ביאור:בבלי נדרים דף מט
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
משנה:
הנודר "מן המבושל" [1] - מותר בצלי ובשלוק [2].
אמר "קונם תבשיל שאיני טועם" [3] - אסור במעשה קדרה רך [4], ומותר בעבה [5], ומותר בביצה טורמוטא [6], ובדלעת הרמוצה.
הנודר מ"מעשה קדרה" - אין אסור אלא ממעשה רתחתה [7].
אמר "קונם היורד לקדרה [8] שאיני טועם" אסור בכל המתבשלין בקדרה [9].
גמרא:
תניא: רבי יאשיה אוסר [10]; ואף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (דברי הימים ב לה יג) ויבשלו 'הפסח באש כמשפט [והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות ויריצו לכל בני העם]’
לימא בהא קמיפלגי: דרבי יאשיה סבר הלך אחר לשון תורה, ותנא דילן סבר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם [11]?
לא, דכולי עלמא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם; מר כי אתריה ומר כי אתריה: באתרא דתנא דילן - לצלי קרו ליה 'צלי' ולמבושל קרו ליה 'מבושל'; באתרא דרבי יאשיה - אפילו צלי קרו מבושל; והא קרא - נסיב לה אסמכתא בעלמא.
קונם תבשיל [שאיני טועם - אסור במעשה קדרה רך, ומותר בעבה].
והא מתבשיל נדר [12]?!
אמר אביי: האי תנא [13] - כל מידי דמתאכל ביה ריפתא [14] - 'תבשיל' קרו ליה. והתניא [15]: הנודר מן התבשיל - אסור בכל מיני תבשיל, ואסור בצלי ובשלוק ובמבושל; ואסור בהיטריות רכות [16] שהחולין אוכלין בהן פיתן.
איני [17], והא רבי ירמיה חלש; על לגביה ההוא אסיא לאסיוה, חזא קרא דמחת בביתיה [18], שבקיה ונפק, אמר: מלאך מותא אית ליה לדין בביתיה ואנא איעול לאסאה יתיה!?
לא קשיא: הא ברכיכי הא באשוני.
רבא בר עולא אמר: הא בקרא גופיה, והא בגוויה דקרא, דאמר רב יהודה: לוליבא דקרא [19] בסילקא [20], לוליבא דכיתנא [21] - בכותחא [22]; ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ [23].
רבא אמר: מאן 'חולין'? – רבנן [24].
רבא לטעמיה, דאמר רבא:
כמאן מצלינן על קצירי [25] ועל מריעי [26]?
[כמאן? - כר' יוסי.]
מדאמר 'קצירי' ו'מריעי' - שמע מינה קצירי = קצירי ממש, מריעי = רבנן.
[קונם תבשיל שאיני טועם - אסור במעשה קדרה רך]ומותר בעבה [ומותר בביצה טורמוטא ובדלעת הרמוצה]:
מתניתין [27] - דלא כבבלאי, דאמר רבי זירא: בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא [28].
אמר רב חסדא: דמשאיל להון להלין נקדני [29] דהוצל: הדין דייסא - היכין מעלי למיכלה [30]? דחיטי [31] בלחמא דחיטי [32], ודשערי [33] - [34] בלחמא דשערי [35]? או דלמא דחיטי [36] [37] בדשערי [38] ודשערי [39] בדחיטי [40]?
רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה; אמר ליה: אמאי קאכיל מר בידיה?
אמר ליה: הכי אמר רב: דייסא באצבעתא בסים; וכל דכן [שכן] בתרתין [בשתי אצבעות] וכל דכן בתלת [בשלש אצבעות].
אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מזמנים לך למיכל דייסא - [44] עד [45] פרסה; למיכל בישרא דתורא [46] - עד תלתא פרסין [47].
אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך [49], לבר מן קרא ודייסא [50], [51] שהן דומין לפתילתא של אבר [52]; ואפילו קמי שבור מלכא פלוט [53].
רבי יוסי ורבי יהודה: חד אכיל דייסא באצבעתיה, וחד אכיל בהוצא; אמר ליה דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה: עד מתי אתה מאכילני צואתך [54]?
אמר ליה דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא: עד מתי אתה מאכילני רוקך [55]!?
רבי יהודה ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין [56]; רבי יהודה אכל, רבי שמעון לא אכל. אמר ליה רבי יהודה: מאי טעמא לא אכיל מר? אמר ליה רבי שמעון: אלו - אין יוצאין מבני מעים כל עיקר. אמר ליה רבי יהודה: כל שכן [57]! שנסמוך עליהן למחר [58]!
רבי יהודה הוה יתיב קמיה דרבי טרפון; אמר ליה רבי טרפון: היום פניך צהובין!? אמר ליה "אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח; ואם אכלנום במלח - כל שכן שהיו פנינו צהובין"!
אמרה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה: "מורה [59] ורוי [60]"!
אמר לה: "הימנותא בידא דההיא איתתא [61] אי טעימנא [62] אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי [63] מן הפסח עד העצרת; אלא (קהלת ח א: מי כהחכם ומי יודע פשר דבר) חכמת אדם תאיר פניו [ועוז פניו ישונה]".
אמר ליה ההוא <צדוקי> {מינא} לרבי יהודה: פניך דומין אי כמלוי רבית אי כמגדלי חזירין [64]!
אמר ליה: ביהודאי - תרוייהו [65] אסירן, [66] אלא עשרים וארבעה בית הכסא אית לי מן ביתא עד בי מדרשא וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד.
רבי יהודה, כד אזיל לבי מדרשא, שקיל גולפא על כתפיה [67]. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה [68].
רבי שמעון שקיל צנא על כתפיה, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.
דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא [69] עבדה גלימא דהוטבי [70]; כד נפקת [71] לשוקא [72] מיכסיא ביה; וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה [73] מיכסי ומצלי [74], וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל [75].
זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא; רבי יהודה לא אתא לבי תעניתא. אמרין ליה: לא אית ליה כסויא. שדר ליה גלימא ולא קביל.
הערות
עריכה- ^ [מתכוין למבושל] כראוי
- ^ מבושל יותר מדאי
- ^ כל תבשיל במשמע
- ^ שיש בה רוטב
- ^ כגון דייסא
- ^ הרמוצה; מפרש בגמרא
- ^ דבר הרותח, כגון רוטב וכל דדמי ליה
- ^ דמשמע בין צונן בין רותח
- ^ בין רך בין עבה
- ^ בצלי ובשלוק, דמתקרי נמי מבושל
- ^ דאין דרכם לקרות לצלי מבושל
- ^ דמשמע בין רך בין עבה
- ^ דמתניתין, דלא קרי לעבה 'תבשיל'
- ^ דמלפתין בו את הפת
- ^ בניחותא
- ^ בדילועין רכות
- ^ מי אוכלין החולין מהן
- ^ דלעת מונחת שם שהיה אוכל ממנה
- ^ תוכו של דלעת יפה לאכול
- ^ עם התרדין
- ^ תוכן של זרעוני פשתן יפים לאכלן
- ^ בכותח
- ^ משום דדבר מעולה הוא לרפואה, ואסור לומר להם שום דבר שיהנו ממנו; ואית דאמרי דלא ליכלו טובא וליפסדו כיתנא
- ^ שעוסקין בתורה, ואינם נהנים מן העולם, ובאים לידי חולי
- ^ רופא חולי עמו ישראל
- ^ על פליטת סופריהן
- ^ דקתני דעבה לא מיתאכלא בריפתא
- ^ דמלפתי פיתן בדייסא דהויא עבה
- ^ דייקניס במאכל
- ^ באיזה דבר מעולה אכילת הדייסא
- ^ יכול לאכלה
- ^ בלחם של חטים
- ^ ודייסא דשערי
- ^ יכול לאכלה
- ^ בלחם של שעורים
- ^ דייסא של חטים
- ^ יפה לאכול
- ^ בשל שעורים
- ^ ושל שעורים
- ^ בשל חטים
- ^ ואית דגרסי 'נקרני' מלשון כי קרן עור פניו (שמות לד כט): מלאים חכמה ומאירה פניהם, שנאמר חכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א)
- ^ היה מלפת פיתו
- ^ ומפרש לה במסכת פסחים (לט,ב): קימחא דאבישונא = קמח של קליות שעורים שלא הביאו שליש, ומיבשין אותן בתנור, וקלופיהן הן [ה'חסיסי’]
- ^ דע שאותו מאכל אינו סועד לבך אלא
- ^ הילוך
- ^ ובשר השור
- ^ שלש פרסאות
- ^ ענין אחר: אי מזמני לך לאכול דייסא עד פרסה לך אחר דייסא לאכול, וטפי לא; ולאכול בשר שור - לך עד שלש פרסאות.
- ^ לא תרוק רוק בפני רבך, כדאמר במסכת עירובין (צט,א): הרק לפני רבו חייב מיתה, שנאמר (משלי ח לו): כל משנאי אהבו מות
- ^ אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך - פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ
- ^ שיש בו סכנת נפשות:
- ^ שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר
- ^ ואל תתבייש
- ^ עפרורית שבצפרניו
- ^ שהיה נותן ההוצא בפיו, ומדביק בו הרוק שבפיו, ומחזירו בקערה
- ^ תאנים שנתבשלו יותר מדאי
- ^ דמעלו
- ^ שאין אנו צריכים לאכול מאכל אחר למחר
- ^ אתה תלמיד בעל הוראה
- ^ ואתה שיכור; מפני שהיו פניו צהובין כל שעה
- ^ אמונתי בידך
- ^ שאיני שותה כל השנה יין
- ^ וקושר אני צדעי פדחתי משום מיחוש ראשי מפני ארבע כוסות ששתיתי, שאני חושש מהן
- ^ שהן מרויחין ביותר ופניהן צהובין ויפין
- ^ לגדל חזירין ולהלוות ברבית
- ^ ודאי לאו מינייהו פני צהובין
- ^ היה נושא הקנקן לבית המדרש לישב עליה
- ^ דעכשיו ישב עליה בבית המדרש
- ^ יצאת לשוק וקנתה לצמר
- ^ ועשתה ממנו סרבל טוב
- ^ איהי
- ^ הות
- ^ נמי
- ^ ביה
- ^ שהיה להן חביב כל כך שלא היה להן אחר