוצא ליהרג איכא חבורה, דחַי הוא, אלא דסופו למות
^ כדיליף בגמרא
^ דחבורה ליכא
^ 'אביו ואמו קלל' קרא יתירא הוא, דהא כתיב רישיה דקרא 'אשר יקלל את אביו ואת אמו'
^ דגבי הכאה לא כתיב 'בעמך' למעוטי שאינו עושה מעשה עמך; והאי תנא סבר לא מקשינן הכאה לקללה מפני המקרא המפסיק בינתים
^ דהא חבורה כתיב
^ שניהם יחד
^ בראש המקרא סמך קללה לאביו [אשר יקלל את אביו], ובסוף סמך לאמו [ואמו קלל]
^ וכמו שפרט בחורש בשור ובחמור; מדפרט לך - שמע מינה דאי לא הוי יחדו - הוה משמע שור לבדו וחמור לבדו; והא ’[את] אביו ו[את] אמו' דרישא - דרשינן נמי או אביו או אמו, וסיפא - לאתויי לאחר מיתה
^ ד'ואלה המשפטים' (שמות כא יז)
^ דמפיק לאחר מיתה מ'אביו ואמו קילל'
^ אמתניתין קאי, דקתני 'זה חומר במקלל מבמכה'
^ תנא דמתניתין דלא תנא 'חומר במכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך', ותנא דברייתא דלעיל, דתנא 'ומה מכה שעשה בו'
^ מתחילתן גרים גמורים היו, ועכשיו הרשיעו, וישראל שאינו עושה מעשה עמך הוא; וכי היכי דעל קללתו פטור - על הכאתו נמי פטור
^ והרי הם כעובדי כוכבים גמורים
^ דטעמא דפטור משום דגירי אריות הן
^ בתמיה
^ בהך מתניתין דקתני 'אינו מצווה לא על הכאתו ולא על קללתו' קתני 'ושורו כישראל': שור שלנו שנגח את שורו, ושורו שנגח שלנו - תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, ואילו דעובד כוכבים תנן 'שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם';
^ דכתיב (שמות כא טז) 'ונמצא בידו'; ותניא במכילתא: 'ונמצא' - אין מציאה בכל מקום אלא בעדים; 'בידו' - אין 'בידו' אלא ברשותו, וכן הוא אומר (במדבר כא כו) 'ויקח את כל ארצו מידו'
^ שמוש
^ שני כיתי עדים: אחת העידה שגנב את הנפש, ואחת העידה שמכר
^ כדמפרש טעמא ואזיל; וכיון דאינהו לא מקטלי - איהו נמי, אם לא הוזמו - לא מקטיל, דהויה לה 'עדות שאי אתה יכול להזימה', ולא משכחת לה דמקטיל אלא בכת אחת שמעידין על הגניבה ועל המכירה
^ פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בבבא בתרא ב'חזקת הבתים': 'על פי שנים עדים יקום דבר' ולא חצי דבר; והאי 'חצי דבר' הוא אצל כל כת וכת: דאי לאו עידי גניבה - אינו נהרג משום עידי מכירה, שיכול לומר "עבדי מכרתי", ואי לאו מכירה נמי לא מיחייב אגניבה
^ לקמן מפרש לה הבעיא
^ גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה: שלא מכר הגוף שלה, אלא שיהא עובר מכור
^ לא בישן ולא בעובר
^ דסמך עליו
^ וכל כמה שהיא עבה - מועיל יותר להגין בפני הרוח
^ כשהגנב
^ שהנגנב איש ולא אשה; וקרא קמא דלא קפיד הנגנב למהוי איש, דכתיב 'נפש', הלכך אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה, דהיכא דגנב הוי איש - כתוב 'גונב נפש', ואשה שגנבה איש - דכתיב 'וגונב איש', ו'גונב' - אפילו אשה גונבת משמע
^ וההוא - דרשינן לה בספרי למעוטי גונב עבד
^ ברשות הנגנב עצמו: שעדיין לא הכניסו גנב ברשותו
^ שהרי לא גנבו
^ של נגנב

[1] בפרק 'המצניע' (שבת צג:) גבי המוציא את המת במטה

[2] ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון; ומקלקל בחבורה - רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך, דהוי צריך לחבלה, אבל הנוטל קוץ - אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל

[3] בית דין

[4] אם נתחייב נדוי או מלקות

[5] לקללו ולהכות את חבירו? והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם, כדילפינן ב'ארבע מיתות' (לעיל נח:) - אפילו הכי נעשה שליח בית דין לכך, דכתיב (דברים כה ג) 'ארבעים יכנו' וכתיב (במדבר ה כא) 'יתן ה' אותך'

[6] ברייתא תניא הכי במכילתא [פרשת משפטים מסכת דנזיקין פרשה ה]

[7] 'מצוה' ו'אינה מצוה'

[8] תרוייהו

[9] והכי קאמר: ויליף אזהרה למכה אביו

[10] אחר שמצוה להכותו

[11] דכתיב 'יכנו'

[12] יותר מארבעים, דכתיב (דברים כה ג) 'ולא יוסיף פן יוסיף'

[13] בנו

[14] אפילו במקום מצוה - אלמא אינו נעשה שליח לכך

[15] שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה

[16] ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא

[17] קסלקא דעתא פטור ממלקות [אבל מתשלום צער רפוי שבת ובושת - חייב]

[18] ואשמעינן דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת, וקשיא לרב ששת

[19] תוך שינתו

[20] דהא מתביישין בניו

[21] והאי נמי לא שנא

[22] מכלל ד'חייב' דקתני גבי בנו - ממון קאמר? בתמיה! והא באין בה שוה פרוטה מוקמת לה

[23] על כרחך

[24] חייב בדינו קאמר: מיתה

[25] דתני גבי אחֵר 'פטור'

[26] קאמר, וממלקות פטר ליה

[27] ואכתי מאי שנא?

[28] וזה שעובר עבירה שחייב מיתה - לאו 'עושה מעשה עמך' הוא

[29] דכתיב ביה 'בעמך'

[30] כלומר: גמרינן ב'מה מצינו'; ואיכא דאמרי: היקשא, דכתיב: 'מכה אביו' (שמות כא טו) ו'מקלל אביו' (שמות כא יז) גבי הדדי ב'אלה המשפטים', אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים

[31] דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו, שאביו בכלל 'עמך' בפרק 'ארבע מיתות' (לעיל סו.)

[32] משמיה דרבא במסכת חגיגה בסוף 'חומר בקודש'

[33] הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו

[34] דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב. וא"ת והתנן 'מכה לאחר מיתה - פטור' והכא מחייב ליה אהכאה, דקתני 'הכהו וקללו' - היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה: משום דבעינן חבורה, ולאחר מיתה ליכא חבורה, דליכא 'נפש',: דנפקא ליה לעיל מ'נפש'; ויוצא ליהרג איכא חבורה, דחַי הוא, אלא דסופו למות

[35] כדיליף בגמרא

[36] דחבורה ליכא

[37] 'אביו ואמו קלל' קרא יתירא הוא, דהא כתיב רישיה דקרא 'אשר יקלל את אביו ואת אמו'

[38] דגבי הכאה לא כתיב 'בעמך' למעוטי שאינו עושה מעשה עמך; והאי תנא סבר לא מקשינן הכאה לקללה מפני המקרא המפסיק בינתים

[39] דהא חבורה כתיב

[40] שניהם יחד

[41] בראש המקרא סמך קללה לאביו [אשר יקלל את אביו], ובסוף סמך לאמו [ואמו קלל]

[42] וכמו שפרט בחורש בשור ובחמור; מדפרט לך - שמע מינה דאי לא הוי יחדו - הוה משמע שור לבדו וחמור לבדו; והא ’[את] אביו ו[את] אמו' דרישא - דרשינן נמי או אביו או אמו, וסיפא - לאתויי לאחר מיתה

[43] ד'ואלה המשפטים' (שמות כא יז)

[44] דמפיק לאחר מיתה מ'אביו ואמו קילל'

[45] אמתניתין קאי, דקתני 'זה חומר במקלל מבמכה'

[46] תנא דמתניתין דלא תנא 'חומר במכה שעשה בו שלא בעמך כבעמך', ותנא דברייתא דלעיל, דתנא 'ומה מכה שעשה בו'

[47] מתחילתן גרים גמורים היו, ועכשיו הרשיעו, וישראל שאינו עושה מעשה עמך הוא; וכי היכי דעל קללתו פטור - על הכאתו נמי פטור

[48] והרי הם כעובדי כוכבים גמורים

[49] דטעמא דפטור משום דגירי אריות הן

[50] בתמיה

[51] בהך מתניתין דקתני 'אינו מצווה לא על הכאתו ולא על קללתו' קתני 'ושורו כישראל': שור שלנו שנגח את שורו, ושורו שנגח שלנו - תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, ואילו דעובד כוכבים תנן 'שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור ושל עובד כוכבים שנגח שור של ישראל, בין תם בין מועד - משלם נזק שלם';

[52] דכתיב (שמות כא טז) 'ונמצא בידו'; ותניא במכילתא: 'ונמצא' - אין מציאה בכל מקום אלא בעדים; 'בידו' - אין 'בידו' אלא ברשותו, וכן הוא אומר (במדבר כא כו) 'ויקח את כל ארצו מידו'

[53] שמוש

[54] שני כיתי עדים: אחת העידה שגנב את הנפש, ואחת העידה שמכר

[55] כדמפרש טעמא ואזיל; וכיון דאינהו לא מקטלי - איהו נמי, אם לא הוזמו - לא מקטיל, דהויה לה 'עדות שאי אתה יכול להזימה', ולא משכחת לה דמקטיל אלא בכת אחת שמעידין על הגניבה ועל המכירה

[56] פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן בבבא בתרא ב'חזקת הבתים': 'על פי שנים עדים יקום דבר' ולא חצי דבר; והאי 'חצי דבר' הוא אצל כל כת וכת: דאי לאו עידי גניבה - אינו נהרג משום עידי מכירה, שיכול לומר "עבדי מכרתי", ואי לאו מכירה נמי לא מיחייב אגניבה

[57] לקמן מפרש לה הבעיא

[58] גנב אשה מעוברת ומכרה לעוברה: שלא מכר הגוף שלה, אלא שיהא עובר מכור

[59] לא בישן ולא בעובר

[60] דסמך עליו

[61] וכל כמה שהיא עבה - מועיל יותר להגין בפני הרוח

[62] כשהגנב

[63] שהנגנב איש ולא אשה; וקרא קמא דלא קפיד הנגנב למהוי איש, דכתיב 'נפש', הלכך אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה, דהיכא דגנב הוי איש - כתוב 'גונב נפש', ואשה שגנבה איש - דכתיב 'וגונב איש', ו'גונב' - אפילו אשה גונבת משמע

[64] וההוא - דרשינן לה בספרי למעוטי גונב עבד

[65] ברשות הנגנב עצמו: שעדיין לא הכניסו גנב ברשותו

[66] שהרי לא גנבו

[67] של נגנב

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]