ביאור:בבלי סנהדרין דף סז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
|
סנהדרין דף סז עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
סימנא בעלמא.[1]
משנה:
'המסית' [2] - זה הדיוט [3] והמסית את ההדיוט [4];
אמר "יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה" - כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהם חוץ מזו.
אמר לשנים [5] - הן עדיו [6], ומביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו [7].
אמר לאחד - הוא אומר [8]: "יש לי חבירים רוצים בכך [9]";
אם היה [10] ערום ואינו יכול לדבר בפניהם [11] - מכמינין לו [12] עדים אחורי הגדר [13], והוא אומר לו: "אמור מה שאמרת ביחוד [14]"! והלה אומר לו, והוא אומר לו "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים"? אם חוזר בו - הרי זה מוטב, ואם אמר "כך היא חובתנו", "כך יפה לנו" - העומדין מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
האומר: "אעבוד", "אלך ואעבוד", "נלך ונעבוד", "אזבח", "אלך ואזבח", "נלך ונזבח", "אקטיר", "אלך ואקטיר", "נלך ונקטיר", "אנסך", "אלך ואנסך", "נלך וננסך", "אשתחוה", "אלך ואשתחוה", "נלך ונשתחוה" [15].
[במרגליות הים מביא גירסא בשם אור הנעלם: האומר: עבוד, לך ועבוד, נלך ונעבוד, זבח, לך וזבח, נלך ונזבח, הקטר, לך והקטר, נלך ונקטיר, נסך, לך ונסך, נלך וננסך, השתחוה, לך והשתחוה, נלך ונשתחוה.]
גמרא:
'המסית - זה הדיוט': טעמא דהדיוט, הא נביא [16] - בחנק; 'והמסית את ההדיוט': טעמא דיחיד [17], הא רבים [18] - [19] בחנק [20] - מתניתין מני?
רבי שמעון היא, דתניא: 'נביא שהדיח – בסקילה; רבי שמעון אומר: בחנק; מדיחי עיר הנדחת – בסקילה; רבי שמעון אומר: בחנק' [21].
אימא סיפא: 'המדיח - זה האומר "נלך ונעבוד עבודת כוכבים"', ואמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו [22] - אתאן לרבנן [תנא קמא, שחולק על רבי שמעון]! רישא רבי שמעון וסיפא רבנן!?
רבינא אמר: כולה רבנן היא [23], ולא זו אף זו קתני [24]
רב פפא [25] אמר: כי קתני 'מסית - זה הדיוט' – להכמנה [26], דתניא: 'ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו; כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי [27], ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו [28] והוא אינו רואה אותן, והלה אומר לו "אמור מה שאמרת לי ביחוד", והוא אומר לו, והלה אומר לו "היאך נניח את אלהינו שבשמים ונעבוד עבודת כוכבים?; אם חוזר בו – מוטב, ואם אמר "כך היא חובתנו", ו"כך יפה לנו" - העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
וכן עשו לבן סטדא בלוד, ותלאוהו בערב הפסח.
'בן סטדא'? בן פנדירא הוא!?
אמר רב חסדא: בעל = 'סטדא', בועל = 'פנדירא'.
בעל = פפוס בן יהודה הוא?!
אלא אימא: אמו 'סטדא'.
אמו - מרים מגדלא נשי [מספרת נשים ועושה משעריהן מגדלות; לשון אחר: מגַדֶלֶת צָמות בשער הנשים] הואי, כדאמרי בפומבדיתא: סטת דא מבעלה.
משנה:
'המדיח' - זה האומר "נלך ונעבוד עבודת כוכבים" [29];
'המכשף': העושה מעשה [30] חייב [31], ולא האוחז את העינים [32].
רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קשואין [33]: אחד [34] לוקט פטור, ואחד [35] לוקט חייב: העושה מעשה [36] - חייב, האוחז את העינים [37] - פטור.
[סיפרי פרשת שופטים פיסקא קעא
'ומכשף' - העושה מעשה ולא האוחז את העינים; רבי עקיבא אומר משום ר' יהושע: שנים מלקטים קישואים אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב האוחז העינים פטור.]
גמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: מדיחי עיר הנדחת שנו כאן.
'המכשף' זה העושה מעשה וכו' [חייב, ולא האוחז את העינים]:
תנו רבנן: (שמות כב יז) מכשפה [לא תחיה] - אחד האיש ואחד האשה [38]; אם כן מה תלמוד לומר 'מכשפה'? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
מיתתן במה?
רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר כאן (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן (דברים כ טז) [רק מערי העמים האלה אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה] לא תחיה כל נשמה [39]; מה להלן בסייף [40] - אף כאן בסייף.
רבי עקיבא אומר: נאמר כאן מכשפה לא תחיה ונאמר להלן [41] (שמות יט יג) [לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה] אם בהמה אם איש לא יחיה [במשך היבל המה יעלו בהר]; מה להלן בסקילה [42] - אף כאן בסקילה.
אמר לו רבי יוסי: אני דנתי 'לא תחיה' מ'לא תחיה', ואתה דנת 'לא תחיה' מ'לא יחיה'!
אמר לו רבי עקיבא: אני דנתי ישראל מישראל, שריבה בהן הכתוב מיתות הרבה [43], ואתה דנת ישראל מעובדי כוכבים שלא ריבה בהן הכתוב אלא
|
סנהדרין דף סז עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא |
מיתה אחת [44].
בן עזאי אומר: נאמר (שמות כב יז) מכשפה לא תחיה, ונאמר (שמות כב יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת; סְמָכוֹ [45] - ענין לו [46]: מה שוכב עם בהמה בסקילה [47] - אף מכשף בסקילה.
אמר לו רבי יהודה [48]: וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא לזה בסקילה [49]? אלא [50]: אוב וידעוני בכלל מכשפים היו [51], ולמה יצאו [52]? - להקיש עליהן [53] ולומר לך: מה אוב וידעוני - בסקילה אף מכשף בסקילה.'
לרבי יהודה נמי ליהוו אוב וידעוני שני כתובים הבאים כאחד [54], וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין?
אמר רבי זכריה: עדא אמרה [55]: קסבר רבי יהודה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין [56].
אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן 'כשפים'? - שמכחישין פמליא של מעלה [57].
(דברים ד לה) [אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים] אין עוד מלבדו; אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים [58].
ההיא איתתא דהות קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא [59]; אמר לה: אי מסתייעת [60] - זילי עבידי [61]: 'אין עוד מלבדו' כתיב [62]!
איני! והאמר רבי יוחנן: 'למה נקרא שמן 'מכשפים'? שמכחישין פמליא של מעלה'?
שאני רבי חנינא: דנפיש זכותיה [63].
אמר רבי אייבו בר נגרי אמר רבי חייא בר אבא: 'בלטיהם' [שמתו ז,כב; ח,ג; ח,יד] [64] - אלו מעשה שדים [65]; 'בלהטיהם' (שמות ז יא) - אלו מעשה כשפים [66]; וכן הוא אומר (בראשית ג כד) [ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים] ואת להט החרב המתהפכת [לשמר את דרך עץ החיים] [67].
אמר אביי: דקפיד אמנא [68] – שד, דלא קפיד אמנא [69] – כשפים.
אמר אביי: הלכות כשפים כהלכות שבת: יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחלה [70]: העושה מעשה [71] – בסקילה; האוחז את העינים [72] - פטור אבל אסור; מותר לכתחלה - כדרב חנינא ורב אושעיא: כל מעלי שבתא הוו עסקי בהלכות יצירה ומיברי להו עיגלא תילתא [73] ואכלי ליה.
אמר רב אשי: חזינא ליה לאבוה דקרנא [74] דנפיץ [75] ושדי כריכי דשיראי מנחיריה [76].
(שמות ח טו) ויאמרו החרטומים אל פרעה: "אצבע אלהים היא [ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה’] [77]" [78] - אמר רבי אליעזר: מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה.
רב פפא אמר: האלהים! אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי [79]; האי - מיכניף ליה [80] והאי [81] לא מיכניף ליה [82].
אמר ליה רב לרבי חייא [83]: לדידי חזי לי ההוא טייעא [84] דשקליה לספסירא וגיידיה לגמלא [85], וטרף ליה בטבלא וקם [86].
אמר ליה [87]: לבתר הכי דם ופרתא מי הואי [88]? אלא ההיא - אחיזת עינים הוה [89].
זעירי איקלע לאלכסנדריא של מצרים, זבן חמרא; כי מטא לאשקוייה מיא - פשר [90] וקם גמלא דוסקניתא [91].
אמרו ליה: אי לאו זעירי את - לא הוה מהדרינן לך: מי איכא דזבין מידי הכא ולא בדיק ליה אמיא [92]?
ינאי איקלע לההוא אושפיזא [93], אמר להו: אשקין מיא! - קריבו שתיתא [94]; חזא דקא מרחשן שפוותה [95] שדא פורתא [96] מיניה [97] הוו עקרבי [98]; אמר להו: "אנא שתאי מדידכו [99] - אתון נמי שתו מדידי"!
אשקייה, הואי חמרא [100]; רכבה, [101]סליק לשוקא; אתא חברתה פשרה לה [102]; חזייה דרכיב וקאי אאיתתא בשוקא!
(שמות ח ב) [ויט אהרן את ידו על מימי מצרים] ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים; אמר רבי אלעזר: צפרדע אחת היתה [103], השריצה [104] ומלאה כל ארץ מצרים!
כתנאי: רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, ומלאה כל ארץ מצרים; אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא! מה לך אצל הגדה!? כלה מדברותיך [105], ולך אצל נגעים ואהלות [106]: צפרדע אחת היתה, שרקה להם [107] - והם באו.
אמר ר' עקיבא כו' [רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע: שנים לוקטין קשואין: אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב: העושה מעשה - חייב, האוחז את העינים - פטור]:
הערות
עריכה- ^ ובתחילת שום דבר הכתוב מדבר, דתחלת חלול מיהא הוה
- ^ מסית דחשבינן ליה בנסקלין [משנה בדף נג,א]
- ^ זה הדיוט שהסית, אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק, כדמפרש בגמרא
- ^ הוא דבסקילה, אבל מסית את הרבים, כגון עיר הנדחת - בחנק כדמפרש בגמרא; והא ליכא למידק, אבל מסית את הנביא – בחנק, דלא מצינו חלוק בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט, אבל מצינו חלוק בין נביא שהסית להדיוט שהסית: דהדיוט שהסית כתיב (דברים יג יא) וסקלתו באבנים ובנביא כתיב (שם, פסוק ו) והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק
- ^ יחד
- ^ הן עצמן נעשו עדים; ואין צריכין להתרות בו כשאר חייבי מיתות
- ^ דכתיב (שם, פסוק ט) לא תחמול ולא תכסה עליו
- ^ הניסת צריך להשיבו
- ^ בא ואמור לי בפניהם
- ^ המסית
- ^ כלומר: אומר "איני יכול לפרסם הדבר" מפני יראת בית דין
- ^ דמתרגמינן 'וארב לו' = וכמן ליה (דברים יט יא)
- ^ מעמידין ליה מארבין אחורי הגדר לשמוע דבריו
- ^ כלומר: אין איש עכשיו עמנו, ויכול אתה לומר מה שאמרת לי
- ^ באחת מכל הלשונות הללו הוי מסית, וחייב
- ^ אם מסית זה נביא: שהיה מתנבא בשם הקב"ה לעבוד עבודת כוכבים
- ^ דמסית את 'ההדיוט' כלומר: את היחיד
- ^ הא אם מסית את הרבים כגון אנשי עיר הנדחת
- ^ לאו בסקילה הוא אלא
- ^ דהא ליכא למידק דהא דקתני 'והמסית את ההדיוט' - למעוטי מסית את הנביא קאמר, דלא אשכחן תנא דמפליג בין מסית את הנביא למסית את ההדיוט; אבל בין נביא המסית להדיוט המסית - אשכחן חלוק, כדמפרש ואזיל
- ^ טעמא דרבי שמעון ורבנן מפרש ב'אלו הן הנחנקין'
- ^ במשנתנו זאת, ואשמועינן סיפא דמדיח דרישא - במדיח עיר הנדחת קאמר, והכי קאמר: המדיח דתנן (לעיל דף נג.) בהדי נסקלין - זה האומר לרבים "נלך ונעבוד עבודת כוכבים"
- ^ רבינא אמר גרס ולא גרסינן אמר רבינא, דאיהו ורב פפא לא פליגי, אלא מר מתרץ חדא ומר מתרץ חדא, ולא פליגי: דהא בתרי מילי אוקימנא לרישא כרבי שמעון, ואתו הנך אמוראי לתרוצה כרבנן, והכי פירושה: רבינא תרצה לחדא, ואמר רישא נמי רבנן, ו'המסית את ההדיוט' - לאו למעוטי מסית את הרבים אתא, אלא תרוייהו תנא להו: תנא רישא מסית את היחיד, והדר תנא סיפא 'המדיח זה האומר לרבים "נלך ונעבוד עבודה זרה"'
- ^ כלומר: אי קשיא לך: ליתני 'מסית את הרבים' ולא ליתני 'מסית את היחיד', דהא פשיטא דכולהו מודו בה דבסקילה - אורחא לתנא למתני הכי: תנא מילתא ברישא דפשיטא ליה, והדר תנא רבותא: ולא זו - דמסית יחיד בלבד בסקילה, אלא אף זו - דמסית רבים בסקילה; ודלא כרבי שמעון
- ^ ורב פפא אתא אף לתרוצי לדקתני 'המסית זה הדיוט' - לאו למעוטי נביא המסית קתני, אלא כל המסיתים קרי 'הדיוטות'
- ^ משום הכמנה, כלומר: מסית - הדיוט ושוטה הוא, ומדת הקלין נוהג בו: שמקילין בחייו: שכל חייבי מיתות צריכין התראה, וזה נהרג בהכמנה
- ^ בחדרי חדרים לפי שהוא ירא לדבר בגלוי
- ^ הן רואין אותו לאור הנר שעמו; דאי לא מצי חזו ליה - לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא ואף על גב דשמעי קליה, דמצי למימר "לא הואי אנא"; 'ושומעין קולו' - שהוא אומר דברי הסתה
- ^ בגמרא מוקים לה במדיח עיר הנדחת
- ^ ממש
- ^ בסקילה
- ^ מראה לבריות כאילו הוא עושה, ואינו עושה כלום
- ^ במכשפות לפנינו
- ^ מהן
- ^ וחברו
- ^ שהיתה כאן שדה קשואין, ולקטה ממש בכשפים
- ^ מראה לנו כאילו התקבצו כולם במקום אחד, והקשואין לא זזין ממקומן
- ^ דהא גבי אוב וידעוני - דמכשפים הם - לא חלק בין איש לאשה, דכתיב (ויקרא כ כז) ואיש או אשה [כי יהיה בהם אוב או ידעני מות ימתו באבן ירגמו אתם דמיהם בם]
- ^ בשבע אומות כתיב
- ^ דכתיב בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב (במדבר כא כד)
- ^ בסיני
- ^ דכתיב (שמות יט יג) כי סקול יסקל או ירה יירה
- ^ ומצינו בסיני שנבחרה בהן סקילה
- ^ כל מיתה האמורה לבני נח אינו אלא סייף
- ^ סמך ענין המכשף לשוכב עם בהמה
- ^ פֵּרְשָׁהּ; הבנה אחרת ברש"י: ענין פרשה: ששני פסוקים אלה הינם פרשה בפני עצמה, להוכיח שהם ענין אחד
- ^ הא - ילפינן לה בהאי פרקין, מ'דמיהם בם' דכתיב בם בפרשת 'קדושים תהיו', וגמרינן לה מאוב וידעוני דכתיב בהו 'באבן ירגמו אותם דמיהם בם' (ויקרא כ כז)
- ^ רבי יהודה לא דריש סמוכין
- ^ נוציא את זה מדין מיתות קלות לסקילה, החמורה מכולן
- ^ מכלל ופרט אתה למד בו סקילה
- ^ וכבר חייב בהן הכתוב מיתה כדכתיב ’[מכשפה] לא תחיה'
- ^ להזכירן בעצמן ולכתוב בהן סקילה
- ^ להקיש להם את הכלל; וזו מדה בתורה: 'כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו'
- ^ הוה ליה למכתב חד או אוב או ידעוני ולשתוק
- ^ כמו 'הדא אמרה': זאת אומרת
- ^ ובכל דוכתי דאמר 'אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר'? - רבי יהודה היא, ומהכא ילפינן
- ^ 'כשפים' - נוטריקון כחש פמליא של מעלה: שעל מי שנגזר לחיות - ממיתין
- ^ אפילו כשפים אין בהן כח לפני גזרתו שאין כח מלבדו
- ^ לעשות לו מכשפות
- ^ אם מסתייע מילתיך: אם את מצלחת לעשות לי מכשפות
- ^ עשי!
- ^ ואם המקום חפץ בי - לא תוכלי להרע, ואם תוכלי - מאתו יצא, ואני מקבלן
- ^ ומסרי נפשיה משמיא לאצוליה
- ^ כמו (רות ג ז) 'ותבא בלט' בסתר
- ^ שנסתרים ואינן נראין; כל מקום שנאמר 'בלטיהם' - היו החרטומין עושין בלחשיהם על ידי שדים
- ^ שאינו עושה על ידי שדים אלא מעצמו
- ^ ומתהפכת מאליה, ודומה לכשפים (ולא) על ידי שדים היתה מתהפכת, אלא מאליה, וקרי ליה 'להט'
- ^ מי שמקפיד על הכלי שאינו יכול לעשות דבר בלא כלי הראוי לאותו דבר, כגון שרי בוהן שצריכין סכין שקתו שחור, ושרי כוס שצריכין כוס של זכוכית
- ^ שבכל כלי היה עושה
- ^ דמלאכות – בסקילה, ושבות - פטור אבל אסור, וצידת צבי וצפור שנכנסת לו תחת כנפיו - יושב ומשמרו עד שתחשך ומפיס מורסא להוציא ממנה לחה; הכי איתא בפרק 'רבי אליעזר דאורג' (דף קז.); וכן צד נחש במתעסק בו שלא ינשכו אותו - מותר לכתחילה; הכא נמי
- ^ ממש
- ^ מראה כאילו עושה ואינו עושה כלום
- ^ וממילא אברו להו עגלא תילתא על ידי שהיו מצרפים אותיות השם שבהם נברא העולם, ואין כאן משום מכשפות, דמעשה הקב"ה הן: ע"י שם קדושה שלו הוא
- ^ מכשף היה
- ^ מנפץ חוטמו בכח מוקיי"ר בלע"ז
- ^ משליך חתיכות של מעילים
- ^ מכה זו של כנים - לא על ידי מכשפות באה, אלא על פי הקב"ה
- ^ דאין לחרטומים יכולת בה
- ^ אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר
- ^ בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד אליו
- ^ אבל בריה קטנה
- ^ אינה נאספת, שאין בה כח לבא ממקום רחוק
- ^ ולא גרסינן 'איני'
- ^ סוחר ערבי
- ^ נטל חרב וחתך גמל לאברים; 'גיידיה' - כמו ראוהו 'מגוייד' דבפרק בתרא דיבמות (דף קכ:)
- ^ קשקש לו בזוג - אסקד"א בלע"ז - ועמד על רגליו
- ^ רבי חייא לרב
- ^ אחר שעמד הגמל -כלום נמצאת שם לכלוך מן הדם והפרש
- ^ ולא מגוייד הוא, שאינו יכול להחיות המת
- ^ נמס המכשפוּת: כל מילי מכשפות נבדקין על מים חיים ונמוחין
- ^ נעשה החמור דף של גשר; שעשו תחלה את הדף – חמור; 'גמלא' = גשר; סקוניתא - מין עץ הוא
- ^ כלומר יש לוקח בעיר הזאת - שמוחזקת בכשפים - שום סחורה ואינו בודקה על המים
- ^ ולא גרסינן 'רבי ינאי', דלאו איניש מעליא הוא: שעשה כשפים
- ^ קמח טרוף במים
- ^ ראה ינאי האשה המביאה לו המשקה שהיו שפתיה נעות, הכיר שכשפנית היא
- ^ מן המשקה
- ^ לארץ
- ^ ונעשו עקרבים
- ^ לא גלה להם הדבר שהבין בדבר, והראה עצמו כאילו שתה
- ^ האשה נעשית חמור
- ^ ינאי, ו
- ^ מיחת את הכשפים וחזרה לקדמותה
- ^ ('הצפרדע'- אחת משמע)
- ^ ממעיה ויצאו ולדות
- ^ מנע מדבריך
- ^ ופנה להלכות נגעים ואהלות שהן חמורים, ובהם אתה מחודד, ולא בהגדה
- ^ ושמעו קולה כל הצפרדעים שבעולם