ביאור:בבלי נדרים דף י
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אפילו תימא רבי יהודה [1] כי אמר רבי יהודה [2] בנדבה [3], [4] בנדר לא אמר.
והקתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים?
תני נודב ומקיים.
מאי שנא נודר, דלא דילמא אתי בה לידי תקלה [5]? נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה!
רבי יהודה לטעמיה, דאמר: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה.
תינח נדבה דקרבנות; נדבה דנזירות מאי איכא למימר?
רבי יהודה לטעמיה, דתניא: 'רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת; לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם [6]; מה היו עושין [7]? - עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום.
רבי שמעון אומר: לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא; שלמים - מתנדב ומביא; תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא [8]; אבל בנזירות לא התנדבו [9], כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר (במדבר ו יא: ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעלה) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [וקדש את ראשו ביום ההוא]’ [10].
אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר - כולן שיטה אחת הן [11]: דנזיר חוטא הוי [12].
שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן;
ורבי אלעזר הקפר ברבי – דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: [שם] וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? - אלא שציער עצמו מן היין; והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא; והדין קרא - בנזיר טמא כתיב [13], משום דשנה בחטא הוא [14].
משנה:
האומר [לחבירו] "קונם" [15] "קונח" "קונס" - הרי אלו כינויין לקרבן; "חרק" [16] "חרך" "חרף" - הרי אלו כינויין לחרם; [17] "נזיק" [18], [19] "נזיח", "פזיח" - הרי אלו כינויין לנזירות [20]; "שבותה [21]" [22] "שקוקה" "נודר במוהי [23]" - הרי אלו כינויין לשבועה [24].
גמרא:
איתמר: כינויין [25]: רבי יוחנן אמר: לשון אומות הן [26]; רבי שמעון בן לקיש אמר: לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו [27], [והגמרא מסבירה את דברי ריש לקיש, שאמר: "שבדו להם":] וכן הוא אומר (מלכים א יב לג: ויעל על המזבח אשר עשה בבית אל בחמשה עשר יום בחדש השמיני) בחדש אשר בדא מלבו [ויעש חג לבני ישראל ויעל על המזבח להקטיר].
וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין?
דלא לימא "קרבן";
ולימא "קרבן"?
דילמא אמר "קרבן לה'" [28];
ולימא "קרבן לה'"?
דילמא אמר "לה'" ולא אמר "קרבן", וקא מפיק שם שמים לבטלה. ותניא: 'רבי שמעון אומר:
מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים" [29]? - תלמוד לומר:(ויקרא א ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: אדם כי יקריב מכם) קרבן לה' [מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם]; וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן, אמרה תורה "קרבן לה'" - לבטלה על אחת כמה וכמה!'
לימא כתנאי: בית שמאי אומרים: כינויי כינויין אסורין; ובית הלל אומרים: כינויי כינויין מותרין.
מאי לאו מאן דאמר 'כינויי כינויין אסורין' - קסבר כינויי כינויין לשון אומות הן [30], ולמאן דאמר 'מותרים' - קסבר לשון שבדו להן חכמים [31]?
לא, דכולי עלמא כינויין לשון אומות הן; ובית שמאי סברי בהני נמי משתעי אומות [32], ובית הלל סברי בהני לא משתעי אומות [33].
ואיבעית אימא: בית שמאי סברי: גזרינן כינויי כינויין [34] משום כינויין [35]; ובית הלל סברי: לא גזרינן כינויי כינויין משום כינויין.
היכי דמי כינויי כינויין דנדרים?
תני רב יוסף: "מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא" [36].
היכי דמי כינויי כינויין דחרם?
תני מפשאה [37]: "חרקים" "חרכים" "חרפים" [גירסת רש"י: תרקייא תרכייא: כמו חרק חרך] - כינויי כינויין דנזירות.
תני רב יוסף "מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".
איבעיא להו: "מיפחזנא" מאי? "מיתחזנא" מאי? "מיתעזנא" מאי [38]?
אמר ליה רבינא לרב אשי" "קינמא <קינמא> מאי? קונם קאמר? או דילמא "קינמן בשם" קאמר [מתוך הפסוק (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים] [39]?
אמר ליה רב אחא בריה דרב חייא לרב אשי: "קינה" מאי? קינה של תרנגולין קאמר? או דילמא לשון דקונם?
תיבעי.
כינויי כינויין דשבועה היכי דמי?
"שבואל" "שבותיאל" "שקוקאל" "שבואל".
,שבואל"? - בן גרשום משמע [40]!
אלא "שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" – מהו?
אמר שמואל: אמר "אשיבתא" - לא אמר כלום; "אשקיקא" - לא אמר כלום; "קרינשא" - לא אמר כלום.
נדר במוהי [41] הרי אלו כינויין:
תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" - לא אמר כלום; "במומתא דאמר מוהי" - הרי אלו כינויין לשבועה.
משנה:
האומר: "לַחולין שאוכל לך" [גירסת רש"י וגירסת משניות: 'האומר לחבירו "לא חולין שאוכל לך"] [42]; [43] "לא כשר [44]", ו"לא דכי [45]"; "[לא] טהור [46]"; [47] וטמא [48]; [49] "נותר" [50] ו"פיגול" - אסור [51];
"כאימרא" [52], "כדירים" [53], "כעצים" [54], "כאשים" [55], "כמזבח" "כהיכל" "כירושלים", [56] נדר באחד מכל משמשי המזבח [57] - אף על פי שלא הזכיר קרבן - הרי זה נדר בקרבן.
רבי יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.
הערות
עריכה- ^ היא מתניתין, דשני בין נדר לנדבה: דלרבי יהודה נמי שאני ליה
- ^ 'טוב נודר ומשלם'
- ^ - היינו דאמר בלשון נדבה
- ^ אבל
- ^ כדלעיל
- ^ כלומר: שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא, ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם; ענין אחר: לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת
- ^ כדי שיתחייבו קרבן, שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש
- ^ אבל חטאת לא אתי בנדבה
- ^ ובנזירות נמי לא היו מתנדבין
- ^ ומתניתין דקתני נדר בנזיר, דמשמע דכשרים נודרין בנזירות - לאו רבי שמעון היא
- ^ דבשיטה אחת משוו דעתייהו
- ^ משום דנדר
- ^ על שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא 'אשר חטא על הנפש'
- ^ דעל שם ששנה עצמו בחטא: שנָזַר עצמו, ועוד: שטימא נְזִירותו; להכי כתיב ביה 'אשר חטא על הנפש'! והוא הדין נמי לשאר נְזִירין דאיקרו חוטאים, וגלי רחמנא בהאי, והוא הדין לכולהו; ואהכי גילה בהאי - משום דזה שונה בחטא שני פעמים, ותולין הקלקלה במקולקל
- ^ שאמר "קונם ככר זה עלי"
- ^ האומר "ככר זה עליך חרק"
- ^ או שאמר
- ^ "הריני נזיק אם אוכל ככר זה"
- ^ או שאמר
- ^ הוי כאילו נדר בנָזִיר
- ^ שלא אוכל ככר זה
- ^ או
- ^ כמו 'מומתא': לשון שבועה
- ^ והוי כאילו נשבע ממש
- ^ דקתני במתניתין
- ^ דהכי משתבעי אומות, וכי נדרי או משתבעי - משתעו בהני לשונות, וישראל נמי: כי אמר בהאי לישנא מיתסר, דהתורה אמרה 'כי ידור' - בכל לשון דנדר
- ^ הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן
- ^ בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין כא ב): קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים, דכתיב (קהלת יב ט): איזן וחיקר תיקן משלים הרבה: שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא; הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים: דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו, וכן בכינוי דחרם, וכגון נמי 'ושמרתם [את] משמרתי' (ויקרא יח ל) - עשו משמרת למשמרתי, כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא, דאתי למימר נמי "קרבן לה'", והיינו דתנן (אבות פ"ג מי"ג): נדרים - סיג לפרישות: שתיקנו אילו כינויין, כדי להפריש האדם מן העבירה
- ^ דילמא אמר "לה'" ולא גמר לדיבור זה, דלא אמר "קרבן" וקא מפיק שם שמים לבטלה; אלא לכתחילה בעי למימר "עולה" והדר "לה'"
- ^ שאם נדר בכינויי כינויין, דקסבר כינויין דתנן במתניתין - לשון אומות הם, ומשום הכי: אם כינה בלשון אחר מהני לשון אומות – חשיב נמי נדר, ואסור
- ^ ומשום הכי מותרים, דהני - הוא דבדו להן חכמים, אסורים; אבל אם כינה בלשון אחר, דלא בדו להן חכמים - מותרין
- ^ והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין, ואסירי
- ^ ולאו לשון אומות נינהו, ומותרין
- ^ דאסירי
- ^ אטו כינויין עצמן, דמתניתין, דלשון אומות
- ^ ד"קונם" "קונח" "קונס" - היינו כינויין עצמן, אבל בהאי לשון: "מקנמא" "מקנחנא" "מקנסנא" היינו כינויי כינויין
- ^ שם חכם
- ^ דמתחלף ב'מנזחנא' - מי הוי כינויי כינויין אליבא דמאן דאסר
- ^ ולאו כלום הוא
- ^ דכתיב 'ושבואל בן גרשום נגיד על האוצרות' (דברי הימים א כו), ולא משמע לשון שבועה
- ^ כמו מומתא
- ^ אלא קרבן ליהוי אסור
- ^ או שאמר
- ^ שאוכל לך
- ^ לא טהור שאוכל לך
- ^ שאוכל לך
- ^ או שאמר
- ^ שאוכל לך
- ^ או שאמר
- ^ או
- ^ בכל הני לשונות הוי נדר ואסור
- ^ שאמר: "הרי עלי כאימרא" דמשמע כבש תמידין
- ^ כדיר בהמות של קרבן; ואית דאמרי כדיר העצים
- ^ משמע כעצי המערכה
- ^ כאשו של המזבח
- ^ או
- ^ בכלי המזבח כמזרק או כמחתה אסור באותו חפץ שנדר בו