ביאור:בבלי סנהדרין דף עח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואי לאו כחו הוא - תיזיל לתחת [1]!?
אלא כח כחוש הוא [2].
תנו רבנן: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת: בין בבת אחת, בין בזה אחר זה – פטורין.
רבי יהודה בן בתירא אומר: בזה אחר זה - האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם [מות יומת]: רבנן סברי 'כל נפש' - עד דאיכא כל נפש [3], ורבי יהודה בן בתירא סבר 'כל נפש' - כל דהוא נפש [4].
אמר רבא: הכל מודים בהורג את [5] הטריפה [6] שהוא פטור [7], בגוסס בידי שמים [8] שהוא חייב [9]; לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם [10]: מר [תנא קמא] מדמי ליה לטריפה, ומר [רבי יהודה בן בתירה] מדמי ליה לגוסס בידי שמים.
מאן דמדמי ליה לטריפה - מאי טעמא לא מדמי ליה לגוסס בידי שמים? גוסס בידי שמים לא איתעביד ביה מעשה, האי איתעביד ביה מעשה;
ומאן דמדמי ליה לגוסס בידי שמים - מאי טעמא לא מדמי ליה לטריפה?
טריפה מחתכי סימנים [11], הא לא מחתכי סימנים.
תני תנא קמיה דרב ששת: (ויקרא כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם [מות יומת] - להביא המכה את חבירו ואין בו כדי להמית, ובא אחר והמיתו [12] - שהוא [13] חייב.
'אין בו כדי להמית' – פשיטא!?
אלא: יש בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב, וסתמא כרבי יהודה בן בתירא.
אמר רבא: ההורג את הטריפה - פטור, וטריפה שהרג: בפני בית דין - חייב, שלא בפני בית דין - פטור: בפני בית דין חייב, דכתיבי (דברים יג ו; יז,ז; יט,יט; כא,כא; כב,כא; כב,כד; כד,ז) ובערת הרע מקרבך [14]; שלא בפני בית דין [15] פטור [16], דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה [17], וכל עדות שאי אתה יכול להזימה לא שמה עדות.
ואמר רבא: הרובע את הטריפה [18] – חייב [19]; טריפה שרבע: בפני בית דין – חייב, שלא בפני בית דין – פטור: בפני בית דין חייב, דכתיב (דברים יג ו; יז,ז; יט,יט; כא,כא; כב,כא; כב,כד; כד,ז) ובערת הרע מקרבך; שלא בפני בית דין פטור, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה.
הא תו למה לי? היינו הך?
הרובע את הטריפה איצטריכא ליה: מהו דתימא ליהוי כמאן דמשמש מת [20] וליפטר - קא משמע לן דמשום הנאה הוא, והא אית ליה הנאה [21].
ואמר רבא: עדים שהעידו בטריפה והוזמו - אין נהרגין; עדי טריפה שהוזמו – נהרגין [22].
רב אשי אמר: אפילו עדי טריפה [23] שהוזמו אין נהרגין, לפי שאינן בזוממי זוממין [24] [25].
ואמר רבא: שור טריפה שהרג – חייב; ושור של אדם טריפה שהרג – פטור; מאי טעמא? אמר קרא: (שמות כא כט) [ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה] השור יסקל וגם בעליו יומת [26]: כל היכא דקרינא ביה 'וגם בעליו יומת' - קרינן ביה 'השור יסקל', וכל היכא דלא קרינן ביה 'וגם בעליו יומת' [כגון: בעליו טריפה] - לא קרינן ביה 'השור יסקל'.
רב אשי אמר: אפילו שור טריפה נמי שהרג פטור; מאי טעמא? כיון דאילו בעלים [27] הוו פטירי [28] - שור [29] נמי פטור [30].
שיסה [31] בו את הכלב וכו' [שיסה בו את הנחש – פטור]
השיך [32] בו את הנחש: רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין:
אמר רב אחא בר יעקב: כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה: ארס נחש בין שיניו הוא עומד [33], לפיכך מכיש בסייף [34], ונחש פטור; לדברי חכמים: ארס - נחש מעצמו הוא מקיא [35], לפיכך נחש בסקילה [36] והמכיש פטור.
משנה:
המכה את חבירו, בין באבן בין באגרוף, ואמדוהו [37] למיתה [38], והיקל ממה שהיה [39], ולאחר מכאן הכביד ומת – חייב.
רבי נחמיה אומר: פטור, שרגלים לדבר [40].
גמרא:
תנו רבנן [תוספתא בבא קמא פ"ט מ"ב]: את זו דרש רבי נחמיה: (שמות כא יט) אם יקום והתהלך בחוץ
על משענתו [41] ונקה המכה [רק שבתו יתן ורפא ירפא]: [42] וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא: זה שאמדוהו [43] למיתה, [44] והקל ממה שהיה [45] ולאחר כך הכביד ומת - שהוא פטור [46];
ורבנן, האי 'ונקה המכה' מאי דרשי ביה?
מלמד שחובשין אותו [47].
ורבי נחמיה - חבישה מנא ליה?
יליף ממקושש [48].
ורבנן נמי לילפי ממקושש?
מקושש [49]בר קטלא הוא [50], ומשה לא הוה ידע קטליה במאי [51], לאפוקי האי דלא ידעינן אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא.
ורבי נחמיה יליף ממגדף[52], דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא [53] וחבשוהו.
ורבנן? - מגדף הוראת שעה היתה [54], כדתניא [55]: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר (שמות לא יד) [ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם] מחלליה מות יומת [כי כל העשה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההוא מקרב עמיה], אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, שנאמר (במדבר טו לד) [ויניחו אתו במשמר] כי לא פורש וגו' [מה יעשה לו] [56]; אבל מגדף - לא נאמר בו אלא (ויקרא כד יב) [ויניחהו במשמר] לפרש להם על פי ה' - שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו [57].
בשלמא לרבי נחמיה [58] - היינו דכתיבי תרי אומדני [59]: חד אמדוהו למיתה וחיה [60], וחד אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה, אלא לרבנן [61] - תרי אומדני למה לי [62]? [63]
חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת [64].
ורבי נחמיה?
אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא, שהרי יצא מבית דין זכאי [65].
תנו רבנן: המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה - פוטרין אותו [66]; אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה - אומדין אותו אומד שני, לממון [67], ואם לאחר כן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי [68] - דברי רבי נחמיה;
וחכמים אומרים: אין אומד אחר אומד [69].
תניא אידך: אמדוהו למיתה - אומדין אותו לחיים [70]; לחיים - אין אומדין אותו למיתה [71].
אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה - אומדין אותו אומד שני לממון, ואם לאחר כן הכביד ומת - משלם נזק וצער ליורשים [72]. מאימתי משלם [73]?
משעה שהכהו [74];
משנה:
[77]נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [78], לעובד כוכבים והרג את ישראל, לנפלים [79] והרג את בן קיימא – פטור.
נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו, והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת – פטור; נתכוין להכותו על לבו,
הערות
עריכה- ^ תפול מיד כנגדה ולא לצדדין
- ^ אינו כחו חזק אלא קצת כחו יש כאן, והאי דלא אזלה לעיל - משום שכלה כח חוזק הזריקה, והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו
- ^ וכיון דמתחילה סייעו הראשונים בהריגתו - ליכא כולה נפש במכת האחרון
- ^ אפילו מקצתה; ומיהו היכא דהכהו בבת אחת - לא קטלינן לכלהו, ד'איש כי יכה' אמר רחמנא, ולא שנים שהכוהו
- ^ אדם
- ^ כגון נקב הוושט או קרום המוח
- ^ מדלא אפליגו ביה - שמע מינה: כיון דניכרים חתיכת סימנין חיותו - גברא קטילא חשיב ליה
- ^ ובא אחר והרגו
- ^ הכל מודים שחייב: דלא איתעביד ביה מעשה ברישא, והרי הוא כחי
- ^ כגון זה שקרוב למות מחמת המכות, אלא לא עשאוהו הראשונים טריפה
- ^ סימן חיותא
- ^ דמשמע 'כל דהוא נפש'
- ^ האחרון
- ^ והרי ראוהו רוצח
- ^ ואתה בא לחייבו על פי עדים
- ^ דאין עדותן עדות
- ^ לקיים בה דין הזמה: שאם הוזמו - אין נהרגין, דגברא קטילא בעו למיקטל
- ^ אדם טריפה, ורבעו חבירו במשכב זכור
- ^ דהא איכא הנאה
- ^ רובע את המת
- ^ אבל רובע את המת - ליכא הנאה, שעבר חמימותו ולחלחותו ונצטנן
- ^ דכתיב (דברים יט יט) ’[ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו] ובערת הרע מקרבך'
- ^ שהן עצמן טריפה
- ^ בדין זוממי זוממין: אותם שהזימום, ואמרו להם "באותה שעה עמנו הייתם", אם היו באין שנים אחרים ומזימין אותם לומר "היאך אתם מזימין את אלו - והרי אתם עמנו הייתם במקום פלוני", אין הזוממין שנמצאו עכשיו זוממין נהרגין, משום דגברא קטילא בעי למיקטל; הלכך: כי לא אתזמו - נמי לא מקטלי הנך טריפה אפומייהו, דהוה ליה 'עדות שאי אתה יכול להזימה', ולא מקטלי; ולרבא - כיון דעדות זוממין חדוש הוא, אף על גב דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה - מקטלי
- ^ זוממי זוממין: המזימין את הראשונים כשהן נעשו זוממין, הוו להו זוממין של זוממין קמאי; כל עדות זומם קרו 'זוממי' של נדון, כדאמרינן 'זוממי בת כהן' ב'אלו הן הנחנקין' (לקמן דף פד:)
- ^ כלומר: כמיתת בעלים כך מיתת השור (בסנהדרין דף ב.); ולהא מילתא נמי מקשינן [מלשון היקש] להו: דכיון דאילו קטיל מריה שלא בבית דין, לא מקטיל על פי עדים כדאמרינן לעיל - שורו נמי לא מקטיל
- ^ טריפה
- ^ דכוותיה לא הוי מקטלי
- ^ טריפה
- ^ דהא למיתת בעלים הוקש
- ^ גירה
- ^ שאחז הנחש והוליכו והשיך הנחש בבשרו
- ^ והרי הוא כתוקע סכין בבטנו, דלאו גרמא הוא: שהרי כלי משחיתו בידו
- ^ כדין רוצח
- ^ בנשיכתו, וכשהשיכו זה - עדיין אין בו כדי להמית לפיכך גרמא בעלמא הוא אף על פי שיודע שסופו להקיא, מיהו לאו מכחו מיית
- ^ כדין שור שהמית: דכל בהמה וחיה - כשור הן, אלא שדבר הכתוב בהוה
- ^ בית דין
- ^ אבל אמדוהו תחילה לחיים - אפילו לרבנן פטור, כדלקמן
- ^ וחזרו ואמדוהו לחיים
- ^ שלא מת מחמת מכה זו, שהרי היקל
- ^ מתרגמינן 'על בורייה': שנתרפא לגמרי ונשען על כחו
- ^ למה לי למימר 'ונקה המכה' ממיתה?
- ^ מתחילה
- ^ ובא הכתוב ללמדך
- ^ שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים
- ^ 'ונקה המכה', ואפילו מת לאחר מכן: שחזר והכביד
- ^ אם אמדוהו למיתה - חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו, להכי אתי 'ונקה המכה': דמשמע: לכשיקום ונקה, מכלל דעד השתא - חבוש הוא
- ^ דכתיב (במדבר טו לד) 'ויניחו אותו במשמר'
- ^ פשיטא ליה למשה ד
- ^ כדאייתי לקמן בברייתא 'יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת, אבל
- ^ לא היה יודע באיזו מיתה יומת; רבנן סבירא להו כמאן דאמר 'לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג'
- ^ Note: (ויקרא כד יא) ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן (ויקרא כד יב) ויניחהו במשמר לפרש להם על פי ה'
- ^ כדמפרש לקמן; אבל מגדף - לא נאמר בו אלא לפרש וכו'
- ^ אי לא כתב חבישה דהכא - מחבישה דהתם לא הוה גמרינן, דהוראת שעה היתה, שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה, ומעצמם עשו: דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה - מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו?
- ^ סייעתא להא דאמר לעיל 'מקושש לא נסתפקו עליו אלא באיזה מיתה יומת, אבל מגדף לא היו יודעין שהיה חייב מיתה'
- ^ משמע: בר עשייה הוא, אבל לא היו יודעין מהו
- ^ 'לפרוש להם' ולא כתוב 'מה יעשה', משמע: כל דינו היו צריכין לפרש להם
- ^ דאמר 'ונקה המכה' לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד אתא
- ^ תרי קראי יתירא לאומדנא, דאם בא ללמדנו שהחובל בחבירו חייב בריפוי ושבת, כדמסיק: 'שבתו יתן' וגו' - נכתוב 'והכה את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא', ו'לא ימות' יתירא הוא למדרש; וכן 'אם יקום והתהלך בחוץ'
- ^ דלא תימא: הואיל ויצא מבית דין – נקטליה, דהא דהדר חיי - חס רחמנא עליה; להכי אתא 'ולא ימות', כלומר: 'והכה איש וגו' ולא ימות - כמה שאמדוהו, אלא 'נפל למשכב - שבתו יתן': ממון ולא מיתה, או 'אם יקום והתהלך בחוץ' לאחר שאמדוהו למיתה – 'ונקה המכה' אפילו חזר והכביד ומת
- ^ דאמרי לחבישה אתא
- ^ למה לי לכתוב 'ולא ימות ונפל למשכב ונקה המכה שבתו יתן' ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה - ממון יתן ולא מיתה
- ^ ומ'ונקה המכה' יתירא - שמעינן דכשיבורר לנו שלא ימות הוא – 'ונקה המכה', מכלל דעד השתא חבוש הוא.
- ^ ואיפכא דרש להו: 'ולא ימות' דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת, והכי משמע 'ולא ימות': אם אמדוהו תחלה שלא ימות - אפילו מת לאחר מכאן – 'שבתו יתן ורפא ירפא': יתן האומד שאמדוהו: לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו, שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים; ואם אמדוהו למיתה ואחר כך 'יקום והתהלך בחוץ' - שלא מת – 'שבתו יתן'; אבל אמדוהו מתחילה למיתה, ויצא מבית דין חייב, וסוף דבר מת - אף על פי שהקל באמצע - לא פטריה רחמנא
- ^ והא נפקא לן מ'צדיק אל תהרוג' בפרק 'אחד דיני ממונות' (לעיל דף לג:): מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד "יש לי ללמד עליו חובה" - שאין מחזירין אותו? שנאמר 'וצדיק אל תהרוג'
- ^ ממיתה ונותן חמשה דברים
- ^ כמה ראוי לשכב מחולי זה, ולכמה יעלה שבתו ורפואתו
- ^ היינו אומד שני
- ^ לחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת, אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן, דהואיל והכביד ומת - חייב המכה מיתה
- ^ אם ראינו שהקל, ולא אמרינן 'הואיל ויצא מבית דין חייב הרי זה יהרג'
- ^ לומר 'טעינו באומד ראשון' ולחייבו לזה: שהרי יצא מבית דין זכאי; ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה
- ^ והוא הדין לרפוי ושבת ובשת, דהא בתר אומד האמצעי אזלינן, ולכולהו אמדוהו, אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא
- ^ [כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל
- ^ אומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר הכאה ולא אמרינן 'הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה, והשתא הוא דאמדינן ליה לממון - נאמדיה כדקאי השתא': והרי הוקל, ומפסדינן ליה לניזק
- ^ והך סתמא
- ^ כרבי נחמיה מוכחא, דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת
- ^ היה עומד אדם אצל בהמה ו
- ^ פטור, משום דכי אתרו ביה - התראת ספק הוא; אף על פי שקבל עליו התראה: שאומר להם "יודע אני שהוא בן ברית, ועל מנת כן אני עושה: שאם אהרגנו - אני אתחייב מיתה" – פטור, דשמא לא יהרגנו
- ^ אנפלים לא מיחייב: דכמו דקטיל דָמוּ