ביאור:בבלי סנהדרין דף מג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה [1].
אלא מעתה [2] וירגמו אותו אבן [3] - מאי עבדי ליה?
ההוא מבעי ליה לכדתניא: וירגמו אותו [ב]אבן: 'אותו' - ולא בכסותו [4]; 'אבן' - שאם מת באבן אחת יצא; ואצטריך למיכתב 'אבן' ואיצטריך למיכתב 'אבנים' [5]: דאי כתב רחמנא 'אבן' הוה אמינא היכא דלא מת בחדא - לא ניתי אחריתי ומיקטליה, כתב רחמנא 'אבנים'; ואי כתב רחמנא 'אבנים' הוה אמינא מעיקרא נייתי תרתי - כתב רחמנא אבן;
והא האי תנא [6] 'נאמר' קאמר [7]?
'אילו לא נאמר' קאמר, והכי קאמר [8]: אילו לא נאמר קרא - הייתי אומר גזירה שוה; עכשיו שנאמר קרא - גזירה שוה לא צריך [9].
רב אשי אמר: משה היכא הוה יתיב? - במחנה לוייה, ואמר ליה רחמנא 'הוצא את המקלל' – חוץ למחנה לוייה [10]; [11] 'אל מחוץ למחנה' - חוץ למחנה ישראל [12]; 'ויוציאו את המקלל' – לעשייה;
עשייה בהדיא כתיב בהו: 'ובני ישראל עשו כאשר צוה ה' את משה'!?
ההוא מיבעי ליה: חד לסמיכה וחד לדחייה [13].
אמרו ליה רבנן לרב אשי: לדידך [14] - כל הני 'הוציא' דכתיבי בפרים הנשרפים מאי דרשת בהו?
קשיא.
אחד עומד כו' ["יש ללמד עליו זכות" - הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידן]:
אמר רב הונא: פשיטא לי: אחד אבן שנסקל בה ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו - כולן משל צבור; מאי טעמא? דמדידיה לא אמרינן ליה 'זיל וליתיה וליקטול נפשיה';
בעי רב הונא: סודר שמניפין בו וסוס שרץ ומעמידן - משל מי הוא? כיון דהצלה דידיה - מדידיה הוא, או דילמא כיון דבי דינא מחייבין למעבד בה הצלה – מדידהו?
ותו: הא דאמר רבי חייא בר רב אשי אמר רב חסדא: היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתטרף דעתו [15], שנאמר (משלי לא ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ותניא: 'נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות אותן'; לא התנדבו נשים יקרות - משל מי?
הא - ודאי מסתברא משל צבור: כיון דכתיב 'תנו' – מדידהו.
בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: אמר אחד מן התלמידים "יש לי ללמד עליו זכות" ונשתתק [16] - מהו [17]?
מנפח רב ששת בידיה [18]: נשתתק [19] - [20] אפילו אחד בסוף העולם נמי [21]!?
[22] התם לא קאמר, הכא קאמר!
- מאי?
תא שמע דאמר רבי יוסי בר חנינא: 'אחד מן התלמידים שזיכה [23] ומת - רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו'! זיכה – אִין, לא זיכה – לא.
זיכה פשיטא לי, 'אמר' תיבעי לך [24].
אפילו הוא כו' [אומר "יש לי ללמד על עצמי זכות" - מחזירין אותו, אפילו ארבע וחמש פעמים - ובלבד שיש ממש בדבריו]:
ואפילו פעם ראשונה ושניה [25]? והתניא: 'פעם ראשונה ושניה - בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו, מכאן ואילך: אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו, אין ממש בדבריו אין מחזירין אותו'!
אמר רב פפא: תרגומה מפעם שניה ואילך.
מנא ידעי [26]?
אמר אביי: דמסרינן ליה [27] זוגא דרבנן [28]: אי איכא ממש בדבריו – אִין, אי לא – לא.
ולימסר ליה מעיקרא [29]?
אגב דבעית - לא מצי אמר כל מאי דאית ליה.
משנה:
מצאו לו זכות – פטרוהו, ואם לאו יצא ליסקל;
וכרוז יוצא לפניו: איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו; כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו.
גמרא:
אמר אביי: וצריך למימר [30] 'ביום פלוני ובשעה פלונית ובמקום פלוני', דילמא איכא דידעי ואתו ומזים להו.
וכרוז יוצא לפניו:
לפניו [31] – אִין, מעיקרא [32] לא? והתניא: מכאן ועד סוף ע"א הושמט מרוב המהדורות בגלל הצנזורה בערב הפסח תלאוהו ליש"ו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום קודם שהוא יוצא ליסקל 'על שכישף והסית והדיח את ישראל; כל מי שיודע לו זכות - יבא וילמד עליו' ולא מצאו לו זכות, ותלאוהו בערב הפסח.
אמר עולא: ותסברא בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא, ורחמנא אמר (דברים יג ט) [לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו] לא תחמול ולא תכסה עליו!? אלא שאני יש"ו דקרוב למלכות הוה.
תנו רבנן: חמשה תלמידים היו לו ליש"ו: מתאי נקאי נצר ובוני ותודה;
אתיוהי למתי, אמר להו: מתי ייהרג? הכתיב (תהלים מב ג) [צמאה נפשי לאלקים לאל חי] מתי אבוא ואיראה פני אלהים!?
- אמרו לו: אִין, מתי ייהרג, דכתיב (תהלים מא ו) [אויבי יאמרו רע לי] מתי ימות ואבד שמו.
אתיוהו לנקאי, אמר להו: נקאי ייהרג? הכתיב (שמות כג ז) [מדבר שקר תרחק] ונקי וצדיק אל תהרוג [כי לא אצדיק רשע]!?
- אמרו לו: אִין, נקאי ייהרג, דכתיב (תהלים י ח) [ישב במארב חצרים] במסתרים יהרוג נקי [עיניו לחלכה יצפנו].
אתיוהו לנצר, אמר: נצר ייהרג? הכתיב (ישעיהו יא א) [ויצא חטר מגזע ישי] ונצר משורשיו יפרה!?
- אמרו לו: אִין, נצר ייהרג, דכתיב (ישעיהו יד יט) ואתה השלכת מקברך כנצר נתעב [לבש הרגים מטעני חרב יורדי אל אבני בור כפגר מובס]
אתיוהו לבוני, אמר: בוני ייהרג? הכתיב (שמות ד כב) [ואמרת אל פרעה כה אמר ה’] בני בכורי ישראל!?
- אמרו לו: אִין, בוני ייהרג, דכתיב (שמות ד כג) [ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו] הנה אנוכי הורג את בנך בכורך.
אתיוהו לתודה, אמר: תודה ייהרג? הכתיב (תהלים ק א) מזמור לתודה [הריעו לה' כל הארץ]!?
- אמרו ליה: אִין, תודה ייהרג, דכתיב (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני [ושם דרך אראנו בישע אלקים].
אמר רבי יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו [33] ומתודה עליו - מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים: העולם הזה והעולם הבא, דכתיב (תהלים נ כג) זובח תודה יכבדנני [ושם דרך אראנו בישע אלקים] [34].
ואמר רבי יהושע בן לוי: בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה - שכר עולה בידו; מנחה - שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר (תהלים נא יט) זבחי אלהים רוח נשברה [לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה] [35]; ולא עוד, אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר [36] לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה [37].
משנה:
היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות - אומרים לו "התודה! שכן דרך כל המומתין מתודין; שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא, שכן מצינו בעכן: שאמר לו יהושע (יהושע ז יט) [ויאמר יהושע אל עכן] בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה [והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני] (יהושע ז כ) ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת וכזאת [עשיתי] וגו' [פסוק כא: ואראה בשלל וכו’] [38]; ומנין שכיפר לו וידויו? שנאמר (יהושע ז כה) ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה [וירגמו אתו כל ישראל אבן וישרפו אתם באש ויסקלו אתם באבנים] - ביום הזה אתה עכור, ואי אתה עכור לעולם הבא;
ואם אינו יודע להתוודות - אומרים לו: אמור "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי"!
רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם [39] - אומר "תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה"!
אמרו לו: אם כן יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות עצמו [40]!
גמרא:
תנו רבנן: [(יהושע ז יט) [ויאמר יהושע אל עכן בני שים] נא [כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני]: אין 'נא' אלא לשון בקשה: בשעה שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע ז יא) חטא ישראל [וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם]; אמר לפניו: ריבונו של עולם! מי חטא?
אמר ליה: וכי דילטור [41] אני? לך הפל גורלות!
הלך והפיל גורלות, ונפל הגורל על עכן. אמר לו [42]: יהושע! בגורל אתה בא עלי [43]? אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם: אם אני מפיל עליכם גורל על אחד מכם - הוא נופל!
אמר לו בבקשה ממך [44] - אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל, שנאמר (במדבר כו נה) אך בגורל יחלק את הארץ [לשמות מטות אבתם ינחלו].
'תן [לו] תודה' - אמר רבינא: שחודי שחדיה במילי [45]: כלום נבקש ממך אלא הודאה? תן לו תודה והיפטר [46]! מיד (יהושע ז כ) ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי [47] לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי.
אמר רב אסי אמר רבי חנינא: מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים: שנים בימי משה [48] ואחד בימי יהושע, שנאמר ’[ו]כזאת וכזאת עשיתי' [49].
רבי יוחנן אמר משום רבי אלעזר ברבי שמעון: חמשה: ארבעה בימי משה ואחד בימי יהושע, שנאמר 'אנכי חטאתי וכזאת וכזאת עשיתי'!
ועד השתא - מאי טעמא לא איענוש [50]?
אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש [51] על הנסתרות [52] עד שעברו ישראל את הירדן [53].
כתנאי: (דברים כט כח) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם [לעשות את כל דברי התורה הזאת] למה נקוד על לנו ולבנינו ועל עי"ן שבעד? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן [54] - דברי רבי יהודה; אמר לו רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות [55] לעולם? והלא כבר נאמר 'עד עולם' [56]?! אלא [57]כשם שלא ענש על הנסתרות - כך לא ענש [58] על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.
אלא [59]
הערות
עריכה- ^ בההוא קרא כתיב; והרי כלל את הכל! למה לי 'ויוציאו'? שמע מינה למניינא
- ^ דדרשת 'ויוציאו' - דריש נמי
- ^ שם
- ^ ערום; ואף על גב דגבי צוואה כתיב 'ורגמו אותו' דשמע מינה בלא כסותו - איידי דכתיב 'אבן' לדרשה - כתב נמי 'אותו'
- ^ במקלל כתיב 'אבן' ובמקושש כתיב 'אבנים': (במדבר טו לו: ויציאו אתו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אתו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה)
- ^ דלעיל
- ^ מגזרה שוה דפרים יליף לה, והיכי אתא רב פפא לאיפלוגי עליה דתנא
- ^ תנא דברייתא
- ^ כלומר: הא דיליף לה מגזירה שוה - לאו דוקא, אלא הכי קאמר: אי נמי לא הוה נפיק ממשמעותא דקרא - אכתי לא הוה יכילנא למימר חוץ למחנה אחת, דמייתינא שלש מחנות מגזירה שוה דפרים; והשתא - אפילו גזירה שוה לא צריך
- ^ 'הוצא' גרידא - משמע הוציאו ממקומך
- ^ וכי הדר כתיב
- ^ לאפוקי ממחנה ישראל קאמר
- ^ דכתיבי בצוואה ולא מיפרשי בעשייה: הדר סיים קרא 'ובני ישראל עשו' אף סמיכה ודחייה: סמיכה – 'וסמכו כל השומעים'; דחייה לאו הכא כתיבא, אלא מסיני: 'ירה יירה': מכאן שאחד מן העדים בא ודוחהו ומפילו מגובה בית הסקילה לארץ, דבית הסקילה גבוה שתי קומות
- ^ דדרשת 'הוצאה' באפי נפשיה 'ואל מחוץ למחנה' באפי נפשה
- ^ ולא ידאג ויתמהמה בהריגתו
- ^ נאלם
- ^ מי אמר אי לא אישתתק הוה ממש בדבריו, וצריך לסתור את הדין ולהביא [שני] דיינין אחרים
- ^ כלומר: רוח הוא זה שאמרת
- ^ כיון שנשתתק - מה הועיל?
- ^ אי להכי אתית למיחש
- ^ אימא בכל היוצאין ליהרג "שמא יש אחד בסוף העולם שידע לו זכות"
- ^ ופרכינן: מי דמי?
- ^ שהוציא דבריו וטעמו לאור
- ^ מי אמר 'זיכה' דוקא? או דילמא רבי יוסי - אורחא דמילתא קאמר: שאין דרך לתלמיד לומר "יש לי ללמד זכות" ומשתתק, וכן מיתה - דמסתמא מיד אומר ראיותיו; ומיהו היכא דאיתרמי - אימא דסבירא ליה נמי הכי
- ^ נמי קאמר 'ובלבד שיש ממש בדבריו', ואי ליכא ממש לא מהדרינא
- ^ אם יש ממש או לאו? וכי שלוחים תלמידים בעינן שיהו סוקלין
- ^ מפעם שניה ואילך
- ^ שני תלמידי חכמים לילך עמו
- ^ בתחלת הליכתם, ולא יחזירוהו אפילו פעם ראשונה אלא אם כן יש ממש בדבריו
- ^ נמי
- ^ דמשמע בהליכתו
- ^ ארבעים יום קודם
- ^ לאחר שהסיתו לחטוא - הוא זובחו והורגו, ושב בתשובה
- ^ שני נוני"ן דריש לשני כבודים
- ^ 'זבחי אלהים' לשון רבים משמע
- ^ שם
- ^ אין דרכך לבזותו
- ^ 'כזאת וכזאת עשיתי' - בגמרא מפרש שמעל בחרמים אחרים
- ^ שהעדים שקרים ובמחשבתם הרעה הרגוהו
- ^ אף החוטאים יהו אומרים כן לנקות את עצמן מן הבריות, ויוציא לעז על העדים והדיינין
- ^ רכיל
- ^ עכן
- ^ להורגני שלא בעדים
- ^ היינו דקאמר ליה 'נא'
- ^ השחידו בשוחד דברים עד שהודה
- ^ שכשאמר לו 'תן לו תודה' - סבור שאין מבקשין ממנו אלא הודאה, ולא יהרגוהו
- ^ במעל זה
- ^ אותה של כנעני מלך ערד, דכתיב (במדבר כא ב) 'וידר ישראל נדר וגו' 'והחרמתי את עריהם': אסרום עליהם בהנאה, וכיוצא בזו עשה בעיירות אחרות, ולא נתפרסמו
- ^ וכזאת וכזאת עשיתי [כמו שעשיתי עכשיו] - הרי שלשה
- ^ ישראל על מעילתו - כי היכי דאיענוש השתא
- ^ המקום את צדיקים שבישראל
- ^ שביד עוברי עבירה אלא על העבירות הידועות
- ^ ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל, ונעשו ערבים זה בזה, כדאמרינן במסכת סוטה (דף לז:): מיד נענשו זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו; ובימי עכן כבר עברו את הירדן
- ^ נראה לי דהכי גרסינן: מלמד שענש על הנסתרות משעברו; ולמאי דגרס נמי 'שלא ענש עד שעברו' - היא היא, והכי קאמר: מלמד שמה שלא ענש על הנסתרות - לא נהג אלא עד שעברו, אבל משעברו – ענש; והכי דרשינן לקרא: הנסתרות לה' אלהינו משמע עליו לבקש עלבון העבירה וליפרע מן העוברים, ואין עלינו עונש בדבר; והנגלות לנו - קולר תלוי בצואר כולנו; ואי לאו נקודה - הוה אמינא כך היא המדה: לעולם; באתה הנקודה לדרוש דאין מדה זו נוהגת לפוטרנו מן הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן; והיה לו לנקוד את הנקודה הזאת על לה' אלהינו ללמד שלא עד עולם הן לה' אלהינו, אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם; ונקוד על לנו ולבנינו לומר שאין כאן מקומו ממש, אלא למעלה מן הנגלות נמי ניתן לדרוש, כך הנסתרות לה' אלהינו ולנו ולבנינו: שאף אנו נענשים; ומיהו אי הוה כתיב ליה הכי - הוה משמע דאף קודם שעברו את הירדן נמי! להכי פלגינהו ונקד, לומר: דלכאן ולכאן הוא נדרש, ולומר לך דעד השתא - בסוף ארבעים שנה: שנאמר להם מקרא זה בערבות מואב - לא היו הנסתרות אלא לה' אלהינו, אבל מכאן ואילך - הם אף לנו ולבנינו; ונקודה דעי"ן שבעד - לחלק באתה: דלא תימא מעולם ועד עולם, אלא מעתה מתחלת מדה זו, ותנהוג עד עולם
- ^ האחרים
- ^ ואי לאו אפטורא דנסתרות קאי, לאשמועינן דעד עולם תנהוג מדה זו, דלא תימא: משיעברו את הירדן ויקבלו עליהם ערבות - יענשו זה על זה, למה לי דכתביה? אי משום חיובא דנגלות - פשיטא דעונש הנוהג עכשיו ינהוג לעולם, דלמה יפסוק
- ^ הנקודה לימדתך דהאי דכתיב הנגלות לנו ולבנינו - לאו עד הנה נהגה מדה זו, אלא מכאן ואילך: דכל נקודה – למעט: ד
- ^ את אחרים
- ^ לרבי נחמיה כיון דאף משעברו לא ענש על הנסתרות