ביאור:בבלי סנהדרין דף פ

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

[1] אי הכי [2] היינו דקתני עלה [3] '[4] 'אמר רבי יוסי: אפילו אבא חלפתא ביניהן [5]' [6]!?

אלא אמר רבא: הכי קאמר [7]: '[8] שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם [9] והרג - שניהם פטורין; ואמר רבי יוסי: אפילו אבא חלפתא ביניהן [10]; [11] ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורין אחרים מעלייא - סוקלין אותן [12]; רבי יהודה אומר [13]: כונסין אותן לכיפה [14]'; והתניא [15]: 'פרה שהמיתה ואחר כך ילדה: אם עד שלא נגמר דינה ילדה - וולדה מותר [16]; אם משנגמר דינה ילדה - וולדה אסור [17]; נתערב באחרים ואחרים באחרים - כונסין אותן לכיפה; רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: מביאין אותן לבית דין וסוקלין אותן'.

אמר מר: 'אם עד שלא נגמר דינה ילדה - וולדה מותרת' - ואף על גב דכי נגחה הות מיעברה? והאמר רבא 'ולד הנוגחת אסור: היא וולדה נגחו; ולד הנרבעת אסור: היא וולדה נרבעו' [18]?

אימא: 'אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה [19] - וולדה מותר; אם משנגמר דינה עיברה וילדה [20] - וולדה אסור [21]'.

הניחא למאן דאמר [22] 'זה וזה גורם אסור',


עמוד ב

אלא למאן דאמר 'זה וזה גורם מותר' - מאי איכא למימר [23]?

אלא אמר רבינא: אימא: 'אם עד שלא נגמר דינה עיברה וילדה - ולדה מותר; ואם עד שלא נגמר דינה [24] עיברה [25] ומשנגמר דינה ילדה - ולדה אסור [26]עובר - ירך אמו הוא.

כל חייבי מיתות [שנתערבו זה בזה - נידונין בקלה]:

שמע מינה [27]: מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל [28]!

אמר רבי ירמיה: [29]; הכא במאי עסקינן? - כגון שהתרו בו [30] סתם [31], והאי תנא הוא [32], דתניא: 'ושאר חייבי מיתות שבתורה [33] - אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה [34], ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתת בית דין; רבי יהודה אומר: עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג'; תנא קמא יליף ממקושש [35], ורבי יהודה אומר: מקושש - הוראת שעה היתה [36].

הנסקלין בנשרפין [רבי שמעון אומר: נידונין בסקילה שהשריפה חמורה1 וחכמים אומרים: נידונין בשריפה, שהסקילה חמורה]:

מתני ליה רב יחזקאל לרמי בריה: 'הנשרפין בנסקלין [37] - רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה'; אמר ליה רב יהודה [גם הוא בר יחזקאל, אחי רמי בר יחזקאל]: אבא! לא תיתנייה הכי: מאי איריא דשריפה חמורה - תיפוק ליה דרובה נסקלין נינהו [38]!

אלא היכי אתנייה [39]?

[40] 'הנסקלין בנשרפין' [41] 'רבי שמעון אומר: ידונו בסקילה, שהשריפה חמורה'.

אי הכי - אימא סיפא: 'וחכמים אומרים: ידונו בשריפה, שהסקילה חמורה' - תיפוק ליה דרובה נשרפין נינהו!?

התם - רבנן הוא דקאמרו ליה לרבי שמעון: לדידך, דאמרת שריפה חמורה; לא! - סקילה חמורה [42]!

אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא -

הערות עריכה

  1. ^ בין לריש לקיש בין לשמואל קא מותיב:
  2. ^ אי הכי דהני 'אחרים' דמתניתין דרוצחים קאמר, והאי רוצח שנתערב בהוכר ולבסוף נתערב קאמר
  3. ^ הא דתני עלה בברייתא הכי:
  4. ^ רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין
  5. ^ כולן פטורין
  6. ^ - מאי 'אפילו' דקאמר רבי יוסי
  7. ^ בשלא הוכר לבית דין קאמר
  8. ^ כגון:
  9. ^ ואין יודעין אי זה מהן זרקו
  10. ^ שהכל יודעין שהוא חסיד ולא זרקו - לא מחייבינן לאידך משום האי חזקה; ובהא - אפילו רבי יהודה מודה; ורבי יהודה, דאמר 'כונסין אותן לכיפה' - לא עלה קאי, אלא הכי קאמר תנא קמא, וחסורי מחסרא מתניתין
  11. ^ והכי קתני:
  12. ^ דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה, ואין הפסד לבעלים בסקילה, הלכך סוקלין אותם: כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה
  13. ^ שאין צריכין לסוקלן, שלא להטריח בית דין, אלא
  14. ^ כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב
  15. ^ בניחותא
  16. ^ לקמן מפרש לה
  17. ^ דעובר - ירך אמו הוא, וגם הוא נאסר בגמר דין אמו
  18. ^ 'אסור' – בהקרבה, כגון שנגחה על פי עד אחד או על פי הבעלים, דמתסרא לגבוה ולא להדיוט; הלכך: על כרחיך שמעינן מדרבא: דהיכא דאית עדים - אסור אף להדיוט, וצריך לגמור דין שניהם [הפרה וולדה]; והא ליכא למימר 'טעמא דתנא קמא דתני 'וולדה מותר' משום דלא נגמר דינו עמה, דאי בשלא בא לבית דין - מאי איריא 'ולדה'? אפילו אמו נמי: אם לא נגמר דינה - לא מיתסרא! וכי איצטריך תנא למיתני 'מותר' - הכי אשמעינן: דאין זקוק להביאה לבית דין קאמר, ותיובתא דרבא
  19. ^ דהיינו בין נגיחה לגמר דין: דלא הוה ולד לא בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין, ולא נוצר מן האיסור: דאכתי אימיה הות שריא
  20. ^ דנולד מן האיסור
  21. ^ אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה ולא בשעת גמר דין
  22. ^ פלוגתא הוא בתמורה (לא,א)
  23. ^ דהא כשנוצר לאחר גמר דין - לאו איהו לחודיה גרמא ליה, שאף מן הזכר הוא בא: דהיתר ואיסור גרמו לו שיבא
  24. ^ דהיינו: בין נגיחה לגמר דין
  25. ^ גירסת רש"י: 'ואם עד שלא נגמר דינה הוכר עוברה'
  26. ^ אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה, כיון דהוה בשעת גמר דין - נאסר בגמר דין עם אמו, ד
  27. ^ מדקתני 'ידונו בקלה'
  28. ^ משום דקלה בכלל חמורה: דאי לא הוי מותרה למיתה קלה, הנך דנתחייבו חמורה - היאך נתחייבו בסקילה? הא לא אסרו בהם מיתה זו, ונפטרי' לגמרי! אלא נילף מהכא דהוי מותרה
  29. ^ מהכא ליכא למילף
  30. ^ מיתה
  31. ^ ולפיכך קלה וחמורה במשמע
  32. ^ דקאמר 'לא בעינן להזכיר שם אותה מיתה'
  33. ^ חוץ ממסית, שאינו צריך התראה, דרחמנא אמר 'לא תחמול ולא תכסה עליו'
  34. ^ 'עדה ועדים' - לאו דוקא, דמסית נמי עדים ועדה קא בעי, והא דנקט 'ושאר' - משום התראה נקט לה
  35. ^ שהמוצאים אותו - לא התרו בו שֵׁם מיתתו, דלא הוו ידעי לה אלא מיתה סתם
  36. ^ ועל פי הדבור מחייב, ולא גמרינן מינה לדורות, הואיל ונפקא לן התראה מ'יומת המת': שיתיר עצמו למיתה: אותה מיתה משמע
  37. ^ משמע: כגון דהוו נסקלין רובא, ואיערבא בהו מיעוטא נשרפין
  38. ^ היכי נקט טעמא 'משום דאי אתה רשאי למושכו למיתה חמורה'? בלאו הכי נדיינינהו בסקילה - בתר רובא
  39. ^ אבוה מהדר ליה: אלא היכי אלמדנו
  40. ^ אמר ליה רב יהודה:
  41. ^ דאף על גב דנשרפין רובא, מדתני
  42. ^ התם הוא דקא מסיימי רבנן 'שהסקילה חמורה': לאו למיתב טעמא למילתייהו מסיימי הכי, אלא הכי קאמרי: ידונו בשריפה, כדינייהו: בתר רובא; ודקאמרת למיזל בתר מיעוטא משום דשריפה חמורה, ואין אנו רשאין למשוך את הקלים - לאו חמורה היא אלא קלה היא