ביאור:בבלי סנהדרין דף סד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

"הס [1] שלא להזכיר בשם ה'" - שלא לימדו אביו ואמו; מיד הוציא יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה לקיים מה שנאמר [2] ונתתי פגריכם על פגרי גלוליכם [אם כן היה יצר לעבודה זרה]!?

בתר דאביקו ביה.

תא שמע: (עזרא ט ד) [ויקם על מעלה הלוים ישוע ובני קדמיאל שבניה בני שרביה בני כנני] ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם [3] - מאי אמור?

אמר רב יהודה, ואיתימא רבי יונתן: בייא בייא [4] היינו דאחרביה לביתא [5], וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו, ועדיין הוא מרקד בינן; כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא [6]? לא איהו בעינן, ולא אגריה בעינן [7]!

בתר דאביקו ביה.

[8] יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי [9]; נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה "אמת" [10].

אמר רבי חנינא: שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת" [11].

נפק כגוריא [12] דנורא מבית קדשי הקדשים, אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה; בהדי דקתפסי ליה - אישתמיט ביניתא [13] מיניה, ואזל קליה [נשמע קולו] בארבע מאה פרסי; אמרו: היכי ניעבד? דילמא משמיא מרחמי עליה!?

אמר להו נביא: שדיוהו בדודא דאברא [14], וכסיוה באברא, דשייף קליה [15] - דכתיב (זכריה ה ח) ויאמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה [16]; אמרי: הואיל ועת רצון הוא - ניבעי רחמי איצרא דעבירה [17].

בעו רחמי - אימסר בידייהו, חבשוהו תלתא יומי [18]. איבעו ביעתא בת יומא לחולה [19] ולא אשכחו [20], אמרו: היכי נעביד? ניבעי פלגא [21]? פלגא מרקיעא לא יהבי! כחלינהו לעיניה [22] אהני ביה [23] דלא איגרי איניש בקרובתיה [24].

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר; אמרה: אם תעמוד ההיא אשה מחוליה - תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם; עמדה והלכה לכל עבודה זרה שבעולם; כיון שהגיע לפעור, שאלה לכומרים: במה עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין ושותין שכר [25] ומתריזין בפניה.

אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך.

אתם בית ישראל אינן כן [26]: (במדבר כה ה) [ויאמר משה אל שפטי ישראל הרגו איש אנשיו] הנצמדים לבעל פעור - כצמיד פתיל [27]; (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם [חיים כלכם היום] - כשתי תמרות הדבוקות זו בזו [28].

במתניתא תנא: הנצמדים לבעל פעור - כצמיד על יד אשה; ואתם הדבקים בה' אלהיכם - דבוקים ממש [29].

תנו רבנן: מעשה בסבטא [30] בן אלס [31] שהשכיר חמורו לנכרית אחת; כיון שהגיעה לפעור - אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא; לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא; אמרה לו: ולא יהודי אתה? אמר לה: ומאי איכפת ליך? נכנס, פער בפניו, וקינח בחוטמו [32], והיו כומרין מקלסין [33] לו ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך!

הפוער עצמו לבעל פעור - הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי [34]; הזורק אבן למרקוליס - זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה.

רב מנשה הוה קאזיל לבי תורתא [35]; אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא! שקל פיסא [36], שדא ביה; אמרו לו: מרקוליס היא [37]! אמר להו: 'הזורק אבן למרקוליס [38]' תנן [39]. אתא, שאל בי מדרשא, אמרו ליה : 'הזורק אבן במרקוליס [40]' תנן, אף על גב דמיכוין למירגמיה. אמר להו: איזיל אישקלה [41]? אמרו ליה: אחד הנוטלה ואחד הנותנה – חייב: כל חדא וחדא - רווחא לחבירתה שביק [42].

משנה:

הנותן מזרעו למולך - אינו חייב עד שימסור למולך [43] ויעביר באש [44].

מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך - אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.

גמרא:

קתני [45] 'עבודה זרה [46]' וקתני 'מולך' [47]?

אמר רבי אבין: תנן כמאן דאמר 'מולך לאו עבודה זרה היא', דתניא: 'אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה [48] – חייב [49]; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך חייב, שלא למולך פטור [50]' [51].

אמר אביי: רבי אלעזר בר' שמעון ורבי חנינא בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד: רבי אלעזר ברבי שמעון – הא, דאמרן; רבי חנינא בן אנטיגנוס – דתניא: רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון 'מולך'? כל שהמליכוהו עליהם [52]: אפילו צרור, ואפילו קיסם.

רבא אמר: [53] מולך עראי איכא בינייהו [54].


עמוד ב

אמר רבי ינאי [55]: אינו חייב עד שימסרנו לכומרין, שנאמר (ויקרא יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך [ולא תחלל את שם אלקיך אני ה’] [56].

תניא נמי הכי [דומה לתוספתא פ"י מ"ג]: יכול העביר ולא מסר יהא חייב? - תלמוד לומר: לא תתן; מסר למולך ולא העביר - יכול יהא חייב? - תלמוד לומר: להעביר [57]; מסר והעביר [58] שלא למולך - יכול יהא חייב? - תלמוד לומר: למולך; מסר והעביר למולך ולא באש - יכול יהא חייב? - נאמר כאן 'להעביר' ונאמר להלן (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש [קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף] - מה להלן באש - אף כאן באש, ומה כאן מולך - אף להלן מולך.

[59].

אמר רב אחא בריה דרבא: העביר כל זרעו פטור, שנאמר 'מִזרעך' ולא כל זרעך.

בעי רב אשי: העבירו [60] סומא מהו? ישן מהו [61]? בן בנו ובן בתו מהו?

תפשוט מיהא [62] חדא [63], דתניא [ספרא קדושים פרשה י משנה ו]: (ויקרא כ ג) [ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אתו מקרב עמו] כי מזרעו נתן למולך [למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי] מה תלמוד לומר [64]? לפי שנאמר (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש [קסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף] - אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין? תלמוד לומר: (ויקרא כ ד) [ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא] בתתו מזרעו [למלך לבלתי המית אתו] [65].

[66] תנא פתח [67] ב'כי מזרעו [68]' [פסוק ג] וסליק [69] 'בתתו מזרעו' [פסוק ד]!?

[70] דרשה אחרינא הוא [בסיפא]: 'זרעו' אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין? - תלמוד לומר: 'בתתו מזרעו'

[71].

אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה [72].

היכי דמי?

אמר אביי: שִׂרְגָא דליבני במיצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [73].

רבא אמר: כמשוורתא דפוריא [74] [פירוש אחר משוורתא = stirrup, כלומר: כלי שדורכים עליו כמו מדרגה שאינה קבועה, תלויה; ורבא אינו חולק על אביי, אלא מוסיף: על שריג הלבנים הנמצא בין הלהבות עולים ויורדים באמצעות המשוורתא].

תניא כוותיה דרבא [דומה לתוספתא פ"י מ"ג]: 'אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברתו [75]; העבירה ברגל – פטור [76], ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו: [הא כיצד] בנו ובתו חייב, אביו ואמו אחיו ואחותו פטור; העביר עצמו פטור; ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב;

אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה – חייב; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך חייב, שלא למולך פטור'.

אמר עולא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון [77]? - אמר קרא (דברים יח י) לא ימצא בך [מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף] – 'בך' = בעצמך.

ורבנן לא דרשי 'בך' [78]? והתנן: 'אבידתו ואבידת אביו - שלו קודמת', ואמרינן: מאי טעמא? ואמר רב יהודה: אמר קרא: (דברים טו ד) אפס כי לא יהיה בך אביון [כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה לרשתה] [79] - שלו קודמת לשל כל אדם'!

והתם מ'אפס' [80].

אמר רבי יוסי בר' חנינא: שלש כריתות בעבודה זרה [81] - למה? אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה [82] ואחת למולך [83];

ולמאן דאמר מולך - עבודה זרה היא [84] - כרת במולך למה לי? למעביר בנו שלא כדרכה,

ולמאן דאמר [85] מגדף - עבודה זרה היא [86], כרת במגדף למה לי [87]?

לכדתניא [88]: (במדבר טו לא) [כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר] הכרת תכרת [הנפש ההוא עונה בה]; הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא - דברי רבי עקיבא; אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר 'ונכרתה' [89]! וכי שלשה עולמים יש? אלא: ונכרתה בעולם הזה, הכרת לעולם הבא, תכרת - דברה תורה כלשון בני אדם [90].

הערות עריכה

  1. ^ שתוק! כמו (במדבר יג ל) ויהס כלב: השתיקם
  2. ^ שם
  3. ^ באנשי כנסת הגדולה כתיב
  4. ^ בלשון ארמי הוי לשון גנוח וצעקה, כמו 'אהה' בלשון הקודש
  5. ^ למקדשו
  6. ^ לכוף את יצרנו ולקבל שכר על כך
  7. ^ אלמא יצר תקפן
  8. ^ מלתיה דרב יהודה מסיק
  9. ^ היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים
  10. ^ משמע: מסכים אני עמהם בתקנה זו, שטוב הדבר לסלקו
  11. ^ שהמלך נאות ומסכים עם עבדיו, חותם עמהם בתקנתם את חותמו
  12. ^ ארי קטן
  13. ^ שער
  14. ^ קלחת של עופרת
  15. ^ שואף את הקול ומעכבו לצאת יותר מכל כלי מתכות
  16. ^ 'זאת הרשעה': זהו יצר הרע; ובנבואת זכריה כתיב, שהיה בתחילת בית שני
  17. ^ של עריות
  18. ^ ומתוך כך פסק חמום הזכרים מלהוליד והנקבות מלילד
  19. ^ נתבקשה ביצה שנולדה בו ביום
  20. ^ שאפילו אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת
  21. ^ שלא יהא שולט במקום עבירה כדי שלא יהא תובע עריות
  22. ^ סמו עיניו בכחול
  23. ^ הך תקנתא פורתא
  24. ^ באמו ובאחותו, אבל מתגרה הוא באשת איש ובנדה
  25. ^ תרדין =בלד"ש בלע"ז, ומשלשלין את המעים; וכן שכר חדש
  26. ^ רב יהודה קאמר לה, למדרשיה לקרא
  27. ^ כלומר: אבל אבותם לא השיבו זאת על לבם שעבודה זרה מגונה היא מכל עבודה זרה שבעולם, ונצמדו ואדבקו בה, כצמיד פתיל המוקף על פי כלי שממרחין אותו בשעוה יפה
  28. ^ ואל המקום לא היו נצמדים, אלא דבוקים כתמרות המדובקות: שדבוקות ואינן דבוקות
  29. ^ שבח הוא אצלם: ד'דבוק' משמע מחובר טפי מ'נצמד': צמידין אינן מחוברין, ונמשכין וזזין אילך ואילך; 'דבוק' משמע יפה יפה
  30. ^ שם יהודי הוא
  31. ^ ב[אות] סמך; ושם מקום הוא
  32. ^ של פעור
  33. ^ משבחין
  34. ^ ואע"ג דמכוין לבזויי - חייב קרבן על שגגתו, ואם התרו בו - חייב מיתה
  35. ^ מקום
  36. ^ בלשט"א בלע"ז
  37. ^ מרקוליס הוא זה וזהו עבודתו
  38. ^ לפניו לכבדו
  39. ^ ואני זרקתי להכות בגופו
  40. ^ עצמו להכותו
  41. ^ אף על גב שכבר עבד, ואין השבון לדבר - קא בעי למשקליה, כדי שלא תתנאה בעבודה שלו
  42. ^ מפנה לה מקום לזורקים
  43. ^ מוסרו ביד משרתי עבודה זרה
  44. ^ בגמרא מפרש היכי הוו עבדי, וילפי מקראי דתרוייהו בעינן
  45. ^ מתניתין (דף נג.) בחייבי סקילה
  46. ^ באנפי נפשה: 'העובד עבודה זרה'
  47. ^ אלמא מולך - לאו בכלל עבודה זרה! ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו - פטור; אי נמי: העביר מזרעו לשאר עבודה זרה, ואין דרכה בכך - לא מחייב, ד'מולך' דוקא כתוב: ששמו 'מולך'
  48. ^ העביר זרעו
  49. ^ קסבר מולך נמי עבודה זרה הוא, ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה, דמ'איכה יעבדו' (דברים יב ל) נפקא, אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה - חייב
  50. ^ ד'מולך' דווקא כתיבי, שדרכה בכך
  51. ^ ולא משום עבודה זרה אזהר עליו, דהא - מ'איכה יעבדו' נפקא, אלא חוק הוא להם, והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה, לפיכך הוצרך לכתוב
  52. ^ שקרא שמו 'מולך'
  53. ^ לא אמרו דבר אחד
  54. ^ כגון: צרור וקיסם, שאינו ראוי לכך, וזה לפי שעה המליכוהו עליו להעביר לו בנו זה: לר"א ברבי שמעון לא מחייב אלא במולך קבוע ובא
  55. ^ לפרושי 'עד שימסור' דמתניתין אתא, למימר דהך מסירה - למשרתי עבודה זרה קאמר
  56. ^ לא תתן לאחרים להעביר; וסתמא דמילתא: שמשין שלה קא מעבירין לה
  57. ^ 'לא תתן להעביר' משמע ליה לתנא: נתינה הבאה לכלל העברה, ולא משמע ליה נתינה על מנת להעביר, לחיוביה על נתינה לחודה
  58. ^ לעבודה זרה אחרת
  59. ^ הכי גרסינן: תניא נמי הכי: יכול העביר ולא מסר כו' ולא גרסינן בברייתא ברישא 'ומזרעך לא תתן', דתו לא יכול למיתני 'יכול העביר ולא מסר', דהאי 'לא תתן' - מסירה משמע; אלא הכי קתני: 'יכול העביר ולא מסר יהא חייב?' ותיפוק ליה מ'לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש', דלא כתיבא 'מסירה' - תלמוד לומר: לא תתן להעביר: פירש לך הכתוב: על העברה שאינה אלא דרך נתינה
  60. ^ לבנו
  61. ^ מי הוה דרך העברה בכך בכהאי גוונא, דאינו יכול לעבור בעצמו אם היה רוצה
  62. ^ מתניתין
  63. ^ מהנך שאלות דבן בנו, ובן בתו כבנו
  64. ^ פשיטא דהאי כרת על כן נכתב: דהא במעביר למולך כתיב (ויקרא כ ג) ואני אתן את פני וגו' ולעיל מיניה [פסוק ב] כתיב ואשר יתן מזרעו למולך מות יומת
  65. ^ קרא אחרינא הוא, ולא זה שהתחיל התנא לדרוש
  66. ^ ופרכינן:
  67. ^ לדרוש
  68. ^ נתן למולך
  69. ^ ובסוף דבריו סיים: תלמוד לומר:
  70. ^ ומשני:
  71. ^ דרשה אחריתי דרש מבתתו מזרעו: דרשה קמייתא: דבן בנו ובן בתו – מ'כי מזרעו' נפקא ליה, והדר תנא: זרעו פסול מנין? - שהיה לו ממזר והעבירו? תלמוד לומר: בתתו מזרעו ואם העלם יעלימו וגו' - ולא היה צריך למכתב 'בתתו מזרעו', דהא במעביר מזרעו משתעי!? אלא להך דרשה
  72. ^ שלא שינה מן החוק, אלא כדרך מנהג העברת המולך
  73. ^ שורת לבנים גבוה לבנה על גבי לבנה והאש מכאן ומכאן, ומעבירין עליו, ואינו שורפו; מדקתני לקמן 'המעביר עצמו פטור' - אלמא לאחר העברה הוא חי; והא דאמרינן (לעיל סג:) גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדרא - לאו למולך היה אלא לאלהי ספרוים, דהתם 'שריפה' כתיב
  74. ^ אינו מעבירו ברגליו [בהליכה או בריצה] אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים: שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה
  75. ^ עבודתו של מולך
  76. ^ אלמא דרך עבודתו בקפיצה
  77. ^ במעביר עצמו
  78. ^ בתמיה: לאזהרה - למשמע מינה אזהרת עצמו
  79. ^ הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות נימא ההוא סתמא דלא כרבנן
  80. ^ דאי לאו לאזהרה אתא, אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים - נכתוב 'לא יהיה בך אביון'; מדכתיב 'אפס' - לאזהרה אתא, כלומר: אפס וחדל וכלה עניות ממך; 'אפס' - לשון חדלה וכליה, כמו (בראשית מז טו) כי אָפֵס כסף
  81. ^ תרתי גבי מולך ב'קדושים תהיו': ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו (ויקרא כ ג), ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים וגו' (ונתתי את פני וגו') (ויקרא כ ה) ואי נמי סבירא ליה דמולך לאו עבודה זרה הוא, מכל מקום קרי ליה 'עבודה זרה'; והשלישית ב'שלח לך אנשים' כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא וגו' [עונה בה] (במדבר טו לא); ותניא לקמן, ב'אלו שאין להם חלק לעולם הבא': דבר ה' בזה - זה דבור ראשון שנאמר בסיני, והוא עבודה זרה; והא דכתיב הכרת תכרת - חדא חשיב ליה, כדמפרש לקמן: 'דברה תורה כלשון בני אדם'; את ה' הוא מגדף ונכרתה - לקמן מפרש
  82. ^ כרת יתירא גבי מולך; אם אינו ענין לו - תנהו ענין לזבוח וקטור ונסוך והשתחואה, שהוא חייב עליהם אף שלא כדרכה
  83. ^ דאף על פי שדרכן בכך מיבעי ליה למכתבה באפי נפשיה דמולך לאו ע"ז הוא והקפידה תורה עליו
  84. ^ והוי בכלל 'כדרכה': דכל שאר עבודות מ'איכה יעבדו' נפקא; בא הכתוב לחייב עליו אף בשאר עבודה זרה שאין דרכו בכך, שלא מצינו אלא זבוח וקטור ונסוך והשתחואה
  85. ^ בכריתות
  86. ^ כגון משורר לע"ז
  87. ^ אחרי שדרכה בכך - ופלוגתא היא בכריתות (דף ז.): איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך את השם
  88. ^ כדמוקים ליה רבי ישמעאל: אחד לעוה"ז ואחד לעוה"ב
  89. ^ באותה פרשה עצמה גבי מגדף!? ורבי עקיבא סבירא ליה 'מגדף' היינו 'מברך את השם', כדאמר בכריתות; ועולם הבא לא נפקא ליה בע"ז אלא מ'הכרת תכרת'; ורבי ישמעאל - לאו לרבי עקיבא פריך 'והלא כבר נאמר ונכרתה', דהא רבי עקיבא - במברך את השם מוקים לה! אלא טעמא דנפשיה קאמר: והלא כבר נאמר 'ונכרתה', ואנא סבירא ליה דבע"ז כתיבא
  90. ^ ודומה לו בשחיטת חולין: 'והלא במוקדשין, האומר "רגלה של זו עולה" - כולה עולה