ביאור:בבלי סנהדרין דף נב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
האי (ויקרא כא ט) [ובת איש כהן כי תחל לזנות] את אביה היא מחללת [באש תשרף] מאי דריש ביה?
מבעי ליה לכדתניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר 'את אביה היא מחללת'? - שאם היו נוהגין בו קודש - נוהגין בו חול; כבוד - נוהגין בו בזיון: אומרין: ארור שזו ילד, ארור שזו גידל, ארור שיצא זו מחלציו.
אמר רב אשי: כמאן קרינן 'רשיעא בר רשיעא' ואפילו לרשיעא בר צדיקא – כמאן? - כהאי תנא.
זו מצות הנסקלין:
מאי תנא דקתני 'זו מצות הנסקלין' [1]?
משום דתנא 'נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו בית הסקילה, היה גבוה שתי קומות', ואיידי דקא בעי למיתנא מצות הנשרפין - תנא נמי 'זו מצות הנסקלין'.
משנה:
מצות הנשרפין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו [2], ונותנין סודר קשה לתוך הרכה [3], וכורך על צוארו: זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו, ומדליק [4] את הפתילה [5], וזורקה לתוך פיו, ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו [6].
רבי יהודה אומר: [7]אף הוא אם [8] מת בידם [9] - לא היו מקיימין בו מצות שריפה [10], אלא פותח את פיו בצבת [11] שלא בטובתו, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: מעשה בבת כהן אחת שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.
אמר<ו> לו: מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי [12].
גמרא:
מאי 'פתילה'?
אמר רב מתנה: פתילה של אבר.
מנא לן [13]?
אתיא שריפה שריפה מעדת קרח [14]: מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים [15] - אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
רבי אלעזר אמר: אתיא שריפה שריפה מבני אהרן [16]: מה להלן שריפת נשמה וגוף קיים אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים.
מאן דיליף מעדת קרח - מנא ליה [17]?
דכתיב (במדבר יז ג) ואת מחתות החטאים האלה בנפשותם [ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל] - שנשמתן נשרפת וגוף קיים [18].
ואידך?
ההיא שריפה ממש היא [19], ומאי 'בנפשותם'? שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם [20], כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (תהלים לה טז) 'בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו'? - בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה [21] - חרק עליהן שר של גיהנם שניו [22].
ומאן דיליף מבני אהרן - מנא ליה [23]?
דכתיב (ויקרא י ב) [ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם] וימותו לפני ה' - כעין מיתה.
ואידך?
ההוא שריפה ממש הואי [24], ומאי דכתיב 'וימותו'? - דאתחיל בהו מגואי [25], כעין מיתה, דתניא: אבא יוסי בן דוסתאי אומר: שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לארבע ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה ושרפום.
והכתיב (ויקרא י ב) ותאכל אותם [26]?
[27] אותם - ולא בגדיהם.
ונילף מפרים הנשרפים: מה להלן שריפה ממש - אף כאן שריפה ממש!?
מסתברא מאדם הוה ליה למילף, שכן אדם חוטא נשמה [28] פיגול [29]!
אדרבה: מפרים הנשרפים הוה ליה למילף, שכן מכשיר [30] לדורות [31].
הנך נפישין.
[32] מאן דיליף מעדת קרח - מאי טעמא לא יליף מבני אהרן?
[33] ההוא שריפה ממש הואי.
ונילף מינה [34]?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: (ויקרא יט יח) [לא תקם ולא תטר את בני עמך] ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] - ברור לו מיתה יפה.
וכי מאחר דאיכא דרב נחמן - גזירה שוה למה לי?
אי לאו גזירה שוה - הוה אמינא שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא כלל [35]; ואי משום ואהבת לרעך כמוך - לפיש ליה חבילי זמורות, כי היכי דלישרוף לעגל [36]? - קא משמע לן [37].
וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן [38], וכל ישראל אחריהן; אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור?
אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי!
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני [39].
אמר רבי <אליעזר> [אלעזר]:
[40] למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחלה [41] - דומה לקיתון של זהב; סיפר הימנו - דומה לקיתון של כסף; נהנה ממנו - דומה לקיתון של חרש: כיון שנשבר - שוב אין לו תקנה.
אימרתא בת טלי - בת כהן שזינתה הואי; אקפה רב חמא בר טוביה [42] חבילי זמורות ושרפה.
אמר רב יוסף: טעה בתרתי: טעה בדרב מתנה [43] וטעה בדתניא (דברים יז ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם [ודרשת והגידו לך את דבר המשפט] - בזמן שיש כהן יש משפט, בזמן שאין כהן אין משפט [44].
אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה וכו':
אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה [45].
הכי אמר להו [46]? והכי אהדרו ליה [47]? והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה; אמרו לו: קטן היית ואין מביאין ראיה מן הקטן [48]!?
שני מעשים הוו.
הי אמר להו ברישא? - אילימא הא קמייתא אמר להו: ברישא אמר להו כשהוא גדול [49] ולא אשגחו ביה [50] - אמר להו כשהוא קטן ואשגחו ביה [51]? אלא הא אמר להו ברישא, ואמרו ליה קטן היית, ואמר להו כשהוא גדול, ואמרו ליה 'מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי'.
משנה:
מצות הנהרגין: היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה.
רבי יהודה אומר: ניוול הוא לו [52], אלא מניחין את ראשו על הסדן [53], וקוצץ בקופיץ.
אמרו לו: אין מיתה מנוולת מזו.
גמרא:
תניא: אמר להן רבי יהודה לחכמים: אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה (ויקרא יח ג) [כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו] ובחקותיהם לא תלכו.
ורבנן?
כיון דכתיב סייף באורייתא - לא מינייהו קא גמרינן; דאי לא תימא הכי - הא דתניא 'שורפין [54] על המלכים [55] ולא מדרכי האמורי [56]' - היכי שרפינן? והכתיב 'ובחקותיהם לא תלכו'? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא, דכתיב [57] (ירמיהו לד ה): [בשלום תמות] ובמשרפות אבותיך [וכמשרפות אבותיך המלכים הראשנים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך כי דבר אני דברתי נאם ה’] - לאו מינייהו קא גמרינן; והכא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא - לאו מינייהו קא גמרינן.
והא דתנן באידך פירקין: 'אלו הן הנהרגין: הרוצח ואנשי עיר הנדחת'; בשלמא עיר הנדחת - כתיב בהו (דברים יג טז) [הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה] לפי חרב; אלא רוצח מנלן?
דתניא (שמות כא כ) [וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו] נקם ינקם [58]; נקימה זו איני יודע מה הוא? כשהוא אומר (ויקרא כו כה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית [ונאספתם אל עריכם ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב] - הוי אומר נקימה זו סייף.
ואימא דבריז ליה מיברז [59]?
'לפי חרב' כתיב [60].
ואימא דעביד ליה גיסטרא [61]?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (ויקרא יט יח) [לא תקם ולא תטר את בני עמך] ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] - ברור לו מיתה יפה.
אשכחן דקטל עבדא [שהפסוק אומר: וכי יכה איש את עבדו או את אמתו], [62] בר חורין מנא לן [63]?
ולאו קל וחומר הוא?: קטל עבדא בסייף - בר חורין בחנק?
הניחא למאן דאמר חנק קל, אלא למאן דאמר חנק חמור - מאי איכא למימר?
נפקא ליה מדתניא (דברים כא ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך [כי תעשה הישר בעיני ה’]; הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה: מה להלן בסייף ומן הצואר [64] - אף כאן בסייף ומן הצואר.
אי מה להלן בקופיץ וממול עורף [65] - אף כאן בקופיץ וממול עורף?
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (ויקרא יט יח) [לא תקם ולא תטר את בני עמך] ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] - ברור לו מיתה יפה.
משנה:
מצות הנחנקין: היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו, ונותן סודר קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו; זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שנפשו יוצאת.
גמרא:
תנו רבנן: (ויקרא כ י: ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנאף והנאפת) איש - פרט לקטן;
אשר ינאף את אשת איש - פרט לאשת קטן [66];
אשת רעהו - פרט לאשת אחרים [67];
מות יומת - בחנק;
אתה אומר בחנק או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?
אמרת: כל מקום שנאמר מיתה בתורה סתם - אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה - דברי רבי יאשיה [68];
רבי יונתן אומר: לא מפני שהיא קלה [69], אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם - אינה אלא חנק.
רבי אומר [70]: נאמר מיתה בידי שמים [71] ונאמר מיתה [72] בידי אדם: מה מיתה האמורה בידי שמים: מיתה שאין בה רושם [73], אף מיתה האמורה בידי אדם: מיתה שאין בה רושם.
ואימא שריפה?
מדאמר רחמנא בת כהן בשריפה, מכלל דהא - לאו בת שריפה היא [74].
הערות
עריכה- ^ גירסת רש"י: מאי 'זו': אהיכא קאי
- ^ שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ
- ^ כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו, והקשה מחבל את גרונו ומנוולתו; לפיכך קשה מבפנים לחנוק, ורכה מבחוץ להגין
- ^ מתיך
- ^ בגמרא מפרש פתילה של אבר
- ^ לשון 'חמרמרו מעי' (איכה ב יא): כווצת
- ^ אין חונקין אותו בסודרין, ד
- ^ היה
- ^ על ידי חניקתם קודם זריקת הפתילה
- ^ 'אף הוא' - לישנא בעלמא הוא, כלומר: אם יחניקוהו אף הוא ימות בידם, ואין זו שריפה
- ^ טנליי"ש בלע"ז
- ^ צדוקין היו: שאין להם גזירה שוה, אלא קרא כמשמעו
- ^ דכי האי גוונא 'שריפה' היא דקאמר רחמנא
- ^ כתיב הכא (ויקרא כא ט) באש תשרף וכתיב התם (במדבר יז ד) אשר הקריבו השרופים
- ^ ולקמן פריך מנא לן
- ^ דכתיב בהו (ויקרא י ו) [ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל] יבכו את השריפה [אשר שרף ה’]
- ^ דעדת קרח הכי הוו
- ^ בנפשותם - ולא בגופם
- ^ הלכך על כרחיך לא מצי למילף גוף קיים מהתם; ולקמן פריך: ותהוי שריפה ממש, ולילף שריפת בית דין מיניה, ותהוי ממש?
- ^ על חנופת אכילה ושתיה הנכנסת בנפשותם
- ^ בשביל חנופת של לגימות מעוג: שהאכילם והשקם קרח לעדתו ונתחברו עמו
- ^ 'מעוג' לשון דבר הנאכל, כדכתיב (מ"א יז,יב) באלמנה הצרפית שאמרה לאליהו 'חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג'
- ^ דגוף קיים בבני אהרן
- ^ אף הגוף
- ^ אבל מבפנים התחילה שריפתן, ושרפה והלכה עצמות ובשר
- ^ דמשמע מיעוט אותם ולא דבר אחר, ואם הכל נשרף מאי קא ממעט
- ^ ומשני:
- ^ אדם מאדם חוטא מחוטא נטילת נשמה מנטילת נשמה; אבל שריפת פרים אין בהם נטילת נשמה, שכבר הן נשחטין
- ^ דבר שאין בו פיגול מדבר שאין בו פיגול
- ^ שריפת ב"ד – מכשיר: הכשר מצות המקום; וכן פרים הנשרפים; אבל שריפה דהני - לאו בידי אדם הוה, שיקיימו בהם מצות המקום
- ^ דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות
- ^ ופרכינן:
- ^ משום דקסבר
- ^ ותהוי שריפה ממש, ונילף שריפת בית דין מיניה לשריפה ממש, דהוה ליה אדם מאדם, וחוטא מחוטא, ונשמה, ופיגול
- ^ ובבית דין – 'שריפה' כתיב, ואי אתה רשאי לברור לו זו שאינה קרויה 'שריפה'
- ^ מהר
- ^ גזירה שוה דמיקריא נמי 'שריפה'; והשתא דאיהי מיקריא 'שריפה' - ברור אותה לו מדרב נחמן
- ^ איידי דאיירי בבני אהרן - תני ליה הכא לאשמועינן דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו
- ^ הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו; בכרי מדין ועיפה (ישעיהו ס ו) - ומתרגמינן 'הוגני'; בכרה קלה (ירמיהו ב כג) היינו גמלא נערה ויונקה, שהיא קלה ועסקיה רעים מחמת שלא הורגלה לטעון משאוי
- ^ משום דאיירי בעדת קרח נקט לה, שהיו תלמידי חכמים, כדכתיב (במדבר טז ב) נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם; ועל שם שפיתָם אותו רשע כשנהנו מממונו - הקלו בעיניו להשיאם ולהחזיק ידו במחלוקת למרוד בהקב"ה
- ^ בעודו מתנהג בכבודו שאין צריך לו - הוא יקר בעיניו
- ^ בדורות האחרונים היה, כשאר האמוראים
- ^ דאמר לעיל שריפת ב"ד פתילה של אבר היא
- ^ שאין בית דין ממיתין אלא בזמן לשכת הגזית, בעוד סנהדרין נוהגת בלשכת הגזית - נוהגת אף בחו"ל, כדאמרינן במסכת מכות (דף ז,א ע"ש)
- ^ שדורשין מקרא ככתבו
- ^ רבי אלעזר לחכמים, בתמיה, כדאמרינן במתניתין, דמשמע שראה מעשה זה משגדל
- ^ לא היה בית דין בקי
- ^ ד'אין מביאין ראיה מן הקטן' אהדרו ליה [ולא שהיה בית דין של צדוקין]
- ^ מעשה שראה בגדלו
- ^ דאמרו ליה: לא היה בית דין של אותה וכו'
- ^ והדר אמר להו מעשה שראה בקטנו
- ^ השתא משמע: מפני שהרגו מעומד ונופל
- ^ עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים
- ^ מטתן וכלי תשמישן
- ^ שמתו
- ^ ואין בהן משום דרכי האמורי
- ^ שנאמר בצדקיהו
- ^ במכה עבדו כנעני ומת תחת ידו, דהוי במיתת בית דין משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן
- ^ תוקעה בבטנו או בגרונו כמו ברזא דחביתא
- ^ פיפיות של חרב: שני צדדין, מכאן ומכאן, דכתיב (תהלים קמט ו) חרב פיפיות; אלמא תרי נינהו
- ^ חולקו לאורכו לשנים
- ^ קטל
- ^ בסייף? דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם, וכל מיתה סתם - חנק הוא
- ^ גרון
- ^ מאחרי הפנים; דכתיב (דברים כא ד) וערפו [את העגלה] לשון עורף; 'מול' = הרואה את העורף, דהיינו אחורי צואר, שרואין את העורף; ועורף הוא קטרי"ל שכנגד הפנים, דכתיב (ירמיהו לב כז) ויפנו אלי עורף ולא פנים; אלמא עורף להדי פנים
- ^ אשמועינן דקטן אין לו קדושין
- ^ נכרים; אשמועינן שאין קידושין לנכרי, ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא
- ^ ולקמן מפרש דארבע מיתות כסידרן - גמרא גמיר להו רבי יאשיה מסיני; וכיון דחנק קלה מכולם - על כרחיך נתנה לחייבי מיתות הסתומין, שהרי אין לך כח להחמיר עליהם: שמנין לך לדונם בחמורה - שמא לא נתחייב בה?
- ^ דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר (לעיל דף מט:) חנק והרג
- ^ ורבי מפרש לה לדרבי יונתן
- ^ וימת גם אותו (בראשית לח י)
- ^ סתם
- ^ אין בה חבורה וסימן
- ^ הלכך מות יומת הנואף – על כרחך חנק הוא