ביאור:בבלי סנהדרין דף מו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
השתא דמרחקי מהדדי [1], אהני לרבויי עבודה זרה, דדמי ליה בכל מילי [2];
ורבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי: והומת ותלית – רבוי; כי קללת – מיעוט [3]; אי הוו מקרבי להדדי - לא הוו מרבינן אלא עבודת כוכבים, דדמי לה בכל מילי; השתא דמרחקי מהדדי - אהני לרבויי שאר הנסקלין.
האיש תולין וכו' [האיש נתלה ואין האשה נתלית]:
מאי טעמא דרבנן?
אמר קרא (דברים כא כב) [וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת] ותלית אותו [על עץ] - אותו ולא אותה;
ורבי אליעזר [4]: [5] אותו - בלא כסותו [6].
ורבנן?
אין הכי נמי, אלא אמר קרא [7] 'וכי יהיה באיש חטא' - איש ולא אשה!
ורבי אליעזר - האי 'וכי יהיה באיש' מאי דריש ביה?
אמר ריש לקיש: ההוא - למעוטי בן סורר ומורה [8];
והתניא: 'בן סורר ומורה נסקל ונתלה - דברי רבי אליעזר'!?
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לרבות בן סורר ומורה; מאי טעמא [9]? דאמר קרא: 'וכי יהיה באיש חטא' - איש ולא בן; 'חטא': מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום סופו נהרג [10]; הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [11]!
אמר להן רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים כו' [אמר באשקלון!? אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד]:
אמר רב חסדא: לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת דנין [12].
והא מעשה דשמעון בן שטח דמיתה אחת הואי, וקא אמרו ליה דאין דנין?
אלא אי איתמר - הכי איתמר: לא שנו אלא במיתה אחת כעין שתי מיתות, והיכי דמי? - כגון שתי עבירות [13], אבל במיתה אחת ועבירה אחת [14] – דנין [15]!
מתיב רב אדא בר אהבה [תוספתא סנהדרין פ"ז מ"ב; נגעים פ"א מ"ז]: 'אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת [16]'!?
תרגמא רב חסדא [17]: בבת כהן [18] ובועלה [19] או בבת כהן וזוממי זוממיה [20].
תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי [21] שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה [22]; ולא [23] לעבור על דברי תורה [24] אלא כדי לעשות סייג [25] לתורה [26]; ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוָנים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו: לא מפני שראוי לכך [27], אלא שהשעה צריכה לכך [28]; שוב מעשה באדם אחד שהטיח [29] את אשתו תחת התאנה [30] והביאוהו לבית דין והלקוהו: לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
משנה:
כיצד תולין אותו?
משקעין [31] את הקורה בארץ, והעץ יוצא [32] ומקיף שתי ידיו זו על גב זו [33], ותולה אותו [34].
רבי יוסי אומר: הקורה מוטה על הכותל [35], ותולה אותו כדרך שהטבחין עושין;
ומתירין אותו מיד; ואם לן - עובר עליו בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו' [ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה]; כלומר: "מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם!" ונמצא שם שמים מתחלל [36].
אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער [37] - שכינה מה לשון אומרת [38]? "קלני מראשי קלני מזרועי" [39]! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים.
ולא זו בלבד אמרו [40], אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה [41];
הלינהו לכבודו: להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו.
ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו [42], אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין: אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין [43].
נתעכל הבשר [44] - מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן [45].
והקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר "שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם".
[המשך המשנה]
ולא היו מתאבלין [46], אבל אוננין [47]: שאין אנינות אלא בלב [48].
גמרא:
תנו רבנן: [(דברים כא כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ] אילו נאמר 'חטא' 'ותלית' - הייתי אומר: תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו, כדרך שהמלכות עושה - תלמוד לומר 'והומת ותלית': ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו; הא כיצד? משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה, וגומרין את דינו, וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו [49]: אחד קושר ואחד מתיר [50], כדי לקיים מצות תלייה.
תנו רבנן: [(דברים כא כב) וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ] 'עץ'; שומע אני בין בתלוש בין במחובר - תלמוד לומר: (ויקרא כא כג) [לא תלין נבלתו על העץ] כי קבר [תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו' ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה] [51] - מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה [52] שמחוסר קציצה [53] וקבורה.
רבי יוסי אומר: מי שאינו מחוסר אלא קבורה - יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה [54];
ורבנן?
'תלישה' לאו כלום היא [55].
כלומר: מפני מה זה תלוי מפני שבירך כו' [את ה’]:
תניא אומר רבי מאיר: משלו משל: למה הדבר דומה? לשני אחים תאומים [56] בעיר אחת: אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות; צוה המלך ותלאוהו; כל הרואה אותו אומר "המלך תלוי"! צוה המלך והורידוהו!
אמר רבי מאיר כו' [בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת? "קלני מראשי קלני מזרועי"! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים]:
מאי משמע ["קלני"]?
אמר אביי: כמאן דאמר "קל לית [57]"
אמר ליה רבא: אם כן – "כבד עלי ראשי", "כבד עלי זרועי", מיבעי ליה [58]!?
אלא אמר רבא: כמאן דאמר "קיל לי עלמא" [59].
האי מיבעי ליה לגופה [60]!?
אם כן נימא קרא 'מקלל' מאי 'קללת?
ואימא כוליה להכי הוא דאתא?
אם כן נימא קרא 'קלת'; מאי 'קללת' - שמע מינה תרתי.
ולא זו בלבד כו' [ולא זו בלבד אמרו, אלא: כל המלין את מתו עובר בלא תעשה; הלינהו לכבודו: להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו]:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא תעשה? - תלמוד לומר: 'כי קבר תקברנו' - מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה [61].
איכא דאמרי: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה [62] מן התורה מניין? תלמוד לומר: כי קבר תקברנו - מכאן רמז לקבורה מן התורה.
אמר ליה שבור מלכא לרב חמא: קבורה מן התורה מניין?
אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי.
אמר רב אחא בר יעקב: אימסר עלמא בידא דטפשאי! דאיבעי ליה למימר 'כי קבור': דליעבד ליה ארון [63];
נימא מדאיקבור צדיקי [68]!?
מדקבריה הקב"ה למשה [71]
[72] [73] דלא לישתני [74] ממנהגא [75].
תא שמע: (מלכים א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו [כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם] [76]!
דלא לישתני ממנהגא.
(ירמיהו טז ד) [ממותי תחלאים ימתו] לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו [ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ] [77]!
דלישתנו ממנהגא.
איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא [78] או משום כפרה הוא [79]?
למאי נפקא מינה?
דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא: אי אמרת משום בזיונא הוא - לא כל כמיניה [80]; ואי אמרת משום כפרה הוא - הא אמר "לא בעינא כפרה" [81] – מאי?
תא שמע מדאיקבור צדיקי! ואי אמרת משום כפרה - צדיקי לכפרה צריכי?
אִין, דכתיב (קהלת ז כ) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא!
תא שמע: (מלכים א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו [כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם] ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה - הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה!?
האי דצדיק הוא - תיהוי ליה כפרה, הנך לא ליהוי להו כפרה.
תא שמע: (ירמיהו טז ד) [ממותי תחלאים ימתו] לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו [ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ] [82]!
איבעיא להו: הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי?
למאי נפקא מינה?
דאמר "לא תספדוה לההוא גברא"; אי נמי לאפוקי [85] מיורשין [86]:
תא שמע: (בראשית כג ב) [ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען] ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה; ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא - משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה [87]?
שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם.
תא שמע: (מלכים א יד יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו [כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר יען נמצא בו דבר טוב אל ה' אלקי ישראל בבית ירבעם] - ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, הנך בני יקרא נינהו [88]?
ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי.
תא שמע: (ירמיהו טז ד) [ממותי תחלאים ימתו] לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו [ובחרב וברעב יכלו והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ] [89]!
לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא.
תא שמע: [90] (ירמיהו לד ה) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו לך [כי דבר אני דברתי נאם ה’] - ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא, מאי נפקא ליה מיניה?
הכי קאמר ליה: לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך.
הערות
עריכה- ^ הך הרחוקה: שהרחיקם זה מזה - למימרא דאין דנין אותו בכלל ופרט
- ^ הואיל ודמיא לפרטא בכל מילי: שכופר בעיקר כמותו
- ^ מיעט את הרבוי, ולימדך שלא תרבה בו את הכל אלא זה, והדומה לו; וכי דרשינן הכי - היכא דמיקרבן להדדי, אבל היכא דרחקן זה מזה - אהני דלא תמעטיה בהאי מיעוטא כשאר מיעוטין, אלא מידי דלא דמי ליה במידי, כגון שאר מיתות בית דין, אבל שאר נסקלין דדמו ליה מיהת, דבסקילה כמותן - לא תמעט מיניה; ומהכא תיפשוט לך בכל דוכתא דאיכא כלל ופרט וכלל: דמאן דדריש ליה בכללי ופרטי - אינו מרבה אלא כעין הפרט, ומאן דדריש ליה בריבוי ומיעוט אמרינן 'ריבה הכל ולא מיעט אלא דבר אחד' משום טעמא דפרישית לעיל הוא, ד'פרט' = לשון פירוש; הלכך: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן להביא על ידי הכלל האחרון אלא כעין הפרט, שאילמלא לא בא כלל האחרון - הייתי אומר הפרט הוא פירושו של כלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו הדומה לו לא תלמוד ממנו, אלא סָתַם ואחר כך פֵּירַש, ובא ללמדך שאין בסְּתם אלא הפירוש, הלכך: כי אתא כללא בתרא אהני לרבויי כעין הפרט ותו לא; ומאן דדריש ליה בריבויי ומיעוטי אמר לך: המיעוט אינו פירושו של סתם, אלא מיעט ריבויא: שלא יהא הכל במשמע, ואי נמי לא אתא כללא בתרא הייתי שומע מן המיעוט כל הדומין למיעוט, שלא בא המיעוט למעט אלא מאי דלא דמי ליה; הלכך: כי חזר וריבה - ריבה הכל' ולא מתמעט מן המיעוט אלא דבר אחר שלא תראה בו שום רמז דומה לפרט
- ^ אמר לך
- ^ האי אותו דתלייה – נמי אשמעינן
- ^ ולא למעוטי אשה
- ^ שם
- ^ דאף על גב דבסקילה, אתא קרא למעוטי דכתיב 'איש', ובן סורר ומורה לא הוי איש: דאם היה ראוי להוליד - לא היה נידון, דכתיב (דברים כא יח) 'בן'
- ^ כלומר היכי משמע מיניה ריבויא
- ^ בן סורר ומורה לא חטא, כדתנן בפרק 'בן סורר ומורה' (לקמן עב.): 'וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו: סופו מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות כו'
- ^ כלומר: מדה היא בתורה
- ^ דטעמא משום דלא אפשר לעיוני בתרווייהו הוא
- ^ שאין דומות, והן מיתה אחת, כגון שבת ועבודה זרה, וכל שכן שתי מיתות ממש
- ^ כגון שתיהן בחילול שבת שתיהן בנערה המאורסה
- ^ ושמונים נשים - לאו עבירה אחת היו, דאיכא באוב ואיכא בידעוני, והכתוב חלקן בשתים! ושמעון בן שטח - לצורך שעה עשה
- ^ דמיתה ועבירה אחת
- ^ להא דרב אדא
- ^ ארוסה או נשואה
- ^ דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בועל בת ישראל, דבועל ארוסה בסקילה ובועל נשואה בחנק, דכתיב (ויקרא כא ט) [ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה] היא [מחללת] באש תשרף – 'היא' ולא בועלה, 'היא' ולא זוממיה;
- ^ שהיא והן נהרגין - ולא במיתה אחת: דהיא בשריפה, והן במיתת הבועל; כגון באו עדים והזימו את הראשונים וחייבום מיתת הבועל ולא מיתתה, דכתיב (דברים יט יט) כאשר זמם לעשות לאחיו - ולא לאחותו, כדאמר ב'אלו הן הנחנקין' (לקמן צ.), ובאו שנים אחרים והזימו המזימים; נמצאת: היא חייבת שריפה על פי הראשונים, והמזימים את הראשונים בחנק שהיו באין לחייבו בה, והיינו מיתת הבועל
- ^ מרבותי
- ^ שבית דין מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה
- ^ שיתכוונו
- ^ לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב
- ^ גדר
- ^ אלא מפני צורך השעה
- ^ דשבות בעלמא הוא, מדרבנן
- ^ מפני שהיו פרוצים בעבירות: שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיוָנים הם גוזרים עליהם גזירות, והיו מצות בזוּיות בעיניהם
- ^ בא עליה
- ^ מקום גלוי
- ^ נועצין
- ^ ממנה כמין יתד, הוא ענף יוצא מן הקורה סמוך לראשה
- ^ סומך לו זו אצל זו; כמו (חולין דף ז.) 'שלא מן המוקף' = סמוך, וכמו 'מקפת וקורא לה שם' (טבול יום פ"ד מ"ב); לשון קירוב
- ^ בידו
- ^ לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחד על הארץ וראשה אחד סמוך על הכותל
- ^ שמזכירים שזה בירכו
- ^ שפורענות באה עליו בעונו
- ^ באיזו לשון היא קובלת ומתנודדת עליו
- ^ כמו שהאדם שיגע ועיף אומר "ראשי כבד עלי" ו"זרועי כבד עלי", והיינו 'קללת': קל לית אני: איני קל
- ^ בלא תעשה
- ^ כל מתים - הלנתן בלא תעשה הוא, כדיליף בברייתא מריבויא ד'תקברנו'
- ^ לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק; כך מפרש לה בגמרא
- ^ שתי קברות - בגמרא מפרש טעמא: דהלכה למשה מסיני שנים ולא ארבעה
- ^ כבר נתכפר במיתתו ובזיונו
- ^ בקברות אבותיו
- ^ ולא היו מתאבלין עליהן, כדי שתהא בזיונן כפרה להן
- ^ בלבד; דאין זה כבוד להרוּג, ואין כפרתו נמנעת בכך
- ^ בלבד
- ^ 'משהין אותו' = את גמר דינו, ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה, אלא סמוך לשקיעת החמה, כדי שיקברוהו מיד
- ^ כלומר: אין שהות בינתים
- ^ מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה
- ^ מחובר
- ^ אבל נעוץ מיהא הוי
- ^ אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה, שמחוסר תלישה וקבורה
- ^ אין כאן חסרון מעשה
- ^ אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום
- ^ איני קל
- ^ אם כן, דקלני דמתניתין לאו כינוי הוא אלא "קל איני" – "כבד אני" מיבעי ליה
- ^ מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו
- ^ לומר שהמגדף בתלייה, ומיניה ילפינן לאחריני
- ^ 'קבר תקברנו': מרבויא דריש כל המתים
- ^ שאדם חייב לקבור את מתו
- ^ אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה, ולהכי לא אמר ליה מהאי
- ^ ופרכינן:
- ^ לימא ליה מרבויא ד'תקברנו'
- ^ ומשני:
- ^ לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא
- ^ אברהם יצחק ויעקב
- ^ ומשני:
- ^ מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן
- ^ אלמא דעתו הסכימה
- ^ ומשני:
- ^ דילמא כי היכי
- ^ משה
- ^ דעלמא
- ^ באביה בן ירבעם כתיב, ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח: יען כי נמצא בו דבר טוב: שביטל פרדסאות שהושיב אביו
- ^ ברשעים כתיב; ומדלייט להו הכי - שמע מינה: קבורה משמיא אסכימו עלה
- ^ שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע
- ^ או כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו: שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות
- ^ דבזיון הוא לקרוביו
- ^ ואי נמי קבריה ליה - לא מתכפר
- ^ ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם
- ^ ומשני:
- ^ לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה, לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין
- ^ על כרחן שכר הספדנין
- ^ אי יקרא דשכבי, כי אמר "לא תספדוהו" - צייתינן ליה, ואי לא אמר, ואמרי יורשין "לא ניחא לן" - כפינן להו; ואי יקרא דחיי הוא - לדידיה לא צייתינן, ליורשין צייתינן
- ^ עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק? דמדכתיב 'ויבא אברהם' - מכלל דההיא שעתא לא הוה התם
- ^ בתמיה: והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו
- ^ 'ולא יקברו': ואי יקרא דחיי הוא, והלא הנותרים יש בהן צדיקים
- ^ לצדקיהו נאמר: