פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי סנהדרין דף מו

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

השתא דמרחקי מהדדי [1], אהני לרבויי עבודה זרה, דדמי ליה בכל מילי [2];

ורבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי: והומת ותלית – רבוי; כי קללת – מיעוט [3]; אי הוו מקרבי להדדי - לא הוו מרבינן אלא עבודת כוכבים, דדמי לה בכל מילי; השתא דמרחקי מהדדי - אהני לרבויי שאר הנסקלין.

האיש תולין וכו' [האיש נתלה ואין האשה נתלית]:

מאי טעמא דרבנן?

אמר קרא (דברים כא כב) [וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת] ותלית אותו [על עץ] - אותו ולא אותה;

ורבי אליעזר [4]: [5] אותו - בלא כסותו [6].

ורבנן?

אין הכי נמי, אלא אמר קרא [7] 'וכי יהיה באיש חטא' - איש ולא אשה!

ורבי אליעזר - האי 'וכי יהיה באיש' מאי דריש ביה?

אמר ריש לקיש: ההוא - למעוטי בן סורר ומורה [8];

והתניא: 'בן סורר ומורה נסקל ונתלה - דברי רבי אליעזר'!?

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לרבות בן סורר ומורה; מאי טעמא [9]? דאמר קרא: 'וכי יהיה באיש חטא' - איש ולא בן; 'חטא': מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום סופו נהרג [10]; הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [11]!

אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים כו' [אמר באשקלון!? אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד]:

אמר רב חסדא: לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת דנין [12].

והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי, וקא אמרו ליה דאין דנין?

אלא אי איתמר - הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות, והיכי דמי? - כגון שתי עבירות [13], אבל במיתה אחת ועבירה אחת [14] – דנין [15]!

מתיב רב אדא בר אהבה [תוספתא סנהדרין פ"ז מ"ב; נגעים פ"א מ"ז]: 'אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת [16]'!?

תרגמא רב חסדא [17]: בבת כהן [18] ובועלה [19] או בבת כהן וזוממי זוממיה [20].

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי [21] שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה [22]; ולא [23] לעבור על דברי תורה [24] אלא כדי לעשות סייג [25] לתורה [26]; ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוָנים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו: לא מפני שראוי לכך [27], אלא שהשעה צריכה לכך [28]; שוב מעשה באדם אחד שהטיח [29] את אשתו תחת התאנה [30] והביאוהו לבית דין והלקוהו: לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.

משנה:

כיצד תולין אותו?

משקעין [31] את הקורה בארץ, והעץ יוצא [32] ומקיף שתי ידיו זו על גב זו [33], ותולה אותו [34].

רבי יוסי אומר: הקורה מוטה על הכותל [35], ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין;

ומתירין אותו מיד; ואם לן - עובר עליו בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו' [ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה]; כלומר: "מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם!" ונמצא שם שמים מתחלל [36].

אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער [37] - שכינה מה לשון אומרת [38]? "קלני מראשי קלני מזרועי" [39]! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים.

ולא זו בלבד אמרו [40], אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה [41];

הלינהו לכבודו: להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו.

ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו [42], אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין: אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין [43].

נתעכל הבשר [44] - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן [45].

והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר "שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם".


עמוד ב

[המשך המשנה]

ולא היו מתאבלין [46], אבל אוננין [47]: שאין אנינות אלא בלב [48].

גמרא:

תנו רבנן: [(דברים כא כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ] אילו נאמר 'חטא' 'ותלית' - הייתי אומר: תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה - תלמוד לומר 'והומת ותלית': ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו; הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו [49]: אחד קושר ואחד מתיר [50], כדי לקיים מצות תלייה.

תנו רבנן: [(דברים כא כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ] 'עץ'; שומע אני בין בתלוש בין במחובר - תלמוד לומר: (ויקרא כא כג) [לא תלין נבלתו על העץ] כי קבר [תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו' ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה] [51] - מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה [52] שמחוסר קציצה [53] וקבורה.

רבי יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה - יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה [54];

ורבנן?

'תלישה' לאו כלום היא [55].

כלומר: מפני מה זה תלוי מפני שבירך כו' [את ה’]:

תניא אומר רבי מאיר: משלו משל: למה הדבר דומה? לשני אחים תאומים [56] בעיר אחת: אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות; צוה המלך ותלאוהו; כל הרואה אותו אומר "המלך תלוי"! צוה המלך והורידוהו!

אמר רבי מאיר כו' [בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי"! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים]:

מאי משמע ["קלני"]?

אמר אביי: כמאן דאמר "קל לית [57]"

אמר ליה רבא: אם כן – "כבד עלי ראשי", "כבד עלי זרועי", מיבעי ליה [58]!?

אלא אמר רבא: כמאן דאמר "קיל לי עלמא" [59].

האי מיבעי ליה לגופה [60]!?

אם כן נימא קרא 'מקלל' מאי 'קללת?

ואימא כוליה להכי הוא דאתא?

אם כן נימא קרא 'קלת'; מאי 'קללת' - שמע מינה תרתי.

ולא זו בלבד כו' [ולא זו בלבד אמרו, אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה; הלינהו לכבודו: להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו]:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה? - תלמוד לומר: 'כי קבר תקברנו' - מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה [61].

איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה [62] מן התורה מניין? תלמוד לומר: כי קבר תקברנו - מכאן רמז לקבורה מן התורה.

אמר ליה שבור מלכא לרב חמא: קבורה מן התורה מניין?

אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי.

אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי! דאיבעי ליה למימר 'כי קבור': דליעבד ליה ארון [63];

[64] 'תקברנו' [65]

[66] לא משמע ליה [67].

נימא מדאיקבור צדיקי [68]!?

[69] מנהגא בעלמא [70].

מדקבריה הקב"ה למשה [71]

[72] [73] דלא לישתני [74] ממנהגא [75].

תא שמע: (מלכים א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו [כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם] [76]!

דלא לישתני ממנהגא.

(ירמיהו טז ד) [ממותי תחלאים ימתו] לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו [ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ] [77]!

דלישתנו ממנהגא.

איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא [78] או משום כפרה הוא [79]?

למאי נפקא מינה?

דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא: אי אמרת משום בזיונא הוא - לא כל כמיניה [80]; ואי אמרת משום כפרה הוא - הא אמר "לא בעינא כפרה" [81] – מאי?

תא שמע מדאיקבור צדיקי! ואי אמרת משום כפרה - צדיקי לכפרה צריכי?

אִין, דכתיב (קהלת ז כ) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא!

תא שמע: (מלכים א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו [כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם] ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה - הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה!?

האי דצדיק הוא - תיהוי ליה כפרה, הנך לא ליהוי להו כפרה.

תא שמע: (ירמיהו טז ד) [ממותי תחלאים ימתו] לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו [ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ] [82]!

[83] דלא תיהוי להו כפרה [84].

איבעיא להו: הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי?

למאי נפקא מינה?

דאמר "לא תספדוה לההוא גברא"; אי נמי לאפוקי [85] מיורשין [86]:

תא שמע: (בראשית כג ב) [ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה; ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא - משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה [87]?

שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם.

תא שמע: (מלכים א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו [כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם] - ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, הנך בני יקרא נינהו [88]?

ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי.

תא שמע: (ירמיהו טז ד) [ממותי תחלאים ימתו] לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו [ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ] [89]!

לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא.

תא שמע: [90] (ירמיהו לד ה) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך [כי דבר אני דברתי נאם ה’] - ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניה?

הכי קאמר ליה: לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך.

הערותעריכה

  1. ^ הך הרחוקה: שהרחיקם זה מזה - למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט
  2. ^ הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי: שכופר בעיקר כמותו
  3. ^ מיעט את הרבוי, ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה, והדומה לו; וכי דרשינן הכי - היכא דמיקרבן להדדי, אבל היכא דרחקן זה מזה - אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין, אלא מידי דלא דמי ליה במידי, כגון שאר מיתות בית דין, אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת, דבסקילה כמותן - לא תמעט מיניה; ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל: דמאן דדריש ליה בכללי ופרטי - אינו מרבה אלא כעין הפרט, ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן 'ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד' משום טעמא דפרישית לעיל הוא, ד'פרט' = לשון פירוש; הלכך: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן להביא על ידי הכלל האחרון אלא כעין הפרט, שאילמלא לא בא כלל האחרון - הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו הדומה לו לא תלמוד ממנו, אלא סָתַם ואחר כך פֵּירַש, ובא ללמדך שאין בסְּתם אלא הפירוש, הלכך: כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא; ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך: המיעוט אינו פירושו של סתם, אלא מיעט ריבויא: שלא יהא הכל במשמע, ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט, שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה; הלכך: כי חזר וריבה - ריבה הכל' ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט
  4. ^ אמר לך
  5. ^ האי אותו דתלייה – נמי אשמעינן
  6. ^ ולא למעוטי אשה
  7. ^ שם
  8. ^ דאף על גב דבסקילה, אתא קרא למעוטי דכתיב 'איש', ובן סורר ומורה לא הוי איש: דאם היה ראוי להוליד - לא היה נידון, דכתיב (דברים כא יח) 'בן'
  9. ^ כלומר היכי משמע מיניה ריבויא
  10. ^ בן סורר ומורה לא חטא, כדתנן בפרק 'בן סורר ומורה' (לקמן עב.): 'וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו: סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו'
  11. ^ כלומר: מדה היא בתורה
  12. ^ דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא
  13. ^ שאין דומות, והן מיתה אחת, כגון שבת ועבודה זרה, וכל שכן שתי מיתות ממש
  14. ^ כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה
  15. ^ ושמונים נשים - לאו עבירה אחת היו, דאיכא באוב ואיכא בידעוני, והכתוב חלקן בשתים! ושמעון בן שטח - לצורך שעה עשה
  16. ^ דמיתה ועבירה אחת
  17. ^ להא דרב אדא
  18. ^ ארוסה או נשואה
  19. ^ דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל, דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק, דכתיב (ויקרא כא ט) [ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה] היא [מחללת] באש תשרף – 'היא' ולא בועלה, 'היא' ולא זוממיה;
  20. ^ שהיא והן נהרגין - ולא במיתה אחת: דהיא בשריפה, והן במיתת הבועל; כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה, דכתיב (דברים יט יט) כאשר זמם לעשות לאחיו - ולא לאחותו, כדאמר ב'אלו הן הנחנקין' (לקמן צ.), ובאו שנים אחרים והזימו המזימים; נמצאת: היא חייבת שריפה על פי הראשונים, והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבו בה, והיינו מיתת הבועל
  21. ^ מרבותי
  22. ^ שבית דין מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה
  23. ^ שיתכוונו
  24. ^ לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב
  25. ^ גדר
  26. ^ אלא מפני צורך השעה
  27. ^ דשבות בעלמא הוא, מדרבנן
  28. ^ מפני שהיו פרוצים בעבירות: שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיוָנים הם גוזרים עליהם גזירות, והיו מצות בזוּיות בעיניהם
  29. ^ בא עליה
  30. ^ מקום גלוי
  31. ^ נועצין
  32. ^ ממנה כמין יתד, הוא ענף יוצא מן הקורה סמוך לראשה
  33. ^ סומך לו זו אצל זו; כמו (חולין דף ז.) 'שלא מן המוקף' = סמוך, וכמו 'מקפת וקורא לה שם' (טבול יום פ"ד מ"ב); לשון קירוב
  34. ^ בידו
  35. ^ לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד סמוך על הכותל
  36. ^ שמזכירים שזה בירכו
  37. ^ שפורענות באה עליו בעונו
  38. ^ באיזו לשון היא קובלת ומתנודדת עליו
  39. ^ כמו שהאדם שיגע ועיף אומר "ראשי כבד עלי" ו"זרועי כבד עלי", והיינו 'קללת': קל לית אני: איני קל
  40. ^ בלא תעשה
  41. ^ כל מתים - הלנתן בלא תעשה הוא, כדיליף בברייתא מריבויא ד'תקברנו'
  42. ^ לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק; כך מפרש לה בגמרא
  43. ^ שתי קברות - בגמרא מפרש טעמא: דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה
  44. ^ כבר נתכפר במיתתו ובזיונו
  45. ^ בקברות אבותיו
  46. ^ ולא היו מתאבלין עליהן, כדי שתהא בזיונן כפרה להן
  47. ^ בלבד; דאין זה כבוד להרוּג, ואין כפרתו נמנעת בכך
  48. ^ בלבד
  49. ^ 'משהין אותו' = את גמר דינו, ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה, אלא סמוך לשקיעת החמה, כדי שיקברוהו מיד
  50. ^ כלומר: אין שהות בינתים
  51. ^ מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה
  52. ^ מחובר
  53. ^ אבל נעוץ מיהא הוי
  54. ^ אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה, שמחוסר תלישה וקבורה
  55. ^ אין כאן חסרון מעשה
  56. ^ אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום
  57. ^ איני קל
  58. ^ אם כן, דקלני דמתניתין לאו כינוי הוא אלא "קל איני" – "כבד אני" מיבעי ליה
  59. ^ מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו
  60. ^ לומר שהמגדף בתלייה, ומיניה ילפינן לאחריני
  61. ^ 'קבר תקברנו': מרבויא דריש כל המתים
  62. ^ שאדם חייב לקבור את מתו
  63. ^ אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה, ולהכי לא אמר ליה מהאי
  64. ^ ופרכינן:
  65. ^ לימא ליה מרבויא ד'תקברנו'
  66. ^ ומשני:
  67. ^ לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא
  68. ^ אברהם יצחק ויעקב
  69. ^ ומשני:
  70. ^ מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן
  71. ^ אלמא דעתו הסכימה
  72. ^ ומשני:
  73. ^ דילמא כי היכי
  74. ^ משה
  75. ^ דעלמא
  76. ^ באביה בן ירבעם כתיב, ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח: יען כי נמצא בו דבר טוב: שביטל פרדסאות שהושיב אביו
  77. ^ ברשעים כתיב; ומדלייט להו הכי - שמע מינה: קבורה משמיא אסכימו עלה
  78. ^ שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע
  79. ^ או כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו: שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות
  80. ^ דבזיון הוא לקרוביו
  81. ^ ואי נמי קבריה ליה - לא מתכפר
  82. ^ ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם
  83. ^ ומשני:
  84. ^ לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה, לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין
  85. ^ על כרחן שכר הספדנין
  86. ^ אי יקרא דשכבי, כי אמר "לא תספדוהו" - צייתינן ליה, ואי לא אמר, ואמרי יורשין "לא ניחא לן" - כפינן להו; ואי יקרא דחיי הוא - לדידיה לא צייתינן, ליורשין צייתינן
  87. ^ עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק? דמדכתיב 'ויבא אברהם' - מכלל דההיא שעתא לא הוה התם
  88. ^ בתמיה: והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו
  89. ^ 'ולא יקברו': ואי יקרא דחיי הוא, והלא הנותרים יש בהן צדיקים
  90. ^ לצדקיהו נאמר: