ביאור:בבלי סנהדרין דף מה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סנהדרין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
גמרא:
תנו רבנן: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו [1], ואשה שני פרקים: בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה - דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.
מאי טעמייהו דרבנן?
אמר קרא (ויקרא כד יד) [הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם, על ראשו] ורגמו אותו [כל העדה] מאי 'אותו'? אילימא אותו ולא אותה [2] - והכתיב (דברים טז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא [אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו]; אלא מאי 'אותו'? אותו בלא כסותו, הא אותה – בכסותה; רבי יהודה אומר: 'אותו' בלא כסותו [3], לא שנא איש ולא שנא אשה [4].
למימרא דרבנן חיישי להרהורא [5] ורבי יהודה לא חייש להרהורא? והא איפכא שמענא להו, דתנן [סוטה פ"א,מ"ה] 'הכהן אוחז בבגדיה [6]; אם נקרעו [7] – נקרעו, ואם נפרמו [8] – נפרמו, עד שמגלה את לבה, וסותר את [9] שערה; רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו'!?
אמר רבה: התם היינו טעמא: שמא תצא מבית דין זכאה, ויתגרו בה פירחי כהונה; הכא - הא מקטלא! וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא - אמר רבה: גמירי: אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.
אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא?
אלא אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנין; דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא: אמר קרא (יחזקאל כג מח) [והשבתי זמה מן הארץ] ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכינה [10] - הכא [11] אין לך ייסור גדול מזה [12]; וכי תימא ליעביד בה תרתי? - אמר רב נחמן: אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה [13].
לימא דרב נחמן תנאי היא?
לא, דכולי עלמא אית להו דרב נחמן, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה [14] טפי מניחא דגופיה [15], ומר סבר ניחא דגופיה עדיף [16] מבזיוני [17].
משנה:
בית הסקילה היה גובה שתי קומות [18].
אחד מן העדים דוחפו על מתניו; נהפך על לבו - הופכו על מתניו [19].
ואם מת בה – יצא, ואם לאו - השני נוטל את האבן ונותנו על לבו; אם מת בה – יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה [ובערת הרע מקרבך].
גמרא:
תנא: וקומה שלו [20] - הרי כאן שלש.
ומי בעינן כולי האי [21]? ורמינהו [22]: '[23] מה בור שהוא כדי להמית [24] [עד] עשרה טפחים [25] - אף כל כדי להמית [26] [עד] עשרה טפחים [27]' [28]!?
[## אין זו קושיא חזקה, שהרי בנפילה של עשרה טפחים אין זה שכיח שאדם ימות, אלא לחוב בתשלומי הנזק במקרה שמת [29] די שיש סבירות שימות בנפילה זו.]
אמר רב נחמן: אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (ויקרא יט יח) [לא תקם ולא תטר את בני עמך] ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] - ברור לו מיתה יפה [30].
אי הכי - ליגבהיה טפי [משתי קומות]?
משום דמינוול [31].
אחד מן העדים דוחפו [על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא]:
תנו רבנן: מניין שבדחייה [32] תלמוד לומר: (שמות יט יג) [לא תגע בו יד כי סקול יסקל או] יָרֹה [יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר] [33]; ומנין שבסקילה [34]? תלמוד לומר:סָקֹל [35]; ומנין שבסקילה ובדחייה [36]? תלמוד לומר: 'סקל יסקל או ירה יירה' [37]; ומנין שאם מת בדחייה – יצא [38]? תלמוד לומר: 'או ירה יירה'; מניין שאף לדורות כן [39]?
תלמוד לומר: 'סקל יסקל' [40].
ואם לאו עד השני נוטל את האבן:
'נוטל'? והתניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: אבן היתה שם משוי שני בני אדם; נוטלה ונותנה על לבו: אם מת בה – יצא'!
וליטעמיך תיקשי לך היא גופא: 'משוי שני בני אדם' 'נוטלה ונותנה על לבו'? אלא דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה איהו [41] כי היכי דתיתי מרזיא [42].
ואם לאו רגימתו כו' [בכל ישראל שנאמר (דברים יז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה]:
והתניא: מעולם לא שנה בה אדם.
מי קאמינא דעביד? דאי מיצריך קאמינא!
אמר מר: 'אבן היתה כו' [43]; והתניא [44]: אחת אבן שנסקל בה ואחת עץ שנתלה עליו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו - כולן נקברין עמו [45]!
לא, צריכא: דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו.
'נקברין עמו'? והתניא: 'אין נקברין עמו'!
אמר רב פפא: מאי 'עמו'? - עמו בתפיסתו [46].
אמר שמואל: נקטעה יד העדים פטור.
מאי טעמא?
דבעינא (דברים יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה [ויד כל העם באחרנה ובערת הרע מקרבך] וליכא.
אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא - הכי נמי דפסילי [47]!?
שאני התם, דאמר קרא 'יד העדים' - שהיתה כבר [48].
מיתיבי: 'כל מקום שיעידוהו שנים, ויאמרו "מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" - הרי זה יהרג [49]' [50]!?
תרגמא שמואל: [51] בהן הן עדיו [52].
ומי בעינן קרא כדכתיב? והתניא (במדבר לה כא) [או באיבה הכהו בידו וימת] מות יומת המכה, רוצח הוא [גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו]; אין לי אלא במיתה הכתובה בו [53]; מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? - תלמוד לומר: מות יומת המכה - מכל מקום'.
שאני התם, דאמר קרא 'מות יומת' [54];
וליגמר מיניה?
משום דהוה רוצח [55] וגואל הדם [56] 'שני כתובין הבאין כאחד', וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
'רוצח' - הא דאמרן; 'גואל הדם' מאי היא?
דתניא: (במדבר לה יט) גואל הדם ימית את הרוצח [בפגעו בו הוא ימתנו] - מצוה בגואל הדם;
ומניין שאם אין לו גואל – שבית דין מעמידין לו גואל?
שנאמר [57] 'בפגעו בו' - מכל מקום.
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן קרא כדכתיב? והתנן [להלן פ"ח מ"ד, עא,א]: היה אחד מהן [58] גידם או אילם או חיגר או סומא או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר (דברים כא יט-כ) ותפשו בו [אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו [פסוק כ] ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע, בקלנו זולל וסבא] - ולא גידמין, 'והוציאו אותו' - ולא חיגרין, 'ואמרו' - ולא אילמין, 'בננו זה' [59] - ולא סומין, 'איננו שומע בקולנו' - ולא חרשין' [60] - מאי טעמא? לאו משום דבעינן קרא כדכתיב?
לא! שאני התם, דכוליה קרא יתירא הוא [61].
תא שמע: 'אין לה רחוב - אין נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: אין לה רחוב - עושין לה רחוב'!
עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר רחובה דמעיקרא בעינן, ומר סבר רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי, אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב!
תנאי היא, דתנן [נגעים פ"ד מ"ט] 'אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית - אין לו טהרה עולמית; רבי אליעזר אומר: נותן על מקומו ויוצא; רבי שמעון אומר נותן על שמאלו ויוצא' [62].
משנה:
כל הנסקלין נתלין - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף [63] והעובד עבודה זרה.
האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה פניה כלפי העץ - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: האיש נתלה ואין האשה נתלית.
אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון!? אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד [64].
גמרא:
תנו רבנן: (דברים כא כב) [וכי יהיה באיש חטא משפט מות] והומת ותלית [אתו על עץ]; יכול כל המומתין נתלין? תלמוד לומר: (דברים כא כג) [לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא] כי קללת אלהים תלוי [ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה] [65] - מה מקלל זה שבסקילה [66] - אף כל שבסקילה [67], דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: מה מקלל זה שכפר בעיקר - אף כל שכפר בעיקר [68]'.
במאי קא מיפלגי? רבנן דרשי כללי ופרטי [69], רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי [70]:
רבנן דרשי כללי ופרטי: והומת ותלית – כלל; כי קללת פרט; אי הוו מקרבי להדדי אמרינן 'אין בכלל אלא מה שבפרט', הני – אִין, מידי אחרינא לא;
הערות
עריכה- ^ כלומר: מעט ממנו מלפניו; ויש אומרים 'פרק' = חתיכת בגד, ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי"ן [קֶטַע]
- ^ דאין אשה נסקלת ערומה
- ^ ורבי יהודה אמר לך 'אותו' - לאו למעוטי אשה אתא, אלא לאורויי לן דנסקל ערום: דמ'אותו' נפקא לן 'בלא כסותו'
- ^ שהרי אין כאן מיעוט, והשוה הכתוב איש לאשה לכל מיתות שבתורה
- ^ שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור? דאי לאו האי טעמה, נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה - נעביד לה אנן, כדי שתמות מהר
- ^ של סוטה
- ^ כדרך כל הנקרעים
- ^ קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות
- ^ קלע
- ^ 'ונוסרו כל הנשים' - ואם לא היו מקלקלין אותה - אין כאן ייסור אם תצא זכאה, ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה: מכל מקום פרוצה היתה, שהרי קינא לה ונסתרה!
- ^ דמיקטלא
- ^ וטעמא - לאו משום הרהור היא
- ^ ולא תבזהו
- ^ כלומר: גדול בעיניו
- ^ הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות, ואע"ג דאיכא צערא דגופא, ולא תבזה אותה להפשיטה; הלכך זו היא ברירת מיתה יפה
- ^ גדול בעיניו
- ^ הלכך כשתפשיטנה - זו היא יפה לה
- ^ ומפילו לשם לארץ
- ^ כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר
- ^ שהיה מפילו מעומד ולא מיושב
- ^ דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה
- ^ משנה היא בבבא קמא (פ"ה, מ"ה דף נ:)
- ^ אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור; אם כן למה נאמר 'בור'?
- ^ והיינו
- ^ דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים
- ^ ומאי ניהו?
- ^ היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת - פטור
- ^ אלמא עשרה הוי שיעור להמית
- ^ ולא יאמרו 'מזלו גרם'
- ^ שימות מהר
- ^ אם גבוה יותר מדאי - מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת
- ^ מניין שבדחייה נידונו הנוגעים בהר סיני? ת"ל ירה לא תגע וגו':
- ^ 'יירה' לשון השלכה כמו (שמות טו ד) 'ירה בים' ומשמעות דריש, ולא ריבוייא
- ^ מניין שסקילת אבנים הוזכרה שם
- ^ דהוא לשון אבנים, כדכתיב (דברים כב כא) 'וסקלוה אנשי עירה באבנים'
- ^ אם הוצרך לשתיהן, כגון שדחפוהו ולא מת
- ^ ריבוייא הוא: דאי חדא מינייהו דווקא קאמר: או הא או הא - ליכתוב 'כי סקול או ירה'; מדכתיב הני - לרבויי כתבינהו
- ^ לכך נאמר, או לחלק
- ^ כל חייבי סקילה תהא דחייה שם
- ^ לשון עתיד; לא כתב 'כי סקל סקל' או 'ירה ירה'
- ^ חד מינייהו
- ^ מכח גדול: דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד: כשזה משליך - זה מעכבו! אבל היחידי משליך בכח
- ^ 'היתה' משמע כל הימים היתה לכך
- ^ והיא נקברת עמו
- ^ מ'קבור תקברנו' יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (דף מו:)
- ^ בתוך ארבע אמות; אבל לא נקברו עמו ממש
- ^ ואם כן נימא 'עדי גידמין פסולין' - למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן
- ^ יד שהיתה להם - תהיה להם בשעת מיתה, אבל גידמין מעיקרא - לא מישתמעו מיניה, דזו היא יד שלהם
- ^ ואף על פי שאין כאן יד עדים הראשונים
- ^ אלמא לא בעי קרא כדכתיב: דלאו דוקא איכתיב, אלא למצוה בעלמא
- ^ כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין
- ^ הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם
- ^ סייף, כדיליף לקמן [’בארבע מיתות’] (דף נב:)
- ^ ריבוייא הוא
- ^ הנידון בבית דין
- ^ כלומר: מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו
- ^ שם
- ^ אביו או אמו של סורר ומורה
- ^ משמע שרואין אותו
- ^ שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו
- ^ דהוה ליה למיכתב 'והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו', כדכתיב בכל שאר נסקלין, ותו לא מידי; כל אורך דברים זה למה?
- ^ רבי אליעזר לא בעי קרא כדכתיב, וכן רבי שמעון
- ^ מברך את השם; ובגמרא מפרש טעם
- ^ בבית דין אחד, משום דלא מצו להפוכי בזכותיה: דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו; ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר, דאין ראיותיהן שוות; ושמעון בן שטח - שעה הוצרכה לכך: שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה, ותלאן לפרסומא למילתא, ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן
- ^ מפני שבירך את השם – נתלה, והעוברים והשבים אומרים: מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם, וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר
- ^ ונתלה, דכתיב ביה 'ותלית'
- ^ נתלה
- ^ אין לך לרבות אלא העובד עבודה זרה
- ^ דורשין את התורה בכלל ופרט: כל מקום שסתם ואחר כך פירש - דורשין את האחרון בפרט
- ^ ורבי אליעזר דורשו במיעוט: ויש חילוק בין זה לזה: 'פרט' - היינו פירוש הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו הדומה לפרט - אין מתרבה מן הכלל; אבל הדורשו במיעוט - לא עקר את הכלל ממקומו, אלא מיעוטי במקצת: שמתחילה היה משמע כל דבר, ובא המיעוט ומיעט משמעו, שלא תאמר 'הכל במשמע', אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו