ביאור:בבלי נדרים דף ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נדרים:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"[(דברים כג, כב): כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך] מעמך [והיה בך חטא]" - זה לקט שכחה ופאה. [כנראה מדרש זה הוא גזירה שוה על הפסוק: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך (שמות כב, כד)]
יש יד לצדקה או אין יד לצדקה?
היכי דמי?
אילימא דאמר "הדין זוזא לצדקה, והדין נמי" - ההוא צדקה עצמה היא! אלא כגון דאמר "הדין" ולא אמר "נמי" – מאי? "הדין נמי צדקה" קאמר? או דלמא [מאי] "והדין" - לנפקותא בעלמא קאמר [1], ודבורא הוא דלא אסקיה [2]?: מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות, דכתיב [(דברים כג, כד): מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה אשר דברת] "בפיך" – זו צדקה [3]; מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד? או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש?
יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר?
היינו צדקה?!
'אם תמצא לומר' קאמר: אם תמצא לומר יש יד לצדקה, דאין היקש למחצה - הפקר מי אמרינן היינו צדקה? או דלמא שאני צדקה [4]: דצדקה לא חזיא אלא לעניים, אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים [5]?
בעי רבינא: יש יד לבית הכסא [6] או לא?
היכי דמי?
אילימא דאמר "הדין ביתא ליהוי בית הכסא, והדין נמי" - ההוא בית הכסא נמי הוה! אלא כגון דאמר "והדין" ולא אמר "נמי" – מאי? "הדין" דאמר, והדין נמי בית הכסא? או דלמא מאי "והדין"? לתשמישא בעלמא קאמר?
מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא? והא - מיבעיא ליה לרבינא: הזמינו לבית הכסא מהו? הזמינו לבית המרחץ מהו? זימון מועיל או אין זימון מועיל?
רבינא - חדא מגו חדא קמיבעיא ליה [7]: זימון מועיל או אין זימון מועיל? אם תמצי לומר יש זימון - יש יד או אין יד תיבעי ליה.
מנודה אני לך [8] [רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר. [9]]:
אמר אביי: מודה רבי עקיבא לענין מלקות [10] שאינו לוקה [11], דאם כן ניתני 'רבי עקיבא מחמיר'!?
אמר רב פפא: ב"נדינא מינך" [12] - [13] דכולי עלמא לא פליגי דאסור; "משמתנא מינך" - לכולי עלמא שרי [14]; במאי פליגי?
ב"מנודה אני לך": דרבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא;
ופליגא [אביי] דרב חסדא: דההוא גברא דאמר "משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא" אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: 'לית דחש לה להא דרבי עקיבא' - קסבר ב"משמתנא" פליגי [15].
אמר רבי אילא אמר רב: נדהו בפניו [16] - אין מתירין לו [17] אלא בפניו; נדהו שלא בפניו - מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.
אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם [18] מפי חבירו - צריך לנדותו, ואם לא נידהו - הוא עצמו יהא בנידוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה - שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר (שמות ד יט: ויאמר ה' אל משה במדין: לך שב מצרים) כי מתו כל האנשים [המבקשים את נפשך] [19]. ותניא: 'כל מקום שנתנו חכמים עיניהם [20] - או מיתה או עוני [21].
אמר רבי אבא: הוה קאימנא קמיה דרב הונא; שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה - שמתה ושרא לה לאלתר באפה. שמע מינה תלת: שמע מינה [22] השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו; ושמע מינה [23] נידהו בפניו - אין מתירין לו אלא בפניו; ושמע מינה [24] אין בין נידוי להפרה ולא כלום [25].
אמר רבי גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.
פשיטא?
מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין - קא משמע לן.
היכי דמי [26]?
כי הא דמר זוטרא חסידא: כי מחייב בר בי רב שמתא - משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב; וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה [27].
ואמר רב גידל אמר רב:
הערות
עריכה- ^ כלומר "והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה"
- ^ דלא גמר דיבורו דאמר "עלי לנפקותא"
- ^ כאשר דברת בפיך; יצא מפי צדקה [(ישעיהו מה, כג): בי נשבעתי - [דבר] ולא ישוב: כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון]
- ^ להכי אית לה יד
- ^ דהא נמי אפילו לעשירים חזי - מי אמרת דיש להן יד
- ^ היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא - מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו
- ^ מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל - בעי נמי אי אית ליה יד או לא
- ^ כלומר: כמנודה שאסור לההנותו, כך אהא אסור ליהנות ממך
- ^ כאדם שמתחכך אילך ואילך - כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור
- ^ שאם עבר
- ^ כל כך ודאי לא היה מחמיר
- ^ דמשמע בפירוש "אהא מנודה לך"
- ^ דהיינו ודאי
- ^ שמתא אינו כל כך כנידוי
- ^ דהכא "משמתנא" קאמר, וקאמר ליה רב חסדא 'לית דחש לה להא דרבי עקיבא' דהוה אוסר ב"מנודה אני לך", דהיינו משמתנא
- ^ חכם שנידה את האדם בפניו
- ^ אין יכול להתיר לו
- ^ שמוציא שם שמים לבטלה
- ^ ואמרינן: היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות
- ^ לאדם שנידו
- ^ או מת או נופל בעניות, ואהכי צריך לנדותו: כדי שיפול בעניות, דהיינו כמיתה
- ^ 1
- ^ 2
- ^ 3
- ^ דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי, דהא לאלתר שרא לה
- ^ דמנדה לעצמו
- ^ שלא נידהו בפניו