ביאור:בבלי סנהדרין דף מה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת סנהדרין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב פג פד פה פו פז פח פט צ צא צב צג צד צה צו צז צח צט ק קא קב קג קד קה קו קז קח קט קי קיא קיב קיג | הדף במהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

גמרא:

תנו רבנן: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו [1], ואשה שני פרקים: בין מלפניה בין מלאחריה, מפני שכולה ערוה - דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה.

מאי טעמייהו דרבנן?

אמר קרא (ויקרא כד יד) [הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם, על ראשו] ורגמו אותו [כל העדה] מאי 'אותו'? אילימא אותו ולא אותה [2] - והכתיב (דברים טז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא [אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו]; אלא מאי 'אותו'? אותו בלא כסותו, הא אותה – בכסותה; רבי יהודה אומר: 'אותו' בלא כסותו [3], לא שנא איש ולא שנא אשה [4].

למימרא דרבנן חיישי להרהורא [5] ורבי יהודה לא חייש להרהורא? והא איפכא שמענא להו, דתנן [סוטה פ"א,מ"ה] 'הכהן אוחז בבגדיה [6]; אם נקרעו [7] – נקרעו, ואם נפרמו [8] – נפרמו, עד שמגלה את לבה, וסותר את [9] שערה; רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה - לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו'!?

אמר רבה: התם היינו טעמא: שמא תצא מבית דין זכאה, ויתגרו בה פירחי כהונה; הכא - הא מקטלא! וכי תימא אתי לאיתגרויי באחרנייתא - אמר רבה: גמירי: אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות.

אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה קשיא, דרבנן אדרבנן לא קשיא?

אלא אמר רבא: דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא, כדשנין; דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא: אמר קרא (יחזקאל כג מח) [והשבתי זמה מן הארץ] ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכינה [10] - הכא [11] אין לך ייסור גדול מזה [12]; וכי תימא ליעביד בה תרתי? - אמר רב נחמן: אמר רבה בר אבוה: אמר קרא: (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה [13].

לימא דרב נחמן תנאי היא?

לא, דכולי עלמא אית להו דרב נחמן, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר בזיוני דאיניש עדיפא ליה [14] טפי מניחא דגופיה [15], ומר סבר ניחא דגופיה עדיף [16] מבזיוני [17].

משנה:

בית הסקילה היה גובה שתי קומות [18].

אחד מן העדים דוחפו על מתניו; נהפך על לבו - הופכו על מתניו [19].

ואם מת בה – יצא, ואם לאו - השני נוטל את האבן ונותנו על לבו; אם מת בה – יצא, ואם לאו - רגימתו בכל ישראל, שנאמר (דברים יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה [ובערת הרע מקרבך].

גמרא:

תנא: וקומה שלו [20] - הרי כאן שלש.

ומי בעינן כולי האי [21]? ורמינהו [22]: '[23] מה בור שהוא כדי להמית [24] [עד] עשרה טפחים [25] - אף כל כדי להמית [26] [עד] עשרה טפחים [27]' [28]!?

[## אין זו קושיא חזקה, שהרי בנפילה של עשרה טפחים אין זה שכיח שאדם ימות, אלא לחוב בתשלומי הנזק במקרה שמת [29] די שיש סבירות שימות בנפילה זו.]

אמר רב נחמן: אמר רבה בר אבוה: אמר קרא (ויקרא יט יח) [לא תקם ולא תטר את בני עמך] ואהבת לרעך כמוך [אני ה’] - ברור לו מיתה יפה [30].

אי הכי - ליגבהיה טפי [משתי קומות]?

משום דמינוול [31].

אחד מן העדים דוחפו [על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו ואם מת בה יצא]:

תנו רבנן: מניין שבדחייה [32] תלמוד לומר: (שמות יט יג) [לא תגע בו יד כי סקול יסקל או] יָרֹה [יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשך היבל המה יעלו בהר] [33]; ומנין שבסקילה [34]? תלמוד לומר:סָקֹל [35]; ומנין שבסקילה ובדחייה [36]? תלמוד לומר: 'סקל יסקל או ירה יירה' [37]; ומנין שאם מת בדחייה – יצא [38]? תלמוד לומר: 'או ירה יירה'; מניין שאף לדורות כן [39]?


עמוד ב

תלמוד לומר: 'סקל יסקל' [40].

ואם לאו עד השני נוטל את האבן:

'נוטל'? והתניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: אבן היתה שם משוי שני בני אדם; נוטלה ונותנה על לבו: אם מת בה – יצא'!

וליטעמיך תיקשי לך היא גופא: 'משוי שני בני אדם' 'נוטלה ונותנה על לבו'? אלא דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה איהו [41] כי היכי דתיתי מרזיא [42].

ואם לאו רגימתו כו' [בכל ישראל שנאמר (דברים יז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה]:

והתניא: מעולם לא שנה בה אדם.

מי קאמינא דעביד? דאי מיצריך קאמינא!

אמר מר: 'אבן היתה כו' [43]; והתניא [44]: אחת אבן שנסקל בה ואחת עץ שנתלה עליו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו - כולן נקברין עמו [45]!

לא, צריכא: דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו.

'נקברין עמו'? והתניא: 'אין נקברין עמו'!

אמר רב פפא: מאי 'עמו'? - עמו בתפיסתו [46].

אמר שמואל: נקטעה יד העדים פטור.

מאי טעמא?

דבעינא (דברים יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה [ויד כל העם באחרנה ובערת הרע מקרבך] וליכא.

אלא מעתה עדים גידמין דמעיקרא - הכי נמי דפסילי [47]!?

שאני התם, דאמר קרא 'יד העדים' - שהיתה כבר [48].

מיתיבי: 'כל מקום שיעידוהו שנים, ויאמרו "מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו" - הרי זה יהרג [49]' [50]!?

תרגמא שמואל: [51] בהן הן עדיו [52].

ומי בעינן קרא כדכתיב? והתניא (במדבר לה כא) [או באיבה הכהו בידו וימת] מות יומת המכה, רוצח הוא [גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו]; אין לי אלא במיתה הכתובה בו [53]; מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? - תלמוד לומר: מות יומת המכה - מכל מקום'.

שאני התם, דאמר קרא 'מות יומת' [54];

וליגמר מיניה?

משום דהוה רוצח [55] וגואל הדם [56] 'שני כתובין הבאין כאחד', וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

'רוצח' - הא דאמרן; 'גואל הדם' מאי היא?

דתניא: (במדבר לה יט) גואל הדם ימית את הרוצח [בפגעו בו הוא ימתנו] - מצוה בגואל הדם;

ומניין שאם אין לו גואל – שבית דין מעמידין לו גואל?

שנאמר [57] 'בפגעו בו' - מכל מקום.

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: ומי לא בעינן קרא כדכתיב? והתנן [להלן פ"ח מ"ד, עא,א]: היה אחד מהן [58] גידם או אילם או חיגר או סומא או חרש - אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר (דברים כא יט-כ) ותפשו בו [אביו ואמו והוציאו אתו אל זקני עירו ואל שער מקמו [פסוק כ] ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומרה איננו שמע, בקלנו זולל וסבא] - ולא גידמין, 'והוציאו אותו' - ולא חיגרין, 'ואמרו' - ולא אילמין, 'בננו זה' [59] - ולא סומין, 'איננו שומע בקולנו' - ולא חרשין' [60] - מאי טעמא? לאו משום דבעינן קרא כדכתיב?

לא! שאני התם, דכוליה קרא יתירא הוא [61].

תא שמע: 'אין לה רחוב - אין נעשית עיר הנדחת, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: אין לה רחוב - עושין לה רחוב'!

עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר רחובה דמעיקרא בעינן, ומר סבר רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי, אבל דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב!

תנאי היא, דתנן [נגעים פ"ד מ"ט] 'אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית - אין לו טהרה עולמית; רבי אליעזר אומר: נותן על מקומו ויוצא; רבי שמעון אומר נותן על שמאלו ויוצא' [62].

משנה:

כל הנסקלין נתלין - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: אינו נתלה אלא המגדף [63] והעובד עבודה זרה.

האיש תולין אותו פניו כלפי העם, והאשה פניה כלפי העץ - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: האיש נתלה ואין האשה נתלית.

אמר להם רבי אליעזר: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון!? אמרו לו: שמונים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד [64].

גמרא:

תנו רבנן: (דברים כא כב) [וכי יהיה באיש חטא משפט מות] והומת ותלית [אתו על עץ]; יכול כל המומתין נתלין? תלמוד לומר: (דברים כא כג) [לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא] כי קללת אלהים תלוי [ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה] [65] - מה מקלל זה שבסקילה [66] - אף כל שבסקילה [67], דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: מה מקלל זה שכפר בעיקר - אף כל שכפר בעיקר [68]'.

במאי קא מיפלגי? רבנן דרשי כללי ופרטי [69], רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי [70]:

רבנן דרשי כללי ופרטי: והומת ותלית – כלל; כי קללת פרט; אי הוו מקרבי להדדי אמרינן 'אין בכלל אלא מה שבפרט', הני – אִין, מידי אחרינא לא;

הערות עריכה

  1. ^ כלומר: מעט ממנו מלפניו; ויש אומרים 'פרק' = חתיכת בגד, ולשון פרק בתרוייהו לישני טורנצי"ן [קֶטַע]
  2. ^ דאין אשה נסקלת ערומה
  3. ^ ורבי יהודה אמר לך 'אותו' - לאו למעוטי אשה אתא, אלא לאורויי לן דנסקל ערום: דמ'אותו' נפקא לן 'בלא כסותו'
  4. ^ שהרי אין כאן מיעוט, והשוה הכתוב איש לאשה לכל מיתות שבתורה
  5. ^ שמא יתנו בה עיניהם ויבואו לידי הרהור? דאי לאו האי טעמה, נהי דלרבנן לא אצרכה קרא להפשיטה - נעביד לה אנן, כדי שתמות מהר
  6. ^ של סוטה
  7. ^ כדרך כל הנקרעים
  8. ^ קרע משונה לכאן ולכאן ולחתיכות קטנות
  9. ^ קלע
  10. ^ 'ונוסרו כל הנשים' - ואם לא היו מקלקלין אותה - אין כאן ייסור אם תצא זכאה, ואנו מתכוונים לביישה ואפילו היא זכאה שלא נטמאה: מכל מקום פרוצה היתה, שהרי קינא לה ונסתרה!
  11. ^ דמיקטלא
  12. ^ וטעמא - לאו משום הרהור היא
  13. ^ ולא תבזהו
  14. ^ כלומר: גדול בעיניו
  15. ^ הלכך נוח לה שתיסקל בלבושה ותשהא למות, ואע"ג דאיכא צערא דגופא, ולא תבזה אותה להפשיטה; הלכך זו היא ברירת מיתה יפה
  16. ^ גדול בעיניו
  17. ^ הלכך כשתפשיטנה - זו היא יפה לה
  18. ^ ומפילו לשם לארץ
  19. ^ כשהוא מושכב פרקדן הוא מגונה יותר
  20. ^ שהיה מפילו מעומד ולא מיושב
  21. ^ דבלאו הכי ליכא שיעור מיתה
  22. ^ משנה היא בבבא קמא (פ"ה, מ"ה דף נ:)
  23. ^ אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה חייב בנפילת שור וחמור; אם כן למה נאמר 'בור'?
  24. ^ והיינו
  25. ^ דסתם בור אינו פחות מעשרה טפחים
  26. ^ ומאי ניהו?
  27. ^ היו פחותין מכאן ונפל לתוכן שור וחמור ומת - פטור
  28. ^ אלמא עשרה הוי שיעור להמית
  29. ^ ולא יאמרו 'מזלו גרם'
  30. ^ שימות מהר
  31. ^ אם גבוה יותר מדאי - מתפזר גופו ואבריו מתפרקין וכריסו נבקעת
  32. ^ מניין שבדחייה נידונו הנוגעים בהר סיני? ת"ל ירה לא תגע וגו':
  33. ^ 'יירה' לשון השלכה כמו (שמות טו ד) 'ירה בים' ומשמעות דריש, ולא ריבוייא
  34. ^ מניין שסקילת אבנים הוזכרה שם
  35. ^ דהוא לשון אבנים, כדכתיב (דברים כב כא) 'וסקלוה אנשי עירה באבנים'
  36. ^ אם הוצרך לשתיהן, כגון שדחפוהו ולא מת
  37. ^ ריבוייא הוא: דאי חדא מינייהו דווקא קאמר: או הא או הא - ליכתוב 'כי סקול או ירה'; מדכתיב הני - לרבויי כתבינהו
  38. ^ לכך נאמר, או לחלק
  39. ^ כל חייבי סקילה תהא דחייה שם
  40. ^ לשון עתיד; לא כתב 'כי סקל סקל' או 'ירה ירה'
  41. ^ חד מינייהו
  42. ^ מכח גדול: דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד: כשזה משליך - זה מעכבו! אבל היחידי משליך בכח
  43. ^ 'היתה' משמע כל הימים היתה לכך
  44. ^ והיא נקברת עמו
  45. ^ מ'קבור תקברנו' יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (דף מו:)
  46. ^ בתוך ארבע אמות; אבל לא נקברו עמו ממש
  47. ^ ואם כן נימא 'עדי גידמין פסולין' - למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן
  48. ^ יד שהיתה להם - תהיה להם בשעת מיתה, אבל גידמין מעיקרא - לא מישתמעו מיניה, דזו היא יד שלהם
  49. ^ ואף על פי שאין כאן יד עדים הראשונים
  50. ^ אלמא לא בעי קרא כדכתיב: דלאו דוקא איכתיב, אלא למצוה בעלמא
  51. ^ כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין
  52. ^ הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם
  53. ^ סייף, כדיליף לקמן [’בארבע מיתות’] (דף נב:)
  54. ^ ריבוייא הוא
  55. ^ הנידון בבית דין
  56. ^ כלומר: מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו
  57. ^ שם
  58. ^ אביו או אמו של סורר ומורה
  59. ^ משמע שרואין אותו
  60. ^ שאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו
  61. ^ דהוה ליה למיכתב 'והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו', כדכתיב בכל שאר נסקלין, ותו לא מידי; כל אורך דברים זה למה?
  62. ^ רבי אליעזר לא בעי קרא כדכתיב, וכן רבי שמעון
  63. ^ מברך את השם; ובגמרא מפרש טעם
  64. ^ בבית דין אחד, משום דלא מצו להפוכי בזכותיה: דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו; ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר, דאין ראיותיהן שוות; ושמעון בן שטח - שעה הוצרכה לכך: שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים, ועשה סייג לשעה, ותלאן לפרסומא למילתא, ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן
  65. ^ מפני שבירך את השם – נתלה, והעוברים והשבים אומרים: מפני מה זה תלוי? מפני שבירך את השם, וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר
  66. ^ ונתלה, דכתיב ביה 'ותלית'
  67. ^ נתלה
  68. ^ אין לך לרבות אלא העובד עבודה זרה
  69. ^ דורשין את התורה בכלל ופרט: כל מקום שסתם ואחר כך פירש - דורשין את האחרון בפרט
  70. ^ ורבי אליעזר דורשו במיעוט: ויש חילוק בין זה לזה: 'פרט' - היינו פירוש הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו הדומה לפרט - אין מתרבה מן הכלל; אבל הדורשו במיעוט - לא עקר את הכלל ממקומו, אלא מיעוטי במקצת: שמתחילה היה משמע כל דבר, ובא המיעוט ומיעט משמעו, שלא תאמר 'הכל במשמע', אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו